חתימה רטרואקטיבית - הסכם פרישה

פסק דין 1. לפנינו תביעה לביטול הסכם הפרישה שנחתם בין התובע לבין הנתבעת רטרואקטיבית מיום חתימתו. 2. ואלה העובדות הרלבנטיות לענייננו, כפי שהן עולות מחומר הראיות: א. התובע החל לעבוד אצל הנתבעת ביום 6.3.69. ב. בתפקידו האחרון היה התובע עוזר בכיר למנכ"ל העירייה לעניין מזרח ירושלים. ג. בחודש 3/00, כאשר התובע שהה במכה, הוגשה נגדו תלונה במשטרה ע"י מזכירתו בגין תקיפה מינית ואינוס. ד. במהלך שהותו במכה הוחלף המנעול במשרדו של התובע, וכאשר שב ממכה נמנעה ממנו הכניסה למשרדו. ה. לאחר שהתובע שב ממכה הוא זומן לחקירה במשטרה, ולאחר מכן לפגישה במשרדו של מנכ"ל הנתבעת מר רענן דינור. ו. ביום 12.4.00 נערכה פגישה נוספת במשרדו של מר דינור, ובה סוכמו תנאי הפרישה של התובע, ולאחר מכן חתם התובע על הסכם פרישה (נספח ב' לתצהיר התובע). בהסכם נקבע כי התובע יסיים את עבודתו בעירייה ב-31.5.00, ותשולם לו קצבה בשיעור של 70% מיום 1.6.00. עוד נקבע בהסכם כי לתובע יינתן מענק חד פעמי בגובה שני חודשי משכורת, וכי בחודשים אפריל ומאי 2000 תשולם לו משכורתו החודשית (נספח ב' לכתב ההגנה, להלן - הסכם הפרישה). ז. הנתבעת החלה בהליכי רה ארגון בשנת 1998, ובאפריל 1999 נחתם הסכם הבראה אצל הנתבעת (נ/1). ח. לתובע לא הודע לפני נסיעתו למכה כי משרתו עתידה להתבטל (מוסכמה 6, דיון מוקדם מיום 18.6.02). ט. נגד התובע הוגש כתב אישום בגין העבירות המפורטות בסעיף 2.ג לעיל. י. ביום 26.7.01 זוכה התובע, בבית המשפט המחוזי בירושלים, מהאישום שבו הואשם (נ/5). יא. ביום 12.8.01 פנה התובע לראש העיר דאז מר א. אולמרט, וביקש לבטל את הסכם הפרישה. בקשתו נדחתה (נספח ג' לכתב ההגנה). 3. ואלה טענות התובע: א. מנכ"ל הנתבעת גרם לתובע לפרוש מעבודתו תוך כדי שימוש באיומים, כולל העמדתו בפני עובדה שבכל מקרה הוא לא יוחזר לעבודה. ב. התובע היה בסערת רגשות קיצונית כאשר יצא מן המפגש עם מר דינור. עולמו חרב עליו כאשר חזר ממכה, והתברר לו כי מזכירתו התלוננה עליו במשטרה. הפגישה עם מר דינור התקיימה מיד לאחר החקירה במשטרה, ושם נאמר לו כי עליו לפרוש מיד, והוא הועמד בפני עובדה מוגמרת. גם בימים שלאחר מכן מצבו רק החמיר, והוא לא חזר לעצמו. ג. הסכמתו של התובע לפרישה המוקדמת ניתנה מתוך אילוץ, כשהוא סבור שעמדתו של מר דינר הינה בבחינת עובדה מוגמרת שאין עליה עוררין. יתר על כן, התובע חשש מאד שבהליך הפלילי יאמינו השופטים למתלוננת, כפי שהאמינו לה כולם באותה עת. מכאן שחתימתו על הסכם הפרישה נעשתה בעת שהיה שרוי במצוקה נפשית, שנוצלה ע"י הנתבעת, והיא מצדיקה את ביטול הסכם הפרישה, והשבתו לעבודה. ד. הטענה כי התובע קיים קשרים עם הרשות הפלסטינית מהווה שינוי פתאומי בגרסתו של מר דינור, והינה בבחינת עדות כבושה. מר דינור קרא את הכתבות בעיתון, שבו פורסמו הידיעות על התלונה, ונתן הוראה לנעול את דלת חדרו של התובע מתוך כוונה לסלקו מן העבודה. ה. יש לקבוע כי מר דינור אינו עד מהימן, ביחוד לאור העובדה שרצה בפיטוריו של התובע מתחילת כהונתו, וחפץ בסילוקו בכל מחיר. זאת בניגוד גמור ליחס שאליו זכתה המזכירה שהעלילה על התובע עלילת שווא. 4. מנגד טוענת הנתבעת טענות אלה: א. הנתבעת לא כפתה על התובע לפרוש מעבודתו, אלא רק זירזה את עריכתו של הסכם פרישה, שכן העסקתו של התובע היתה צפויה להסתיים מכוח תכנית ההבראה שגובשה עובר לפרישתו. ב. לתובע היתה שהות לשקול את הצעת הפרישה ואת תנאיה. התובע חתם על ההסכם מרצונו הטוב והחופשי, וניתנו לו תנאי פרישה הוגנים התואמים את הנהוג לגבי עובדים במעמדו. ג. נתגלו סתירות רבות בגרסאות התובע והעדים מטעמו, בעוד שגרסת הנתבעת לא נסתרה, ונתמכה אף בעדויות עדי התביעה. ד. לא התקיימו בעניינו של התובע יסודותיהן של עילות הכפיה והעושק הקבועות בחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973 (להלן - חוק החוזים). הלחץ החיצוני שבו היה שרוי התובע היה בשל הגשת התלונה נגדו, ולא בגלל מעשי הנתבעת. ה. התובע חתם על הסכם הפרישה בשל שיקול כלכלי בלבד, שכן ההסכם היטיב את מצבו לעומת אפשרות של קבלת שכר חלקי בתקופת ההשעיה, ושלילת פיצויים במקרה של השעיה. כמו כן מעדות התובע עולה כי פנה לעורך דין באותה עת. ו. התובע לא ביקש את ביטול ההסכם תוך זמן סביר, אלא כשנה וחצי לאחר שנחתם. 5. טענתו של התובע הינה כי יש לבטל את הסכם הפרישה שנחתם בינו לבין הנתבעת משום שנחתם בתנאי אילוץ, כפיה ועושק כאמור בסעיפים 17 ו-18 לחוק החוזים. בעדותו ובתצהירו פירט התובע בהרחבה את המצב הקשה שבו היה הנתון בתקופה שבה חתם על ההסכם, בפגישות שהתקיימו בינו לבין מר דינור ובישיבה שבה חתם על הסכם הפרישה (סעיפים 13-46 לתצהירו, פ' מיום 3.12.03 ע' 22, ע' 40 ש' 10-23, ע' 42 ש' 15-16 ועוד). התובע טוען עוד כי מר דינור אמר לו כי עבודתו בעירייה נסתיימה, וכי אם יורשע ייכנס לשנים רבות לכלא, והפנסיה שלו תישלל (ע' 18 ש' 12-16, ע' 23 ש' 14-18, סעיפים 22-33 לתצהיר התובע). ביסוס לטענותיו אלה של התובע נמצא בעדותו של מר דינור. העד אישר כי התאכזב מהתובע, משום שרכש לו חיבה, וכי לא הסתיר מפניו את החומרה הרבה שבה הוא מתייחס לעבירות נשוא התלונה (ע' 27 מאמצע הע' ועד הסוף). העד הוסיף כי: ”המשפט הפותח ואולי בין המשפטים הפותחים לשיחתי עם התובע היה עלי אתה היחיד אשר יודע מה באמת עשית, ממה שאני שומע כדאי שתסיים את שירותך בעירייה טרם שיחרצו את דינך" (ע' 27 ש' 7-9 מהסוף). העד ציין עוד כי הציע לתובע לסיים את עבודתו בעירייה "טרם שיורשע", וכי לא העביר את עניינו לבית הדין המשמעתי, "כי אם הייתי נוהג כך בהנחה שיורשע במשפט הוא עלול להפסיד 25 או 30 שנות צבירת זכויות פנסיוניות בעיריית ירושלים..." (ע' 28 באמצע הע'). מן הדברים עולה כי בעת השיחה עם התובע, כבר חרץ מר דינור את דינו, והוא היה משוכנע כי התובע אכן עשה את המעשים המיוחסים לו, וכי יורשע במשפטו. לכל אלה יש להוסיף את העובדה שחדרו של התובע ננעל, ולא הותר לו להיכנס אליו. 6. כעולה מן העובדות המפורטות בסעיף 2 לעיל, היה התובע עובד ותיק ובכיר בעיריה. לא הובא לידיעתנו כי היו תלונות לגבי תפקודו במשך תקופת עבודתו, ההיפך הוא הנכון. הוצגו לפנינו מכתבי המלצה, ושמו של התובע אף הועלה כמועמד לקבלת פרס עובד מצטיין (מכתב מיום 25.10.99 ת/2). גם יו"ר הוועד מר ציון דהאן אישר כי התובע היה עובד טוב (פ' מיום 3.12.03 ע' 5 ש' 24). מעדותו של מנכ"ל העירייה מר דינור עולה כי התכוון לבטל את משרתו של התובע, לא בשל תפקוד לקוי של התובע, אלא בשל תפיסה מערכתית שונה (פ' מיום 24.3.04 ע' 19 ש' 12-15; ע' 26). לפני נסיעתו של התובע למכה נערכו בינו לבין מר דינור שיחות בעניין העברתו לתפקיד אחר (עדות התובע, פ' מיום 3.12.03 ע' 18 ש' 17-20, ע' 28 ש' 7 -16). התובע גם נכלל ברשימת המפוטרים על פי הסכם ההבראה שנחתם בעירייה בשנת 1999 (נ/2, נ/4), אך עובדה זו לא היתה ידועה לו (סעיף 47 לתצהיר התובע). במהלך שהותו של התובע במכה הגישה מזכירתו נגדו תלונה על תקיפה מינית ואינוס. כאשר שב התובע ממכה, הוא הוזמן לחקירה המשטרה, ולאחר מכן לשיחה עם מר דינור. במועד זה הוברר לו כי חדרו ננעל, והמנעול בו הוחלף. לא הותר לתובע להיכנס לחדרו, אלא במועד מאוחר יותר, ורק על מנת להוציא את חפציו האישיים (פ' מיום 3.12.03 ע' 18 ש' 12-13, ע' 44-45). 7. יש לדחות את טענת הנתבעת כי אין כל קשר בין סגירת דלת חדרו של התובע והחלפת המנעול, לבין הגשת התלונה במשטרה. ראשית, סמיכות הזמנים מדברת בעד עצמה. העובדה שהתובע חזר ממכה ובזמן שהותו שם הוגשה נגדו תלונה במשטרה, חדרו נסגר והוחלף בו המנעול מעבירה את נטל הראיה לנתבעת להוכיח כי אין קשר בין הדברים. לא עלה בידי הנתבעת להרים נטל זה. בתצהירו טען מנכ"ל הנתבעת כי בחדרו של התובע היו מסמכים שונים, אשר לא היה ראוי כי ייחשפו לעיני כל, ולפיכך הוחלף המנעול והחדר ננעל (סעיף 30 לתצהיר). אם אמנם הוחלף המנעול רק מטעמי בטיחות, לא ברור מדוע נמנעה מן התובע הכניסה לחדרו כאשר שב ממכה, והתאפשר לו להוציא משם את חפציו האישיים רק בליווי קצין בטחון. הפעולה של סגירת חדרו של התובע והחלפת המנעול, שנעשתה בהוראת המנכ"ל, מעידה כי מר דינור החליט לסיים את עבודתו של התובע בעירייה. אף יו"ר הוועד ציון דהאן אישר בעדותו כי נעילת דלת חדרו של עובד בפניו פירושה הדחה, וכי החלטה זו מתקבלת ע"י מנכ”ל העירייה (פ' מיום 3.12.03 ע' 9 ש' 15-28). 8. במהלך ישיבת ההוכחות ביום 24.3.04 העלתה הנתבעת טענה חדשה, שלא הועלתה לא בכתב ההגנה ולא בתצהירו של מר דינור, על פיה התובע גילה חוסר נאמנות לעיריה בכך שפנה ליו"ר הרשות הפלסטינית. טענה זו מוטב היה לולא נטענה. מדובר בטענה חמורה שיש להוכיחה. הנתבעת לא הביאה ראיה כלשהי לתמיכה בטענתה זו. כתבה בעיתון אינה בגדר ראיה, ואין צורך להכביר מילים בעניין זה, משום כך לא הותר לנתבעת להגישה (ראו ע' 17-18, פ' מיום 24.3.04). זאת ועוד. על אף הטענה החמורה שהושמעה כנגד התובע, לא פנתה העיריה למשטרה כדי שתפתח בחקירה בעניין זה (ע' 29 ש' אחרונה, ע' 30 ש' ראשונה). מר דינור טען שסגירת החדר נעשתה בתיאום עם מנהל אגף החירום ובטחון בעיריה (פ' מיום 24.3.04 ע' 23 בחלק העליון), ואולם עד זה לא הובא לעדות בפנינו. כבר נפסק לא אחת כי אי הזמנת עד להעיד יוצרת חזקה שאילו הובאה עדותו היתה סותרת את גרסת המשיבה (ע"א 55/89 קופל בע"מ נ' טלקאר בע"מ, פ"ד מד(4) 594). יתר על כן, בעדותו אישר מר דינור כי ייחס חשיבות רבה מאד לתלונה שהוגשה נגד התובע ע"י מזכירתו, לדבריו: ”עצמת השיחה לעניין חשדות האינוס גברו על עצמת העיסוק בשאלה האם התובע מייצג נאמנה את עיריית ירושלים אם לאו. סברתי שעניינו האישי של התובע גובר על כל נושא שעניינו אפילו מעילה באימון" (ע' 29 ש' 9 מהסוף). נראה, אם כן, כי זו היתה הסיבה האמיתית לנעילת הדלת וההחלפת המנעול. אין אנו מקבלים את דברי העד כי החדר נסגר בשל "שיקולים שגובלים במדיניות העירייה ובכללי הבטחון, ולא היתה קשורה כלל ועיקר, לא לחשדות נגדו... (ע' 17 4 ש' ראשונות) . כפי שהובהר לעיל טענה זו לא זכתה לביסוס ראייתי לפנינו. 9. זאת ועוד. יש לזכור כי הסכם הפרישה נחתם בסמוך לחזרתו של התובע ממכה. מר דינור הציע לתובע לפרוש בראשית חודש אפריל (סעיף 15 לתצהיר מר דינור), זמן קצר לאחר שהתובע חזר ממכה, ונודע לו על התלונה החמורה שהוגשה נגדו. באותה עת היה התובע שרוי במצב נפשי קשה, לאור ההאשמות החמורות שהוטחו בו, ויחס הסביבה אליו בעקבות זאת (פ' מיום 3.12.03 ע' 19-20). ב-12.4.00 סוכמו עם התובע תנאי הפרישה, וביום 17.4.00 הוא חתם על התחייבות שהיוותה חלק מהסכם הפרישה (סעיפים 19 ו-23 לתצהיר מר דינור). מדובר בתקופה של כשלושה שבועות בלבד, שבמהלכה קיבל התובע החלטות קשות ביותר, וכאשר שהיה שרוי במצב נפשי קשה. מדברי מר דינור עצמו עולה כי לא הוצגו בפני התובע האלטרנטיבות העומדות בפניו, באופן שהוא יכול היה להפעיל שיקול דעת עצמאי בעניין בחירתן. מקובלות עלינו טענות התובע כי חש חוסר ברירה, ולחץ חיצוני השולל את יכולתו יכולת להפעיל רצון חופשי. אף מדברי מר דינור עצמו עולה כי הוצגה בפני התובע אפשרות אחת ויחידה והיא - פרישה. יתר על כן, למעשה הועמד התובע בפני עובדה מוגמרת, כי שירותו בעיריה נסתיים, שכן חדרו ננעל בפניו, והנתבעת איפשרה לו להיכנס לחדר רק בלויית קצין בטחון. מכאן, שלנוכח המצב, לא היתה בפני התובע אפשרות בחירה אמיתית בין אפשרויות שונות, וסיום שירותו נכפה עליו בדרך אחת בלבד. אכן, באופן תיאורטי יכול היה התובע לסרב להצעה האחת והיחידה שהוצעה לו. אולם כפי שהבהרנו לעיל, לאור המצב שאליו נקלע, ודבריו החד משמעיים של מר דינור, למעשה לא עמדה בפני התובע אפשרות אחרת כלשהי פרט לחתימה על הסכם הפרישה. לאור האמור לעיל מקובלת עלינו טענת התובע כי היה שרוי במצוקה רבה בעת שחתם על הסכם הפרישה. התובע לא חתם על הסכם הפרישה מתוך רצון חופשי, ותוך שהוא מודע לאלטרנטיבות שעמדו בפניו באותה עת. 10. אף על-פי כן יש לדחות את בקשת התובע לביטול הסכם הפרישה. התובע ביקש את ביטול ההסכם לראשונה ביום 12.8.01 (סעיף 2.יא' לעיל), היינו למעלה משנה לאחר שנחתם, ותביעתו לבית דין זה הוגשה ביום17.2.02, היינו קרוב לשנתיים לאחר החתימה על הסכם הפרישה. סעיף 20 לחוק החוזים קובע כי: ”דרך הביטול ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול, ובמקרה של כפיה - תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפיה.” וכך נאמר בספרה של ג. שלו בעניין זה: ”הודעת הביטול צריכה להינתן תוך זמן סביר לאחר שנודע למתקשר על עילת הביטול. הודעת ביטול מאוחרת, מעבר לזמן הסביר, אין לה תוקף, והחוזה עומד בתוקפו חרף הפגם בכריתתו. הגיונה של דרישת הזמן הסביר בסעיף 20 טמון בברירת הביטול. ברירה זו, לבטל את החוזה או להשאירו תקף, מוקנית למתקשר שנפל פגם ברצון הכריתה שלו. אולם ברירה זו אינה עומדת לו לנצח. עליו להחליט בתוך זמן סביר על עמדתו כלפי המשך קיומו של החוזה הפגום. לאחר עבור הזמן הסביר נוצרת הנחה של ויתור על זכות הביטול והשלמה עם הפגם; איחור מתמשך בנקיטת פעולה יזומה לביטול החוזה נוכח ידיעת הפגם שנפל בו מוליכה להשערה שרצון המתקשר להמשיך ולהיות קשור בחוזה. מבחן הסבירות הוא מבחן אובייקטיבי והזמן הסביר שבתוכו יש לתת הודעת ביטול ייקבע לפי נסיבות העניין. סבירות הזמן אינה נמדדת על פי אמות מידה כלליות ומופשטות, המנותקות מההקשר העובדתי, אלא נבחנת בכל מקרה לאור מכלול נסיבותיו" (ג. שלו דיני חוזים, מהדורה שניה 266-265). ועוד נפסק כי סבירותו של הזמן לפי סעיף 20 לחוק החוזים היא מן הדברים שאין להם שיעור: ”סבירותו של הודעת הביטול, באשר למועד נתינתה, משתנה ממקרה למקרה. יש ותקופה קצרה של מספר ימים תראה כבלתי סבירה, ויש ותקופה ארוכה של שבועות וחודשים, תראה כסבירה. הכל תלוי במהות החוזה וטיבו, ובהתנהגותם של הצדדים (דברי הנשיא א' ברק בע"א 760/77 גדעון בן עמי ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד לג (3) 567, 575). זאת ועוד. כאשר מדובר במי שכרת חוזה בכפיה, ידועה לאותו צד עילת הביטול מיד, ולעובדה זו יש ליתן משקל בעת שנבחנת השאלה מהו זמן סביר למתן הודעה על ביטול ההסכם. בענייננו ניתנה ההודעה על ביטול ההסכם לאחר שחלפה תקופת הזמן הסבירה בנסיבות העניין. זאת משני טעמים. ראשית, פרק זמן של שנה וחצי הינו פרק זמן ארוך כשלעצמו, ואין מדובר בזמן סביר, במיוחד כאשר מדובר בביטול בשל כפיה, וכאשר לתובע היתה ידועה עילת הביטול מיד בסמוך לחתימה על הסכם הפרישה. כפי שצויין לעיל, נחתם הסכם הפרישה תוך כ- 3 שבועות, שבמהלכם היה התובע שרוי במצוקה. ואולם, במהלך הימים, השבועות והחודשים שלאחר החתימה על ההסכם פסקה הכפיה, והתובע יכול היה לשקול את מהלכיו, אף כי היה תלוי ועומד נגדו הליך פלילי. לפיכך בקשה לביטול ההסכם לאחר שנה וחצי איננה בגדר זמן סביר בענייננו (ע"א 1912/93 שחם נ' מנס, פ"ד נב(1) 119, סעיף 18 לפסק הדין). שנית, העובדה שהתובע ביקש את ביטול ההסכם רק לאחר שניתנה הכרעת הדין בעניינו, מערער את הבסיס לבקשתו. התובע ידע או יכול היה לדעת לאחר החתימה על ההסכם מהן זכויותיו, ולבקש את ביטולו. ואולם הוא לא עשה כן, ובחר להמתין עד לאחר מתן הכרעת הדין. בנסיבות העניין אין מדובר בזמן סביר. זאת, משום שכאשר נחתם הסכם הפרישה היו שני הצדדים שרויים במצב של חוסר וודאות לגבי העתיד. אמנם מר דינור הציג בפני התובע תמונה חד צדדית לגבי האפשרויות שעמדו בפניו, ואולם מאז ועד שניתנה הכרעת הדין בעניינו של התובע חלף זמן רב. בתקופה זו היה התובע מיוצג ע"י עורך הדין אשר ייצג אותו גם בהליך זה, ולא היתה כל מניעה כי יברר את המצב המשפטי לאשורו. כל עוד לא השתנה באופן מהותי המצב העובדתי שהיה קיים בעת החתימה על הסכם הפרישה, ייתכן שעמדה בפני התובע האפשרות לבקש את ביטולו, שכן ניתן היה לומר כי שקל את כל האפשרויות העומדות בפניו, ובחר ליטול על עצמו את הסיכון שבאיבוד זכויותיו, והוא עומד על כך שיושעה, וימתין לתוצאות משפטו. ואולם, התובע לא עשה כן והמתין עד לאחר מתן הכרעת הדין בעניינו. הגשת הבקשה במועד זה, וכאשר כבר הוסר הערפל, הינה בגדר חכמה שלאחר מעשה. משכך, אין לומר כי מדובר בזמן סביר. לפיכך נדחית התביעה. מאחר שסבורים אנו כי התנהלותה של הנתבעת בעניינו של התובע היתה בלתי תקינה, איננו רואים מקום לחייב את התובע בהוצאות. ערעור על פסק דין זה ניתן להגיש תוך 30 יום מיום שיומצא לצדדים, לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים. חוזהמסמכיםרטרואקטיביותהסכם פרישהפרישה