הפסקת עבודה בגלל הפרטה

פסק דין השופט שמואל צור 1. המכון לפריון העבודה והייצור (להלן - המכון) היה, בתקופה הרלבנטית לענייננו, גוף ממשלתי שעסק בהכשרה מקצועית וארגון קורסים מקצועיים בתחומים שונים. מר בן חמו (להלן - העובד) עבד בבית הספר לטכנאי ייצור שנוהל על ידי המכון מחודש דצמבר 1983 ועד סוף חודש אוגוסט 1999, תקופה של 16 שנים ותשעה חדשים. העסקתו של העובד הופסקה עם הפרטת פעולות המכון והעברת תפקודיו לידי גוף פרטי. 2. במהלך עבודתו, הועסק העובד במעמד של "נותן שירותים" עצמאי. בשנת 1996, עוד טרם הסתיימה תקופת העבודה, הגיש העובד לבית הדין האזורי תביעה להצהיר כי בינו לבין המכון קיימים יחסי עובד ומעביד וכפועל יוצא מכך ביקש לפסוק לו רכיבי שכר וזכויות הנובעים ממעמדו זה. המכון טען כי לא התקיימו יחסי עובד ומעביד והגיש תביעה שכנגד להחזר סכומים ששולמו לעובד מעבר למה שמגיע לו כעובד. 3. בית הדין האזורי דחה את התביעה וקבע כי העובד היה במעמד של "נותן שירותים" שלא התקיימו בינו לבין המכון יחסי עובד-מעביד (תיק עב 300085/96). כפועל יוצא מקביעה זו נמנע בית הדין האזורי לדון בתביעה לפסיקת רכיבי שכר. על פסק דינו של בית הדין האזורי הגיש העובד ערעור לבית דין זה (עע 1162/01). ערעורו של העובד התקבל ונקבע, על רקע הנתונים המיוחדים ששררו בין הצדדים, כי אמנם התקיימו יחסי עובד ומעביד בין העובד לבין המכון. קבענו כי יש לראות את העובד כמי שהועסק בחוזה מיוחד שלא היה עובד קבוע. הורינו להחזיר את הדיון לבית הדין האזורי על מנת לבחון, לגופן, את תביעות העובד המתייחסות לזכויותיו במהלך עבודתו במכון. 4. וכך היה. בית הדין האזורי שב ונזקק לתביעתו של העובד ולתביעה שכנגד של המכון, הפעם על רקע הקביעה שהתקיימו יחסי עובד ומעביד בינו לבין המכון (השופטת הראשית ורדה וירט-ליבנה - פסק דין מיום 3.5.04 בתיק עב' 30085/96). בקשר לכך פסק בית הדין האזורי בעניינים הבאים: (1) בית הדין האזורי דן בשאלת הדרגה המתאימה לתפקידו של העובד במכון. בית הדין פסק - על יסוד עדותה של גב' מרקוביץ, נציגת נציבות שרות המדינה - כי דירוגו של העובד צריך להיקבע לפי דירוג העובדים המינהליים. עוד קבע בית הדין כי תפקידו של העובד כ"רכז אקדמי" מתאים לדירוג של "רכז" או "רכז בכיר" שדרגתו הגבוהה ביותר היא דרגה 17 בסולם הדירוג האחיד. (2) אשר למשכורתו של העובד, קבע בית הדין האזורי כי העובד אינו זכאי, על פי הכללים הקבועים בשרות המדינה, למשכורת כוללת וכי רמת שכרו כעובד היא 3,704.99 ש"ח, נכון לחודש אוגוסט 1999. (3) על יסוד נתון השכר, פסק בית הדין האזורי לעובד פיצויי פיטורים לפי שנות עבודתו בסך 58,350 ש"ח אך נמנע מלפסוק פיצויי הלנה. (4) אשר לפדיון חופשה, קבע בית הדין האזורי כי העובד זכאי, על פי הוראות התקשי"ר, לצבירת ימי חופשה מירבית של 55 ימים בלבד ופסק לו את הסכום הנובע מכך בסך 9,782 ש"ח. (5) בית הדין האזורי דחה את תביעת העובד לדמי הבראה בנימוק שהעובד אינו זכאי לפדות את דמי ההבראה לאחר תום תקופת עבודתו ובנימוק שהתביעה לא פורטה ולא הוכחה. (6) בית הדין קיבל את תביעת העובד להפריש לו תשלומים חודשיים לקרן השתלמות בסך 7,5% ממשכורתו לתקופה של 7 שנים ופסק לו ברכיב זה סכום של 23,340 ש"ח. (7) בית הדין האזורי פסק לעובד תשלום בגין 9 ימי חג ובחירות בשבע השנים האחרונות לעבודתו בסכום של 11,738 ש"ח, במקום 10 ימים שתבע העובד. (8) בית הדין האזורי דחה את תביעת העובד לפסוק לו תנאי פרישה מיוחדים מכח הסכם ההפרטה של המכון. בית הדין האזורי פסק בעניין זה כי הסכם ההפרטה חל על העובדים הקבועים במכון ולא על העובד שהיה - בראייה למפרע ומכוח פסיקת בית הדין - מועסק על פי חוזה מיוחד. (9) אשר לתביעת המכון להשבה קבע בית הדין האזורי כי לא חל שינוי בשכרו לשעה של העובד במעמדו כנותן שירותים לעומת מעמדו כעובד וכי המכון לא הוכיח את תביעתו להשבה. 5. על פסק הדין של בית הדין האזורי הגיש העובד ערעור (עע 1281/04) בו הוא משיג על אותם חלקים בפסק הדין של בית הדין האזורי בהם נדחתה תביעתו, או חלקה. על אותו פסק דין הגיש המכון ערעור נפרד (עע 1283/04) אשר נסב אך ורק על עניין החיוב בפיצוי על אי הפרשה לקרן השתלמות. 6. לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים שפורטו בסיכומיהם בכתב ובהשלמת טיעונם בעל פה, מוצאים אנו כי דין ערעורו של העובד להידחות, למעט עניין אחד עליו נעמוד בהמשך. כמו כן אנו מחליטים לדחות את ערעור המכון. בדחיית הערעורים אנו מאמצים את נימוקיו של בית הדין האזורי, לפי תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) תשנ"ב-1991. לא מצאנו בטענות הצדדים כל נימוק של ממש המצדיק סטייה מפסק הדין של בית הדין האזורי, שהוא מפורט ומנומק כראוי ומבוסס היטב על התשתית העובדתית שנפרשה בפניו. מעבר לצורך, נעמוד להלן על מספר נקודות שעלו בערעורים. 7. בפתח הדברים יש לזכור שעניין לנו בעובד אשר משך שנים רבות הועסק כ"נותן שירותים" בלא שהוא או מעסיקו נתנו דעתם למעמדו הנכון ולזכויות הנובעות מכך. מכוח פסיקתנו הראשונה נקבע כי התקיימו יחסי עובד ומעביד בין הצדדים ובכך השתנה מעמדו למפרע. בקביעת הזכויות הנובעות ממעמדו החדש של העובד, יש לזכור כי מדובר בשחזור לאחר מעשה של מעמד ושל זכויות וכי לא תמיד ניתן להגיע לתוצאה זהה למה שהיה מגיע לעובד לו היה מקבל מלכתחילה את המגיע לו במעמדו הנכון. בעניין זה על בית הדין לחתור לשחזור מלא של הזכויות, אלא שהוא ניצב בפני מגבלות הנובעות מכך שלא ניתן להחזיר את גלגל הזמן לאחור, כמו גם מגבלות הנובעות מהתיישנות התביעה ומגבלות הנובעות מן התשתית הראייתית הנפרשת בפניו. רמת המשרה 8. שאלת מפתח שעמדה לדון בבית הדין האזורי היתה קביעת דרגתו של העובד או, אם תרצו, קביעת רמת משרתו. קביעה זו היא מפתח לפסיקה בדבר זכויותיו של העובד משום שרמת המשרה מכתיבה את רמת השכר ואת הזכויות הנובעות מכך. בעניין זה הובאו בפני בית הדין האזורי שתי חוות דעת של מומחים לתקינה ותפקוד: מטעם העובד הוגשה חוות דעתו של מר דוד פרלשטיין, לשעבר המשנה לנציב שרות המדינה ומטעם המכון הובאה חוות דעתה של גב' הניה מרקוביץ, ראש אגף בכיר לתכנון ובקרה בנציבות שרות המדינה. המומחים הגישו עדויות בתצהירים ונחקרו על תצהיריהם. בית הדין האזורי העדיף את חוות דעתה של גב' מרקוביץ ופסק על פיה כי הגדרת משרתו של העובד היא "רכז" או, לכל היותר, "רכז בכיר" והדרגה הצמודה למשרה היא 15 - 17 בדירוג המינהלי. על יסוד הנתונים שהובאו בתצהירה של גב' מרקוביץ קבע בית הדין האזורי את שכרו של העובד ברמה של 3,704 ש"ח נכון לחודש אוגוסט 1999. בחינת עדויות, לרבות עדויות של מומחים, הוא עניין עובדתי הנתון בראש וראשונה לערכאה הדיונית וערכאת הערעור אינה ממהרת להתערב בכך. בית הדין האזורי נימק בצורה משכנעת מדוע העדיף את עדותה המקצועית של גב' מרקוביץ על פני עדותו של מר פרלשטיין (סעיפים 6 - 20 לפסק הדין) ואיננו מוצאים כל מקום להתערב בכך. 9. ב"כ העובד מדגיש בטיעוניו כי העובד היה "רכז אקדמי", אלא שהתואר הצמוד למשרה אינו קובע אלא מיקומה במערך המינהלי. מיקום זה נגזר מרמת המשרה כ"רכז" או "רכז בכיר", כפי שקבע בית הדין האזורי. קביעה זו מבוססת על תשתית מקצועית, מבוססת וראויה ויש לקבלה. 10. טוען ב"כ העובד כי פסיקת בית הדין האזורי הביאה להפחתת שכרו של העובד מ-6,700 ש"ח ל-3,700 ש"ח. טענה זו אינה במקומה. בית הדין האזורי פסק מהי רמת שכרו של העובד על פי רמת משרתו. על יסוד שכר זה גזר בית הדין את שכרו של העובד לשעה (כ-20 ש"ח) ונמצא ששכר זה כמעט זהה לזה שקיבל העובד במעמדו הקודם. ההפרש ברמת השכר עליו הצביע ב"כ העובד נובע ממספר השעות שעבד העובד בפועל (לטענתו עבד 12 שעות ביום), אלא שהנתון הקובע, לענייננו, הוא פועל יוצא מרמת המשרה ומן השכר לשעה ולא ממספר שעות העבודה שחלקן היו מעבר למסגרת של משרה מאלה. בקשר לכך לא למותר לציין כי טענת העובד כי עבד 12 שעות ביום מסופקת בעינינו, ולו בשל העובדה - עליה לא היה חולק - שבמקביל לעבודתו של המערער במכון הוא ניהל גם עסק עצמאי משלו אשר בודאי גזל ממנו מספר שעות עבודה ביום והעניק לו הכנסה נוספת בהיקף של לא פחות ממחצית שכרו. פדיון חופשה 11. בית הדין האזורי הגביל את מכסת ימי החופשה הניתנים לפדיון ל-55 ימים, זאת לאור הוראות התקשי"ר הנוגעות לעניין. בקשר לכך טען העובד כי במהלך תקופת עבודתו כמעט שלא יצא לחופשה ותמיד נעשה הדבר במתואם עם הממונים עליו. טענותיו של העובד בנקודה זו מוגזמות. ימי חופשה הניתנים לעובד נועדו לניצול בעין. אין זה ראוי ואין זה אנושי לעבוד שנים ארוכות בלא נטילת חופשה. משום כך נקבעו בתקשי"ר הוראות המגבילות את אפשרות הצבירה של ימי חופשה שלא נוצלו. בענייננו, לא הובאו בפני בית הדין האזורי פרטים ברורים ומסודרים על היקף חופשותיו של העובד. עם זאת קיימת עדות של גב' רובינשטיין, מי שהיתה ממונה על העובד, וממנה עולה כי העובד קיבל חופשה, בתיאום עם הממונים עליו, בעיקר בחודשי אוגוסט (עמוד 10 לפרוטוקול הדיון מיום 3.1.00). גם אם לא עלה בידי העובד לקבל את מלוא מכסת החופשה השנתית שלו, אין הוא רשאי לצבור ימי חופשה בלתי מנוצלים מעבר ל-55 ימים. אף שלא היו בפני בית הדין האזורי פרטים על מספר ימי החופשה הבלתי מנוצלים, מצא בית הדין לפסוק לעובד פדיון ימי חופשה המבוסס על מלוא היתרה הבלתי מנוצלת האפשרית (55 ימים). זוהי פסיקה נכונה שאין מקום והצדקה לחרוג ממנה. דמי הבראה 12. בית הדין האזורי דחה את תביעת העובד לתשלום דמי הבראה של 10 ימים לכל שנה לתקופה של 7 שנים שקדמו למועד הגשת התביעה (1996) ולתקופה של 3 שנים שחלפו מאז הוגשה התביעה ועד לסגירת המכון. בית הדין האזורי קבע שהעובד לא הוכיח את זכאותו לקבל פדיון דמי הבראה לאחר תום תקופת עבודתו. כמו כן קבע בית הדין האזורי כי צו ההרחבה בעניין פדיון דמי הבראה אינו חל על העובד. עוד קבע בית הדין האזורי כי העובד לא ביסס את תביעתו ל-10 ימים לכל שנה שכן מספר הימים משתנה עם השנים, לפי הוותק. כמו כן העובד לא ביסס את תביעתו לפסוק לו דמי הבראה על בסיס של 290 ש"ח ליום. בית הדין האזורי גם עמד על כך שבמהלך התביעה שינה העובד מספר פעמים את גירסתו ואת גובה תביעתו לדמי הבראה. 13. דמי הבראה משולמים לעובד לפי תעריפים קבועים ובלא צורך להוכיח כי העובד שילם עבור ימי הבראה. עם זאת, על פי הכללים הנהוגים במדינה, הזכאות לדמי הבראה מותנית ביציאה לחופשה (סעיף 15 לתצהירה של גב' מרקוביץ). למיצער, על התובע רכיב זה לפרוש בפני בית הדין נתונים מלאים וברורים בדבר גובה ההקצבה השנתית המגיעה לו לפי ההסדרים הנהוגים במקום עבודתו. צדק בית הדין האזורי בגישתו שדמי הבראה טעונים הוכחה ואינם נפסקים כדבר המובן מאליו. עם זאת, מסתבר כי אמנם היו בפני בית הדין האזורי נתונים מספיקים לעניין זה. אף שהעובד לא הביא כל מידע בקשר לכך, עשה זאת המכון: בטבלה שצורפה לתצהירה של גב' מרקוביץ, שהוגש מטעם המכון, יש פרטים על השכר, כמו גם על דמי הבראה המגיעים לעובד (נספח ב' לתצהיר). לפי האמור באותו נספח, זכאי העובד לדמי הבראה בסך 2,475 ש"ח לשנה. אם נצרף לכך את הנתון, עליו עמדנו בסעיף 11 לעיל, כי העובד אמנם יצא לחופשה מידי שנה, כי אז קמה לו הזכות לקבל דמי הבראה לתקופה של 7 שנים שקדמו למועד הגשת תביעתו (1996) ולתקופה של 3 שנים מאז ועד שנסגר המכון, סך הכל 10 שנים. אנו מקבלים אפוא את הערעור בנקודה זו ופוסקים לעובד של 24,750 ש"ח, נושא ריבית והצמדה מיום 1.9.99 ועד לתשלום בפועל. קרן השתלמות 14. בית הדין האזורי קיבל את תביעת העובד ופסק לו פיצוי על אי הפרשת כספים לקרן השתלמות לתקופה של 7 השנים האחרונות לעבודתו (סעיפים 30 - 33 לפסק הדין). על כך מערער המכון בפנינו, אלא שלא מצאנו מקום להיזקק לערעור זה. העובד הוכר, למפרע, כמי שהתקיימו יחסי עובד ומעביד בינו לבין המכון. הכרה זו מולידה זכות להפרשות המעסיק לקרן השתלמות. בדיעבד מתברר שהעובד לא היה חבר בקרן מן הטעם הפשוט שהדבר לא הוצע לו. בית הדין האזורי סבר שבמצב זה אין זה מן הראוי שזכויותיו של העובד ייפגעו ואנו מאמצים גישה זו. אף אם אין העובד חבר בקרן, זכאי הוא לפיצוי על אי הפרשת תשלומים לקרן, כפי שפסק בית הדין האזורי. 15. העובד, מצידו, מערער על גובה סכום הפיצוי המגיע לו וטוען כי יש לפסוק לו הפרשות לקרן השתלמות על יסוד השכר "הנכון" שלו (6,703 ש"ח). אין לקבל טיעון זה. בית הדין האזורי פסק לעובד הפרשות לקרן השתלמות על בסיס השכר שנקבע לו (3,704 ש"ח). נתון זה נותר על כנו, לאחר שלא מצאנו מקום להתערב בו. מכאן גם שפסיקת בית הדין האזורי בעניין גובה הפיצוי על אי הפרשה לקרן השתלמות מן הראוי שתיוותר על כנה. ימי חג ובחירה 16. בית הדין האזורי פסק לעובד 9 ימי חג ובחירה לשנה, במקום 10 שתבע, ולא מצאנו כל יסוד להתערב בכך. זכויות מכח הסכם ההפרטה 17. בשנת 1999 הופרט המכון ובעקבות סגירתו נערך הסכם בין נציגי העובדים והמדינה, מכוחו זכו עובדי המכון לפיצויי פיטורים ולתנאי פרישה מיוחדים. העובד תבע זכויות מכח אותו הסכם אלא שבית הדין האזורי קבע שההסכם חל על עובדים קבועים בלבד ולא על העובד שהועסק, על פי פסיקתנו הראשונה, בחוזה מיוחד. לאחר שנתנו דעתנו לטענת הצדדים, בנקודה זו, הגענו למסקנה שצדק בית הדין האזורי בפסיקתו. הסכם ההפרטה היה לקוני בהוראותיו ולכאורה הוא חל על כל מי שהיה "עובד" המכון. אלא שבבית הדין האזורי הוגש תצהיר של מר משה גולדווסר, סמנכ"ל המכון, אליו צורף פרוטוקול של דיון שהתקיים ביום 29.10.98 בבית הדין לעבודה בהליך אחר, ובו פרטים על תוכנו המלא של הסכם ההפרטה. מאותו פרוטוקול דיון עולה בבירור כי התנאים המיוחדים הכרוכים בהפרטת המכון חלו על עובדי המכון הקבועים, שהועסקו על פי כתב מינוי. עולה מן הפרוטוקול שהעובדים שהועסקו בחוזה מיוחד אמורים היו לסיים את תקופת העסקתם בלא פיצוי, בעוד שהעובדים הקבועים היו אמורים לעבור לעבוד במקומות אחרים בשירות המדינה, או לעבוד אצל רוכש המכון או לפרוש בתנאים מועדפים. נעלה מספק, כי ההסדר הנוגע לפרישה בתנאים מועדפים חל על העובדים הקבועים ולא על עובדי החוזה, דוגמת העובד. בית הדין האזורי תיאר בפסק דינו את תמונת המצב לאשורה והגיע למסקנה הנכונה בדבר אי תחולת הסכם ההפרטה על העובד. 18. סוף דבר - ערעורו של העובד מתקבל בעניין תשלום דמי הבראה, כאמור בסעיף 12לעיל. שאר חלקי הערעור של העובד נדחים. ערעור המכון נדחה. המכון יישא בהוצאות העובד בערעור בסכום מופחת של 1,000 ש"ח, נכון להיום. הפסקת עבודההפרטה