ביטול פסק דין בהעדר הגנה - פסיקת הוצאות 15,000 ש''ח

בית הדין לעבודה פסק כי באשר לזלזול כאמור שהפגין המבקש - כתנאי לביטול פסק הדין, ישלם המבקש למשיב הוצאות ושכר טרחת עורך דין, בסך כולל של 15,000 ₪, בצירוף מע"מ כדין. להלן ההחלטה: החלטה בפני בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (בש"א 8204/04; עב 6433/01) מיום 11.1.2005. הבקשה להארכת מועד הוגשה ביום 3.3.2005. העובדות, כעולה מפרוטוקול בית הדין קמא וההחלטה נשוא הבקשה הן כמפורט להלן: ביום 29.9.2002 ניתן, בהעדר הגנה, פסק דין בתביעת המשיב כנגד המבקש. המבקש הגיש בקשה לביטול פסק דין ביום 5.12.2004, למעלה משנתיים לאחר מתן פסק הדין. בהחלטה נשוא הבקשה נקבע כי המבקש ידע על כתב התביעה שהוגש נגדו, לנוכח העובדה כי ביום 6.6.2002 הגיש בקשה למתן ארכה להגשת כתב הגנה. בית הדין דחה את טענת המבקש כי לא פעל בעניין ההליך עקב מצבו הנפשי הקשה, לנוכח העובדה כי פעל בתקופה שמיום מתן פסק הדין ועד למועד הגשת הבקשה במסגרת הליכי הוצאה לפועל. בית הדין קבע כי המבקש ידע או אמור היה לדעת על פסק הדין עוד בחודש ינואר 2004, עת נתפס רכבו על ידי ההוצאה לפועל, ולמרות האמור הבקשה לביטול פסק הדין הוגשה רק בחודש דצמבר 2004. בית הדין קבע כי עדותו של המבקש אינה מהימנה עליו, והיתה רצופה בסתירות, מגמתית ומתחמקת. בסיכום ההחלטה קבע בית הדין כך: התלבטתי במקרה הנדון, נוכח הזלזול שהפגין המבקש כמפורט לעיל ונוכח טענותיו "הדלות" לגבי סכויי ההגנה, אם יש מקום במקרה הנדון לחרוג מן הכלל הנקוב לעיל ולדחות בקשתו לביטול פסק הדין. רק בדוחק ולפנים משורת הדין וכדי לאפשר לו בכל זאת להעלות את טענותיו, גם אם הן נטענו כאמור בדוחק, הנני נעתרת לבקשתו ומורה על ביטול פסק הדין ... יחד עם זאת, לאור כל המפורט לעיל, באשר לזלזול כאמור שהפגין המבקש, הנני קובעת בזאת, כי כתנאי לביטול פסק הדין, ישלם המבקש למשיב הוצאות ושכר טרחת עורך דין, בסך כולל של 15,000 ₪, בצירוף מע"מ כדין וזאת בתוך 30 יום מהיום. היה ולא ישולם הסכום כאמור עד ה- 12/2/2005, יהיה פסק הדין ככל שהוא מתייחס למשיב, שריר וקיים, והמשיב יוכל להמשיך בהליכי הוצל"פ לצורך מימושו. 2.4. ביום 11.2.2005 הגיש המבקש בקשה להארכת מועד למילוי ההחלטה מיום 11.1.2005 ב- 30 יום. בהחלטה מיום 14.2.2005 קבע בית הדין האזורי כך: ההחלטה מיום 11.1.2005 מדברת בעד עצמה. ארכה נוספת לתשלום תינתן רק אם תושג לכך הסכמת ב"כ המשיב. בהעדר הסכמתו יש לבצע ההחלטה מיום 11.1.2005 כלשונה. 2.5. לאחר מתן החלטה זו, פנה המבקש לכב' השופטת הראשית בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, השופטת עליה פוגל, בבקשה לבטל את החלטת בית הדין מיום 11.1.2005, ונענה כי בקשותיו אינן בסמכות השופטת הראשית. במכתביו לכב' השופטת הראשית, העלה המבקש טענות בנוגע להתנהלות בית הדין האזורי בדיון בבקשה, וכן העלה טענה בנוגע לאי נוכחות נציגי ציבור בעת הדיון. מכתבים אלה צורפו גם לבקשה להארכת מועד. 3. נימוקי הבקשה להארכת מועד הם: 3.1. המבקש אינו מיוצג על ידי עורך דין, והוא חייב חובות כבדים עקב סגירת העסק. בימים אלה הוא מתכוון לפנות לסיוע המשפטי לצורך בקשת עזרה. 3.2. המבקש סבר כי יוכל להגיש בקשת רשות ערעור בתוך 45 יום. 3.3. בהחלטה נשוא הבקשה לא נרשם המועד להגשת ערעור על ההחלטה. 3.4. ההחלטה שניתנה היא בלתי צודקת לחלוטין. 3.5. יש לבטל את פסק הדין בשל סיכויי ההגנה הטובים. 3.6. מצבו הכלכלי קשה, והוא אינו יכול לעמוד בתשלום הסכום שנקבע בהחלטת בית הדין קמא. 4. המשיב התנגד לבקשה, מנימוקים אלה: 4.1. מדובר בבקשה "שערורייתית" שיש לדחות על הסף. 4.2. המשיב פירט בתגובתו את מחדליו הרבים של המבקש בניהול ההתדיינות: המבקש סירב לחתום על קבלת כתב התביעה; המבקש ידע על הגשת התביעה נגדו ועל הגשת הבקשה למתן פסק דין, שכן ביקש ב-6/2002 ארכה להגשת כתב הגנה; המבקש לא הגיש כתב הגנה עד ליום מתן פסק הדין, 29.9.2002; המבקש סירב לחתום על אזהרה מאת ההוצאה לפועל; ביום 28.8.03 עוקל רכבו של המבקש וביום 10.1.2004 נתפס רכבו של המבקש על ידי ההוצאה לפועל; המבקש נקט הליכים שונים בהוצאה לפועל בחודשים 10/04 עד 11/04, ולא טען דבר על אי ידיעתו את פסק הדין שניתן נגדו. רק בחודש 12/04 הגיש המבקש בקשה לביטול פסק דין, ובה העלה את הטענה השקרית כי לא ידע על מתן פסק הדין נגדו. לנוכח מחדלים אלה, אין מקום להאריך את המועד להגשת בקשת רשות ערעור. 4.3. גם בבקשה לביטול פסק דין לא העלה המבקש טענות הגנה. 4.4. גם אם המבקש טעה וסבר, כטענתו, כי ניתן להגיש בקשת רשות ערעור בתוך 45 יום, בקשתו להארכת מועד הוגשה 60 יום לאחר מתן החלטת בית הדין האזורי. 4.5. המבקש, כהרגלו, זלזל במועדים ולא הגיש את בקשת רשות הערעור במועד, ובזמן שחלף אף לא פנה לסיוע משפטי, והמשיך לזלזל בבית הדין, במשיב ובמועדים הקבועים בחוק. 4.6. הממצאים שנקבעו בהחלטת בית הדין קמא הם ממצאים עובדתיים שערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בהם. 5. לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, אני קובעת כי דין הבקשה להידחות, מנימוקים שיפורטו להלן. 6. המועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין האזורי הוא 15 יום מיום מתן ההחלטה. לפיכך, המועד להגשת בקשת רשות ערעור היה יום 26.1.2005. הבקשה להארכת מועד הוגשה ביום 6.3.2005. מכאן, כי מדובר באיחור משמעותי ביותר. 7. באשר לטענת המבקש בדבר אי ידיעתו את המועד להגשת בקשת רשות ערעור: 7.1. הנימוק הראשון שהובא על ידי המבקש הוא טעותו בנוגע למועד הגשת בקשת רשות ערעור, שכן סבר שעומדים לרשותו 45 יום להגשת בקשת רשות ערעור. אכן, בעבר, ההלכה היתה כי טעות של בעל דין או של בא כוחו אינה מהווה טעם מיוחד להארכת מועד. אולם, כפי שנפסק במספר פסקי דין של בית המשפט העליון "כלל נוקשה זה עבר תהליך של שחיקה. לעתים, חסימת הערעור בשל טעות משרדית נתפסה כנוקשה יתר על המידה. בבש"א 6708/00 אהרון נ' אהרון נקבע שאין מקום לאמץ כלל הקובע קטיגורית כי טעות שבדין לעולם לא תהווה טעם מיוחד להארכת מועד, וכי יש לבחון את טיבה של הטעות, טעמיה, הגיונה ובעיקר את השלכתה על זכויות בעלי הדין האחרים. עם זאת, שלילת הכלל כי טעות שבדין אינה מהווה טעם מיוחד להארכת מועד, אינה מובילה בהכרח לתוצאה כי כל טעות שבדין תוכר כטעם מיוחד שכזה. על מנת שהטעות תוכר כטעות אופרטיבית עליה להיות טעות שאינה מובנת מאליה ואינה ניתנת לגילוי על ידי בדיקה שגרתית, שהגשת כל כתב טענות מחויבת בה. כך אין מקום להיעתר לבקשה המבוססת על טעות שאין לה הנמקה, במובן זה שסדרי עבודה שגרתיים אמורים לגלותה ..". בש"א 1818/03 חניה שלום נ' הכונס הנכסים הרשמי ואח', דינים עליון סד 182. וראו גם: ע"א 6842/00 משה ידידיה נ' סול קסט ואח', פ"ד נה (2) 904. בש"א 6708/00 יוסף אהרן נ' אהרון אמנון ואח', פ"ד נד (4), 702. טעות בנוגע למועד להגשת ערעור אינה בגדר "טעות אופרטיבית". טעות זו ניתנת לגילוי על ידי בדיקה שגרתית שהגשת כל כתב טענות מחויבת בה, ועל המבקש היה לערוך בירור זה. בהקשר זה אציין כי המועדים להגשת ערעור על פסקי דין והחלטות ביניים מפורטים גם באתר האינטרנט של הרשות השופטת. 7.2. זאת ועוד. לנוכח מחדליו של המבקש בניהול ההתדיינות בבית הדין קמא, כמפורט בהחלטת בית הדין, ניתן היה לצפות כי המבקש יבדוק באופן מיידי את האופן ואת המועד להגשת ערעור על החלטת בית הדין קמא. 7.3. יתר על כן. על פי האמור במכתבו של המבקש לכב' השופטת הראשית מיום 15.2.2005, המבקש ידע שעליו להגיש ערעור על החלטת בית הדין האזורי, והחליט שלא להגיש ערעור, בשל העדר אמצעים כספיים. לעניין זה כתב המבקש (בסעיף 8 למכתבו) כך: "תקוותי היא כי כבודה תשקול בכובד ראש הראוי כדי שלא ייסגר גולל הצדק בפני את ביטול ההחלטה מיום ה- 11.1.2005 מכיוון שאין לי כל סכום שהוא על מנת לגשת לערעור שלדעתי צדקתי תצא לאור ללא שום ספק אילו הייתי מגיש ערעור שבנדון". מהאמור לעיל עולה כי המבקש היה מודע לכך שעליו להגיש ערעור על ההחלטה, והחליט שלא לעשות כן, תוך שהוא שם יהבו על כך שהשופטת הראשית של בית הדין תבטל את ההחלטה נשוא הבקשה. המבקש נטל את הסיכון באי הגשת בקשת רשות ערעור במועד, ועליו לשאת בתוצאות מעשיו. 7.4. עוד יש לציין, כי אילו אכן סבר המבקש, כטענתו, כי עליו להגיש את בקשת רשות הערעור בתוך 45 יום, היה מגישה ביום 27.2.2005. העובדה שהבקשה הוגשה רק ביום 6.3.2005, שבוע לאחר תום 45 יום, מעידה גם כן שאין ממש בטענה זו של המבקש. 8. סיכויי בקשת רשות הערעור: 8.1. נימוק נוסף אותו עלי לשקול הוא סיכויי בקשת רשות הערעור, העשויים להוות, כשלעצמם, טעם מיוחד להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור. בש"א 1695/04 מירב מתנות בע"מ נ' יעקב ליכנטשטיין (מיום 8.2.2005). 8.2. לאחר עיון בפרוטוקול הדיון ובהחלטת בית הדין האזורי נשוא הבקשה, נראה לי כי ניתן לקבוע שסיכויי בקשת רשות הערעור קלושים. ראשית, בית הדין קבע באופן חד משמעי כי עדותו של המבקש אינה מהימנה עליו, דחה את טענת המבקש בדבר מצבו הנפשי, וקבע כי המבקש ידע זמן רב לפני הגשת הבקשה לביטול פסק דין על ההליך ועל פסק הדין, ולמרות זאת לא נקט בהליך כלשהו לביטולו. בקביעות עובדתיות מסוג זה ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב. שנית, בית הדין קמא קבע כי טענות ההגנה של המבקש "דלות". אמנם, המבקש טוען בבקשתו כי יש לו טענות הגנה טובות, אולם לא ניתן בבקשתו פירוט כלשהו של טענות ההגנה שיש לו כנגד תביעתו של המשיב. שלישית, בית הדין קמא לא חסם לחלוטין בפני המבקש את הדרך להתגונן בפני התביעה, אלא ביטל את פסק הדין, בכפוף לתשלום הוצאות על ידי המבקש. בכך, יישם בית הדין את פסיקת בית הדין הארצי לעבודה, הקובעת כי יש לפצות בהוצאות על מחדלים בניהול ההתדיינות; (דב"ע נה/139 - 3 גן המוסיקה בע"מ ואח' נ' בתיה מולדבסקי, פד"ע לא 188; דב"ע נב/155 - 9 סולתם בע"מ נ' אסרף, פד"ע כד 279). רביעית, סכום ההוצאות שנקבע על ידי בית הדין אינו מופרז, בהתחשב בשיהוי הרב בו הוגשה הבקשה לביטול פסק דין, בהליכי הוצאה לפועל שנקט המשיב אשר עלותם גבוהה ביותר (ראו פרוטוקול הדיון בבית הדין האזורי, ע' 3, ש' 24 - 27; ע' 4, ש' 1 - 11). 8.3. העולה מן האמור לעיל הוא כי בית הדין האזורי לעבודה איזן בהחלטתו בין האינטרסים של המבקש ושל המשיב, על פי הכללים שהותוו בפסיקה בעניין זה. לפיכך, סיכויי בקשת רשות הערעור נמוכים, ואינם מהווים "טעם מיוחד" להארכת מועד במקרה הנדון. 9. בהתייחס לטענות המבקש, ככל שלא התייחסתי אליהן באמור לעיל: 9.1. העדר נציגי ציבור בדיון: כעולה מהפרוטוקול (ע' 1), נציגי ציבור הוזמנו לדיון אולם לא התייצבו, ועל מנת שלא לדחות את הדיון החליט בית הדין לקיים את הדיון בהעדרם. בעניין זה בית הדין קמא פעל כדין, בהתאם לסעיף 22 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט - 1969. 9.2. התנהלות בית הדין האזורי בעת הדיון בבקשה: כעולה מפרוטוקול הדיון, ניתנה למבקש הזדמנות להציג את גרסתו, והתנהל דיון לא קצר בבקשה לביטול פסק הדין. המבקש לא הביא ראיה כלשהי בנוגע לטענותיו החמורות כלפי בית הדין קמא, ואפילו לא הגיש תצהיר לתמיכה בטענותיו החמורות. 10. כללו של דבר: מהחלטת בית הדין קמא עולה כי היו למבקש מחדלים חמורים בניהול ההתדיינות בבית הדין האזורי. על אף מחדליו הרבים, ועל אף שבית הדין קבע כי גרסתו של המבקש אינה אמינה בעיניו, נעתר בית הדין לבקשתו של המבקש לבטל את פסק הדין, תוך התנית הביטול בתשלום הוצאות למשיב. בכך, יישם בית הדין קמא את פסיקת בית הדין הארצי לעבודה. המבקש, על אף שבקשתו נענתה רק "בדוחק ולפנים משורת הדין", לא קיים את החלטת בית הדין קמא וגם לא ערער עליה במועד. בכך, המשיך המבקש באותה התנהלות לקויה, עליה הצביע בית הדין קמא בהחלטתו. המבקש לא הצביע על "טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור, הן בהיבט של הצדקת האיחור והן בהיבט של סיכויי הערעור. אין מקום לאפשר למבקש לגרור את המשיב להתדיינות נוספת, הכרוכה בהוצאות נוספות, כאשר המבקש מזלזל בסדרי הדין, במועדים ובהחלטות בית הדין. לעניין זה יפים דבריו של בית המשפט העליון ברע"א 83/01 טובה וייס נ' יוסף מרדכי: "שום מערכת שיפוטית לא תוכל לשאת משיכת הליכים שיפוטיים ללא סוף תוך ניצול לרעה של סדרי הדין ובזבוז של משאביה. תהליך עשיית הצדק אינו שייך רק למתדיין בודד במנותק מהאינטרסים של יריביו, וזכות הגישה לבית המשפט אינה כוללת בחובה את הכוח לפגוע מעבר למידה הראויה באינטרסים לגיטימיים של בעל הדין שכנגד". (הדגשה הוספה). 11. המבקש ישלם למשיב הוצאות הבקשה בסך של 1,500 ₪, בצירוף מע"מ כדין. אם סכום זה לא ישולם בתוך 30 יום מהמועד בו תומצא למבקש החלטה זו, יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד למועד התשלום בפועל. פסק דין בהעדר הגנהפסיקת הוצאותביטול פסק דין