פסק דין השופט ר. שפירא [אב"ד]: כללי: בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בקריות, כב' השופט מ. ארגמן (להלן: "בית משפט קמא") שניתן בת"פ 597/04, בו הרשיע בית משפט קמא את המערער בעבירות נשוא כתב האישום, עבירות של ניהול עסק ללא רישיון, זיהום מים ולכלוך ברשות הרבים. בית משפט קמא גזר על המערער קנס בסכום של 300,000 ₪ וחייבו לחתום על התחיבות בגובה 500,000 ₪ להימנע מהעבירות בהן הורשע. הערעור מופנה הן כנגד הכרעת הדין והן כנגד גזר הדין. ב"כ המערער הגיש הודעת ערעור ארוכה ומפורטת המשתרעת על פני 16 עמודים וטען בפנינו ארוכות בע"פ. להודעת הערעור צורפו מסמכים שחלקם לא הוגש כלל לבית משפט קמא כראיה. לאחר בחינת כל טיעוניו סבורים אנו כי דין הערעור להדחות על כל חלקיו. דעתנו היא שהכרעת דינו של בית משפט קמא מנומקת, מבוססת על אמון שניתן בעדים שהופיעו בפניו ועל ממצאים עובדתיים שקבע. נימוקיו של בית משפט קמא מקובלים עלינו ובהתאם נתייחס בקצרה לטיעוני המערער. הערעור על הכרעת הדין : ערעורו של הנאשם על הכרעת הדין מופנה כנגד הרשעתו בעבירות של זיהום מים ולכלוך ברשות הרבים, לאחר שהודה בעבירות של ניהול עסק ללא רשיון. בפועל מתמקד הערעור בעבירות של זיהום מים, שהן לב ליבו של כתב האישום והדיון בבית משפט קמא. בהתאם, ובהעדר כל טענה בענין הרשעת המערער בעבירות על פי חוק שמירת הנקיון, יש לראותו כמי שזנח טענותיו בעניין זה. בית משפט קמא קבע, כממצאים עובדתיים, שהמערער מנהל משק לגידול חזירים (להלן: "חזיריה") אשר קיים בו מתקן מתקן לטיפול בשפכים. מתקן זה משמש גם חזיריות נוספות שבעליהן משלמים למערער תמורת הזרמת שפכיהן למתקן הנ"ל. בהכרעת הדין נקבע כי במועדים הרלוונטיים לכתב האישום זרמו שפכים בלתי מטוהרים מהמתקן לנחל אבליים (להלן: "הנחל"). הכרעת דינו של בית משפט קמא, אשר קבע כי המערער הזרים את השפכים מהמתקן אל הנחל מבוססת על אמון שנתן בית משפט קמא בעדויות המאשימה שנתמכו בממצאי בדיקות מעבדה. מנגד, קבע בית משפט קמא כי אינו נותן אמון בגרסת הנאשם/מערער. גרסתו של המערער בבית משפט קמא סתרה את גרסתו כפי שנמסרה לחוקר מטעם "המשטרה הירוקה" ת/6. בסעיפים 8-9 להכרעת הדין פירט בית משפט קמא בהרחבה את עדויות עדי התביעה והטעמים שבחר לתת בהם אמון. בסעיף 10 להכרעת הדין סקר בית משפט קמא בהרחבה את עדותו של המערער והסתירות שבה והבהיר מדוע אין הוא נותן בה אמון. מדובר בהערכות מהימנות ובממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית ששמעה את העדים ואף ערכה ביקור במקום (עמ' 53 - 57 לפרוטוקול). לא מצאתי כל עילה להתערבותנו בממצאים אלו. ואולם מעבר לכך, בטיעונו בפנינו טען ב"כ המערער כי גרסת המערער הייתה כי ניקה את המים אצלו במכון הטיהור וזרק את המים לוואדי (עמ' 5 לפרוטוקול הטיעון בפנינו). די בהודאה זו כדי להרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו. סעיף 20ב לחוק המים, תשי"ט-1959 (להלן: "חוק המים") שעניינו איסור זיהום מים והקובע כדלקמן: "(א) חייב אדם להימנע מכל פעולה המזהמת מים או עלולה לגרום לזיהום מים, במישרין או בעקיפין, מיד או לאחר זמן; ואין נפקא מינה אם היה מקור המים מזוהם לפני אותה פעולה ואם לאו. (ב) לא ישליך אדם ולא יזרים לתוך מקור מים או בקרבתו חמרים נוזלים, מוצקים או גזיים, ולא יניח אותם בו או בקרבתו." כאמור, קבע בית משפט קמא כממצא שבעובדה שאין מקום להתערב בו כי המערער זיהם בפועל את הנחל. גם הצהרת ב"כ המערער בפנינו מובילה אל אותה המסקנה. ואולם כדי להרשיעו בעבירה של זיהום מים אין כלל צורך להוכיח תוצאה של זיהום מים. די בכך שתוכח התנהגות שיש בה כדי לגרום לזיהום מים בהסתברות גבוהה. ראה: ע"פ (מחוזי חי') 2154/07 - קיבוץ כפר מסריק נ' מדינת ישראל/המשרד להגנת הסביבה, (2007). ע"פ (חי') 1162/04 המשרד לאיכות הסביבה נ' המועצה המקומית דלית אל כרמל ואח', (2003). היסוד הנפשי הנדרש לקיום העבירה הוא מודעות למעשה ולתוצאותיו האפשריות. ראה: ע"פ (מחוזי חי') 1556/04 קיבוץ נוה ים, אגודה שיתופית נ' מדינת ישראל המשרד לאיכות הסביבה, (2005); ע"פ (מחוזי ת"א) 71547/04 עירית יבנה נ' מדינת ישראל, (2006). המערער תוקף את ממצאי המעבדה והבדיקות שהוגשו לבית משפט קמא. לא מצאנו בסיס לטענותיו. בית משפט קמא הבהיר את התייחסותו לכל בדיקה שהוגשה כראיה ולא מצאנו מקום להתערב בשיקוליו. נוסיף עוד כי לשם הוכחת זיהום מים או הסתברות לזיהום מים, בהתאם לדרישות סעיף 20ב לחוק המים, אין צורך להוכיח את רכיביו המדויקים של החומר המזהם. ראה: ע"פ (מח' נצרת) 228/02 פרי הגליל בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל, המשרד לאיכות הסביבה (2002). במקרה זה הוכחו כדבעי כל יסודות העבירה לפי חוק המים, כפי שפורט בהרחבה בפסק דינו של בית משפט קמא. אין לנו אלא להצטרף לנימוקיו ולאשרם. המערער טוען בפנינו כי אחרים המזהמים את הנחל לא הועמדו לדין. רכיב עובדתי של טענה זו לא הוכח בבית משפט קמא ודי בכך כדי שהטענה תידחה. ואולם מעבר לכך, חלק מאותם מזהמים אחרים הם אותם בעלי חזיריות המזרימים את שפכיהם, תמורת תשלום, למתקן הטיהור שבבעלות המערער. מכאן שלכאורה הוא נושא באחריות לזיהום הנגרם מאותן חזיריות, ללא כל קשר לאחריות בעלי החזיריות הנ"ל. נוסיף עוד כי טענה בדבר אכיפה בררנית אינה עילה לזיכוי. ראה בהקשר זהה: רע"פ 9796/05 רן אלדר נ' מדינת ישראל, (2005). נוסיף עוד כי לא כל אכיפה חלקית היא גם אכיפה בררנית המקימה עילה של הגנה מן הצדק. על הטוען הנטל להוכיח קיומם של שיקולים שרירותיים פסולים בבסיס ההחלטה להעמידו לדין. ראה בבג"ץ 6396/96 זקין נ' ראש עיריית באר-שבע, פ"ד נג(3) 289, 305 (1999) שם נאמר: "אכיפה חלקית אינה בהכרח אכיפה פסולה. כך גם אכיפה מדגמית, שהרי המדינה אינה יכולה להקצות אלא משאבים מוגבלים לאכיפת החוק... אולם, אפשר שאכיפה חלקית תהיה אכיפה בררנית ובשל כך גם תהיה אכיפה פסולה. מהי אכיפה כזאת? ...ללא יומרה להציע הגדרה ממצה, אפשר לומר, לצורך עתירה זאת, כי אכיפה בררנית היא אכיפה הפוגעת בשוויון במובן זה שהיא מבדילה לצורך אכיפה בין בני-אדם דומים או בין מצבים דומים לשם השגת מטרה פסולה, או על יסוד שיקול זר או מתוך שרירות גרידא". ראה גם: ע"פ 4855/02, 4909/02 מדינת ישראל נ' ד"ר איתמר בורוביץ, פ"ד נט(6), 776 , 813-814 (2005); ע"פ 5672/05 טגר בע"מ נ' מדינת ישראל, (2007); ע"פ 7014/06 מדינת ישראל נ' אהרון לימור (2007); מ"ח 8158/06 יובל כהן נ' מדינת ישראל, (2007). ראה גם: מ' טמיר "אכיפה סלקטיבית" (חיבור לקבלת תואר דוקטור למשפטים) פרק שלישי עמ' 68 - 134. כאמור, לא הובאו כלל ראיות להוכחת הטענה בדבר אכיפה בררנית ואולם מעבר לכך אין מדובר במקרה זה באכיפה בררנית פסולה אלא לכל היותר באכיפה מדגמית או אכיפה שאינה מלאה. המערער לא מצביע גם בפנינו על טעמים פסולים באכיפה החלקית המקימים בסיס לטענה שבבסיסה הגנה מהצדק. נוסיף עוד כי סעיף 20ב(א) לחוק המים, הקובע את האיסור לזיהום מים, מסתיים במילים "ואין נפקא מינה אם היה מקור המים מזוהם לפני אותה פעולה ואם לאו." מכאן שהעובדה שגם אחרים מזהמים את המים אין בה משום טענת הגנה המסייעת למערער. ראה: ע"פ (מחוזי חי') 1556/04 קיבוץ נוה ים, אגודה שיתופית נ' מדינת ישראל המשרד לאיכות הסביבה, (2005); בסיכומו של דבר דין הכרעת הדין להדחות. לא מצאנו ממש בטיעוני הסניגור ומקובלים עלינו נימוקיו של בית משפט קמא. הערעור על גזר הדין: בית משפט קמא גזר על המערער קנס בסכום של 300,000 ₪ וחייבו לחתום על התחיבות להימנע מעבירה בסכום של 500,000 ₪. בין היתר הביא בית משפט קמא בחשבון היבטים כלכליים של ביצוע העבירה בהיות החזיריה עסק כלכלי ובהיות מתקן הטיהור עצמו, ממנו הוזרמו השפכים לנחל, עסק כלכלי. עוד הביא בית משפט קמא בחשבון את ההתראות הרבות שנמסרו למערער ושלא הועילו ואת הנזק הסביבתי שנגרם. טיעונו הראשון של המערער הוא שלא ניתנה לו הזכות למילה האחרונה בטרם נגזר הדין. לטענתו, די בכך כדי לבטל את גזר דינו של בית משפט קמא. ראשית יצוין הדבר כי לא בא לידי ביטוי בפרוטוקול כי המערער ביקש לומר דבר מה בפני בית משפט קמא. לטענתו ביקש ובית משפט קמא לא אפשר זאת אלא שדבר זה לא בא לידי ביטוי בפרוטוקול ולא הוגשה גם בקשה לתיקון פרוטוקול. בנסיבות אלו לא ברור כלל כי הנאשם ביקש לומר את דברו ובנסיבות אלו רואים אותו כמי שויתר על זכותו. ואולם מעבר לכך, הליך הטיעון לעונש היה ארוך וממושך. הובאו ראיות לעניין העונש שנסקרו בהרחבה בגזר הדין וב"כ הצדדים טענו ארוכות והציגו, כל צד, את טעמיו לרמת הענישה הראויה. סבורים אנו כי במקרה זה הייתה בפני בית משפט קמא התמונה המלאה ולא נגרם למערער נזק כאשר לא ביקש ב"כ לאפשר לו להשמיע את מילתו האחרונה. ראה לעניין זה הדברים שנאמרו ברע"פ 7513/04 איפרגן חביב נ' מדינת ישראל, (2004) היפים לנסיבות שבפנינו: "בא-כוח המבקש אינו טוען כי הודיע לבית המשפט שהנאשם מבקש לומר מילה אחרונה, ובית המשפט מנע זאת ממנו. מה לו, איפוא, כי ילין? למען הסר ספק יוזכר גם, כי אף ללא אותה "תחינה אישית" הייתה בפני בית המשפט תמונה כוללת אודות נסיבותיו האישיות של המבקש, כפי שבאה לידי ביטוי בדברי בא כוחו בבית המשפט, בתסקיר שהוגש לבית משפט השלום ובתסקיר המשלים שהוגש לבית המשפט המחוזי". נוסיף עוד כי בדיון שהתקיים בפנינו הצענו לב"כ המערער כי המערער יוסיף דברים מטעמו בפנינו וב"כ המערער בחר שלא לאפשר לו לומר את דבריו. מכאן שלא ראינו בעובדה שהמערער לא אמר את דברו האחרון בפני בית משפט קמא כעילה להתערבות בגזר הדין. גם לגופו של עניין לא מצאנו כי נפל פגם בגזר הדין המצדיק את התערבותו של בית משפט זה בענישה שנקבעה. בית משפט קמא נימק בהרחבה את שיקוליו, המקובלים עלינו. העונש הקבוע בסעיף 20כא לחוק המים הוא "מאסר שנה או קנס 350,000 שקלים חדשים, ואם היתה העבירה נמשכת - מאסר שבעה ימים או קנס נוסף של 23,200 שקלים חדשים לכל יום שבו נמשכה העבירה לאחר שקיבל התראה בכתב ממי שהשר לאיכות הסביבה הסמיכו לענין זה, ובהתאם למועד שנקבע בהתראה." במקרה שבפנינו מדובר בעבירה נמשכת על רקע כלכלי והעונש הקבוע בחוק מנחה את בית המשפט בבואו לגזור את הדין. העונש שנגזר אינו חורג מרמת הענישה המקובלת במקרים דומים. ראה: ע"פ (מח' חיפה) 2633/02 מדינת ישראל, המשרד לאיכות הסביבה נ' חאתם עראף (2003). נכונים בעניין זה הדברים שנאמרו בהקשר אחר של עבירות זיהום סביבתי ברע"פ 1223/07 סח עלי מורשד נ' מדינת ישראל-המשרד לאיכות הסביבה(2007): "הצורך החברתי הגובר בשמירה על משאבי הטבע ההולכים ומתדלדלים וההכרה בנזק שנגרם לכלל הציבור בשל זיהום הטבע והסביבה, חייבה את המחוקק לקבוע רמת ענישה משמעותית לעוברים עבירות אלו, ואת בית-המשפט בתורו לנקוט מדיניות ענישה מחמירה כלפיי אותם עבריינים". על המגמה להחמיר בעונשים של מזהמי מים ראה: רע"פ 244/96כים ניר ניהול שירותי תעופה ונתיבי אויר (1991) בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3), 529 , 531-532 (1996); רע"פ 3590/04 דני (אדוארד) נטף נ' מדינת ישראל, (2004); ע"פ (מחוזי נצ') 1038/07 מועצה אזורית מרום הגליל נ' המשרד לאיכות הסביבה - צפת, (2007). ההגנה על מקורות המים המתדלדלים בפרט ועל הסביבה ככלל מפני מזהמים הפועלים משיקולים כלכליים מחייבת החמרה בענישה. לא מצאנו עילה להתערב בגזר דינו של בית משפט קמא שאינו חורג מרמת הענישה המקובלת. סיכום: אשר על כן ומהטעמים שפורטו לעיל לא מצאנו כי נפל פגם בהכרעת הדין או בגזר הדין של בית משפט קמא. הערעור נדחה על כל חלקיו. ר. שפירא, שופט [אב"ד] השופט מ. פינקלשטיין: אני מסכים. מ. פינקלשטיין, שופט השופטת צ. קינן: אני מסכימה. צ. קינן, שופטת הוחלט פה אחד לדחות את הערעור כאמור בחוות דעתו של האב"ד. ערעורזיהום מיםמים