פסק דין ערעור על הכרעת הדין ועל גזר הדין של בית משפט השלום בקריות (כב' השופטת א. קנטור) בת.פ 1852/05, מיום 4.12.06 ומיום 9.1.07. 1. המערער 1 , קיבוץ כפר מסריק, הוא אגודה שיתופית רשומה. המערערת 2 שימשה כרכזת המשק אצל המערערת 1. כנגד המערערים הוגש כתב אישום בעבירות על סעיף 20 לחוק המים, תשי"ט- 1959, סעיפים 2, 13 ו-15 לחוק שמירת הניקיון, תשמ"ד- 1984 וכן בעבירה על סעיפים 4 ו-14 לחוק רישוי עסקים, תשכ"ח- 1968. בכתב האישום נטען כי בתקופה שבין חודש מאי 2000 לחודש ינואר 2005 ובין היתר בשבעה תאריכים שפורטו בכתב האישום, זרמו תשטיפים (זבל והפרשות של פרות מהולים במים), שמקורם ברפת שבקיבוץ כפר מסריק אל עבר תעלת הניקוז שבקיבוץ ובכך היוו סכנת זיהום נחל נעמן ומי תהום, וזאת משום שהמערערים לא נקטו באמצעים סבירים הנדרשים על מנת לתפעל את הרפת, כך שתהא במצב תקין ולא פיקחו על הבטחת סילוק מוסדר של התשטיפים הנוצרים עקב פעילות הרפת, כך שימנע זיהום מים, ועל אף התראה שנשלחה אליהם. כן נטען כי ניהול עסק של רפת טעון רישוי וכי בידי המערערים לא היה רשיון עסק כדין. 2. לאחר שמיעת ראיות, זוכו המערערים בהכרעת הדין, מיום 4.12.06, מעבירות לפי חוק רישוי עסקים. כן זוכו המערערים מעבירות על חוק שמירת הניקיון שנעברו עובר ל-20.1.05, מחמת התיישנות. המערער 1 הורשע בעבירה של איסור זיהום, לכלוך והשלכת פסולת לפי חוק שמירת הניקיון בתאריך 20.1.05 והמערערת 2 זוכתה מעבירה על חוק זה, משום שבמועד זה כבר לא שימשה בתפקידה כרכזת המשק ועל כן לא ניתן היה לייחס לה כל אחריות בגין מעשי התאגיד. באשר לעבירות על חוק המים, הורשעו המערערים בעבירה של זיהום מים במועדים 18.9.02, 16.12.02, 25.3.03, 26.3.03, 20.1.05. בגזר הדין, מיום 9.1.07 , הוטל על המערער 1 קנס כספי בסך של 250,000 ₪ וכן הוא חויב לחתום על התחייבות בסך של 350,000 ₪ להימנע מלעבור על החיקוקים בהם הורשע- חוק המים וחוק שמירת הניקיון במשך שנתיים. על המערערת 2 הוטל, בהתחשב בעובדה כי במועד גזר הדין לא שימשה עוד כמרכזת המשק, קנס כספי בסך של 3,000 ₪ או 30 ימי מאסר. 3. לטענת המערערים, הרשעתם נעשתה על בסיס ראיות בלתי מוצקות וללא הקפדה על דיני הראיות החלים בהליך פלילי. לטענתם, לא הקפיד ביהמ"ש קמא לבסס את הרשעתם על ממצאים מדעיים ובדיקות מעבדה, הנוגעים לזיהום מים, אלא השתמש ב"ידיעה שיפוטית" לפיה שפכים או פסולת שמקורם ברפת עלולים להוות מקור זיהום. לטענתם, טעה ביהמ"ש קמא בכך שהרשיעם בעבירות על סעיף 20ב לחוק המים, שכן לטענתם, לא הרימה המשיבה את נטל הראיה לגבי התאריכים השונים המוזכרים בכתב האישום, ולכל היותר, הוכח מקרה בודד אחד של זיהום, שלגביו נעשתה בדיקת מעבדה, הלוקה, גם היא, בחסר. לטענתם, היה על ביהמ"ש קמא לדרוש הוכחה הן לגבי כל אחד מהמועדים הנזכרים בכתב האישום והן ביחס למהות התשטיפים- היינו האם הם היו גורם "העלול לזהם" ולא רשאי היה להסתפק בידיעה שיפוטית לעניין זה. עוד טענו המערערים כי ביהמ"ש קמא הקל ראש באופן ביצוע בדיקות המעבדה ביחס למועד היחיד שבקשר אליו הובאו תוצאות מעבדה, הגם שהוכח כי הבדיקות לא בוצעו עפ"י דרישות התקן המחייבות, כלומר, דגימות החומר שנבדק לא נשמרו בטמפרטורה הנדרשת עד לביצוע הבדיקה ולא הוספו לו חומרי שימור, כמקובל וכנדרש. לטענתם, היה על ביהמ"ש קמא לפסול הן את עדותה של מנהלת המעבדה בדבר הסטייה מנהלי המעבדה, בהיותה צד מעוניין והן את תוצאות הבדיקה. כן טענו המערערים כי על ביהמ"ש קמא היה לפסול את חוות דעתו של העד המומחה, ד"ר תומא עבוד, המתייחסת לשני אירועים שתועדו על ידו. האחד, מתבסס על תוצאות בדיקת המעבדה הפסולה (מיום 26.3.03) והשני, על בדיקה נוספת (מיום 20.1.05), שתוצאותיה לא הומצאו לביהמ"ש ולא צורפו לחוות הדעת. על, כן, נתמכת הרשעתם, לטענת המערערים, על אדנים רעועים, שאסור היה להתבסס עליהם. גם ביחס לחוות דעת ההידרולוג, ד"ר עמיר אידלמן, טענו המערערים כי גם חוות דעת זו איננה יכולה להיחשב כחוות דעת מקצועית, שכן היא מתבססת על נתונים שקיבל המומחה מהמשרד לאיכות הסביבה, המעודכנים עד לשנת 2000, עוד בטרם ביצוע העבירות הנטענות. חוות הדעת אינה נשענת על בסיס מדעי המתייחס לרפת קיבוץ כפר מסריק ונכללו בה טעויות ואי דיוקים. עוד טענו המערערים כי בעוד שבכתב האישום נטען כי תשטיפים מהרפת זרמו לתוך נחל הנעמן, הרי שבפועל לא הביאה המשיבה כל ראיה לכך, וגם בתמונות הרבות שהוצגו לביהמ"ש קמא, אין כל תמונה של התשטיפים המגיעים אל נחל הנעמן ודי בכך כדי לקבוע כי המשיבה לא עמדה בנטל הראיה באשר לנטען בכתב האישום. לטענתם, גם העד מטעם המשיבה העיד כי לא ראה תשטיפים המגיעים לנחל הנעמן אלא ראה וצילם רק בריכות הגולשות אל הנחל, אך לא צרף את התמונות. עוד הוסיפו וטענו המערערים כי ביהמ"ש לא יכול היה להרשיעם עפ"י חוק השמירה על הניקיון משום שזרימת התשטיפים אל מחוץ לרפת אל תעלת הניקוז וממנה אל בריכת החמצון, אינה מהווה השלכת פסולת ל"רשות הרבים", שכן שמדובר בחצר הפנימית של הקיבוץ, שאיננה יכולה להיחשב כ"רשות הרבים". לפיכך, בקשו המערערים כי ביהמ"ש שלערעור יתערב בהכרעת הדין ויבטל אותה ולחלופין, אם ימצא כי לגבי חלק מן המועדים לא הוכחה אשמת המערערים, יפחית מן הקנס שנגזר עליהם, באופן יחסי. 4. לטענת המשיבה, העבירות בהן הורשעו המערערים הן עבירות מתמשכות שנפרסו לאורך תקופת זמן כנטען בכתב האישום וכמצוין בסיכומי בצדדים ואינן מצטמצמות למועדים מסוימים; העבירות נובעות מכך שהמערערים לא דאגו לכך שהרפת שהפעילו תהיה בעלת התשתיות הנדרשות למנוע את יציאת הפרשות הפרות ממתחם הרפת. לפיכך, אין נפקות לתיעוד זליגת ההפרשות מן הרפת במועד זה או אחר ע"י פקחי המשיבה, שכן ברור לכל כי הפרשותיהן של הפרות הן מעשה יומיומי- בלתי נפסק והעיקר הוא בכך שהוכח כי לא התקיימו אותן תשתיות שיבטיחו סילוק מבוקר של התשטיפים מן הרפת. לעניין העונש טענה המשיבה כי הקנס המקסימלי על כל עבירה לפי חוק המים הוא 350,000 ₪, כשיש משמעות גם למתן התראה וברירת משפט, כפי שנעשה במקרה זה, כלומר- למרות פניות רבות שנעשו אל המערערים בעניין זה, לא תוקן ולא הוסר המחדל, במשך תקופה ארוכה ועיתוי הסדרת העניין נתון היה לשיקולים כלכליים גרידא וביהמ"ש קמא אף התייחס לכך ושקל זאת בהכרעת דינו ובגזר הדין. 5. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי בסיכומיהם בכתב, בתיק ביהמ"ש קמא, לרבות התמונות וחוות דעת המומחים שהוגשו אליו, מצאתי כי יש לדחות את הערעור; סעיף 20ב. לחוק המים, תשי"ט-1959, קובע כי: "(א) חייב אדם להימנע מכל פעולה המזהמת מים או עלולה לגרום לזיהום מים, במישרין או בעקיפין, מיד או לאחר זמן; ואין נפקא מינה אם היה מקור המים מזוהם לפני אותה פעולה ואם לאו. (ב) לא ישליך אדם ולא יזרים לתוך מקור מים או בקרבתו חמרים נוזלים, מוצקים או גזיים, ולא יניח אותם בו או בקרבתו." סעיף 2 לחוק שכותרתו "מקורות המים מה הם", קובע כי: "מקורות המים לענין חוק זה הם המעינות, הנחלים, הנהרות, האגמים ושאר זרמים ומקווים של מים, בין עיליים ובין תחתיים, בין טבעיים ובין מוסדרים או מותקנים, בין שהמים נובעים או זורמים או עומדים בהם תמיד או לפרקים, לרבי מי ניקוז ומי שופכין." ובסעיף 20א מוגדר מקור מים "כמשמעותו בסעיף 2, לרבות מובילי מים פתוחים או סגורים, מאגרי מים ותעלות ניקוז" . כעולה מהכרעת הדין המפורטת והמנומקת של ביהמ"ש קמא, אין חולק כי המערערים במעשיהם ובמחדליהם גרמו לכך כי תשטיפים מן הרפת שהפעילו, זרמו לתעלות הניקוז ולבורות השיקוע של הקיבוץ המצויים בסמוך לנחל הנעמן. דברים אלה עולים בברור אף מעדותו של עד ההגנה מס' 2, מר דוד גינת, המשמש כמרכז המשק של המערער 1. (ראה עמ' 63 לפרוטוקול). עוד עולה מעדותו, כי לא ננקטו אמצעים מספקים על מנת לעצור את הזרימה ולמנוע הגעתה אל תעלות הניקוז "אני מסכים כי המעצרה לא סגורה עד הסוף, כלומר זה לא כולא את הזיהום והוא יכול לצאת משם" (ראה עמ' 60 לפרוטוקול). בדברים אלה יש כדי לבסס את הרשעת המערערים לפי סעיף 20ב(ב) לחוק המים, לפיו די בהשלכת או הזרמת חומרים נוזלים או מוצקים לתוך מקור מים או הנחתם בו או בקרבתו. כלומר, טענת המערערים כי לא הובאו עדויות לכך שהתשטיפים זרמו לתוך נחל הנעמן, אין בה כדי לפטרם מאחריות לפי סעיף זה, שכן די בזרימת התשטיפים לתעלות הניקוז, המהוות מקור מים, כפי שהוכח, כאמור לעיל. לגבי מהות החומר - התשטיפים שזרמו מן הרפת אל תעלות הניקוז וטיבו, רשאי היה ביהמ"ש קמא לקבל את עדויותיהם, המגובות בתמונות, של מר אייל מילס, מפקח במשטרה הירוקה במחוז הצפון, שערך סיורים במקום, רשם לפיהם דו"חות ואף גבה הודעה תחת אזהרה מהמערערת 2 ושל מר עדו סמילנסקי, מרכז ענף סביבה חקלאית במשרד לאיכות הסביבה במחוז הצפון. מר אייל מילס העיד כי: "הזבל זורם מתוך שטח הרפת, משטח החצרות החוצה לרשות הרבים. במקרה זה לתעלה הנמצאת בסמוך ומשם דגמתי. לשאלתך- לפי תוצאות המעבדה כיצד ידעתי שמדובר בתשטיפי זבל פרות - אני משיב: יש לי לא מעט ניסיון ובנוסף, רואים שהזבל יוצא מתוך הרפת יש קשר ישיר בין החצר לחלק החיצוני לשטח- רשות הרבים. אני ראיתי זבל פרות. ראיתי חרא של פרות, מסריח, ריח אופייני לחרא" (ראה עמ' 4 לפרוטוקול). מר עדו סמילנסקי העיד כי ברפת חצרות פתוחות שגשם יכול לחדור אליהן וזבל ותשטיפים יכולים להתנקז מתוך החצרות החוצה לתעלות הניקוז ולסביבה. מדובר, לדבריו, בנוזל מרוכז המגיר חומר אורגני, חנקות, זרחנים, נוטריאנמטים, שיכולים לגרום לפגיעה באיכות המים, מי תהום ומי נחל הנעמן הסמוך (ראה עמ' 7 לפרוטוקול). 6. אינני מקבל את טענת המערערים לפיה היה על ביהמ"ש קמא לפסול את חוות הדעת שהוגשו מטעם המשיבה ושנערכו ע"י ד"ר עבוד וד"ר אידלמן וכן את עדותה של מנהלת המעבדה שבדקה את הדגימות, הגב' שושנה אסא ; שלושת המומחים העידו בפני ביהמ"ש ונחקרו בחקירות נגדיות. ביהמ"ש קמא התרשם באופן בלתי אמצעי מעדויותיהם ולא רק מחוות הדעת, שהיו מקובלות עליו אף הן. ביהמ"ש קמא קבל את עדותו של ד"ר עבוד, שלקח דגימות מן התשטיפים וגם צילם במקום, ביחס לכך כי השפכים גלשו לבורות עפר ומשם לתעלות הניקוז, שלפי חוות הדעת ההידרולוגית הן חלק מאגן ההיקוות של נחל הנעמן וכן את חוות דעתו ממנה ניתן ללמוד על פוטנציאל הזיהום הגבוה למי התהום באזור, ערוץ ואגן ההיקוות של נחל הנעמן וזיהום קרקע . ביחס לחוות הדעת של ההידרולוג, ד"ר אידלמן, שקבע כי יש חשש לזיהום מקורות מים מרפת כפר מסריק עקב הימצאותם של מקורות מי תהום במקום, אישר המומחה בעדותו כי המחקר שערך לא התייחס אמנם באופן ספציפי לרפת של קיבוץ כפר מסריק, אך מסקנתו הייתה, לאור המבנה ההידרולוגי המצוי במקום ולאור ניסיונו ביחס לתשטיפים האופיינים לרפתות אחרות שבדק, כי התשטיפים הזורמים מן הרפת הנמצאת במרחק של 10 מטרים ממי התהום מהווים סיכון לזיהום המים. ביהמ"ש קמא היה אף מודע לבעייתיות בדגימה שנשלחה לבדיקת המעבדה וציין כי: "על אף התהיות העולות מהחסרים שב"שרשרת הדגימה" אותה נטל מר מילס, יש לזכור, כי חוק המים אינו דורש בסעיף 20ב זיהום בפועל בלבד, אלא די באפשרות כפי שצינתי לעיל ליצירת זיהום- דבר שהוכח ראשית לגבי התאריכים 25.3.03 ו- 26.3.03". לאור האמור, הרשעתם של המערערים לפי סעיף 20 ב(א) לחוק המים, לפיו אין חובה להוכיח כי אכן היה זיהום מים בפועל אלא מחייב להימנע מכל פעולה ה"עלולה לגרום לזיהום מים", נעשתה כדין, לאחר שהוכח כי בזרימת התשטיפים אל תעלות הניקוז קיים פוטנציאל זיהומי למי נחל הנעמן ומי התהום והמערערים, מצדם, לא הציגו חוות דעת ולא העידו מומחה מטעמם לעניין זה. 7. באשר להרשעת המערער בעבירה על חוק שמירת הניקיון, טענתו היא כי זרימת התשטיפים נעשתה בתוך חצר הקיבוץ, אשר איננה נחשבת כ"רשות הרבים". סעיף 1 לחוק שמירת הניקיון, תשמ"ד- 1984, קובע את הגדרת רשות הרבים כ"כל מקום שהציבור רשאי להשתמש בו או לעבור בו או שהציבור משתמש או עובר בו למעשה." גם בעניין זה מקובלת עליי קביעתה של כב' השופטת קנטור כי השטחים הציבוריים המצויים בשטח הקיבוץ הם בבחינת רשות הרבים וכי ציבור התושבים במקום רשאי ליהנות מאיכות חיים בקהילה בה הוא חי. זאת ועוד, כעולה מהכרעת הדין של ביהמ"ש קמא, הגישה לשטחי הקיבוץ, לרבות השטחים אליהם זרמו התשטיפים, שאין חולק שהם בגדר פסולת, מותרת לכל ואין הגישה אליהם מוגבלת או חסומה, ועל כן מהווה היא, "רשות הרבים". 8. משלא מצאתי להתערב בהכרעת הדין, אין גם כל מקום להתערבות בגזר הדין, העולה בקנה אחד עם הקבוע בסעיף 20כא לחוק המים. לאור כל האמור לעיל, הערעור נדחה ופסק דינו של ביהמ"ש קמא, על שני חלקיו (הכרעת הדין וגזר הדין), נותר בעינו. זבלזיהום מים