פסק דין זוהי תביעתה של התובעת כנגד מעסיקתה לשעבר, פז יזרעאליה תחנת דלק בע"מ (להלן - הנתבעת), לתשלום, השלמה לשכר מינימום, גמול עבודה במנוחה שבועית ושעות נוספות בימי ו', פיצויי פיטורים, דמי הבראה, חופשה שנתית, הוצאות נסיעה בתחבורה ציבורית ומוניות, ופיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן פנסיה. עובדות: להלן העובדות שביסוד תביעה זו : 1. הנתבעת הינה הבעלים והמפעילה של תחנת דלק, בדרך שמחה גולן - בנוה שאנן (להלן - תחנת הדלק). 2. התובעת הועסקה על ידי הנתבעת במתקן לשטיפת מכוניות המצוי בחצרי תחנת הדלק, החל מחדש יוני 99' ועד נובמבר 01' עת התפטרה מעבודתה, כפוף למחלוקת בין הצדדים בדבר רציפות תקופת ההעסקה, ובדבר הנסיבות שהובילו להתפטרות התובעת האם עולות הן כדי הנסיבות המצדיקות התפטרות בדין מפוטר. 3. שכרה של התובעת הורכב משכר יומי בסך של 150₪ ליום עבודה וכן מטיפים שהתקבלו מלקוחות, כפוף למחלוקת בין הצדדים באשר למספר שעות העבודה ביום. המחלוקות 4. רצף העבודה - בין הצדדים נטושה מחלוקת באשר לרצף עבודתה של התובעת האם כטענת התובעת היא הועסקה ברצף על ידי הנתבעת, למעט חודשיים בהם שהתה בחופשת מחלה בעקבות תאונת עבודה שעברה, או שמא כטענת הנתבעת התובעת הועסקה במשך שלש תקופות נפרדות, כאשר בכל פעם התפטרה מעבודתה וחזרה לעבוד. 5. תחולת צווי ההרחבה על יחסי הצדדים - כן חלוקים הצדדים ביניהם בשאלת השתייכותם של הצדדים לענף תחנות הדלק, וכפעל יוצא מכך בשאלת תחולת צו ההרחבה בענף תחנות הדלק, וצווי ההרחבה בדבר פנסיה בענף תחנות הדלק, על יחסי העבודה שבין התובעת לנתבעת. מחלוקת זו, יש בה כדי להשליך על עצם זכאותה של התובעת לביטוח פנסיוני, וכן על שיעור גמול המנוחה השבועית, ככל שזה מגיע לתובעת. 6. פיצויי פיטורים - אין חולק כי התובעת התפטרה מעבודתה אך השאלה האם כטענתה היה זה בנסיבות המזכות אותה בפיצויי פיטורים. 7. השלמה לשכר מינימום - הצדדים חלוקים באשר למשך יום העבודה של התובעת בנתבעת, והאופן בו יש לחשב את שכרה היומי הכולל של התובעת, וכפעל יוצא מכך, חלוקים הם באשר לזכאותה של התובעת להשלמת שכר מינימום, אם לאו. 8. גמול עבודה בימי מנוחה, ושעות נוספות בימי ו' - אין חולק כי התובעת הועסקה בימי שבת ושישי ולא קיבלה גמול מיוחד בגין עבודתה בימים אלו, כפוף למחלוקת בין הצדדים האם עמדה התובעת בנטל להוכיח תביעתה זו וכפוף למחלוקת האם הוראות החוק חלות על התובעת בשל דתה. 9. דמי הבראה - אין חולק כי לא שולמו לתובעת דמי הבראה במשך תקופת עבודתה, אלא שלטענת הנתבעת, התובעת לא השלימה שנת עבודה אחת מלאה, ולפיכך אין היא זכאית לדמי הבראה. 10. דמי חופשה - לטענת הנתבעת, התובעת ניצלה את ימי החופשה המגיעים לה על פי דין, במשך תקופת עבודתה ולפיכך אין היא זכאית לכל תשלום נוסף בגין רכיב זה, ובכל מקרה אין אפשרות לצבור ימי חופשה, כך שגם מטעם זה אין התובעת זכאית לפדיון ימי מחלה. 11. דמי נסיעה - אין חולק כי לא שולמו לתובעת דמי נסיעה, אך לטענת הנתבעת אין הנתבעת זכאית להחזר הוצאות נסיעה שכן לא השתמשה בתחבורה ציבורית כדי להגיע לעבודה אלא היתה לה הסעה קבועה לעבודה וחזרה ממנה עם עובד שאף הוא עבד אצל הנתבעת. 12. טענה נוספת בפי הנתבעת היא, שלאור הנסיבות בהן התפטרה התובעת, ולאור הוראות חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א-2001, אשר קובע כי עובד המבקש להתפטר מעבודתו ייתן למעבידו הודעה מוקדמת להתפטרות - על התובעת היה למסור הודעה מוקדמת של 10 ימים בטרם התפטרותה. משנמנעה התובעת מלעשות כן, הרי שלטענת הנתבעת, יש לקזז מכל סכום שייפסק, אם ייפסק לטובת התובעת, את שווים של 10 ימי הודעה מוקדמת. דיון והכרעה 13. מטעם התובעת הוגש תצהיר עדות ראשית של התובעת ושל מר סיימון צ'צ'שוילי אשר הועסק אף הוא על ידי הנתבעת במתקן שטיפת המכוניות, בתקופה הרלוונטית לתביעה זו. מטעם הנתבעת הוגש תצהיר עדות ראשית של מר אורן ממן, מנהל המתקן לרחיצת מכוניות. המצהירים כולם נחקרו בחקירה נגדית על תצהיריהם בפנינו. משהוגדרו גדרי המחלוקות בין הצדדים כמבואר לעיל, נפנה להלן לדון במחלוקות גופן, ותחילה המחלוקת לגבי רצף תקופת העבודה. רצף תקופת העבודה 14. כאמור, לטענת התובעת היא הועסקה ברציפות אצל הנתבעת מתחילת חודש יוני 99' עד חודש נובמבר 01' למעט מיום 10.11.00 ועד 15.1.01 עת שהתה בחופשת מחלה עקב תאונה שאירעה לה בעבודה, ואשר בעקבותיה הוכרה לה נכות צמיתה בשיעור 10%. התובעת צירפה לתצהירה את נספח א' - אישור המל"ל על הנכות, וכן תעודות רפואיות לנפגע בעבודה בגין התקופה כאמור לעיל (ראה: סעיפים 1 ו-2 לתצהיר התובעת ונספח א לתצהירה). כן צירפה התובעת לכתב התביעה תלושי שכר לחלק מתקופת עבודתה אך טענה, כי במהלך תקופת עבודתה קיבלה תלושי שכר בצורה לא סדירה. לדבריה: "אחת למספר חודשים, לאחר בקשות חוזרות ונשנות, הייתי מקבלת מספר תלושי שכר" (ראה: סעיף 2 לתצהירה). 15. הנתבעת מנגד, טענה בתצהיר מר ממן, כי התובעת עבדה במשך מספר תקופות שאינן רצופות, הכל לפי רצונה ולפי שיקול דעתה הבלעדי, וכך הוגדרו התקופות: תקופה ראשונה - שבעה חודשים - מחודש יוני 99' עד חודש ינואר 00'. תקופה שנייה - שישה חודשים - מחודש אפריל 00' עד חודש אוקטובר 00'. תקופה ראשונה - עשרה חודשים - מחודש ינואר 01 עד חודש אוקטובר 01'. לטענת המצהיר מטעם הנתבעת, התובעת לא התייצבה לעבודה בתום כל אחד מן המועדים לעיל, מבלי למסור כל הודעה, וכשם שנעלמה כך חזרה שוב לעבודה והוא היה מקבל אותה לעבודה. המצהיר מטעם הנתבעת צירף לתצהירו את נספח ב' - הם טופסי 106 שהופקו לתובעת על ידי הנתבעת לתקופה נשוא המחלוקת. (ראה: סעיפים 4 ו-5 לתצהירו ונספח ב' לתצהיר). 16. לציין, כי על פניו, הנטען בתצהיר אינו עולה בקנה אחד עם האמור בטופסי 106. כך לטענת המצהיר מטעם הנתבעת, בתקופה השנייה עבדה התובעת עד חודש אוקטובר 00', ואולם עיון בטופס 106 לשנה זו מעלה כי התובעת עבדה על פי האמור בו, גם בחודש נובמבר 00', נתון שעולה בקנה אחד עם טענתה של התובעת כי נפגעה בתאונת העבודה ביום 10.11.00. התובעת בחקירתה הנגדית עמדה על כך שעבדה ברצף בכל תקופת עבודתה, חוץ מן התקופה שהייתה בתאונת עבודה, וכי לא קיבלה תלושים עבור החודשים 2/00 ו- 3/00(ראה עדותה: בעמ' 5 לפרוטוקול ש': 19-16). ודוק, על פי טופס 106 לשנת 00', עולה כי התובעת לא הועסקה אף בחודש אוגוסט 00'. בחקירתו הנגדית, עמד המצהיר מטעם הנתבעת על טענתו כי טופסי 106 משקפים לאמיתה את תקופת עבודתה של התובעת, וכי התובעת לא עבדה בחודש אוגוסט 00'. עם זאת כאשר הופנה המצהיר מטעם הנתבעת, לתלוש השכר מחודש אוגוסט 00' אשר צורף עוד לכתב התביעה (ונמסר לנתבעת עוד לפני ישיבת ההוכחות) ונתבקש להסביר את הפער, כל שהיה בידיו להשיב הוא: "צריך לבדוק את זה" (ראה עדותו: בעמ' 10 לפרוטוקול ש': 22-14). 17. מכל מקום ובהתייחס להיעדרות הנטענת ללא הודעה מוקדמת או סיבה בסוף התקופה השנייה, הרי שכאשר נשאל העד לגבי תאונת העבודה לה טוענת התובעת, הוא העיד: "לשאלתך, ידוע לי שהתובעת נפגעה בתאונת עבודה בתחילת 11/00, זה קרה אצלנו, לקחו אותה באמבולנס לבית חולים, היא חזרה אחרי פרק זמן קצר ואחרי זה הלכה הביתה לאחר איזה שהיא תקופה היא חזרה לעבודה". (ראה עדותו: בעמ' 12 לפרוטוקול ש': 16-15). כאשר נשאל למה כוונתו בביטוי איזה שהיא תקופה השיב: "לשאלתך, באיזה משך של תקופה מדובר אני משיב שאני לא זוכר"..(ראה עדותו: בעמ' 12 לפרוטוקול ש': 18). לציין, כי לעניין זה דווקא הציון בטופסי 106 תואם את גירסת התובעת, כי נעדרה מיום 10.11.00 עד 15.1.01, שכן על גבי טופס 106 לשנים אלו מצוין כי התובעת נעדרה לחלוטין רק בחודש דצמבר 00'. 18. נזכיר כי על פי המוסכמות בין הצדדים "התובעת קיבלה תלושי שכר ברוב חודשי עבודתה, ולא מידי חודש בחודשו, אחת למספר חודשים הייתה מקבלת קבוצה של תלושים" (ראה: מוסכמה מס' 2 בדיון המוקדם). ואמנם לעניין זה, התבררה לנו מתוך גירסת המצהיר מטעם הנתבעת, תמונה מאוד עגומה באשר לאופן שבו נוהלו תלושי השכר של התובעת, וכך העיד מר ממן: "לשאלתך, לא מסרתי לתובעת כל חודש תלוש שכר, אלא התובעת ניגשה לרו"ח, ופעם בכמה זמן קיבלה תלושי שכר. אני אף פעם לא מסרתי לה תלושי שכר ביד. לעובדים אחרים, לחלק כן מסרתי תלושי שכר. העובדים האחרים היו מקבלים תלושים מהרו"ח שהיה מגיע לתחנה. התובעת לא קיבלה תלושים כי היא לא הייתה עובדת קבועה, היא הייתה הולכת לרו"ח כל כמה זמן לקחת את התלושים, זה לא שהיא ביקשה ממני את התלושים אלא היא אמרה לי שהיא הולכת לקחתם אותם" (ראה עדותו: בעמ' 10 לפרוטוקול ש': 13-8). וכן: "לשאלת בית הדין, אני לא רשמתי באיזה ימים התובעת עובדת, אני הייתי משלם לה בסוף היום או מקסימום כעבור כמה ימים ואין לי שום רישום על הימים שהתובעת עבדה".(ראה עדותו: בעמ' 11 לפרוטוקול ש': 9-8). ואף העיד: "ש. איך לתובעת עשו תלוש? ת. היא הייתה הולכת לרו"ח ומוסרת את הנתונים ואני סמכתי עליה. לא ידעתי מה בתלוש היא אמרה לי הכל בסדר. לשאלתך, אני לא ראיתי את התלושים האלה ולא ידעתי מה כתוב בהם. לשאלתך, אם שילמתי למס הכנסה ולמל"ל לפי התלושים אני משיב שהרו"ח שילם, אני לא יודע מה הוא שילם ומה הוא לא שילם (ראה: בעמ' 12 לפרוטוקול ש': 29 עד עמ' 30 ש': 3). מכל מקום, טען מר ממן בעדותו בפנינו: "אני טוען שהתלושים לא קשורים למציאות לא בתשלום ולא בימים" (ראה עדותה: בעמ' 11 לפרוטוקול ש': 7). 19. על פי סעיף 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, מוטלת על המעביד חובה לנהל פנקס בדבר שכר העבודה המגיע לעובדיו והשכר ששולם להם, וכן חייב הוא למסור לעובדיו פירוט בכתב, של שכר העבודה ששולם והסכומים שנוכו ממנו. בענייננו מתברר שלא מניה ולא מקצתיה, לא רק שהנתבעת הפרה את חובתה על פי החוק למסור לעובדיה תלושי שכר, אלא שאף לשיטת מנהלה, אין כל קשר בין התלושים לבין המציאות. בנסיבות אלו, אין בידינו ליתן אמון ברישום בטופסי 106 כראיה למועדים בהם הועסקה התובעת. יתרה מכך, לאור אי הדיוקים והסתירות בעדותו של מנהל הנתבעת אף אין בידינו ליתן אמון בגירסת הנתבעת כי התובעת לא עבדה בחודשים כנטען על ידי הנתבעת (8/00, 2/00, 3/00, 11/00). מנגד, גרסת התובעת לא נסתרה, והיא נתמכת במסמכים המאשרים את טענות התובעת. אי לכך בעניין זה אין לנו אלא להעדיף את גרסת התובעת בכל הנוגע לרצף תקופת העבודה, ואנו קובעים כי תקופת העבודה של התובעת בנתבעת, היתה מחודש יוני 99' ועד חודש נובמבר 01' למעט מיום 10.11.00 ועד 15.1.01 עת שהתה בחופשת מחלה לפי תעודות אי כושר עבודה, בעקבות תאונת עבודה שאירעה לה בעבודה. תחולת צו ההרחבה על יחסי הצדדים 20. לטענת התובעת לאור זהות מעסיקתה "תחנת דלק פז יזרעאליה" ולאור העובדה שהועסקה במתחם תחנת הדלק של הנתבעת הרי שעל יחסיה עם מעסיקתה חלות הוראות צו ההרחבה בענף תחנות הדלק (להלן - צו ההרחבה). לטענת הנתבעת מנגד, צו ההרחבה אינו חל על יחסי הצדדים שכן התובעת עבדה ב"תחנת רחיצת המכוניות" בניגוב שמשות לאחר הרחצה. לטענת המצהיר מטעם הנתבעת התובעת הועסקה בתחנת הרחצה למכוניות, אשר נוהלה על ידו ולא בתחנת הדלק אשר נוהלה על ידי אביו ואחיו, וכי היתה כפופה רק אליו ולא אל מנהלי תחנת הדלק (ראה: סעיפים 4-3 לתצהירו). 21. צו הרחבה בענף תחנות הדלק מיום 28.3.1979 וכפי שתוקן (ראה: י"פ 2667, התשמ"א, עמ' 244; י"פ 3703, התש"ן, עמ' 2;י"פ 3791, התש"ן, עמ' 3699), הרחיב את הוראותיו של ההסכם הקיבוצי הכללי שבין ארגון סוכנים ובעלי תחנות הדלק בישראל, לבין ההסתדרות הכללית מס' 7065/78, מיום 29.11.78, ונקבע בו כי הוראותיו יחולו על "כל העובדים והמעבידים בישראל בתחנות הדלק", למעט עובדים שתנאי עבודתם הוסדרו או יוסדרו בהסכמים קיבוציים ומעבידיהם, ולמעט עובדי חברת "המשקם" לתעסוקת קשישים ובעלי כושר גופני מוגבל בע"מ. זאת ועוד בפרק 1(א) - הגדרות, הוגדר עובד: "עובד" - כל מועסק במשכורת חדשית או יומית בעבודה כלשהיא בתחנה כולל נוער עובד" (ההדגשה הוספה - א.ר.ק.). 22. הנה כי כן, ככל שהדברים נוגעים למעביד, הרי שאין חולק כי מעסיקתה של התובעת היא הנתבעת - פז יזרעאליה תחנת דלק בע"מ, ולא אישיות משפטית אחרת שמפעילה את תחנת רחיצת המכוניות. אין חולק, כי הנתבעת הינה הבעלים והמפעילה של תחנת הדלק נשוא דיוננו, ואין חולק כי מתקן רחיצת המכוניות או כפי שהוא מכונה על ידי המצהיר מטעם הנתבעת "תחנת" רחיצת המכוניות, נמצא במתחם תחנת הדלק שבבעלות הנתבעת, ולא באתר אחר. העובדה שבמסגרת שאר פעילויותיו נותן המעביד גם שירות רחיצת מכוניות במתחם תחנת הדלק המופעלת על ידו - אינה גורעת ממעמדו כ"מעביד בתחנת דלק", כאמור בצו ההרחבה. יתרה מכך, האופן בו חילקה הנתבעת את סמכויות הניהול של עיסקה על ידי מינויו של מר ממן כמנהל של מתקן הרחיצה, אינה גורעת מהיותה של הנתבעת מעסיקתה של התובעת. 23. בכל הנוגע לעובד - הרי ש"השיטה בישראל לענין היקף תחולתם של הסכמים קיבוציים היא 'שיטת ההסכמים המפעליים' או ה'ענפיים', ולא שיטת 'ההסכמים המקצועיים'. המקובל בישראל הוא שנערכים הסכמים קיבוציים לגבי כלל העובדים במפעל, ולא נערכים הסכמים נפרדים לגבי העובדים בכל מקצוע ומקצוע" [ראה: דב"ע לא/4-1 בנק אוצר לחייל בע"מ - מרכז הסתדרות הפקידים ואח', פד"ע ב 260, 270]. לא זו אף זו, אלא שבענייננו, צו ההרחבה עצמו נקט בלשון הכללית "כל העובדים והמעבידים בישראל בתחנות הדלק", ללא אבחנה בדבר מהות עיסוקם של העובדים, ואם נותר ספק כלשהו שמא התכוון המחוקק להחיל את הצו על עובדים בתפקידים מסוימים (כגון מתדלקים) או עובדים שעוסקים בעבודה הקשורה לתדלוק דווקא, הרי שסעיף 1(א) לצו קבע במפורש בהגדרת עובד כי עובד, הוא כל מועסק ב"עבודה כלשהיא" בתחנה. התובעת בענייננו הועסקה ברחיצת מכוניות בתוך תחנת הדלק, ומכאן שהוראות צו ההרחבה חלות עליה. התביעה לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשה לקרן פנסיה 24. לעניין זה מפנה התובעת להוראות צו ההרחבה בעניין פנסיית יסוד מיום 31.7.66 על פיו הורחבו הוראות ההסכם הקיבוצי הכללי שבין התאחדות בעלי התעשיה, מחלקת העבודה, לבין הועד פועל של ההסתדרות הכללית, ו"מבטחים" מיום 22.6.64 "על כל העובדים והמעבידים בישראל בתעשיה, במלאכה ובתחנות דלק", למעט, עובדים שתנאי עבודתם הוסדרו או יוסדרו בהסכמים קיבוציים, עובדים שתנאי עבודתם כוללים הסדר פנסיה, ועובדים שתנאי עבודתם כוללים הסדר קופת תגמולים - אלא אם הסכימו להפסקת התשלומים לקופת התגמולים; על פי הוראות הצו חלה חובה על המעבידים כהגדרתם לעיל, לבטח את עובדיהם כהגדרתם לעיל בפנסיית יסוד ולהפריש 5% מהשכר הרגיל של עובדיהם לביטוח זקנה במבטחים. כן מפנה התובעת לצו ההרחבה בדבר הגדלת פנסיית יסוד מיום 12.6.89, על פיו נקבע כי תורחבנה הוראות ההסכם הקיבוצי הכללי שבין לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים, בשם הארגונים המאוגדים בה, לבין ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, האגף לאיגוד מקצועי, מיום 13 בפברואר 1989, וכי ההוראות האמורות יחולו מיום 1 בפברואר 1989, על "כל העובדים בישראל המבוטחים בקרן פנסיה יסוד ומעבידיהם", למעט עובדי חברת "המשקם" לתעסוקת קשישים ובעלי כושר גופני מוגבל בע"מ ועובדים עם מגבלות פיסיות, נפשיות או שכליות המועסקים במפעלים מוגנים שאוצר המדינה משתתף באחזקתם. על פי הוראות צו זה נקבע כי החל מיום 1.2.1989 תוגדל הפרשת המעסיק לקרן הפנסיה יסוד ותהיה 6% על חשבון המעסיק והחל באותו מועד תוגדל הפרשת העובד לקרן הפנסיה יסוד ותהיה 5.5%. 25. משקבענו לעיל, כי התובעת והנתבעת נכללות בהגדרת "כל העובדים והמעבידים בישראל בתחנות הדלק", ברי כי חלות על יחסיהן הוראות צווי ההרחבה דלעיל בעניין ביטוח העובדים בפנסיית יסוד במבטחים. ודוק, אין חולק בין הצדדים כי התובעת לא בוטחה במבטחים או בכל קרן פנסיה אחרת, ולמעשה טענת הנתבעת ברכיב זה לכתב התביעה מבוססת על הטענה שהצווים כאמור, אינם חלים על יחסיה עם התובעת. לטענת התובעת, הואיל ולא ניתן לבטחה בדיעבד בקרן פנסיה, עותרת היא לפצותה בגין אי ביטוחה כאמור בפיצוי בגובה 6% חלק המעביד לתגמולים, מסך השכר שהשתכרה בתקופת עבודתה. 26. משקבענו, כי הוראות צווי ההרחבה חלים על יחסי הצדדים ומשאין חולק כי הנתבעת לא ביטחה את התובעת בביטוח פנסיוני כמתחייב מהוראות צווי ההרחבה - אנו מורים כי על הנתבעת לפצות את התובעת בשיעור חלק המעביד לתגמולים שלא הופרש למבטחים, דהיינו 6% מסך משכורותיה של התובעת בתקופת עבודתה. על פי תלושי השכר שהוצגו בפנינו, סך השכר ששולם לתובעת בפעל במשך תקופת עבודתה עמד על 72,979 ₪, ולפיכך אנו מורים כי על הנתבעת לשלם לתובעת את הסך של 4,379 ₪ כפיצוי עבור אי ביטוחה של התובעת בביטוח פנסיוני במבטחים, כמתחייב מהוראות צווי ההרחבה. זכאות התובעת לפדיון חופשה 27. ברכיב זה לכתב התביעה טוענת התובעת, כי בכל תקופת עבודתה לא שולם לה עבור ימי חופש ואף לא שולם לה פדיון חופשה בתום עבודתה. לטענתה היא זכאית ל-12 ימי חופשה בפעל לכל שנה ובסה"כ 30 ימי חופשה בפעל בגין כל תקופת עבודה. אי לכך, עותרת התובעת לחיובה של הנתבעת בסך כולל של 4,200 ₪ בגין פדיון חופשה שנצברה לזכותה ולא נוצלה. מנגד, בתצהיר מר ממן נטען, כי התובעת ניצלה את מלוא ימי החופשה המגיעים לה, ובכל מקרה לאור הוראות סעיף 7 (א) לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951, ימי חופשה אינם ניתנים לצבירה ולפיכך אין התובעת זכאית לפדיון ימי חופשה שלא ניצלה במשך תקופת עבודה. 28. נקדים ונבהיר, כי לא מצאנו כל ממש בטענת הנתבעת באשר לאי היכולת לצבור ימי חופשה. ראשית, לאור הוראות סעיף 7(א) לחוק ומשך תקופת עבודתה של התובעת, ברי כי התובעת לא צברה ימי חופשה בניגוד לחוק. ברם בכך לא סגי, והעיקר לענייננו הוא, שעוד מקדמת דנא נפסק כי ניתן יהא לראות עובד כמי שאיבד את זכותו לפדיון חופשה, רק אם יוכיח המעביד כי הציע לעובד ליטול חופשה ואילו העובד זה שסירב לקבלה, או שיוכיח כי התובע לא לקח את החופשה שניתנה לו מסיבה התלויה בו שהיא בלתי סבירה. לא הוכחו היסודות כאמור - אין לראות באי- לקיחת החופשה, משום צבירה בלתי חוקית, וכויתור על החופשה או חלק הימנה [ראה: דב"ע לא/1-3 ישראל בר אדון - שמחה ג'רד, פד"ע ב', עמ' 121]. בעניינו, לא נטען ומקל וחומר שלא הוכח על ידי הנתבעת, כי התקיימו הנסיבות כאמור, ומכאן שדין טענתה זו של הנתבעת להדחות מכל וכל. 29. באשר לטענה כי ימי החופשה המגיעים לתובעת על פי החוק נוצלו על ידיה, הרי שזוהי חובתו של המעביד לנהל פנקס חופשה כהגדרתו בסעיף 26 לחוק, ודוק תקנות חופשה שנתית (פנקס-חופשה), התשי"ז-1957, קובעות בדיוק כיצד ינוהל פנקס חופשה. כך, על פי התקנות, יש לנהל לגבי כל עובד, רישום שיכלול את פרטיו המלאים, את מועד החופשה שניתנה, את דמי-החופשה ששולמו ותאריך התשלום, את התאריך בו חדל העובד לעבוד, ואת פדיון-החופשה ששולם ותאריך התשלום. יתרה מכך, הלכה פסוקה היא שהמעביד הוא אשר חייב לתת את החופשה, ומכוח חובתו לפי סעיף 26 לחוק לנהל פנקס חופשה, הוא אשר חייב לדעת ולהוכיח אם וכמה ימי חופשה קיבל העובד בפועל. כאשר מוכיח העובד את תקופת עבודתו, עובר נטל ההוכחה על המעביד להראות שאמנם נתן לעובד את ימי החופשה המגיעים לו לפי הדין [ראה: דב"ע לד/17-3 רפאל אברג'יל - קורט אנסבך, פד"ע ה', עמ' 253 והאסמכתאות שם]. בענייננו לא מניה ולא מקצתיה, מעבר לטענות בעלמא בדבר ימים כביכול בהם לא עבדה התובעת, לא הציגה הנתבעת הוכחות לגבי ימי החופשה שנטען כי ניתנו לתובעת, לא את דמי-החופשה ששולמו ותאריך התשלום, ואף לא כל פרט אחר בנוגע לניצול ימי החופשה כנטען על ידה. משכך, הרי שהנתבעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכחת טענתה, כי התובעת ניצלה את ימי החופשה המגיעים לה על פי חוק. אי לכך, אנו מורים כי על הנתבעת לשלם לתובעת פדיון ימי חופשה בסך כולל של 4,200 ₪. זכאות התובעת לדמי הבראה 30. ברכיב זה לכתב התביעה טוענת התובעת כי בכל תקופת עבודתה לא שולמו לה דמי הבראה. לטענתה היא זכאית ל-14 ימי הבראה בגין תקופת העסקתה לפי 282 ₪ שווי יום הבראה ובסה"כ עותרת היא לחיוב הנתבעת בתשלום הסך של 3,984 ₪ בגין דמי הבראה. 31. הנתבעת אינה טוענת כי שילמה לתובעת דמי הבראה, אלא שלטענתה התובעת אינה זכאית לדמי הבראה מן הטעם שלא עבדה שנה אחת ברציפות אצל הנתבעת. ראשית וכמבואר לעיל, דחינו את טענת התובעת בדבר העדר רצף עבודה של שנה לפחות. אלא שבכך לא סגי, והעיקר לעניינו הוא שאף בעניין זה טועה הנתבעת בפרשנותה את הוראות הדין. צו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הבראה ונופש (להלן - צו ההרחבה), קובע: "למען הסר ספק, מובהר בזאת, כי עובד יהיה זכאי לדמי הבראה, רק לאחר שהשלים את שנת עבודתו הראשונה במקום עבודתו. עובד כאמור, יהיה זכאי גם לחלק היחסי עבור חלק מהשנה" (ההדגשה הוספה - א.ר.ק.). הנה כי כן, ובשונה למשל מהוראות סעיף 1 לחוק פיצויי פיטורים הנוקט בלשון "שנה אחת ברציפות" או "שתי עונות בשתי שנים רצופות", אין בצו ההרחבה דרישה לרציפות אלא להשלמת משך עבודה של שנה לפחות. יתרה מכך, בהמשך הצו נקבע כי: "לקביעת תקופת הזכאות לא תובא בחישוב היעדרות בשל חופשה ללא תשלום וכל היעדרות אחרת בה לא מתקיימים יחסי עובד ומעביד". ללמדך, שהגם שאין דרישת רציפות, מובהר כי תקופת היעדרות בה לא מתקיימים יחסי עובד ומעביד, לא תובא בחישוב לצורכי הזכאות לדמי הבראה, אך אין בה כדי לשלול את הותק עצמו באותו מקום עבודה. משכך, התוצאה היא שזכותה של התובעת לדמי הבראה התגבשה, ודוק בהינתן כי ההיעדרות היחידה אותה קבענו לעיל, היתה בגין חופשת מחלה, ברי כי אין להפחיתה מתקופת העבודה. אלא שלעניין זה, אין להתעלם מהוראה אחרת שבצו ההרחבה ולפיה: "עובד יהיה זכאי לדמי הבראה אף לאחר סיומם של יחסי עובד ומעביד, וזאת לגבי תקופה של עד שנתיים שלפני תום תקופת עבודתו..." (ההדגשה הוספה - א.ר.ק.). מכאן, שהתובעת זכאית לדמי הבראה בגין שתי שנות עבודתה האחרונות בנתבעת בלבד, לפי 12 ימים X 282 ₪, ובסה"כ על הנתבעת לשלם לתובעת דמי הבראה בסך של 3,384 ₪. זכאות התובעת להחזר הוצאות נסיעה 32. ברכיב זה לכתב התביעה עותרת התובעת לחיוב הנתבעת בתשלום הוצאות נסיעה כמתחייב מהוראות צו הרחבה הכללי במשק בדבר השתתפות המעביד בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה, לפי שווי מחצית כרטיס חופשי חודשי בקו הרלוונטי (שערכו המלא 192 ₪ לחודש), וזאת עבור תקופת עבודתה בנתבעת. כן עותרת התובעת לחיוב הנתבעת בהשבת עלות הנסיעה במוניות בתקופת עבודתה בגין אותם ימים בהם לא יכלה להגיע בתחבורה ציבורית, היינו; עבור החזרה לביתה בימי שישי בערב, הגעה לעבודה בשבת בבוקר ועבור נסיעה במוניות שירות בשבת בערב. לדבריה בתצהירה, לעתים הייתה נוסעת מן העבודה הביתה ב"טרמפ" עם עובד שעבד איתה, אך בבקרים הייתה נוסעת לעבודה בתחבורה ציבורית לפחות חלק מהדרך (ראה: סעיף 8 לתצהירה). 33. מנגד, לטענת המצהיר מטעם הנתבעת, התובעת אינה זכאית להחזר עבור נסיעה בתחבורה ציבורית כקבוע בצו ההרחבה, היות וכלל לא נסעה בתחבורה לעבודה שכן "הייתה לה הסעה קבועה לעבודה וחזרה ממנה על ידי עובד שעבד אף הוא אצל הנתבעת, הוא אותו עד אשר מסר תצהיר עדות מטעמה " ולחילופין טען כי: "אין לחייב את הנתבעת לשלם לתובעת עבור מוניות כאשר מקום העבודה ומגורי התובעת נמצאים בעיר חיפה, אשר בה כידוע, פועלת התחבורה הציבורית גם בימי שישי ושבת". לחילופי חילופין טען כי: "ממילא קיבלה התובעת סכומי כסף נכבדים מדי יום ביומו המשקפים גם החזר הוצאות נסיעה" (ראה: סעיף 12 לתצהירו). 34. בחקירתה הנגדית בפנינו העידה התובעת, כי אמנם העד סיימון הוא חבר טוב שלה וכי עבדו ביחד כל יום, אך הכחישה את טענת הנתבעת כאילו העד היה בן זוגה. התובעת העידה כי היא נשואה מזה 13 שנה ויש לה שני ילדים, כי סיימון גר בחליסה, והיא גרה ברח' הנביאים. לדבריה, סיימון היה אוסף אותה בבוקר בדרך נווה שאנן והם היו נוסעים יחד לעבודה, כן העידה כי גם בדרך חזרה היה סיימון מוריד אותה בהדר (ראה עדותה: בעמ' 7 לפרוטוקול ש': 21-18). עדותה זו של התובעת לא נסתרה, ואף נתמכה בעדותו של העד סיימון בחקירתו הנגדית (ראה עדותו: בעמ' 7 לפרוטוקול ש': 29-27). הנה כי כן, ובניגוד למשתמע מתצהיר עד הנתבעת, כאילו הנתבעת דאגה לתובעת להסעה לעבודה וממנה על חשבונה, התברר כי אין המדובר בהסעה מטעם הנתבעת, אלא שהתובעת על בסיס היכרות שלה עם העד סיימון היתה נוסעת עימו ברכבו את חלק מן הדרך לעבודה וממנה. 35. צו ההרחבה הכללי במשק בדבר השתתפות המעביד בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה (להלן - צו ההרחבה), קובע את החובה על המעביד להשתתף בהוצאות הנסיעה של עובדיו לפי תעריף תחבורה ציבורית, כאשר תקרת החזר הוצאות הנסיעה ליום עבודה נקבע בצו ומתעדכן מעת לעת (ראה: סעיפים 2-3 לצו). כן קובע סעיף 4 לצו, כי: "הוצאות הנסיעה ייקבעו לפי מחיר נסיעה מוזל באוטובוס ציבורי או כרטיס מנוי חודשי מוזל ממקום מגורי העובד למקום עבודתו, על יסוד כרטיס הנחה של מספר נסיעות, אם קיים כרטיס הנחה כזה" (ההדגשה הוספה - א.ר.ק.). ודוק, לעניין הוראות צו ההרחבה נפסק, כי צו ההרחבה מתייחס להיזקקות לתחבורה בכלל ולאו דווקא לתחבורה ציבורית. אמנם שיעור ההשתתפות נקבע ע"פ תעריפי התחבורה הציבורית, ואולם הזכאות להחזר הוצאות נסיעה קיימת גם לעובד שאינו נזקק לתחבורה ציבורית ועושה שימוש ברכבו הפרטי, ובלבד שעל פי אמות מידה אובייקטיביות הוא זקוק לתחבורה כדי להגיע למקום עבודתו [ראה: דב"ע נו3/46-3 רונית עילם - אטלס שירותי כח אדם בע"מ פד"ע ל 65, פסקאות 12-13] 36. בענייננו משהובהר כי מבחינה אובייקטיבית המרחק מביתה של התובעת למקום העבודה, מצדיק היזקקות לתחבורה, ברי שהתובעת זכאית להחזר הוצאות נסיעה על פי הוראות צו ההרחבה, ודוק התובעת העמידה תביעתה ברכיב זה, על שעור מחצית התעריף בהנתן כי חלק מן הדרך הסתייעה בסיימון. משלא כפרה הנתבעת בסכום הכרטיס המוזל כנטען על ידי התובעת, זכאית התובעת לתשלום הוצאות הנסיעה על יסוד תעריף זה. לא למותר לציין, כי לא מצאנו מקום להיזקק לטענת הנתבעת לפיה כביכול לאור הסכומים שהשתכרה התובעת, יש לראות את הוצאות הנסיעה ככלולות בשכרה. 37. בכל הנוגע לתביעה להחזר הוצאות הנסיעה במוניות, הרי שאף מבלי להידרש למקור הזכאות להשבה של הוצאה כאמור בפעל, ברי כי בשונה מתשלום הוצאות נסיעה על פי הוראות צו ההרחבה, במקרה זה עסקינן בהשבת הוצאות שהוצאו בפעל. ודוק, התובעת בענייננו לא צירפה קבלות על הנסיעות שנטען כי ביצעה באמצעות מוניות. התחשיב אותו ערכה התובעת לגבי אומדן ההוצאה שהתחייבה בה, אינו ראיה להוצאה עצמה שבה התחייבה התובעת בפועל, ואינו ראיה מספקת לכך שאכן נסעה במונית בימים הנטענים על ידה ומה היה שיעור ההוצאה שנתחיבה בה בגין כל נסיעה. לציין, כי אפילו כדרישה ראשונית למעביד להחזר ההוצאה הנטענת, היה על התובעת להגיש קבלות המאשרות את ההוצאה, מקל וחומר שאין בתחשיב שנערך על ידי התובעת כדי להוות ראיה הולמת בהליך משפטי בו עותרת התובעת להשבת הוצאה שלשיטתה התחייבה בה בפועל. אי לכך, אין לנו אלא לדחות את תביעתה של התובעת להחזרת הוצאות נסיעה במוניות. סיכומו של דבר, אנו נענים לתביעה לתשלום הוצאות נסיעה לפי צו ההרחבה, בלבד. כאמור, התובעת העמידה את תביעתה ברכיב זה על הסך של 1,920 ₪, לפי מחצית תעריף הכרטיס המוזל החודשי ל-20 חודשי עבודה מלאים. אי לכך אנו מורים כי על הנתבעת לשלם לתובעת הוצאות נסיעה כאמור בצו ההרחבה בסך של 1,920 ₪. תביעת התובעת להשלמת שכר מינימום 38. בסופו של יום לא היה חולק בין הצדדים כי שכרה של התובעת שולם על בסיס שכר יומי בסך של 150 ₪ ליום, וכי שכר זה שולם לה בתחילת עבודתה מדי יום ומאוחר יותר מדי שבוע (ראה: סעיפים 4-3 לתצהיר עדות ראשית של התובעת, עדות התובעת: בעמ' 7 לפרוטוקול ש': 16; ועדות מר ממן: בעמ' 11 לפרוטוקול ש': 1). אף אין חולק בין הצדדים, כי בנוסף לשכר זה קיבלה התובעת "טיפים" מלקוחות. (ראה: מוסכמה מס' 3 כפי שהוסכמה בין הצדדים בדיון המוקדם בתיק זה). 39. אלא שבעניין זה טוענת התובעת, היא זכאית ל"השלמת שכר מינימום" לפי חוק שכר מינימום, התשמ"ז-1987 (להלן - חוק שכר מינימום), שכן לטענתה יום העבודה אצל הנתבעת השתרע על 12 שעות בשנה וחצי הראשונות לעבודתה ועל 11 שעות בשנה האחרונה לעבודתה. אי לכך ובהסתמך על תלושי השכר שקיבלה מהנתבעת, ערכה התובעת טבלה המציגה את הפער בין שווי יום העבודה ששולם לה כפי שמופיע בתלושי השכר שהפיקה הנתבעת, לבין שכר המינימום השעתי על פי חוק שכר מינימום, כשהוא מוכפל במספר השעות, אשר לטענתה עבדה בכל יום (11 או 12 שעות בהתאמה), וכפעל יוצא מכך חישבה ומצאה כי היא זכאית להפרש בגובה 30,681 ₪ בגין "הפרשי שכר מינימום", כטענתה. כך לדוגמא, בחודש יוני 2001 שולם לתובעת כעולה מתלוש השכר עליו הסתמכה, סך של 3,752 ₪ עבור 23 ימי עבודה. שכר המינימום נכון לאותו מועד עמד על 3,266.58 ₪ לחודש, ומכאן שכעובדת בהיקף של 6 ימים, שכר המינימום היומי על פי החוק עמד באותה עת על 130.64 ₪, ושכר המינימום השעתי עמד באותה עת על 17.56 ש"ח. על פי תלוש השכר לחודש זה, עליו הסתמכה התובעת בתביעתה שבנדון, עולה כי שולם לה שכר יומי לפי תעריף של 163.1 ₪. לפי שיטת התובעת שכר המינימום ליום על פי חישוב של 10.5 שעות ליום עבודה (לאחר ניכוי חצי שעה למנוחה) לפי תעריף שכר המינימום לשעה, עומד על 198 ₪, ולפיכך בגין חודש זה מגיעה לה לטענתה, השלמת שכר מינימום בסך של 802 ₪, וכך הלאה בהתאם לשיעורי השכר המשתנים ושיעורי שכר המינימום המשתנים, על פי החוק. 40. אין בידינו לקבל את תביעתה זו של התובעת להשלמת שכר מינימום, כפי שהוגדרה על ידיה, ונבאר. סעיף 2(א) לחוק שכר מינימום קובע את הזכות לשכר מינימום כדלקמן: "עובד שמלאו לו 18 שנים (להלן - עובד) המועסק במשרה מלאה, כנהוג במקום עבודתו, זכאי לקבל ממעבידו שכר עבודה שלא יפחת משכר המינימום לחודש, שכר המינימום היומי או שכר המינימום לשעה, הכל לפי הענין" סעיף 1 לחוק מגדיר את שכר המינימום היומי כדלקמן: "שכר מינימום יומי" - החלק ה-25 של שכר המינימום לגבי עובד המועסק שבוע עבודה בן ששה ימים, והחלק ה-212/3 של שכר המינימום לגבי עובד המועסק שבוע עבודה בן חמישה ימים" ואת שכר המינימום לשעה כדלקמן: "שכר מינימום לשעה - החלק ה-186 של שכר המינימום". 41. הנה כי כן חוק שכר מינימום עוסק בשכר המינימלי שחובה על מעביד לשלם על פי יחידת זמן, ודוק גם עובד המשתכר על פי התוצרת זכאי לשכר המינימום [ראה: דב"ע שן/171-3 פלתורס נסיעות ותיירות בע"מ - יהודה פדן פד'"ע כב 356; דב"ע נו/282-3 אמירה ח'אטר ואח' - סלטקס טקסטיל (1994) בע"מ פד"ע לא, 322]. בענייננו כאמור, לא מתעוררת שאלת העבודה לפי תוצרת, שכן אין חולק כי יחידת הזמן על פיה שולם שכרה של התובעת, ועל פיה אף הגישה את תביעתה שבנדון - הינה שכר המינימום היומי. מעיון בתלושי השכר של התובעת עליהם ביססה את תביעתה שבנדון להשלמת שכר מינימום, עולה כי (למעט בחודשים 4/00 - 10/00 בהם שולם לתובעת לכאורה 3 ₪ פחות משכר המינימום היומי), הרי שבכל המועדים הרלוונטיים לתביעה שבפנינו שולם לתובעת שכר המינימום היומי ואף מעבר לכך. שאלה נפרדת היא, האם לאור שעות העבודה כנטען על ידי התובעת, הועסקה היא בשעות החורגות מהוראות חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951 (ראה: סעיף 2 לחוק). אלא שכאמור התובעת לא הגישה תביעה לתשלום גמול עבודה בשעות נוספות, ונראה כי לא בכדי נמנעה מלעשות כן, באשר על תביעה לשעות נוספות נפסק כי המדובר בתביעת ממון מוגדרת, שאין לפסוק בה לפי אומדנא דדינא או לפי עקרונות של שכר ראוי, וכי התובע גמול שעות נוספות חייב להוכיח את מספר השעות שהועבד כך ולהביא בפני בית הדין את כל הנתונים העובדתיים הצריכים לקביעת הסכום המגיע, ולהוכיחם [ראה: דב"ע לב32-3 מרלן פרומוביץ - ישראל בר אדון, פד"ע ד', עמ' , בעמ' 43-42; ע"ע 300360/98 נחום צמח - ש.א.ש. קרל זינגר צפון (1986) בע"מ, עבודה ארצי, כרך לג(23), 32; ע"ע 300080/98 כהן אברהם - גביר קבלנים בניה ופיתוח בע"מ, עבודה ארצי, כרך לג(79), 28; לז2/2-1 תופיק חלד מחמוד - דקל מרקט, פד"ע ח', 343]. 42. בעניינו, התובעת לא הניחה תשתית ראייתית להוכחת השעות הנוספות שעבדה כמתחייב מהוראות חוק שעות עבודה ומנוחה, ונראה כי אף התובעת היתה מודעת למגבלה זו, עת הגישה את תביעתה שבנדון, כתביעה להשלמת שכר מינימום. אי לכך, ואף מבלי להידרש לשאר המחלוקות בין הצדדים בקשר לתביעה זו - דין תביעתה זו של התובעת להשלמת שכר מינימום, להדחות. לציין, כי בכל הנוגע לפער של 3 ₪ עליו עמדנו לעיל, הרי שלאור עדותה של התובעת כי במשך כל תקופת עבודתה קיבלה 150 ₪ ליום, אף איננו מוצאים לנכון לפסוק את הפער המזערי עליו עמדנו לעיל כהשלמת שכר מינימום. 43. למעלה מן הצריך נוסיף, כי על סמך הראיות שבפנינו (ראה: עדותה של התובעת עצמה בעמ' 7 לפרוטוקול ש': 7) שוכנענו כי הטיפים שקיבלה התובעת מלקוחות עמדו על שיעור ממוצע של 50 ₪ ליום, וזאת כאמור בנוסף לשכר היומי שהשתכרה התובעת במישרין מידי הנתבעת. בנסיבות המקרה שבפנינו כמבואר לעיל, נחה דעתנו כי בכך הוגשמה התכלית שביסוד חוק שכר מינימום להבטיח קיום הוגן של העובד תוך אפשרות להתפרנס מעבודתו ולחיות ממנה בכבוד [ראה: דב"ע שן/171-3 פלתורס לעיל]. אשר על כן, ולאור כל האמור לעיל, התביעה להשלמת שכר מינימום נדחית. התביעה לגמול עבודה בימי מנוחה 44. לטענת התובעת היא הועסקה במשך כל תקופת עבודתה בשבתות, מבלי ששולמה לה תמורה נוספת עבור עבודתה, כמתחייב לפי הוראות צו ההרחבה בענף תחנות הדלק, או לחילופין לפי הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951 (להלן - חוק שעות עבודה ומנוחה). אי לכך, והואיל ולשיטתה במשך תקופת עבודתה חלו 117 ימי מנוחה, עותרת היא לחיוב הנתבעת בגמול עבודה במנוחה שבועית בשעור של 75% מערך השעה, עבור 62 שבתות לפי 12 שעות עבודה, ו-75 שבתות לפי 11 שעות עבודה. בכתב התביעה המתוקן שהגישה התובעת ברשות בית הדין, תוקן שיעור ימי השבת הנתבעים והעומד על 45 שבתות לפי 12 שעות עבודה, ו-49 שבתות לפי 11 שעות עבודה, ובסה"כ 94 שבתות. לחילופין, וככל שיקבע כי צו ההרחבה אינו חל על יחסיה עם הנתבעת, עותרת התובעת לחיוב הנתבעת, על פי אותו תחשיב לפי גמול עבודה בשעות מנוחה בערך של 50% לשעה. 45. לעניין זה העידו התובעת וסיימון בתצהיר עדותם הראשית כי: "הועסקתי על ידי הנתבעת 5-6 ימים בשבוע, כאשר בחודשי החורף הועסקתי בדרך כלל מספר נמוך יותר של ימים בהתאם למזג האויר. בכל תקופת עבודתי הועסקתי בימי שישי, שבת וחג שכן אילו הם הימים בהם העבודה היא רבה במיוחד" (ראה: סעיף 3 לתצהיר התובעת, וכן בהתאמה סעיף 3 לתצהירו של העד סיימון). העד ממן מטעם הנתבעת, לא הכחיש את העסקת התובעת בימי שישי ושבת, אך לדבריו הדבר נעשה לבקשתה, ובכל מקרה לשיטתו התובעת לא עבדה בכל ימי השבת והשישי, שכן לשיטתו בתקופת החורף היו ימים רבים שלא עבדו כלל, ובכל מקרה התובעת לא עבדה באופן רציף אף בתקופות שבהן אין חולק כי הועסקה בנתבעת (ראה: סעיף 5 לתצהירו). 46. לציין, כי התובעת לא המציאה כל רישום מטעמה המתעד את ימי השבת שבהם עבדה ואת מספר השעות שבהן עבדה בימים אלו. ודוק, בעדותה בפנינו אישרה התובעת כי בחודשי החורף היו ימים שכמעט לא היתה עבודה וכי היו ימים שהיתה נשלחת הביתה בשל חוסר עבודה (ראה עדותה: בעמ' 6 לפרוטקול ש': 25-15), וכך עולה אף מעדותו של העד סיימון לעניין זה (ראה: בעמ' 8 לפרוטקול ש': 6-4). כפי שציינו לעיל, על התביעה לגמול שעות נוספות נפסק, כי אין לפסוק בה לפי אומדנא דדינא או לפי עקרונות של שכר ראוי, וכי התובע גמול שעות נוספות חייב להוכיח לא רק את העובדה שהועבד בשעות נוספות אלא גם את מספר השעות שהועבד כך, על מנת שבית הדין יוכל לפסוק סכום קצוב. כן נפסק כי: "על התובע גמול שעות נוספות להביא בפני בית הדין את כל הנתונים העובדתיים הצריכים לקביעת הסכום המגיע, ולהוכיחם" [ראה: דב"ע לז/2-1 תופיק חלד מחמוד - דקל מרקט, ח 343]. משמע, הלכה היא שעל התובע לפרט את תביעתו, לכמת אותה כראוי, ולהוכיח לא רק את עצם עבודתו בשעות נוספות אלא גם - ובמיוחד - את היקפה ואת התשלומים המתחייבים מכך [ראה: דב"ע לב/32-3 לעיל; דב"ע לה/12-2 עזבון המנוח שמואל נתן כהן ז"ל - אטי רוזנ הויסר, פד"ע ו, 307; ע"ע 1059/02 עמיר עבילאה - מדינת ישראל, עבודה ארצי, כרך לג(95),38]. דהיינו: "מי שתובע תשלום גמול שעות נוספות - עליו להוכיח כל שעה ושעה שעבד, ואם לא יצליח בכך - כמובן שתביעתו תידחה"(ההדגשה הוספה - א.ר.ק.) [ראה: דב"ע 237/97-3 עזרא שמואלי ואח' נ' מדינת ישראל, רשות השידור, פד"ע לו, עמ' 577]. 47. בענייננו, מתוך תצהירי התובעת והעד סיימון עולה, כי הועסקו לשיטתם בין חמישה לשישה ימים בשבוע. המצהירים לא ציינו, כי בכל מקרה עבדו ביום שבת גם כאשר עבדו חמישה ימים בשבוע. זאת ועוד, מתוך גרסת התובעת בפנינו עולה, כי אכן היו ימי גשם בהם לא עבדו, ודוק נזכיר כי התובעת לא הציגה כל רישום של ימי השבת בהם עבדה ומספר השעות שעבדה בכל יום שבת כאמור, אלא תביעתה נוסחה כאומדן של ימי השבת שחלו בתקופת עבודתה והשעות שנטען כי עבדה בכלל. הנה כי כן, די באמור לעיל, כדי להיווכח שהתובעת לא עמדה בנטל ההוכחה המיוחד המוטל עליה להוכחת תביעתה ברכיב זה לכתב התביעה. ודוק, אין די בנסיבות שבפנינו, בהערכה של מספר השבתות שעבדה התובעת והערכה כללית של מספר השעות שעבדה בכל שבת כאמור - כדי להוכיח את זכאותה לתביעתה זו. אי לכך, וכבר מטעם זה, ברי כי דין תביעתה של התובעת לגמול עבודה במנוחה שבועית להדחות. 48. אלא שבכך לא סגי, שכן בין הצדדים נטושה מחלוקת, באשר לתחולת חוק שעות עבודה ומנוחה וצו ההרחבה על התובעת, לאור טענת הנתבעת, כי התובעת טענה בפניה שהיא אינה יהודיה, ומטעם זה לא הועסקה בימי ראשון בשבוע. לעניין זה העידה התובעת בסעיף 3 לתצהירה: "אני יהודיה, עליתי לישראל כיהודיה וילדי לומדים בבית ספר יהודי". מנגד, לטענת המצהיר מטעם הנתבעת, התובעת הצהירה בפניו כי היא נוצריה, ולפיכך ולפי בקשתה ניתן לה יום ראשון כיום המנוחה לבקשתה. יתרה מכך, לדבריו התובעת הודיעה כי היא מעונינת לעבוד בסופי שבוע וחג שכן התמורה הצפויה מטיפים גבוהה יותר בימים אלו (ראה: סעיף 8 לתצהירו וכן סעיף 5 לתצהירו). מכל מקום, לדבריו, התובעת מעולם לא התבקשה לעבוד בימי שיש, שבת או חג אלא עשתה כן על דעת עצמה (ראה: סעיף 5 לתצהיר). בחקירתה הנגדית בפנינו, אישרה התובעת כי אכן היא לא היתה עובדת ביום ראשון, וכי באותו יום היו מביאים עובד לא קבוע על מנת שיעבוד (ראה: בעמ' 6 לפרוטקול ש': 31-30). אם כי לטענתה היא עצמה לא ביקשה לעבוד בשישי שבת אלא היתה חייבת לעבוד בשישי שבת(ראה: בעמ' 6 לפרוטקול ש': 29-28). מנגד העד סיימון מטעם התובעת, העיד: "אף אחד לא הכריח אותי לבוא לעבוד בשבת. יש לי משפחה אבל אני רציתי לעבוד בשבת זה הפרנסה שלי" ואף אישר, כי כמות הטיפים ביום שבת ושישי הייתה יותר גדולה, שכן היתה יותר עבודה (ראה: בעמ' 8 לפרוטקול ש': 25-23). 49. סעיף 7 לחוק שעות עבודה ומנוחה קובע: "(א) לפחות שלושים ושש שעות רצופות לשבוע הן המנוחה השבועית של העובד. (ב) המנוחה השבועית תכלול - (1) לגבי יהודי - את יום השבת; (2) לגבי מי שאינו יהודי - את יום השבת או את יום הראשון או את היום הששי בשבוע, הכל לפי המקובל עליו כיום המנוחה השבועית שלו". הנה כי כן, דתו של העובד, הינה אחד היסודות הרלוונטיים על פי החוק, כדי לזכות בגמול עבודה במנוחה שבועית. 50. בענייננו, מחד אין חולק כי התובעת לא הועסקה בימי ראשון, ואולם מנגד בכל הנוגע לדתה של התובעת, הרי שמעבר לאמירת התובעת, כי היא יהודיה ואמירת הנתבעת, כי התובעת הצהירה בפניה שהיא נוצריה, לא הובאה בפנינו כל ראיה נוספת באשר לדתה של התובעת. ודוק, אפילו העד סיימון, אשר אמור להכיר את התובעת היטב, נמנע מלהצהיר בתצהיר עדותו הראשית כי ידוע לו שהתובעת יהודיה. כל שנטען על ידו היה, שהוא עצמו יהודי (ראה: סעיף 5 לתצהירו). בדב"ע 14/97-8 מדינת ישראל נגד גוד נייט סנטר בע"מ, פד"ע לג, 221, נדונה שאלת מידת ההוכחה הדרושה לעניין דתו של העובד לצורך החוק, בהקשר להליך הפלילי. עם זאת, באותו מקרה התייחס בית הדין הארצי לעבודה, גם לפן האזרחי של החוק וקבע: "אין אנו נדרשים בהליך שלפנינו להכריע בשאלות מי הוא "יהודי" ומי הוא "מי שאינו יהודי" לעניין סעיף 7(ב) לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951. יש להטעים כי להעסקת עובד במנוחה השבועית שלו, בין אם הוא יהודי ובין אם הוא אינו יהודי, יש גם נפקות אזרחית המתבטאת בזכותו של העובד לגמול עבודה במנוחה השבועית על פי סעיף 17 לחוק, כאשר נטל ההוכחה לקיום תנאי הזכאות לתגמול מוטל על העובד" (ההדגשה הוספה - א.ר.ק.). 51. הנה כי כן, אף בעניינינו, אין אנו נדרשים לשאלה "מיהו יהודי" בהקשר הכללי, אך בנסיבות בהן נמנעה התובעת מלהציג ולו ראשית ראיה לכאורה (רישום במרשם האוכלוסין או תעודת זהות), ודוק אפילו העד סיימון נמנע מלהצהיר לגבי יהדותה של התובעת - הרי שמבלי לקבוע מסמרות בשאלת יהדותה של התובעת אם לאו - ברי כי לעניין הוראות סעיף 7 לחוק, לא החלה התובעת להרים את הנטל המוטל עליה להוכחת תביעתה לגמול עבודה במנוחה שבועית. משכך, הרי שאף מטעם זה, לא עמדה התובעת בנטל המוטל עליה להוכיח תביעתה ברכיב זה לכתב התביעה. על האמור לעיל נוסיף, כי אף על פי הוראות צו ההרחבה בענף הדלק, נקבע כי "יום המנוחה השבועי יינתן לעובד בהתאם לדתו" (ראה: סעיף 3(ג) לצו ההרחבה), ומכאן שאף לעניין התביעה מכח צו ההרחבה לא עמדה התובעת בנטל המוטל עליה להוכחת תביעתה שבנדון. 52. סיכומו של דבר, מן הטעמים כמבואר לעיל, בנפרד או במצטבר, עולה כי התובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח תביעתה ברכיב זה לכתב התביעה, ולפיכך דין התביעה לגמול עבודה בימי מנוחה להדחות. התביעה לגמול שעות נוספות עבור עבודה בימי ו' 53. ברכיב זה לכתב התביעה טוענת התובעת כי על פי סעיף 3 לצו ההרחבה בענף הדלק, יום עבודה בימי ו' הוא בן 7 שעות בתשלום של 8 שעות. לטענתה של התובעת, היא הועסקה במשך 8 שעות לפחות בימי ו', ולפיכך והואיל ולשיטתה במשך תקופת עבודתה חלו 117 ימי שישי ו-20 ימי חג, עותרת היא לחיוב הנתבעת בגמול עבודה בשעות נוספות, בשעור של 25% מערך השעה, עבור שעה אחת בגין 62 ימי ו' לפי ערך של 15.04 ₪ לשעה ו-75 ימי ו' לפי ערך של 15.94 שעה לשעה. לא למותר לציין, כי גם בעניין זה לא הוצג על ידי התובעת כל רישום מטעמה המתעד את ימי השישי שבהם עבדה. בנסיבות אלו, ברי כי מן הטעמים כמבואר לעיל בסעיפים 47-45 לפסק דיננו, התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה המיוחד המוטל עליה להוכחת תביעתה ברכיב זה לכתב התביעה. אי לכך התביעה לגמול שעות נוספות בימי ו' נדחית. התביעה לפיצויי פיטורים 54. כאמור, אין חולק בין הצדדים כי התובעת התפטרה מעבודתה, אלא שלטענת התובעת בכתב תביעתה "יש לראות בהתפטרותה ככזו המזכה אותה בפיצויי פיטורים" (ראה: סעיף 5(ג) לכתב התביעה). במסגרת סיכומיו, חידד ב"כ התובעת את עילת התביעה ברכיב זה, וטען כי בנסיבות המקרה שבנדון, אין לצפות מן התובעת כי תמשיך בעבודתה, ולפיכך זכאית היא לפיצויי פיטורים מהנתבעת. 55. ובאשר לנסיבות אשר הובילו את התובעת להתפטר לטענתה, טוענת התובעת בסעיף 4 לתצהירה, כי בשנה הראשונה לעבודתה שולם לה שכרה מדי יום בסוף כל יום עבודה, ובהמשך סוכם כי השכר ישולם פעם בשבוע ביום שבת. לדבריה, מספר חודשים לפני התפטרותה, החל מנהל הנתבעת לדחות את התשלום בטענות שונות ובעיקר בטענה כי "כרגע אין לי כסף", וזאת למרות דרישותיה כי השכר ישולם באופן מסודר כפי שסוכם, מדי שבת. לדברי התובעת בסעיף זה לתצהירה, ביום שבת ה-1.12.01 בסיום העבודה ניגשה למנהל הנתבעת על מנת לקבל את שכרה השבועי, אך תשובתו היתה "כרגע אין לי כסף". למחרת התקשרה למנהל הנתבעת ושאלה האם תקבל את הכסף באותו יום ונענתה בשלילה. אי לכך לדבריה: "בתגובה מסרתי למנהל כי לא אחזור לעבודתי עד ששכרי שישולם. מאחר ושכרי לא שולם, נאלצתי להתפטר מעבודתי". לדבריה ביום 5.12.01 נשלח מכתב דרישה של בא כוחה אל הנתבעת, ובעקבותיו התקשר אליה מנהל הנתבעת וביקשה לסור למשרדו, שם שילם לה את שכרה השבועי, תוך שהוא מנסה לשכנעה לוותר על התביעה כנגדו. עוד מוסיפה היא בתצהירה: "עקב האירועים האמורים לא חזרתי לעבודתי אצל הנתבעת". 56. סעיף 11(א) לחוק פיצויי-פיטורים, התשכ"ג- 1963 (להלן - חוק פיצויי פיטורים), קובע כי: "התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לענין חוק זה כפיטורים" נטל ההוכחה להראות כי התקיימו בעובד התובע הנסיבות כאמור בסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, מוטל על העובד התובע [ראה: דב"ע מח/159-3 חיים שלום - מירון סובל שור ושות', פד"ע כ' 290]. ביחס לחלופה הראשונה של סעיף 11(א) הנ"ל, נקבע כי ההרעה צריכה להיות מוחשית עד כדי כך שאין לדרוש מהעובד כי ימשיך בעבודתו או שניתן ליחס למעביד את הרצון להתפטר מן העובד [ראה: ע"א 496/67, שוקורי - מדינת ישראל, פד"י כב (1), 395; ע"א 171/66, עירית פתח תקוה - שלמה בן צור, פד"י כ (3), 262; ע"א 235/67 מרכז החינוך העצמאי של אגודת ישראל - מרגלית קרני, פד"י כא (2), 255], ודוק על פי הפסיקה המבחן לבחינת התקיימות תנאי זה הוא מבחן אובייקטיבי. באשר לסוג המבחן הרלוונטי לחלופה השנייה, נפסק כי גם אם תחושתו הסובייקטיבית של העובד היתה כי נוצרו נסיבות בהן אין הוא יכול להמשיך ולעבוד, הרי קנה המידה שקובע סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים הוא קנה מידה אובייקטיבי, הגם שיש ליישמו תוך התייחסות לנסיבותיו האישיות של העובד המתפטר [ראה: ע"ע 1345/01 גלית כהן - טרייד אין א. ר. בע"מ, עבודה ארצי, כרך לג(58), 39; דב"ע נג/223-3 פלסטין פוסט בע"מ - ג'ואנה יחיאל, פד"ע כז 436]. הנה כי כן, בין אם עסקינן בחלופה הראשונה של סעיף 11(א), ובין אם עסקינן בחלופה השנייה, קנה המידה לבחינת הנסיבות שהביאו להתפטרות הוא אובייקטיבי. כמו כן, נקבע שכאשר מדובר בנסיבות שבידי המעביד לשנותן על העובד להעמיד את המעביד על כוונתו להתפטר עקב הרעה בתנאי עבודה או עקב נסיבות שביחסי עבודה בטרם יתפטר מעבודתו, כך שתהא למעביד הזדמנות לעשות לסילוק הסיבה, ורק אם לא עשה לסילוקה - יתקיים האמור בסעיף 11(א) לחוק [דב"ע לה/15-3 בן צור דרויאנוב - זיגמונס רוסקיס (לא פורסם); דב"ע שן/10-3 חיים כהן - הלהר פיסול ותכשיטים בע"מ, פד"ע כא, 238; דב"ע מח/174-3 טלסיס בע"מ - רוגל, פד"ע כ, 421]. 57. בענייננו, מכחישה הנתבעת את הנסיבות כנטען על ידי התובעת בתצהירה, ברם נראה כי אף אלמלא כן, די לנו בנסיבות כפי שנטענו על ידי התובעת עצמה, כדי להגיע למסקנה כי התובעת לא הרימה את הנטל במקרה זה להראות כי התקיימו בה הנסיבות כאמור בסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, ונבאר. התובעת אינה מאזכרת, באילו איחורים בתשלום השכר השבועי מדובר, ובאיזו תדירות חזרו על עצמם, ודוק יש הבדל בין מקרה בודד או שני מקרים של אחור בן ימים ספורים בתשלום השכר השבועי, לבין נסיבות בהן מדי שבוע איחר המעביד בתשלום השכר למשך שבועות. מכל מקום, לגבי הנסיבות הספציפיות שהביאו להתפטרותה העידה, כי המשכורת שביקשה את תשלומה ב-1/12 היתה במשכורת "השבוע האחרון" (ראה עדותה: בעמ' 6 לפרוטוקול ש': 10). יתרה מכך, אחד התנאים המהותיים לגיבושה של הזכות לפיצויי פיטורים בנסיבות כאמור בסעיף 11(א) לחוק, הינה כי העובד התריע מראש על כוונתו להתפטר, ונתן למעביד הזדמנות לתקן את הסיבה אשר בעטיה מבקש הוא להתפטר. בענייננו, מתוך דבריה של התובעת עולה, כי היא לא פעלה כאמור, שכן לשיטתה היא עצמה, אין המדובר בנסיבות בהן התריעה על כוונתה להתפטר באם תוך פרק זמן מסוים לא ישולם שכרה השבועי, אלא לשיטתה היא התפטרה מעבודתה ביום 2.12.01, תוך שהיא מתנה את חזרתה לעבודה בכך שישולם שכרה, ודוק לא נטען אפילו, כי התובעת קצבה פרק זמן מסוים לתשלום שכרה כתנאי לחזרתה לעבודה. 58. מכל מקום, התובעת מציינת כי לאחר מכתב בא כחה מיום 5.12.01, שילם לה המעביד את שכרה השבועי, ומכאן שלא ברור מדוע לשיטתה לא חזרה לעבוד. התובעת לא צינה באיזה תאריך שולם לה השכר, אך לאור תיאורה את רצף האירועים נראה, כי היה זה בתוך ימים ספורים בלבד מיום שהתפטרה, ודוק נזכיר כי על פי חוק הגנת השכר המועד לתשלום שכר הוא לגבי עובד במשכורת, בתום חודש עבודה ולגבי עובד שעתי בתום מחצית החודש, אלא אם כן שולמו לו במהלך החודש מקדמות, כפי שנעשה בעניינה של התובעת, שאז המועד לתשלום השכר הוא בתום חודש העבודה (ראה: סעיפים 10-9 לחוק הגנת השכר). בענייננו, אף לשיטת התובעת עולה, כי השכר שולם לה לפני המועד הקבוע בחוק לתשלומו. 59. מכל מקום, בהינתן כי נטל ההוכחה להוכחת זכאותה על פי סעיף 11(א) לחוק, מוטל על התובעת - אין בידינו לקבוע, לנוכח העמימות בגרסת התובעת, ונסיבות ההתפטרות כמתואר על ידיה היא עצמה - כי התובעת עמדה בנטל להוכחת תביעתה ברכיב זה לכתב התביעה. אי לכך התוצאה היא שתביעתה של התובעת לפיצויי פיטורים - נדחית. תביעת הקיזוז של הנתבעת 60. כאמור, לטענת הנתבעת, הרי שלאור הנסיבות בהן התפטרה התובעת, ולאור הוראות חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א-2001 (להלן - חוק הודעה מוקדמת), היה על התובעת למסור הודעה מוקדמת של 10 ימים בטרם התפטרותה. משנמנעה התובעת מלעשות כן, טוענת הנתבעת, כי יש לקזז מכל סכום שייפסק, אם ייפסק לטובת התובעת, את שווים של 10 ימי הודעה מוקדמת. סעיף 3 לחוק הודעה מוקדמת, קובע את משך ההודעה המוקדמת לעובד במשכורת או בשכר יומי. סעיף 7 (ב) לחוק קובע כי עובד שחדל לעבוד ולא נתן למעבידו הודעה מוקדמת להתפטרות כאמור בחוק זה, ישלם למעבידו פיצוי בסכום השווה לשכרו הרגיל בעד התקופה שלגביה לא ניתנה ההודעה המוקדמת. 61. לאור המבואר לעיל בפרק "פיצויי הפיטורים", ברי כי בנסיבות התפטרותה של התובעת, היא נמנעה מליתן למעבידה הודעה מוקדמת כמתחייב מהוראות החוק. משכך, אנו מורים כי מתוך הסכומים שפסקנו לעיל, יש לקזז את השווי של משך ההודעה המוקדמת שהיה על התובעת למסור לנתבעת בטרם התפטרותה. הנתבעת העמידה תביעתה ברכיב זה על 10 ימי הודעה מוקדמת, ולפיכך אנו מורים כי מתוך הסכומים שפסקנו לעיל, יש לקזז את הסך של 1,500 ₪ כפיצוי על אי מסירת הודעה מוקדמת על ידי התובעת לנתבעת. 62. סוף דבר - אשר על כן ולאור כל המבואר לעיל בפסק דיננו, הרי שתביעות התובעת לפיצויי פיטורים, גמול עבודה במנוחה שבועית, גמול שעות נוספות, והשלמה לשכר מינימום - נדחות. התביעות לתשלום דמי הבראה, חופשה שנתית, הוצאות נסיעה, ופיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן פנסיה מתקבלות, ואנו מורים כי על הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים כדלקמן: דמי הבראה בסך של 3,384 ₪. פדיון חופשה שנתית בסך של 4,200 ₪. הוצאות נסיעה בסך של 1,920 ₪. פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן פנסיה בסך של 4,379 ₪ מתוך הסכומים כאמור לעיל, יקוזז הסך של 1,500 ₪ בגין אי מתן הודעה מוקדמת על ידי התובעת. יתרת הסכומים כאמור לעיל, לאחר הקיזוז, לעיל יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.12.01 ועד התשלום המלא בפעל. כן תישא הנתבעת בהוצאות התובעת בסך של 2,000 ₪ בתוספת מע"מ אשר ישולמו לתובעת בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין לידי ב"כ הנתבעת, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפעל. זכויות עובדיםרכבשטיפת מכוניותתחנת דלקדלק