החלטה זהו ערעור על החלטת הממונה על תשלום גימלאות בצה"ל מיום 24.12.03 ולפיה התקופה בה מילאו המערערים את תפקידם כאזרחים עובדי צה"ל לא תזכה אותם בהגדלת קיצבה לפי סעיף 18 (א) לחוק שירות הקבע (גימלאות) [נוסח משולב] תשמ"ה-1985 (להלן: "חוק הגימלאות"). הועדה ביקשה לפשר בין הצדדים ואף דחתה את מתן החלטתה לשם כך, אולם ביום 16.3.05 הודיע ב"כ המשיב, כי גם לאחר התייעצות עם גורמים שונים במערכת הצבאית, ביניהם מפקד חיל הים, עומד המשיב על עמדתו ולפיכך אנו נותנים את החלטתנו בערעור. סעיף 18 (א) לחוק הגימלאות קובע: "חיל המשרת בתפקיד שהממשלה קבעה אותו כתפקיד מיוחד לענין חוק זה, תחושב תקופת שירותו בתפקיד כגדולה משהייתה למעשה ובשיעור שקבעה הממשלה". הממשלה החליטה במאי 1974 כי לעניין סעיף 18 (א) לחוק הגימלאות (לשעבר סעיף 53 (א) לחוק שירות הקבע בצה"ל (גימלאות), תשי"ד-1954), היא קובעת, בין היתר, כי שירות כלוחם ביחידת קומנדו ימי או שרות פעיל כצוללן, יחשב "תפקיד מיוחד" לענין סעיף 18 (א), ולפיכך תקופת שירות כצוללן, תחושב כתקופה גדולה משהייתה למעשה - בשיעור 50%. (ר' הוראת הפיקוד העליון 5.0433 בנספח א' לסיכומי המשיב). המערערים עבדו כ"אזרח עובד צה"ל" (להלן: אע"צ) ורכשו את תקופת עבודתם כאע"צ לצורך קיצבה. המערערים שירתו ביחידה, אשר הוקמה באמצע שנות השמונים ואופי עבודתם כעובדי צה"ל וכמשרתי קבע היה זהה. המשיב אינו חולק על כך שבתקופת שירות הקבע היו זכאים המערערים להגדלת קיצבה בהתאם לסעיף 18 (א), כלומר, שהיו נחשבים כמשרתי קבע בעלי "תפקיד מיוחד". השאלה שבמחלוקת היא, האם בגין תקופת עבודתם כאע"צ, הם זכאים להגדלת הקיצבה בהתאם לסעיף 18(א), משום שתפקידם היה זהה לזה שביצעו כמשרתי קבע, כאשר מוסכם כי לא שירתו כ"חיילים" באותה תקופה. המשיב מפנה להלכת בוצר (בג"צ 338/81 בוצר נ' ממשלת ישראל פ"ד לו 185) בו נדון סעיף 53 (א) (הוא סעיף 18 (א) דהיום). בפסק הדין בוצר נדונה השאלה האם על העותרים, אשר פרשו מצה"ל, קודם להכרזה בדבר הגדלת תקופת הקיצבה, שביצעה הממשלה עפ"י סעיף 53 (א) - חלה ההכרזה. ביהמ"ש קבע כי סעיף 53 (א) חל רק על "חייל", המשרת בתפקיד מיוחד. ביהמ"ש הסתמך הן על לשון החוק והן על מדיניות המחוקק, אשר לפיה, בהעדר קביעה מפורשת בלשון החוק, לא יקבלו מי שזכאי לקיצבה "תוספות, שאינן בגדר תוספת קבועה" (סעיף 4 לפסק הדין). ביהמ"ש הזכיר את דיון לד/3-7 של ביה"ד לעבודה הקובע כי מטרת הגימלאות היא להבטיח "לעובד מדינה שפרש לגימלאות רמת חיים שתשקף את רמת החיים לפני הפרישה", ובהעדר הוראה מפורשת אחרת מתגבשת זכותו של הזכאי לקיצבה ביום פרישתו. ומכאן, "שהגדלה פיקטיבית של תקופת השירות לגבי חיילים המשרתים בצבא לא תחול על חיילים שכבר פרשו ממנו" (שם, שם). המערערים טוענים, כי הלכת בוצר איננה חלה במקרה זה, מאחר ואינה דנה בשירות של אע"צ, אלא במי שפרש לקיצבה לפני פרסום ההחלטה. עוד טוענים המערערים, כי הרציונאל, העומד בבסיסו של סעיף הגדלת תקופת השירות הוא, היות התפקיד "שחיק" וקשה, ללא קשר לסטטוס, שבו נמצא ממלא התפקיד. עוד מזכירים המערערים, כי ניתן להגדיל תקופת שירות בשל "תנאים מיוחדים", גם לעובד מדינה, שאיננו חייל דווקא והם מפנים לסעיף 100 לחוק שירות המדינה (גימלאות), תש"ל - 1970 (להלן- "חוק שירות המדינה (גימלאות)"). טענה אחרת היא, כי המערערים רכשו את תקופת שירותם כאע"צ בהתאם לסעיף 37 לחוק הגימלאות הקובע: "מי שהיה בשירות מטעם המדינה בתפקיד שחוק זה לא חל עליו ועבר לשירות קבע - יחשב שירותו הקודם כשירות לענין חוק זה ותקופת שירותו הקודם תצורף, כולה או מקצתה, לתקופת שירות הקבע, בהתחשב עם כל תשלום או זכות שרכש לרגל פרישתו משירותו הקודם, הכל לפי כללים ותנאים שנקבעו בתקנות". מתהליך רכישת הזכויות עולה, לדעת המערערים, כי רכשו את תקופת השירות במלואה לרבות ההגדלה הנטענת. בנוסף, טוענים המערערים, כי הסתמכו על הבטחות שונות ועל כך שכל הותק, שהיה למערערים בפעילות כצוללים הוזן למשכורתם כבר בשנה הראשונה, כאשר הם התגייסו לשירות קבע. באשר לרכישת הזכויות, טוען המשיב כי סעיף 37 לחוק הגימלאות מאפשר לרכוש זכויות, כך ששירותו הקודם של מי שהיה בשירות המדינה יחשב כשירות גם לענין חוק הגימלאות בלבד, ואינו קובע כי הוא יחשב "חייל" למן תחילת שירותו מטעם המדינה. דיון והכרעה 9. לדעת הועדה דין הערעור להדחות. חוק הגימלאות חל על מי שהיה בשירות קבע בצה"ל. סעיף 18 (א) קובע במפורש כי "התפקיד המיוחד" צריך להתמלא ע"י "חייל". אזרח עובד צה"ל איננו חייל ולא ניתן באמצעות רכישת שנים לצורך קיצבה ("רכישת זכויות") לרכוש סטטוס שלא היה קיים. 10. רכישת הזכויות מגדילה את השנים על פיהם מחושבת הקיצבה ומאפשרת באופן חריג להגדיל את שנות השירות לצורך הקיצבה. על פי תביעת המערערים מתבקש כי לתוך אותם שנים, שרכשו, תחושב גם זכות נוספת, שהיתה עומדת להם, לו היו "חיילים" באותה תקופה. אומנם הזכות המתבקשת במקרה זה היא הגדלת תקופת השירות, עקב "תפקיד מיוחד", אך באותה מידה ניתן היה לקבוע, לכאורה, זכויות נוספות הקיימות לחייל ואינן קיימות לאזרח עובד צה"ל (למשל, זכויות על פי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ח -1958 ועוד). כשם שרכישת הזכויות לא מקנה סטטוס של "חייל" על זכויותיו וחובותיו, היא גם אינה מקנה זכויות להגדלת תקופת השירות עפ"י סעיף 18 (א). 11. הלכת "בוצר" אכן מסייעת למשיב במקרה זה, משום שהעובדה, שהמערערים כאזרחים עובדי צה"ל עסקו באותה עבודה בה עסקו בשירות הקבע שלהם, אינה העובדה המכריעה, אלא דווקא מעמדם כאזרחים, אשר אינם כפופים לפקודות הצבא (ר' גם בג"צ 450/86 אינג' צבי ליגר נ' בית הדין הארצי לעבודה, לעניין פירוש הביטוי "אדם אשר משרת כעובד מדינה" וכן בג"צ 2330/95 ישראל פרמון נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נא(5) ,308 בו פורש סעיף 85 לחוק שירות המדינה (גימלאות) המקביל לסעיף 37 לחוק הגימלאות, (פירוש דווקני). 12. העובדה שסעיף 100 לחוק שירות המדינה (גימלאות) מאפשר גם הוא הגדלת תקופה לעובד מדינה בתנאי עבודה מסוימים אינה מלמדת, אלא על כך שרצו לפצות גם עובדי מדינה העובדים בתנאים מיוחדים, אך זכותה של המערכת לקבוע כי היא מעדיפה לתגמל מי שעובד בתפקיד מסויים בסטטוס, שבו היא מעדיפה שיהיה (חייל, עובד מדינה) בשל מחויבויות שיש לסטטוס שכזה, ולא לתגמל בגין אותה עבודה, מי שאינו נמצא בסטטוס הנ"ל ואינו כפוף, לפיכך, לאותן מחויבויות. 13. אשר לטענת ההסתמכות, הרי שהועדה אינה מוסמכת לדון בטענה זו וצודק ב"כ המשיב, כי כאשר גורם מבטיח הבטחות, שאינו מוסמך לקיימם אין מקום לאפשר זאת, ור' לעניין זה גם את החלטתנו לאחרונה בענין תיק וע' 1069/00 אסתר פרץ נ' הממונה על הגימלאות. 14. אשר לבקשת המשיב למחוק חלק מן המערערים, הרי שלנוכח ההחלטה אליה הגענו איננו סבורים כי יש עוד מקום לדון בה. סוף דבר הערעור נדחה. אין צו להוצאות. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום מיום קבלת ההחלטה. צבאצה"ל