פסק דין השופט עמירם רבינוביץ 1. זהו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בחיפה (השופטת אורלי סלע ונציגי הציבור מר צימט ומר מידן; עב 5182/00), אשר דחה את תביעת המערער להאריך את הסכמי ההעסקה שלו עד תום התקופה המקסימלית המותרת על פי התקשי"ר וההסכמים שנחתמו עם ארגון בוחני הנהיגה; או לחלופין לקיים נוהל תקין של שימוע בו יתאפשר למערער להעלות את טענותיו כנגד אי הארכת הסכם ההעסקה עימו. 2. התביעה נדונה תחילה במותב בו ישב השופט הראשי דורון מייבלום ז"ל, (מספרו הקודם היה עב 1628/98), אך לאחר פטירתו קבע בית הדין האזורי בהחלטתו מיום 8.5.2000 כי לאור הסכמת הצדדים, הדיון ימשך מהשלב אליו הגיע, יוגשו סיכומים בכתב ויינתן פסק דין על ידי מותב אחר, כששני נציגי הציבור שישבו בתיק יכללו במותב. 3. העובדות שקבע בית הדין האזורי הן אלה: "א. הת' (הוא המערער - ע.ר.) החל לעבוד במשרד התחבורה במשרד הרישוי מחוז צפון ביום 22/6/94 בתפקיד בוחן; ב. ביום 25/7/94 חתם התובע (המערער - ע.ר.) על חוזה מיוחד כמשמעו בסעיף 40 לחוק שירות המדינה (מינויים) התשי"ט - 1959 ולפי תקנה 1(3) לתקנות שירות המדינה (מינויים)(חוזה מיוחד) התש"ך - 1960 ולפיסקה 16.414 לתקשי"ר (להלן - החוזה); ג. בסעיף 3 לחוזה נקבע שתוקפו מיום 22/6/94 עד יום 31/10/94; ד. בסעיפים 13-14 לחוזה נקבע שרשאי נציב שירות המדינה או מי שהוסמך על ידו לענין סעיף זה להפסיק את שירות העובד וכן רשאי העובד להפסיק שירותו בכל עת תוך מתן הודעה מוקדמת בכתב חודש אחד מראש; ה. ביום 9/4/94 (צריך להיות 9/11/94 - ע.ר.) חתם הת' (המערער - ע.ר.) על הארכת תוקף חוזה מיוחד להעסקת עובד (להלן - הארכה) עד ליום 31/12/94, ביום 15/1/95 חתם הת' (המערער - ע.ר.) על הארכה עד 31/12/95, ביום 10/12/95 חתם על הארכה עד 31/12/96 וביום 31/12/96 חתם על הארכה עד 31/12/97; ו. ביום 6/11/97 או בסמוך לכך נשלח לת' (למערער - ע.ר.), מאת מנהל מחוז חיפה מכתב בו נכתב, בין היתר - "זאת להודיעך, כי אין בדעתנו להאריך את תוקף החוזה ולפיכך תסיים עבודתך במשרד התחבורה כאמור בתאריך 13/12/97" (צריך להיות 31/12/97 - ע.ר.); ז. ביום 29/12/97, לאחר דיון של המשנה למנכ"ל משרד התחבורה ודיון של שר התחבורה עם ועד בוחני הנהיגה, ובתוכם התובע (המערער - ע.ר.), ולאחר שהתובע (המערער - ע.ר.) השמיע דבריו, הוחלט על הארכת חוזה העבודה בחודש נוסף קרי עד ליום 31/1/98; ח. בשום שלב לא ניתנה לתובע (למערער - ע.ר.), כמו גם ליתר הבוחנים, התחייבות להעסיקו לפחות 5 שנים, כפי שאף עולה מלשון חוזה ההעסקה. הנתבעת (המדינה - ע.ר.) לא התחייבה להעסיק את התובע (המערער - ע.ר.) מעבר לתקופה הקבועה בחוזים, והדבר היה ידוע לתובע (למערער - ע.ר.). זאת ועוד - בחוזה ההעסקה עצמו נכתב מפורשות שכל אחד מהצדדים רשאי להביא לסיומו של החוזה, בכל עת (ההדגשה במקור - ע.ר.), בהודעה מראש בת חודש ימים; ט. אין הארכה אוטומטית של חוזי ההעסקה של הבוחנים ולא מובטח להם כי החוזים יחודשו אוטומטית. נושא ההארכה נתון לשיקולו הבלעדי של המשרד; י. בוחן המבקש תעודת מורה לנהיגה והשלים לפחות 5 שנות העסקה כבוחן, רשאית רשות הרישוי, לפי שיקול דעתה, ובהמלצת מנהל המשרד (ההדגשות במקור - ע.ר.), לפטור אותו מהתנאים המפורטים בתקנות 247 ו' 248 לתקנות התעבורה, כולן או מקצתן (ראה תקנה 250 (ב) לתקנות התעבורה) ואין פטור אוטומטי ממילוי התנאים המפורטים בתקנות 247 ו- 248; יא. במהלך שנת 1997 חשפה המשטרה פרשת שחיתות במשרד הרישוי במחוז חיפה. בעקבות הגילוי בוצעו מעצרים של מספר בוחנים בחיפה שנחשדו בקבלת שוחד, והתובע (המערער - ע.ר.) נחקר במשטרה בחשד לשיבוש הליכי משפט שכן הודה שהעלים ראיות למשך יממה; יב. עם גילוי הפרשה הוחלט, לאחר דיונים בהשתתפות שר התחבורה ונציבות שירות המדינה שלא לחדש את החוזים של העובדים שנחקרו בפרשת השוחד וזאת ללא קשר לשאלה אם בסופו של דבר יוגש נגדם כתב אישום; יג. בעקבות חקירת התובע (המערער - ע.ר.) במשטרה ולאור החלטת השר בדבר אי חידוש חוזים לבוחנים שנחקרו בפרשת השוחד - הוחלט שלא לחדש את חוזהו של התובע (המערער - ע.ר.); יד. המשרד השעה את העובדים שהואשמו בעבירת שוחד ואילו מי שענינו היה שיבוש הליכי חקירה "בלבד", לא הושעה אלא פשוט המתינו לסיום החוזה שלו". 4. בערעור שבפנינו העלה המערער את הטענות הבאות: א. הערעור אינו מכוון כנגד קביעות עובדתיות של בית הדין האזורי, אלא כנגד המסקנות שהסיקה הערכאה הראשונה מהממצאים, לאור מבחן הסבירות, ובאלה אין יתרון לערכאה הראשונה על פני ערכאת הערעור, המוסמכת ורשאית להגיע למסקנות משפטיות שונות. ב. אב"ד קמא, השופטת אורלי סלע, לא יכלה להתרשם ממהימנות העדים אשר הופיעו במשפט, שכן אלה הופיעו בפני השופט הראשי דורון מייבלום ז"ל, אשר הלך לעולמו בטרם היה סיפק בידו לכתוב את פסק הדין. ג. במשרד התחבורה היה קיים נוהג ביחס להעסקת בוחני נהיגה, לפיו הוארכו חוזי ההעסקה כמעט באופן אוטומטי במשך חמש השנים הראשונות. במקרים נדירים בלבד לא הוארכו חוזים אלה. ד. לאור אופי העסקת המערער (הבא לידי ביטוי בהתקשרות מתמשכת ורציפה של למעלה משלוש שנים וחצי), חלה על המשיבים חובת השימוע טרם הפסקת ההעסקה. דא עקא, במכתב הפסקת העבודה שנשלח למערער, לא צויין טעם כלשהו לאי הארכת חוזה ההעסקה עימו, ולא נתנה לו הזדמנות הוגנת להשיב לטענות שהועלו נגדו. ה. לבית הדין האזורי הוגשו חוות דעת, לפיהן עבודת המערער הייתה חיובית ומשביעת רצון, וכל שעמד נגדו היא האשמה בדבר שיבוש הליכי חקירה, אשר בסופו של דבר לא הבשילה לכדי כתב אישום. המערער אף מכחיש כי הודה בעבירה כלשהי הקשורה לעבודתו אצל המשיבים. ו. אין לראות בפגישות שנערכו עם המשנה למנכ"ל משרד התחבורה ועם שר התחבורה שימוע ראוי, שכן המערער היה במקום בתוקף תפקידו כחבר ועד בוחני הנהיגה, ובפגישות אלו הועלו נושאים שרובם לא נגעו לעניינו. משכך, לא הוצגה בפני בית הדין האזורי ראיה כלשהי כי לפגישות אלו הייתה המהות או החזות של שימוע. ז. על פי הוראת שר התחבורה במכתבו מיום 29.12.97 היה על המשיבים להמשיך להעסיק את המערער חודש נוסף עד לבדיקת עניינו. ברם, ממכתבו של מר להב מיום 31.12.97 (יומיים בלבד לאחר מכן) בדבר סיום העסקת המערער ביום 31.1.98, ומעדותו של מר להב בפני בית הדין האזורי עולה, כי לא ביצע כל בדיקה בטרם שלח את מכתבו למערער. ח. המשיבים נהגו במערער באפליה, בעת שסיימו את העסקתו ללא בדיקה וללא שימוע. 5. המשיבים תמכו בפסק דינו של בית האזורי, והוסיפו את הטענות הבאות: א. הערעור כולו הוא השגות על המסכת העובדתית שקבע בית הדין האזורי. המערער מבקש להפוך קביעות הנוגעות למהימנות העדים, ולהעניק משקל אחר לדבריהם. בכגון דא - אין מקום להתערבותה של ערכאת הערעור. ב. בוחני הנהיגה במשרד הרישוי הועסקו על פי חוזה מיוחד לתקופה קצובה, שהוארך מעת לעת. צורת העסקה זו נבחרה מלכתחילה, משום שהיא מתאימה להעסקה הגמישה הנחוצה לבעלי תפקיד כזה, ולכן הינה ארעית באופיה וניתנת להפסקה בכל עת על ידי כל צד, בהתראה של חודש מראש. ג. טענת המערער בדבר התחייבות להעסקתו לתקופה של חמש שנים על סמך "נוהג" או "הבטחה" נסתרה בעדות מפורשת שלו (בחקירה הנגדית) בה חזר בו מטענה זו, ואישר כי נחתם עימו חוזה לתקופה קצובה; כמו כן, לא ניתנה למערער כל הבטחה שלטונית תקפה לעניין משך תקופת העסקתו. ד. גם אם הייתה למערער ציפיה כלשהי לחידוש חוזהו בתום התקופה הקצובה, הרי אי חידוש החוזה נעשה מסיבות צודקות - לאור פרשת השוחד שנחשפה במשרד הרישוי, וחקירת המערער על ידי המשטרה בחשד לשיבוש הליכי חקירה, שבה הודה בהעלמת ראיה. ה. ההחלטה שלא לחדש את חוזהו של המערער נעשתה במידתיות ראויה, שכן עובדים שנחשדו בעבירות חמורות יותר - של שוחד - הושעו מיידית ולא חודש החוזה עימם, ואילו למערער - שנחשד בשיבוש הליכי חקירה "בלבד" - אופשר לסיים את תקופת העסקתו על פי החוזה במשך תקופה של כשמונה חודשים. ו. לא הייתה חובה להעניק למערער שימוע לפני ההחלטה על אי הארכת החוזה, שכן מדובר בחוזה לתקופה קצובה ולאור הגורמים לאי הארכתו (מעורבות המערער בפרשת השוחד ברשות הרישוי). ז. נתנה למערער הזדמנות להשמיע את דבריו בנוגע לכוונה לא לחדש עימו את החוזה בתום התקופה הקצובה, הן בעצמו והן באמצעות נציגות העובדים, בפגישות עם שר התחבורה והמשנה למנכ"ל משרד התחבורה, בהן עלתה הסוגיה בכללותה ועניין המערער באופן מיוחד. ח. גם אם לדעת המערער היה בשימוע שנעשה לו פגם, לבית הדין יש שיקול דעת בעניין תוצאות הפרת זכות הטיעון, כך שהחלטה המתקבלת תוך הפרת חובת השימוע אינה בטלה מעיקרא, אלא כפופה להחלטת הערכאה השיפוטית. ט. המערער לא הצביע על יחס מפלה כלפיו בפרשה זו. הפסקת העסקתו של המערער נעוצה הן בעובדות האישיות של המערער, להבדיל מבוחנים אחרים שלא נחשדו במעורבות בפרשת השוחד, והן משום שנהגו עימו כמו עם אחרים שכן היו מעורבים בפרשה. י. גם אם ימצא ממש בטענות המערער, הסעד לא צריך להיות איון ההחלטה על הפסקת ההתקשרות עימו, אלא דרך המלך במקרים כאלה היא פיצוי כספי, שכן יש לתת משקל גם לזמן הרב שחלף מאז הפסקת העבודה (חמש שנים), דבר שיקשה על השבתו למערך הבוחנים. הכרעה 6. המערער בערעור זה, מבקש כי נורה למשיבים להשיבו לעבוד בתור בוחן נהיגה במשרד הרישוי למשך כשנה וחצי בלבד (עד להשלמת תקופה של חמש שנות עבודה כבוחן נהיגה); לחילופין להורות למשיבים לקיים לו שימוע כדין; לחילופי חילופין ביקש המערער בסיכומיו כי נורה למשיבים לפצותו. 7. מעדות המערער אנו למדים, כי ציפה לעבוד במשרד התחבורה כבוחן נהיגה במשך חמש שנים, במגמה לשמש בתום תקופה זו או בסמוך לאחריה כמורה נהיגה. עבודה כבוחן נהיגה במשך תקופה של חמש שנים, עשויה לפטור מבקש רישיון הוראת נהיגה מתנאים מסויימים הקבועים בתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961 (להלן - התקנות) לשם קבלת רישיון הוראת נהיגה כקבוע בתקנה 250 (ב) לתקנות, שזו לשונה: "(ב) רשות הרישוי רשאית, לפי שיקול דעתה, לפטור מבקש רשיון אשר שימש במשרד הרישוי בתפקיד בוחן נהגים או מורי נהיגה, ואשר עסק בפועל עקב מילוי תפקידו בהסמכת נהגים או מורי נהיגה, בתקופה של לפחות 5 שנים לפני מועד הגשת הבקשה ובהמלצת מנהל המשרד, מן התנאים המפורטים בתקנות 247 ו- 248 כולן או מקצתן, למעט התנאי האמור בתקנה 248(א)(3)" (ההדגשה לא במקור - ע.ר.). הפסקת עבודת המערער כבוחן נהיגה בטרם מלאו חמש שנים להעסקתו במשרה זו, שמה לאל את תוכניתו של המערער לשמש כמורה לנהיגה בתום חמש שנים אלו. כאמור, המערער ביקש להגשים תכנית זו, על ידי עבודה במשך חמש שנים כבוחן נהיגה, שכאמור על פי הוראת תקנה 250 (ב) לתקנות הייתה עשויה להקנות לו זכות להוראת נהיגה ללא תנאים נוספים, הכל כמובן, בכפוף לשיקול הדעת של רשות הרישוי. 8. שאלה מרכזית, שדנו בה הצדדים בבית הדין האזורי, הייתה האם הובטח למערער על ידי גורם מוסמך כל שהוא, כי יועסק כבוחן נהיגה במשך חמש שנים. התשובה החד משמעית לכך, כפי שעולה מחומר הראיות, היא שלילית. יחד עם זה, אין להתעלם מכך, שבהתחשב בציפיות הבוחנים לקבלת רישיון להוראת נהיגה מכח תקנה 250 (ב) לתקנות, נאמר להם, כי המסלול המקובל של בוחנים הוא בן חמש שנים, למעט מקרים בהם הופסקה עבודת הבוחנים בשל עבירות משמעת, או בשל חוסר תפקוד מקצועי, או מחמת אילוצים כלכליים. המערער ודאי לא האמין שיפול בחלקו להימנות על אלה שנגזר עליהם להפסיק את עבודתם בשל טענה הנוגעת להתנהגותם. 9. אין מחלוקת, שהפסקת עבודתו של המערער נבעה, אך ורק "מהתפוצצות" פרשת השוחד במשרד הרישוי בחיפה, בה יוחסה למערער מעורבות בשיבוש הליכי משפט. העבירה שיוחסה למערער התבטאה, לטענת המערער, בכך שביום 18.5.97, יום ביצוע המעצר הראשוני של בוחני הנהיגה, קיבל המערער מבוחן הנהיגה שאול רביץ סורין (אחד החשודים בשוחד), דקות ספורות בטרם נעצר, כסף מזומן וארגונית, במטרה להעלימם מחוקרי המשטרה (נספח ט לתצהיר בני להב). אין גם מחלוקת, כי למחרת המעצרים, דיווח המערער על האירוע לקצין הביטחון במשרד הרישוי בחיפה, והחזיר את כל אותם חפצים (סעיף 4 לסיכומי המשיבים בבית הדין האזורי). 10. על פי חומר הראיות, השעה משרד התחבורה את כל העובדים שנחשדו בפרשת השוחד, ואילו לגבי המערער, שהיה מעורב בשיבוש הליכי משפט, הסתפק משרד התחבורה באי חידוש חוזה העבודה שלו, שהסתיים ביום 31.12.97. משרד התחבורה אף האריך למערער את חוזה העבודה בחודש אחד נוסף, עד ליום 31.1.98. 11. השאלה המרכזית, שעלינו לשאול היא, האם נפל פגם בהליכים שהביאו להפסקת עבודתו של המערער. נקודת המוצא הראשונית שלנו בבחינת שאלה זו, היא הנתון, לפיו בעת שהופסקה עבודתו של המערער, התגלתה פרשת שחיתות במשרד הרישוי בחיפה, בה נחשדו בוחנים בקבלת שוחד, ובה כאמור היה מעורב המערער, בנסיון לשבש את הליכי החקירה. פרשת שוחד במקום בו ניתנים רשיונות נהיגה, יש להתייחס אליה בחומרה מיוחדת, שהרי מתן רשיונות נהיגה למי שאינם כשירים להם, עלול לגרום לתאונות דרכים ולקורבנות בנפש. על רקע זה, יש להבין את ההתייחסות החמורה של המשיבים בפרשה זו לקבלת שוחד במקום כה רגיש. המשיבים, כאמור, השעו את כל החשודים בקבלת שוחד, וגרמו לסיום עבודתם של אלה שנחקרו בפרשה, בתום תקופת חוזה העבודה שלהם, על אף שלא נחשדו בקבלת שוחד. הפעולות, שנקטו המשיבים במקרה זה, נעשו, בשלב החקירה, כשהכל חשודים והכל גם עלולים להיות מורשעים. גם המעשה שעשה המערער, על אף שחזר בו ביום המחרת, אינו דבר של מה בכך, שהרי הוא עלול היה לחבל משמעותית במהלך החקירה. אשר על כן, בנסיבות העניין, ההחלטה על אי חידוש חוזה העבודה של המערער, הייתה החלטה שעל פניה אינה לוקה בחוסר סבירות, אלא שבתהליך קבלת ההחלטה נפל פגם, בכך שלא נתנה למערער זכות שימוע בטרם נפלה ההחלטה על אי חידוש חוזה העבודה שלו. 12. א. אין מחלוקת שלמערער לא נערך כל שימוע. הפגישה בה השתתף המערער עם שר התחבורה דאז, הרב יצחק לוי, ביום 29.12.1997 ודאי שלא הייתה שימוע. בפגישה זו השתתף המערער כחבר ועד בוחני הנהיגה, והוזכר בה בצורה אגבית גם עניינו של המערער. ב. לא יכולה להיות מחלוקת, שהמערער היה זכאי לקיום שימוע הוגן. הטענה לפיה עובד על פי חוזה לתקופה קצובה, אינו זכאי לשימוע בטרם תופסק עבודתו, ודאי אינה נכונה במקרה זה, בו ברור לחלוטין, שאילולא התפוצצה פרשת השוחד, בה הייתה למערער נגיעה קלה, היה המערער ממשיך בעבודתו. ג. חשיבות השימוע במקרה זה נובעת, בין השאר, מהטעמים הבאים: התנהגותו ותפקודו של המערער במשך כל תקופת עבודתו עד לאותו מקרה הייתה ללא דופי, וזכתה לשבחים ולהערכה. המערער הוא שפנה מיוזמתו לגורמים המוסמכים, מיד למחרת היום, והחזיר את כל החפצים שנמסרו לו על ידי אחד החשודים. לאחר תום הדיון בבית הדין האזורי, ביום 9.12.1999, נסגר תיקו של המערער מחמת "חוסר עניין לציבור". ד. בנסיבות אלה, היה מן הראוי, שהמערער יזכה להליך שימוע הוגן, בו יוכל להסביר את התנהגותו, ואת נקודות הזכות שצבר במהלך עבודתו במשרד הרישוי. ה. יש לציין, כי אפשר שבשל עברו הנקי של המערער, תפקודו הטוב ו"חזרתו בתשובה" מיד למחרת היום מאותה עבירה בה נחשד, היה מביא הליך השימוע, אילו נערך, להמשך עבודתו עד לתום חמש השנים. ו. לא למותר לציין, כי הנזק שנגרם למערער כתוצאה מהפסקת העבודה, אינו מתמצה אך ורק בהפסד מקום עבודתו כבוחן נהיגה, אלא גם בהפסד האפשרות לשמש מורה להוראת הנהיגה בעתיד לפי התנאים הקבועים בתקנה 250 (ב) לתקנות. 13. השאלה הניצבת בפנינו היא, האם בנסיבות הקיימות, יש לכפות על המשיבים את קבלתו של המערער לעבודה, כדי שישלים את תקופת חמש השנים, שאפשר שתזכינה אותו ברישיון להוראת נהיגה. בעניין זה נעשו ניסיונות פשרה, אשר לא צלחו. טענת המשיבים היא שאין היום משרה פנויה רלבנטית, וכי משרד התחבורה נדרש להמשיך ולצמצם את מצבת בוחני הנהיגה, לאור אילוצי התקציב. המשיבים הוסיפו עוד, כי "בהתחשב בכך שהמערער המשיך לעבוד בשירות המדינה כ-8 חודשים, מיום העבירה (18.5.97) ועד להפסקת העסקתו (ב- 31.1.98), וכן בעובדה שחלפו כשש שנים מאז ועד היום, ובינתיים - במאי 2003 - התקיים מכרז פומבי למשרות בוחני נהיגה במשרד התחבורה אליו לא ניגש המערער, אבל, התקבלו 20 בוחנים מתוך 35 שנמצאו כשירים ואין עוד משרה כזו פנויה - לא מצאה הנהלת משרד התחבורה, כי יש הצדקה להעסיק מחדש את המערער, ללא מכרז, תוך העדפתו על פני אותם 15 שנמצאו כשירים לתפקיד בוחן נהיגה, אך לא התקבלו לעבודה בשירות המדינה בהעדר משרות פנויות" (ההדגשה במקור - ע.ר.). 14. לאור המצג העובדתי, לפיו לא ניתן לממש את סעד האכיפה, בעת הזו במקרה זה התרופה הראויה לאי מתן זכות שימוע כראוי היא פיצויים. גם המשיבים הסכימו, כי הסעד הראוי במקרה זה הוא פיצויים, למרות שהם סוברים שבגלל תקופת עבודתו הקצרה של המערער, יש להסתפק בפיצוי כספי נמוך. אנו סוברים, שלמרות שהמערער עבד כשלוש שנים וחצי כבוחן נהיגה, הנזק שנגרם לו כתוצאה מהפסקת העבודה, אינו מבוטל, בהתחשב בפוטנציאל שיכול היה להפיק מעבודתו כבוחן במשך חמש שנים, כפי שפירטנו לעיל. עוד סוברים אנו, כי בשיקול הדעת ביחס לגובה הפיצויים, שזכאי להם המערער בשל אי קיום חובת השימוע, יש להביא גם בחשבון את עברו ללא רבב של המערער עד לאותו מקרה, את שביעות הרצון של הממונים עליו מתפקודו, את העובדה שהמערער ביוזמתו דיווח לגורמים המוסמכים מיד למחרת, על קבלת ארגונית וכסף מזומן מאחד החשודים, ואת העובדה שבדיעבד לא הוגש נגדו כתב אישום בשל אותו מעשה. מאידך, במסגרת אותם שיקולים יש כמובן להביא בחשבון את ההשלכות החמורות שעלולות היו לנבוע ממעשהו של המערער, בהתחשב ברגישות מקום עבודתו ובשמירת טוהר המידות. 15. לאחר שקילת כל הנתונים, אנו פוסקים, כי על המשיבים לשלם למערער פיצוי בגין אי קיום הליך שימוע בסכום השווה לארבע משכורות של המערער, על בסיס משכורתו האחרונה, עבור חודש עבודה מלא, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מתאריך 1.2.1998 ועד לתשלום המלא בפועל. הנשיא סטיב אדלר מצטרף אני לדעתו של חברי השופט עמירם רבינוביץ ולתוצאת הדברים כפי שהובאה בחוות דעתו. אבקש להעיר רק זאת: מעשיו של המערער ביום ביצוע המעצר הראשוני של בוחני הנהיגה, אף שחזר בהם למחרת היום, ערערו את יחסי האמון בין הצדדים. במצב דברים זה, אין לכפות יחסי עבודה על המשרד או להתערב בשיקול דעתו שלא לחדש את חוזה העבודה עם המערער. עם זאת, משנוכחתי כי אכן לא נערך למערער שימוע כדין עובר להפסקת חוזה העבודה עימו, אף אני סבור כי הוא זכאי לפיצוי בגין כך. שיעור הפיצוי הנקבע בפסק דינו של השופט רבינוביץ מקובל על דעתי בנסיבות העניין. השופט שמואל צור אני מסכים עם פסק דינו של חברי השופט רבינוביץ, ומצטרף להערותיו של הנשיא. נציג עובדים מר עוזר כרמי אני מסכים עם פסק דינו של חברי השופט רבינוביץ, ומצטרף להערותיו של הנשיא. נציג מעבידים מר דוד בלומברג אני מסכים עם פסק דינו של חברי השופט רבינוביץ, ומצטרף להערותיו של הנשיא. סוף דבר הוחלט כאמור בפסק דינם של השופט עמירם רבינוביץ והנשיא סטיב אדלר, לאמור: על המשיבים לשלם למערער פיצוי בגין אי קיום הליך שימוע בסכום השווה לארבע משכורות של המערער, על בסיס משכורתו האחרונה, עבור חודש עבודה מלא, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מתאריך 1.2.1998 ועד לתשלום המלא בפועל. המשיבים ישלמו למערער הוצאות משפט, לרבות שכ"ט עו"ד בסך 6,000 ש"ח בצירוף מע"מ והפרשי הצמדה וריבית כחוק. עובדי מדינה