החלטה בפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (עב 911/03). פסק הדין ניתן ביום 23.8.2004. ניסיון להגיש ערעור נעשה ביום 20.10.2004, אולם הערעור לא התקבל עקב האיחור. הבקשה להארכת מועד הוגשה ביום 24.10.2004. המבקש, יליד שנת 1948, עבד במעון כפר נחמן כמדריך חינוכי. בתקופה הראשונה לעבודתו, הועסק המבקש על ידי הקרן המרכזית לקידום ופיתוח שירותי רווחה (להלן - הקרן המרכזית), וזכויותיו בוטחו בקרן הפנסיה "מבטחים". בשנת 1979 הופסקה פעילות הקרן המרכזית, והפעלת המעון הועברה למדינה. מיום 1.4.79 הועסק המבקש על ידי המדינה, על פי כתב מינוי, ובעד התקופה שממועד זה ואילך הוא זכאי לגמלה על פי חוק שירות המדינה (גמלאות)[נוסח משולב], תש"ל - 1970. כפי שנקבע בפסק הדין, המבקש פרש לפנסיה מוקדמת, על יסוד העובדה שהובטח לו כי תשולם לו גמלה בשיעור של 68%. לאחר פרישתו של המבקש, התברר כי נמסר לו מידע שגוי, וכי גמלתו לתקופת הפנסיה המוקדמת, עד הגיעו לגיל 65, היא בשיעור של 54.67% בלבד. בית הדין דחה את טענתו של המבקש כי יש לראות בו עובד מדינה גם בתקופה בה עבד בקרן המרכזית. עוד קבע בית הדין כי ההבטחה שניתנה למבקש לתשלום גמלה בשיעור של 68% אינה הבטחה מינהלית מחייבת. כן קבע בית הדין כי במסירת המידע למבקש חלה טעות כנה, כי המבקש לא הוטעה, והמדינה פעלה בתום לב. יחד עם זאת, בית הדין קבע כי לנוכח העובדה שהטעות נבעה מהתנהגות שאינה עומדת ברף האחריות והזהירות הנדרש בכל הקשור לעיסוק בענייני פרישה, זכאי המבקש לפיצוי בסך של 25,000 ₪. נמוקי הבקשה הם: המבקש האמין כי המועד להגשת ערעור הוא 45 יום מיום מתן פסק הדין, אך בדיעבד התבררה טעותו. המבקש סובל מבעיות כספיות ומצוקות נפשיות, ונמצא בחודשים האחרונים בטיפול במרפאה לבריאות הנפש בבי"ח ברזילי, ואף נשלח לחדר מיון נפש ביום 13.10.2004, בשל הרעה במצבו. מצבו הנפשי של המבקש מנע ממנו לשתף פעולה בהגשת הערעור. המשיבה התנגדה לבקשה, מנימוקים אלה: טעות בעניין המועד להגשת ערעור אינה מהווה "טעם מיוחד" להארכת מועד להגשת ערעור. גם מצבו הבריאותי של המבקש אינו מהווה במקרה הנדון "טעם מיוחד", וזאת לאור האמור באישור הרפואי שצורף לבקשה, לפיו המבקש לא אושפז, והיה מסוגל לקבל את ההחלטה אם להגיש ערעור אם לאו. סיכויי הערעור קלושים, וזאת משני נימוקים: לעניין הקביעה כי אין לראות את המבקש עובד מדינה בתקופת עבודתו בקרן המרכזית, מדובר בקביעה עובדתית, שערכאת ערעור אינה נוהגת להתערב בה. לעניין שיעור הפיצוי - עתירתו של המבקש היתה לסעד הצהרתי, והוא לא תבע פיצוי כספי, ולכן ודאי שאין לו זכות ערעור על שיעור הפיצוי שנפסק על ידי בית הדין קמא ביוזמתו. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, אני קובעת כי במקרה הנדון יש להאריך את המועד להגשת ערעור, מנימוקים שיפורטו להלן. אכן, הטעות לעניין המועד להגשת ערעור אינה מהווה "טעם מיוחד", אם כי היא יכולה להיחשב כנסיבה מקלה, בהצטרפה לטעמים אחרים. באשר למצבו הרפואי של המבקש: אמנם, כעולה מהאישור הרפואי, המבקש לא אושפז. יחד עם זאת, באישור שניתן ביום 13.10.2004 נאמר כי המבקש נמצא במעקב במשך כחודשיים, דהיינו במהלך כל התקופה שמאז מתן פסק הדין, והוא סובל ממצב רוח ירוד ומתוח, נדודי שינה, חוסר תפקוד, חוסר הנאה, ירידה בתיאבון ובמשקל, מחשבות אובדניות. בנסיבות אלה, נראה לי כי על אף האמור באישור כי "תפקודים קוגניטיביים, שיפוטו וגם הבנתו תקינים", יש לראות במצבו הרפואי של המבקש "טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד להגשת ערעור, לנוכח הקשיים בתפקודו. אשר לסיכויי הערעור: עיון בכתב התביעה שהוגש על ידי המבקש (סעיף 15(9) לכתב התביעה) מעלה כי המבקש טען בכתב התביעה במפורש כי הוא זכאי לפיצויים בעד הנזק שנגרם וייגרם לו, וזאת בין כפיצויים בגין ההפרה היסודית של ההסכם שניכרת בין הצדדים ובין כפיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב כך שהמדינה ניהלה עמו מו"מ שלא בדרך מקובלת ובתום לב או עקב כריתת החוזה בשל כך. לאור זאת, השאלה אם המבקש יכול לערער על שיעור הפיצוי שנפסק לו מן הראוי שתתברר על ידי ערכאת הערעור, ואין מקום לחסום את המבקש מלהגיש ערעור כבר בשלב זה. כללו של דבר: הבקשה להארכת מועד מתקבלת, והמזכירות תרשום את הערעור. 10. אין צו להוצאות בגין בקשה זו. איחור בהגשת ערעורערעור לבית הדין לעבודהערעורבית הדין לעבודה