החלטה הנאשמת 1 הינה רשות מקומית. שאר הנאשמים מואשמים בהיותם בעלי תפקידים של הנאשמת 1 בתקופה הרלבנטית לכתב האישום: הנאשם 2 שימש כמנכ"ל הנאשמת 1, הנאשם 3 שימש כמהנדס הנאשמת 1, והנאשם 4 שימש כמנהל אגף מים ביוב ותיעול בנאשמת 1. ארבעת הנאשמים מואשמים בכתב אישום בתיק זה לפי הוראות החיקוק כדלקמן: 1. איסור זיהום מים- עבירה על חוק המים, תשי"ט-1959 (להלן חוק המים); 2. מניעת זיהום מים במתקני מים- עבירה על חוק המים; 3. איסור הזרמת שפכים ממקור יבשתי לים- עבירות על חוק למניעת זיהום הים ממקורות יבשתיים, תשמ"ח-1988 (להלן החוק מניעת זיהום מי ים); 4. איסור לכלוך והשלכת פסולת ברשות הרבים- עבירה על חוק שמירת הניקיון,תשמ"ד-1984 (להלן חוק שמירת הניקיון). ב"כ הנאשמים 2, 3 ו-4 טען שלוש טענות מקדמיות, אשר להן הצטרפה גם ב"כ הנאשמת 1, והטענות בקצרה, ונרחיב בהמשך, הינם: א. האחת, העירייה , וממלא נושאי המשרה בה, אין להם הסמכות, הכוחות, ולא האחריות לאירוע של קריסת מערכת הביוב והזרמת שופכין; ב. השנייה, שעירייה אינה תאגיד לעניין חוק המים והחוק למניעת זיהום מי ים; ג. האחרונה, טענת התיישנות לגבי העבירות על חוק שמירת הניקיון. נדון בכל אחת מהטענות בנפרד, ונתחיל מהאחרונה: טענת ההתיישנות: כתב האישום מתייחס לתאריכים 4/12/00 ו- 5/12/00 או בתאריכים הסמוכים להן. ב"כ הנאשמים טען שהעבירות לפי חוק שמירת הניקיון הינם עבירות של קנס ומשכך ולפי חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן החסד"פ), לא יוגש אישום בגין עבירת קנס אם עברה שנה מיום ביצועה, לכן דין טענת ההתיישנות להתקבל. אני מקבל את הטענה של ההתיישנות אבל לא על סמך נימוקי ב"כ הנאשמים, אלא על סמך מה שציין, ובצדק, ב"כ הנאשמת בתגובתו לטענות: חוק שמירת בניקיון אכן קובע בסעיף 13 שעבירה לפי סעיף 2 , אשר בה מורשעים הנאשמים, הינה עבירת קנס, ולפי סעיף 13ג' תקופת ההתיישנות, בניגוד למה שצוין בחסד"פ, הינה של שנתיים, וזה לשון הסעיף: "13ג. התיישנות על אף האמור בסעיף 225א(א) לחוק סדר הדין הפלילי, ניתן להגיש כתב אישום, להמציא הזמנה, או להמציא הודעת תשלום קנס כאמור באותו סעיף, בשל עבירה לפי חוק זה שנקבעה כעבירת קנס, אם טרם חלפו שנתיים מיום ביצוע העבירה." לכן לאור העובדה שעברו שנתיים מיום ביצוע העבירה, ואין התנגדות לב"כ המאשימה כפי שעולה מסעיף 21 לתגובה שלו, אני מורה על מחיקת סעיפי האישום ע"פ חוק שמירת הניקיון, אשר מפורטים בכתב האישום וזאת מחמת התיישנותם. הטענה שהעירייה אינה תאגיד טענה נוספת של ב"כ הנאשמים הינה כי עיריית חיפה אינה תאגיד לעניין חוק המים ולעניין חוק מניעת זיהום מי ים, ולכן יש למחוק את האישומים ע"פ שני החוקים האלו, ובנפול האישומים כנגד העירייה בטלים מאליהם גם האישומים כנגד עובדיה, דהיינו, הנאשמים 2-4, שהועמדו לדין מחמת היותם עובדיו של תאגיד שנטען כי נעברה עבירה על ידו. הביטוי "תאגיד" מוגדר בסעיף 3 לחוק הפרשנות כדלקמן: "תאגיד- גוף משפטי, כשר לחיובים, לזכויות ולפעולות משפטיות". מקובלת עליי הטענה של ב"כ הנאשמים שישנם ענפי משפט נוספים שלצורך התדיינות במסגרתם אין רשויות מקומיות נופלות להגדרת "תאגיד" שבחוק הפרשנות, התשמ"א-1981 (להלן חוק הפרשנות). אבל, זה לא המצב במקרה עסקינן. סעיף 1 לחוק הפרשנות קובע: "1.תחולת החוק וסייגיה חוק זה יחול לגבי כל חיקוק והוראת מינהל, אף אם ניתנו לפני תחילתו, אם אין הוראה אחרת לענין הנדון ואם אין בענין הנדון או בהקשרו דבר שאינו מתיישב עם חוק זה ...." חוק המים וחוק מניעת זיהום מי ים אינם מסייגים את הביטוי "תאגיד" ואינם נותנים לו משמעות אחרת מאשר זו שנקבעה בחוק הפרשנות. לכן אין סיבה שהביטוי תאגיד יפורש אחרת מאשר המשמעות שניתנה לו בחוק הפרשנות כפי שהוא מנוסח כיום. בתחום של איכות הסביבה, העירייה כן מהווה תאגיד שיכול לתבוע ולהיתבע, בוודאי יכול לשאת באחריות פלילית. המגמה היום, ובלי לאזכר פסקי דין, וכל עוד לא שונה החוק או ההגדרה בחוק, הינה כי כתבי אישום מוגשים כנגד עיריות או מועצות מקומיות ואלו אף מורשעות בדין. לכן לאור האמור לעיל אני דוחה את הטענה שהעירייה אינה תאגיד לעניין חוק המים וחוק מניעת זיהום מי ים, וקובע שהעירייה אכן מהווה תאגיד לצורכי שני חוקים אלו. הטענה ששינוי חוק איגודי ערים פוטר את העירייה מהאחריות ב"כ הנאשמים טען שהעירייה, וממלא נושאי המשרה בה, אינם אחראים על האירוע של קריסת מערכת הביוב והזרמת השופכין, ובמידה והוזרם שופכין או קולחין לים העירייה ונושאי המשרה אינם אחראים לאירוע, אלא רק איגודי הערים הרלבנטיים. ב"כ הנאשמים מבסס טענה זו על התיקון בנוסח סעיף 10 לחוק איגודי ערים, התשט"ו-1955 (להלן חוק איגודי ערים). לטענתו, השינוי של חוק איגודי ערים יצר מצב בו חל שינוי בהגדרת העבירה, באופן שהאחריות לה אינה של נאשמת 1, וממילא אין חלה האחריות גם על עובדי העירייה, הנאשמים 2-4. כפי שציין ב"כ הנאשמים שעד לאותו תיקון, קבע סעיף 10 לחוק איגודי ערים כי ישנה אחריות מקבילה של איגוד הערים ושל העירייה, ולא שלל מהרשויות המקומיות שבתחום האיגוד את סמכויותיהן או תפקידיהן, וזו לשון הסעיף אשר היה בתוקף קודם לתיקון, בתקופה הרלבנטית לביצוע העבירות, כפי שצוטטה בתגובת המאשימה: "הצו המקים את האיגוד אינו שולל מן הרשויות המקומיות שבתחום האיגוד סמכויות ותפקידים שבידן ואינו פוטר אותן מהחובות שעליהן, אלא במידה ונקבע כך במפורש בצו". ביום 1/7/04 נכנס התיקון לתוקף, ולשון סעיף 10 לחוק איגודי ערים קובע: "10. ייחוד סמכויות ותפקידים [תיקון: תשס"ד] לאיגוד ערים יהיו כל הסמכויות והתפקידים של כל אחת מהרשויות המקומיות שבתחומו בענינים הקשורים לסמכויותיו ולתפקידיו, וכל אחת מהרשויות המקומיות האמורות תהיה משוחררת מחובותיה לגבי כל אחד מהענינים האמורים ולא יהיו נתונות לה הסמכויות והתפקידים שהיו בידה, על פי כל דין, בענינים אלה, אלא אם כן נקבע במפורש אחרת בצו המקים." ב"כ הנאשמים טען שעל פי התיקון עברה האחריות אל איגודי הערים בלבד. טענה זו מניחה שאחזקת קו הביוב נשוא כתב האישום הינו במסגרת תפקידי האיגוד אשר מפורטים בסעיף 4 לצו המקים אשר הוגש וסומן נ/2. ב"כ המאשימה חולק על הנחה זו וטוען שצו ההקמה כלל לא מתייחס לקווי ההולכה של הרשויות המקומיות החברות באיגוד. ומוסיף, וטוען בסעיף 13 ו-14 לתגובה שלו שקווי ההולכה לביוב, בכל הרשויות המקומיות החברות באיגוד ערים חיפה, מצויים באחריותן של הרשויות המקומיות והן אשר אחריות לתחזוקן והפעלתם השוטפת בכל עת. וקו הביוב נשוא כתב האישום הינו קו הולכה השייך גם היום לעיריית חיפה והיא האחראית לתחזוקתו המלאה, כפי שניתן יהיה ללמוד בנקל מחומר הראיות בתיק. ב"כ הנאשמים הגיב לטענות אלו והרחיב בהסבר בתשובתו לתגובת המאשימה. בשלב הזה של הדיון, במיוחד לאור העובדה שעדיין לא הוגשה הראיות שנמצאות בתיק אשר עליהם מתבסס ב"כ המאשימה, אני רואה לנכון ולצורך ההחלטה לאמץ את ההנחה שקו הביוב נשוא כתב האישום אכן נכנס בתפקידי איגוד ערים אשר דיבר עליהם סעיף 10. אבל ולמרות זאת, אני מחליט שהאחריות על מעשים והמחדלים אשר מפורטים בכתב האישום, אשר נעשו לפני התיקון, הינם בתחום אחריותה של העירייה, וממילא של נושאי המשרה שבה. ואני אסביר: נתחיל ונציין שהתיקון של סעיף 10 לחוק איגודי ערים נעשה במסגרת חוק המדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2004 (תיקוני חקיקה), תשס"ד-2004. כבר בסעיף 1 לחוק מצוינת מטרת החוק שהינה, וזו הלשון: "1. מטרה חוק זה בא לתקן חוקים שונים, לדחות תחילתם של חוקים ולבטל חוקים, וכן לקבוע הוראות נוספות, במטרה לאפשר התייעלות מבנית ארוכת טווח של המגזר הציבורי, לבצע רפורמות מבניות בענפי המשק, להשיג את יעדי התקציב ולצמצם את "הגירעון הממשלתי, ההוצאה הממשלתית והציבורית והחוב הלאומי,והכל במסגרת המדיניות הכלכלית של הממשלה לשנת הכספים 2004." לכן היעד שבשבילו ייוחדו הסמכויות, לאור סעיף המטרה וגם לאור דברי ההסבר בהצעת החוק (הצעת חוק הממשלה 64,תשס"ד, עמ' 69), הינו יעד תקציבי ולמתן יתרון לגודל וייעול השירותים. ואינו בא להקל על הרשויות המקומיות או לפטור אותם מאחריות על עבירות אשר ביצעו. שינוי זה הינו עתידי ואינו פועל רטרואקטיבית. דהיינו, הסמכויות ייוחדו מיום 1/7/04 והלאה ולא היו מאוחדות לפני שהתיקון נכנס לתוקף. ב"כ הנאשמים הרבה ודיבר על סעיף 5 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן חוק העונשין), וטען בסעיף 11 לתשובתו לתגובת המאשימה שאין כל דרישה כי שינויו של החיקוק יהא רטרואקטיבי, ומטרתו של הסעיף , (והכוונה לסעיף 5 לחוק העונשין) הינה שלא ליצור מצב בו אדם נענש על מעשה לפי נורמות ישנות, בעוד שלפי הנורמות המקובלות בשעת הענישה, אין מעשהו עולה כדי עבירה. אכן נכון שסעיף 5 לחוק העונשין קובע שבעת שינוי בעבירה יש להחיל את הדין המקל אבל סעיף זה אינו קשור לפרשה בה אנו דנים, ואני אבהיר את הנאמר: סעיף 5 קובע , וזו הלשון: "5. שינוי חיקוק לאחר עשיית העבירה (א) נעברה עבירה ובטרם ניתן פסק-דין חלוט לגביה, חל שינוי בנוגע להגדרתה או לאחריות לה, או בנוגע לעונש שנקבע לה, יחול על הענין החיקוק המקל עם העושה; "אחריות לה" - לרבות תחולת סייגים לאחריות הפלילית למעשה. (ב) הורשע אדם בעבירה בפסק דין חלוט ולאחר מכן נקבע לאותה עבירה בחיקוק עונש, שלפי מידתו או סוגו הוא קל מזה שהוטל עליו - יהיה עונשו העונש המרבי שנקבע בחיקוק, כאילו הוטל מלכתחילה." מדברי ההסבר,אשר ציטט ב"כ הנאשמים (ומפורסמים בהצעת חוק 2098, תשנ"ב, עמ' 116), נאמר מפורשות : "מגמת סעיף 5 איננה להיטיב עם עושה העבירה: אין זה עניין של הטבה או הרעה. הגישה החדשה מעוגנת היטב במדיניות ענישה דינאמית ההולמת חברה מתקדמת. אין להשלים עם ענישה של מעשה שהוא מותר בשעת הענישה, ואין מקום להפעיל כלפי אדם טיפול עונשי חמור מזה המחוייב על פי חוק שבשעת הטיפול. זהו הבסיס העקרוני של הוראות סעיף 5.." השאלה שעומדת על הפרק הינה האם העבירה השתנתה?! התשובה היא בשלילה. העבירות נשוא כתב האישום הינם לפי חוק המים וחוק מניעת זיהום מי ים, אשר לא השתנו עם שינוי של חוק איגודי ערים. וגם האחריות לה לא השתנתה: הרי עדיין חייב אדם להימנע מכל פעולה המזהמת מים או עלולה לגרום לזיהום מים, במישרין או בעקיפין, מיד או לאחר זמן; ואין נפקא מינה אם היה מקור המים מזוהם לפני אותה פעולה ואם לאו (סעיף 20ב (א) לחוק המים); ולא ישליך אדם ולא יזרים לתוך מקור מים או בקרבתו חמרים נוזלים, מוצקים או גזיים, ולא יניח אותם בו או בקרבתו (סעיף 20ב (ב) לחוק המים); ומי שברשותו מיתקן להפקת מים, להספקתם, להובלתם, לאגירתם או להחדרתם לתת-קרקע, חייב לנקוט בכל האמצעים הסבירים כדי למנוע שהמיתקן או הפעלתו יגרמו לזיהום מים ( סעיף 20ג לחוק המים). כמו כן, לא יטיל ולא יזרים אדם לים פסולת או שפכים ממקור יבשתי, בין במישרין ובין בעקיפין, אלא על פי היתר ובהתאם לתנאיו; ובלבד שלא יינתן היתר לסוגי פסולת או שפכים שנאסרו בתקנות לפי סעיף 14(א)(1) (סעיף 2 לחוק מניעת זיהום מי ים). ומקום שמדובר באדם- אף חבר בני אדם, בין שהוא תאגיד ובין שאינו תאגיד. (סעיף 4 לחוק הפרשנות). טענת הנאשמים הינה שהם לא הפרו את חובותיהם ע"פ דין, מחמת שאין הם אחראים לאחזקת הקו ע"פ דין. להוכחת טענה זו, מסתמכים הנאשמים על הוראות סעיף 10 לחוק איגודי ערים, הקובע במפורש כי העירייה, וממילא נושאי המשרה בה, משוחררים מכל חובה שהיא לגבי עניינים שבתחום אחריותם של איגודי הערים הרלבנטיים. טענה זו אינה מקובלת עליי, ואני דוחה אותה. הרי בזמן ביצוע המעשים או המחדלים לא היה ייחוד סמכויות וע"פ הדין אכן העירייה היתה אחראית אז אין היגיון לטעון שהיא לא היתה אחראית בעבר על סמך שינוי הסעיף והעברת האחריות לאיגודי ערים ביולי 2004, מועד אשר מאוחר מהתקופה לה מתייחס כתב האישום. לכן, לאור כל האמור לעיל, אני מקבל את טענת ההתיישנות ודוחה את שתי הטענות האחרות. רק אציין שאנחנו בראשית הדיון בתיק זה ואין בהחלטה של דחיית שתי הטענות כדי להשפיע על מהלך הדיונים או להשפיע על הכרעת הדין, הרי על התביעה להוכיח את האשמה מעבר לספק הסביר. משפט פלילירשויות מקומיותזיהום מיםמים