פסק-דין המערער הורשע בבית הדין למשמעת של עובדי המדינה בעבירות משמעת לפי סעיפים 17(2) ו-17(3) לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963 (להלן: החוק). על המערער הוטלו אמצעי משמעת של נזיפה חמורה, הקפאת דרגת שכר למשך חצי שנה, העברה מתפקיד לפרק זמן של שנה וכן פסילה לתפקיד בתחום החקירות והמודיעין לפרק זמן זה. בפניי ערעור על ההרשעה, ולחלופין על חומרת העונש. רקע עובדתי 1. המערער, בעל ותק של כעשרים וארבע שנים בשירות המדינה, מועסק באגף המכס והמע"מ במשרד האוצר כמבקר חשבונות בכיר. במסגרת תפקידו, עוסק המערער בחקירות ובאיסוף מידע מודיעיני באגף החקירות של אגף המכס והמע"מ. ביום 22.12.00 נפתחה חקירה במשטרה כנגד המערער, בעקבות חשד כי באותו יום גנב המערער חבילת "טיטולים" בשווי של כ-60 ₪ בעת שערך קניות בחנות "סופר-פארם". החקירה הסתיימה בסגירת התיק הפלילי מחוסר עניין לציבור. מועד סיום החקירה שנוי במחלוקת בין הצדדים. המערער סומך את ידיו על אישור המערכת הממוכנת של המשטרה, בה נרשם כי החקירה בעניינו הסתיימה ביום 14.3.01, בעוד התביעה טוענת כי התיק הפלילי נסגר ביום 21.3.01, בעת שנשלח למערער האישור הרשמי על סיום החקירה. לאחר שהסתיימו ההליכים הפליליים נגד המערער, הוגשה נגדו, ביום 16.2.03, קובלנה על ידי סמנכ"ל המכס, שאינו נמנה עם בעלי התפקידים שהוסמכו להגיש קובלנות לפי סעיף 32 לחוק (להלן: הקובלנה הראשונה). ביום 3.3.03 תוקן הפגם של העדר הסמכות עם הגשת קובלנה נוספת נגד המערער על ידי סמנכ"ל משרד האוצר (להלן: הקובלנה השנייה). יצוין כי הקובלנה השנייה נתקבלה בתביעה, על פי החותמת שעל גביה, ביום 10.3.03. בעקבות הגשת הקובלנה הראשונה, שהוגשה כאמור בחוסר סמכות, הגיש התובע ביום 4.3.03 תובענה לבית הדין המשמעתי, בה נטען כי ביום 22.12.00, בצאתו מחנות "סופר פארם", לקח עמו המערער חבילת "טיטולים" בשווי של כ-60 ₪, מבלי ששילם עבורה. במעשה זה, כך נטען, פגע המערער במשמעת שירות המדינה והתנהג התנהגות שאינה הולמת עובד מדינה. לפיכך, נטען כי המערער עבר על עבירה לפי סעיפים 17(1) ו-(3) לחוק. נוכח הגשת הקובלנה השנייה, תיקן התובע את תובענתו ביום 24.3.03, כך שנרשם בה כי היא מוגשת על פי קובלנה כדין מיום 3.3.03. ההליכים בפני בית הדין למשמעת 2. בבית הדין למשמעת טען המערער שתי טענות מקדמיות. ראשית, טען המערער כי על המקרה חלה התיישנות, שכן חלפו שנתיים ממועד סיום החקירה במשטרה ועד למועד הגשת התובענה לבית הדין המשמעתי. שנית, טען המערער כי נפלו פגמים בהליך הגשת התובענה כיוון שהתובע לא בחן את הקובלנה ואת הראיות בטרם הגשת התובענה, כנדרש על פי החוק. טענה זו התבססה על כך שהתובענה הוגשה ביום 4.3.03, על בסיס הקובלנה הראשונה שהוגשה בחוסר סמכות, ובטרם קיבל התובע את הקובלנה השנייה. לגופו של עניין, הכחיש המערער את האישום נגדו בטענה כי שכח בתום לב לשלם עבור חבילת ה"טיטולים". לגרסת המערער, לאחר ששילם עבור חבילת נייר טואלט שרכש, הדביקה המוכרת ב"סופר פארם" על כף ידו את התווית המסמנת כי המוצר שולם והוא הדביק תווית זו בהיסח הדעת על חבילת ה"טיטולים" נשוא התובענה. לדבריו, שכח כי טרם שילם עבור חבילת ה"טיטולים", משום ששוחח בטלפון סלולרי עם אביו בעת עריכת הקניות. עוד טען המערער כי הטלפון הסלולרי היה שייך לחברו ולפיכך אין ברשותו את תדפיס השיחות שיוכיח כי אכן ניהל שיחה כאמור. לטענתו, גרסה זו בדבר השיחה שניהל בטלפון הסלולרי לא הועלתה בעת חקירתו במשטרה נוכח היחס העוין בו נתקל מצד החוקר. לחלופין, טען המערער כי אין להרשיעו בסעיף 17(1) לחוק, בהתחשב בכך שהעבירה בוצעה מחוץ למסגרת תפקידו ולא היה בה בכדי לפגוע במשמעת שירות המדינה. 3. ביום 21.8.03 דחה בית הדין את טענותיו המקדמיות של המערער. אשר לטענת ההתיישנות, ציין בית הדין בהחלטתו כי מועד סיום תקופת ההתיישנות נקבע על פי מועד הגשת הקובלנה ולא על פי מועד הגשת התובענה, כפי שטען המערער. בית הדין מצא כי גם אם התיק הפלילי במשטרה נסגר כבר ביום 14.3.01 - כפי שטען המערער - הרי שטרם חלפו שנתיים ממועד זה ועד למועד הגשת הקובלנה השנייה, שהיה לכל המאוחר ביום 10.3.03, עת נתקבלה הקובלנה השנייה במשרד התובע. לפיכך, קבע בית הדין כי טרם חלפה תקופת ההתיישנות. באשר להליך הגשת הקובלנה, עמד בית הדין על כך שהתובענה שהוגשה לבית הדין ביום 4.3.03 אכן היתה פגומה משום שהושתתה על הקובלנה הראשונה, שהוגשה בחוסר סמכות. עם זאת, קבע בית הדין כי הפגם תוקן עם תיקון התובענה ביום 24.3.03 וכי לא היה בתיקון האמור בכדי לגרום עיוות דין למערער או לפגוע בהגנתו. לפיכך, לא מצא בית הדין לנכון לפסול את התובענה, בהתאם לסמכות הנתונה לו בתקנה 8 לתקנות שירות המדינה (משמעת) (סדרי הדין של בית הדין), תשכ"ד-1963 (להלן: התקנות). ביום 3.5.04 ניתנה הכרעת הדין בעניינו של המערער. בית הדין דחה את גרסתו של המערער לפיה הדביק את התווית על חבילת ה"טיטולים" בתום לב ובהיסח הדעת, בעת שדיבר בטלפון סלולרי עם אביו. בית הדין ציין כי גרסה זו של המערער באשר לנסיבות האירוע הועלתה לראשונה בעדותו בפני בית הדין ואין לה כל תימוכין בחקירתו במשטרה, כמו גם בראיות שהובאו במהלך המשפט. בית הדין העדיף לקבל, בין היתר, את עדותה של קצינת הביטחון ב"סופר פארם", שהעידה מטעם התביעה. לפי עדותה, העביר המערער את התווית המסמנת כי המוצר שולם מידית חבילת נייר הטואלט אל ידית חבילת ה"טיטולים" וסידר את חבילת נייר הטואלט באופן שיסתיר את העדר התווית. בית הדין התרשם כי שורת הפעולות שביצע המערער אינה מתיישבת עם גרסתו, לפיה ביצע את מעשיו באופן לא רצוני ובהיסח הדעת. כן קיבל בית הדין את עדותה של המוכרת, שהעידה אף היא מטעם התביעה, כי חוזקו של הדבק אינו עולה בקנה אחד עם העברתה של התווית מבלי משים למוצר אחר. בנוסף, ציין בית הדין כי אמרתו של המערער במשטרה - בה אין כל זכר לשיחות שניהל לכאורה בטלפון הסלולרי - נגבתה והוגשה כדין. יחד עם זאת, קיבל בית הדין את טענת המערער כי מעשיו לא פגעו במשמעת שירות המדינה, כאמור בסעיף 17(1) לחוק, נוכח העובדה כי בוצעו מחוץ למסגרת הארגונית בה עבד. על יסוד האמור לעיל, זיכה בית הדין את המערער מעבירה לפי סעיף 17(1) לחוק והרשיעו בעבירות לפי סעיפים 17(2) ו-(3) לחוק. בית הדין עמד על כך כי המערער לא הואשם בעבירה לפי סעיף 17(2) לחוק, אך מצא כי אשמתו של המערער בעבירה זו נתגלתה מן העובדות שהוכחו לפניו וכי ניתנה למערער הזדמנות סבירה להתגונן, כנדרש בתקנה 46 לתקנות. 4. בגזר דינו קבע בית הדין כי המערער פגע באופן מכביד בשמו הטוב של השירות הציבורי, בתדמיתו ובאמון בו, במיוחד נוכח תפקידו הרגיש כחוקר העוסק גם באיסוף מידע מודיעיני. בית הדין עמד על כך שבמעשהו של המערער דבק פגם מוסרי, אף על פי שמדובר בגניבת פריט שעלותו זניחה. יחד עם זאת, ציין בית הדין כי להערכתו פעל המערער ברגע נמהר של "ניצול הזדמנות אקראית" ו"לקוי מאורות החשיבה". כן הביא בית הדין בחשבון את חלוף הזמן ממועד ביצוע העבירה ואת נסיבותיו האישיות של המערער, לרבות עברו הנקי ותרומתו האיכותית לשירות הציבורי. בהתחשב בכל אלה, השית בית הדין על המערער אמצעי משמעת של נזיפה חמורה, הקפאת דרגת שכר למשך חצי שנה, העברה מתפקיד לפרק זמן של שנה וכן פסילה לתפקיד בתחום החקירות והמודיעין לפרק זמן זה. על פסק דינו של בית הדין הוגש הערעור שבפניי, המכוון נגד ההרשעה ולחלופין, נגד חומרת העונש. טענות המערער בערעורו 5. בערעורו על הכרעת דינו של בית הדין למשמעת חוזר המערער על הטענות המקדמיות שטען בפני בית הדין, בדבר ההתיישנות שחלה על המקרה והפגמים שנפלו בהליך הגשת התובענה. לגופו של עניין, טוען המערער כי שגה בית הדין כשלא קיבל את גרסתו באשר לנסיבות האירוע ובחר להרשיעו על יסוד מסקנות שגויות שהסיק מעדויות התביעה. המערער מוסיף וטוען כי לא ניתנה לו הזדמנות סבירה להתגונן מפני הרשעתו בעבירה לפי סעיף 17(2) לחוק, נוכח העובדה שלא הואשם בעבירה לפי סעיף זה בכתב התובענה או במהלך המשפט. לחלופין, טוען המערער נגד חומרת העונש שהושת עליו. לגישתו, היה על בית הדין לשקול את הנזק שנגרם לו בגין עצם קיומם של ההליכים נגדו, שעיכבו את קידומו. עוד טוען המערער כי בית הדין לא נתן את המשקל הראוי לעלותה הזניחה של חבילת ה"טיטולים" ולהתרשמותו כי העבירה לא תוכננה מראש, אלא בוצעה ברגע של "ליקוי מאורות החשיבה". דיון 6. המערער טוען, כאמור, כי חלה התיישנות על המקרה, שכן חלפו יותר משנתיים מהיום בו הסתיימה החקירה במשטרה בעניינו ועד ליום בו הוגשה התובענה נגדו לבית הדין המשמעתי. ההסדר הנוגע להתיישנות עבירות משמעת קבוע בסעיף 64 לחוק, שזו לשונו: "התיישנות 64. לא יינקטו אמצעי משמעת לפי חוק זה נגד עובד המדינה על עבירות משמעת שנודעו לשר, למנהל הכללי או לסגנו לעניני מינהל, למנהל יחידת סמך, לנציב השירות או ליועץ המשפטי לממשלה שנתיים או יותר לפני הגשת הקובלנה לתובע או לפני מועד הגשת תלונה לפי סעיף 22; אלא שבחישוב תקופה זו לא יבוא במנין הזמן שבו נמשכו במשטרה או בבית המשפט חקירה או דיון פלילי בשל אותם מעשה או מחדל. לענין סעיף זה רואים דיון כנגמר כאשר אין עוד ערעור עליו". הוראת סעיף 64 הנ"ל קובעת תקופת התיישנות של שנתיים. מועד תחילת תקופת ההתיישנות הוא המועד בו נודע על עבירות המשמעת לאחד מבעלי התפקידים הקבועים בסעיף, אולם מרוץ ההתיישנות יוקפא במשך הזמן שבו נמשכו במשטרה או בבית המשפט חקירה או דיון פלילי בשל אותו מעשה או מחדל. מן האמור בהוראה זו עולה כי במקרה שלפנינו מועד תחילת תקופת ההתיישנות הוא המועד בו נסגר התיק הפלילי בעניינו של המערער, שכן ביום בו ביצע המערער את העבירה נפתחה החקירה במשטרה, שהקפיאה את מרוץ ההתיישנות. מועד סיום תקופת ההתיישנות על פי הוראת סעיף 64 הנ"ל הינו מועד הגשת הקובלנה לתובע. נוכח לשונה המפורשת של הוראת הסעיף, אין כל יסוד להנחתה של באת-כוח המערער, לפיה מועד סיום תקופת ההתיישנות נקבע על פי מועד הגשת התובענה לבית הדין המשמעתי (ראו והשוו: עש"מ 9223/02 זערור נ' נציבות שירות המדינה, פ"ד נז(2) 77). הנה כי כן, תקופת ההתיישנות במקרה דנן החלה במועד בו נסגר התיק הפלילי בעניינו של המערער והסתיימה ביום בו הוגשה לתובע הקובלנה השנייה כנגד המערער, שכן כזכור הקובלנה הראשונה הוגשה בחוסר סמכות. בצדק ציין בית הדין כי גם אם נניח, לטובת המערער, כי התיק הפלילי נסגר ביום 14.3.01 וכי הגשת הקובלנה השנייה לתובע התבצעה ביום 10.3.03 - היום בו התקבלה בפועל על ידי התובע - הרי שטרם חלף פרק זמן של שנתיים בין מועד סגירת התיק הפלילי לבין מועד הגשת הקובלנה. לפיכך, דין טענת ההתיישנות להידחות. 7. טענה נוספת של המערער היא כי התובע לא בחן את הקובלנה ואת הראיות בטרם הגשת התובענה, כנדרש על פי החוק, שכן הגיש את התובענה על בסיס הקובלנה הראשונה, שהוגשה בחוסר סמכות. כאמור, בית הדין למשמעת היה מודע לפגמים שנפלו בהליך הגשת התובענה, אך הגיע לכלל מסקנה כי לא היה בהם כדי לגרום למערער עיוות דין נוכח התיקון המאוחר של התובענה. לפיכך, החליט בית הדין שלא לפסול את התובענה, בהתאם לסמכות שהוקנתה לו בהוראת תקנה 8 לתקנות. חובת התובע לבדוק את הקובלנה ואת חומר הראיות שבפניו בטרם הגשת התובענה קבועה בסעיף 33(א) לחוק, הקובע כדלהלן: "הגשת תובענה -33. (א) ראה התובע שיש בקובלנה ובחומר הראיות שלפניו כדי להעמיד את עובד המדינה לדין משמעת, רשאי הוא להגיש לבית הדין תובענה, והוא חייב להגישה אם מי שהסמיך אותו להיות תובע, הורה לו לעשות כן". תכליתה של הוראה זו היא להבטיח כי לא תוגש תובענה על יסוד חשד בלתי מבוסס ובטרם נערכה בדיקה רצינית ומקיפה של הראיות. במקרה דנן, לא נטען בפניי כי התובענה הוגשה בטרם נבדקו לעומק הטענות האמורות בה. יתרה מכך, המערער הורשע בסופו של יום בבית הדין על יסוד התובענה. אכן, יש טעם לפגם בכך שהתובע הגיש את התובענה על בסיס קובלנה שהוגשה בחוסר סמכות, אולם פגם זה תוקן מאוחר יותר, עם תיקון התובענה ביום 24.3.04, ימים ספורים לאחר הגשתה. זאת ועוד, הפגם האמור אינו רלוונטי לבדיקת הראיות וחומר החקירה בתיק, המשמשים בסיס לתובענה שהוגשה. בהתחשב בכל אלה, אין בפגם שנפל בהגשת התובענה כדי לגרום למערער עיוות דין המחייב את פסילתה, כאמור בתקנה 8 לתקנות. לפיכך, לא מצאתי להתערב בהכרעתו של בית הדין שלא לפסול את התובענה. יחד עם זאת, אוסיף כי מן הראוי שבטרם הגשת התובענה יבדוק התובע את זהותו של מגיש הקובלנה, בכדי לא לפתוח בהליך משמעתי על בסיס קובלנה שהוגשה בחוסר סמכות. כך מתחייב מהיותה של התביעה רשות מינהלית, החייבת לנהוג בכל מעשיה באחריות ובהגינות, ובמיוחד כך נוכח משמעותם של ההליכים המשמעתיים כלפי האדם העומד לדין (ראו והשוו: עש"מ 3871/96 רביד נ' נציב שירות המדינה, פ"ד נ(3) 272, 277). 8. לגופם של דברים, טוען המערער, כאמור, כי שגה בית הדין למשמעת כשלא קיבל את גרסתו באשר לנסיבות האירוע ובחר להרשיעו על יסוד מסקנות שגויות שהסיק מעדויות התביעה. דינה של טענה זו להדחות. כידוע, אין ערכאת הערעור מתערבת בממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית אלא במקרים נדירים, כאשר הממצאים אינם מעוגנים בחומר הראיות או כאשר הגרסה העובדתית שאומצה על ידי הערכאה הדיונית אינה מתקבלת על הדעת (ראו, למשל: עש"מ 10575/03 בן דוד נ' נציבות שירות המדינה (טרם פורסם)). פסק דינו של בית הדין מבוסס בעיקרו על קביעות מהימנות של עדות המערער מול עדי התביעה, לאחר שניתנה לבית הדין ההזדמנות להתרשם מהם באופן בלתי אמצעי. בנסיבות העניין, שוכנעתי כי אין המקרה הנדון נופל בגדר אותם מקרים נדירים המחייבים התערבותנו בממצאים העובדתיים שנקבעו בערכאה הדיונית. יחד עם זאת, ראיתי לזכות את המערער מהרשעתו בעבירה לפי סעיף 17(2) לחוק, נוכח הסכמת בא-כוח המשיב כי לא ניתנה למערער הזדמנות סבירה להתגונן נגד ההרשעה בעבירה זו. סעיף 17(2) הנ"ל קובע כי עובד מדינה עובר עבירת משמעת, בין היתר, כאשר אינו מקיים את המוטל עליו כעובד המדינה על פי נוהג, חוק או תקנה. במקרה דנן, קבע בית הדין כי אף שהמערער לא הועמד לדין מלכתחילה בעבירה לפי סעיף 17(2) לחוק, הרי מן העובדות שהוכחו בפניו נתגלתה אשמתו של המערער בגניבה - עבירה לפי סעיף 384 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 - ולפיכך יש להרשיעו גם בעבירה לפי סעיף 17(2) הנ"ל. תקנה 46 לתקנות קובעת אמנם כי בית הדין רשאי להרשיע נאשם בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו לפניו, אף אם עובדות אלה לא נטענו בכתב האישום, אולם תנאי לכך הוא שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן. נוכח הסכמת בא-כוח המשיב כי לא ניתנה למערער הזדמנות סבירה להעלות טענות משפטיות לעניין העבירה לפי סעיף 17(2) לחוק, מצאתי לנכון לבטל את הרשעת המערער בעבירה האמורה. אשר על כן, הערעור על ההרשעה מתקבל חלקית, במובן זה שהמערער יזוכה מהרשעתו בעבירה לפי סעיף 17(2) לחוק, בעוד הרשעתו בעבירה לפי סעיף 17(3) - התנהגות שאינה הולמת עובד מדינה - לחוק תישאר על כנה. 9. אשר לערעור על חומרת העונש; הלכה היא כי בית משפט זה אינו נוהג להתערב באמצעי המשמעת שנקבעו על ידי בית הדין, אלא במקרים חריגים, ואין לומר שבית הדין למשמעת החמיר עם המערער יתר על המידה בהתחשב במעשהו. עם זאת, בנסיבות המקרה דנן, מצאתי לנכון להקל עם המערער במידת-מה ולבטל את הקפאת דרגת השכר הנוכחית שלו לחצי שנה מיום גזר הדין, בהתחשב בכך שעקב ההליכים המתמשכים עוכב קידומו בדרגה לתקופה ניכרת, כעולה מדברי נציג המשרד בהליכי גזר הדין; כמו כן, התחשבתי בכך שהמערער זוכה מאחת העבירות בהן הורשע, אף כי מטעמים משפטיים בלבד. בנסיבות הענין, נראה כי די בהרשעת המערער, בנזיפה החמורה שקיבל ובפסילתו לתפקיד בתחום החקירות והמודיעין לפרק זמן של שנה כדי ליתן ביטוי לחומרת עבירת המשמעת שביצע. אשר על כן, הערעור על העונש מתקבל חלקית רק במובן זה שהקפאת דרגתו של המערער תבוטל. יתר אמצעי המשמעת אשר הושתו על המערער יישארו על כנם. סיכומו של דבר, הערעור על ההרשעה נדחה, בכפיפות לזיכויו של המערער מעבירת משמעת לפי סעיף 17(2) לחוק. הערעור על העונש מתקבל רק לעניין הקפאת הדרגה, כמפורט לעיל. דירוג שכר (דרגה)עובדי מדינה