הלכה פסוקה היא מימים ימימה, כי זכותו של אדם לעיין במסמכים הנוגעים לו עצמו. ביטוי לכך נמצא, בין היתר, בדבריו אלה של השופט ח' כהן בפרשת שפירא, אשר לא נס ליחם בחלוף ארבעה עשורים: הכלל הוא שמסמכים שנתקבלו בידי הרשות תוך שימוש בסמכות שהוענקה לה על-פי דין צריכים להיות גלויים ופתוחים לפני הצד הנוגע בדבר; ואין הרשות נשמעת לאמור משנכנס לתיקיה, שוב אין הצד הנוגע בדבר רשאי לראותו. יוצאים מכלל זה מסמכים אשר מכוח הוראה חקוקה חסויים הם מפני העיון והגילוי, או שלגבי דידם מוטלת חובת הרשות לשמרם בסוד. בית המשפט פסק כי חובת הגילוי היא ממטרות העל של ההליך השיפוטי "להוציא כאור משפט" כמאמרו של הנשיא זמורה. בקיומה של חובה זו מוגשם אינטרס ראשון במעלה, של המתדיינים ושל הציבור כאחד, לגילוי האמת והסרת החשש מפני החלטה שרירותית של הרשות. זכות העיון במסמכי הרשות בכלל ובמסמכים הנוגעים לעניינו של בעל הדבר בפרט היא זכות יסודית, עמוקה ומושרשת בשיטתנו המשפטית, בהלכה הפסוקה ובחוק חופש המידע, בו נקבע עקרון היסוד לפיו "לכל אזרח ישראלי או תושב הזכות לקבל מידע מרשות ציבורית בהתאם להוראות חוק זה". זכות העיון באה גם תחת כנפיה של הזכות הכללית לגישה למידע שבידי המינהל, המחזיק במידע בנאמנות עבור אזרחי המדינה ותושביה. על הרשות המסרבת לאפשר עיון במסמכיה הנטל להצדיק את סירובה, והטוען לחסיון - עליו הראיה. עמד על כל אלה הנשיא ברק בפסק הדין בעניין ד.נ.ד. אספקת אבן ירושלמית, בין היתר באלה הדברים: "זכותו של הפרט לעיין במסמכים, המוחזקים בידי הרשות המינהלית ואשר שימשו אותה להחלטה בעניינו, היא ממושכלות היסוד של המשטר הדמוקרטי. זוהי 'זכות העיון הפרטית' הנגזרת בעיקר מזכות הטיעון ומחובת המינהל לפעול בשקיפות". הטענה כי באין חובה חוקית לגלות, רשאי אני לכסות ולא לגלות - יכול ותישמע מפי אדם או תאגיד פרטי. אבל אין היא נשמעת מפי רשות הממלאת תפקיד על פי דין. לא הרי רשות היחיד כהרי רשות הציבור, שזו בתוך שלה היא עושה, ברצותה מעניקה וברצותה מסרבת, ואילו זו כל כולה לא נוצרה כי אם לשרת את הכלל, ומשלה אין לה ולא כלום: כל אשר יש לה מופקד בידיה כנאמן וכשלעצמה אין זכויות או חובות נוספות על אלה, או שונות ונפרדות מאלה, אשר הן נובעות מנאמנות זו, או הוקנו לה או הוטלו עליה מכח הוראות חקוקות". בפסק הדין בעניין פיטל, עמד השופט ויתקון על הסרת מסך הסודיות מעל מסמכי הרשות וכך אמר: "לדעתי, כל שאלתו של יושב ראש ועדת השומה: היכן האסמכתה בחוק המקנה לאזרח זכות עיון בחומר שבידו? אינה במקומה. נהפוך הוא: מן הדין לשאול, היכן האסמכתה בחוק השוללת מהאזרח את הזכות לעיין בחומר, שבידיעתו יש לו עניין לגיטימי. כל "הסודיות" הזו, המקימה מחיצה ופורשת מסך בין השלטון והאזרח, לא יכירנה מקומה במינהל תקין במשטר חופשי. יש ומן הסתם היא נובעת מגאוות השררה ויש והיא נותנת מקום לחשד שבאמת יש מה להסתיר". בעניין מספנות ישראל פסק השופט מ' חשין: " הנה הינה היא הדוקטרינה: מסמכי רשות הציבור פתוחים הם, כעקרון, לפני הנוגע בדבר; וסירוב כי יישמע מפי רשות, לאפשר לאותו נוגע בדבר לעיין במסמכים - הן על דרך הכלל הן על דרך הפרט - הנטל הוא על הרשות לייסד סירובה. נזכיר ונזכור, כי מדברים אנו בזכות המהותית של 'נוגע בדבר'....." בעניין שטרית נפסק: " חובת הגילוי בכלל וחובת הגילוי לבעל הדבר בפרט, הן זכויות בעלות אופי חוקתי, אותן נושא אדם בכליו בבואו אל הרשות ובצאתו ממנה, והרשות חייבת במסירתו של המידע לאדם כל עוד לא נאסר עליה בדין לעשות כן, וכל עוד עמדה בנטל של הוכחת התנאים להתקיימותו של אותו איסור שבגילוי ". זכות העיון, העומדת בפני עצמה, מהווה אף חלק מהותי מזכות הטיעון, שהיא יסוד מוּסָד בשיטתנו המשפטית, "ומקום של כבוד שמור לה ביחסי העבודה בכלל, קל וחומר עת נשקלת אפשרות לסיום העסקתו של עובד, בין בדרך של פיטורים ובין בדרך של אי-חידוש חוזה עבודה". הגשמתה של זכות הטיעון משמעה מתן הזדמנות אמיתית לעובד להשפיע על דעת המעסיק לשנות דעתו ולחזור בו מהחלטתו. לשם כך שומה על המעסיק להביא לידיעת העובד ולעיונו את נימוקי החלטתו וטעמיה ולהציג לפניו את החומר המהותי שעמד לנגד עיניו עובר לקבלת ההחלטה, שכנגדה מבקש העובד להשמיע טענותיו. זכות העיון וזכות הטיעון הינן מעשה מקשה אחת, אף לשם קיומה של ביקורת השיפוטית על החלטת הרשות, לרבות החלטה בדבר הפסקת העסקתו של עובד. בנדון זה מוטלת על הרשות חובת גילוי מוגברת כמעסיקה, מתוקף יחסי האמון, ההגינות ותום הלב החלים על הצדדים ליחסי העבודה, המחייבים שקיפות ההליכים בהם נקטה עובר להפסקת העבודה. בתוך כך, גילוי המסמכים שהיו בבסיס ההחלטה וטעמיה נותן בידי בעל הדבר את מיצוי זכות הטיעון ומאפשר פרישה מלאה של התשתית העובדתית והעמדתה נכוחה במהלך הביקורת השיפוטית על החלטת הרשות. עיון במסמכיםמסמכים