פסק דין 1. ערר לפי סעיף 20 כ"ג(ה) לחוק המים, תשי"ט - 1959 (להלן - "חוק המים"), על החלטת בית משפט השלום בקריות (כב' השופטת גב' א' קנטור) מתאריך 28.12.05, בתיק ב"ש 2450/05. בהחלטתו שבערעור דחה בית המשפט קמא בקשת העוררת לדחות תחולתו של צו האוסר עליה להמשיך להזרים שפכין לנחל הנעמן החל מיום 30.9.05. 2. הערר שבפני, אשר הוגש בתאריך 6.1.06, הוא הערר השני המוגש לבית משפט זה באותו עניין. ערר קודם נדון בפני חברי, כב' השופט ר' סוקול בתיק ב"ש 2985/05, ועובדות המקרה תוארו בפרוטרוט בהחלטתו מיום 22.11.05, ולהלן אביא אפוא את העובדות בתמצית. 3. העוררת הנה חברה אשר בבעלותה מפעל להלבנת סיבי כותנה באזור התעשייה "מילואות", המצוי בתחום שיפוטה של המועצה האזורית מטה אשר. כנגד העוררת ומפעלים נוספים, הפועלים באזור התעשיה מילואות, הוגש בתאריך 3.10.04 כתב אישום בגין הזרמת מי שפכין מזהמים ממתקן טיהור שפכים מילואות (להלן - "מט"ש מילואות") לנחל נעמן (ת.פ. (קריות) 1880/04). בכתב האישום, שלאחר מכן תוקן, מיוחסות לעוררת עבירות לפי סעיפים 20ב(א) ו- (ב) לחוק המים, שעניינם "איסור זיהום מים". בתאריך 10.2.05 הגישה המשיבה לבית המשפט קמא בקשה לפי סעיף 20כ"ג(א) לחוק המים, בה עתרה, בין היתר, לכך שיינתן צו, המורה לעוררת ולמפעלים הנוספים באזור התעשיה לפעול למען חלוקת מט"ש מילואות, ולהתחיל לטפל כל אחד בשפכיו באופן עצמאי. כמו כן, עתרה המשיבה לכך, שיינתן צו המורה לעוררת להקים מתקני קדם טיפול לשפכי העוררת באופן מיידי, ולהפסיק את הזרמת השפכין לנחל הנעמן לא יאוחר מיום 1.10.05. לחילופין ביקשה המשיבה, כי בכפוף לקבלת היתר הזרמה מנציב המים והוועדה המייעצת, יורה בית המשפט, כי העוררת תורשה להזרים לנחל הנעמן, החל מהתאריך האמור, רק שפכין שיעמדו באיכויות שנקבעו ע"י "וועדת ענבר", ולמעט מלחים. בית המשפט קמא (כב' סגן הנשיא, השופט א' מגן) דן בבקשת המשיבה (ב"ש 276/05), ובמהלך הדיון הגיעו הצדדים להסכמה, לפיה החל מיום 30.9.05 תפסיק העוררת להזרים שפכיה לנחל הנעמן. עוד הוסכם, כי לעוררת, ולכל יתר המשיבים באותה בקשה, תשמר הזכות לפנות לבית המשפט ולבקש להאריך התקופה עליה הוסכם, וזאת אם תיווצרנה נסיבות אובייקטיביות המונעות עמידה במועד עליו הוסכם. 4. בתאריך 27.9.05 הגישה העוררת בקשה לדחיית מועד כניסת צו בית המשפט לתוקף. המבקשת טענה כי היא עושה מאמצים לשיפור איכות השפכים, ועל כן ביקשה אורכה בת שמונה חודשים ביחס לארבעה ממדדי איכות השפכים ואורכה בת 16 (שישה עשר) חודשים ביחס לשני מדדים אחרים. לטענת המבקשת, התקיימה נסיבה מיוחדת שאינה תלויה בעוררת, המצדיקה כניסת הצו לתוקף, והיא, שבבריכת השפכין שהועברה למבקשת ממט"ש מילואות, התגלתה בוצה, ועל כן נדרש למבקשת פרק זמן נוסף לשם ייצוב איכות מי הבריכה. בתאריך 10.10.05 דחה בית המשפט קמא את בקשת העוררת, באשר לא מצא במציאת הבוצה בקרקעית הבריכה נסיבה בלתי צפויה ומפתיעה. כמו כן, ציין ביהמ"ש כי הבקשה, אשר הוגשה רק ערב כניסת הצו לתוקף, דלה בעובדות ובתאריכים, ולמשל כלל אינה מציינת מתי נתגלתה הבוצה בבריכה. ביהמ"ש דחה את בקשת העוררת בהדגישו כי הגיעה העת לטפל בזיהום שנוצר בארצנו, וכי על הנסיבות המצדיקות את המשך הזיהום להיות כבדות משקל. 5. ביום 16.10.05 הגישה העוררת ערר על החלטה זו, הוא הערר שהוגש בתיק ב"ש 2985/05, ואשר, כאמור, נדון בפני חברי, כב' השופט ר' סוקול. בהחלטתו נעתר בית המשפט לבקשת העוררת, ועיכב את ביצועה של החלטת בימ"ש קמא. בערר שהוגש אז, שבה העוררת וטענה כי הבוצה אשר התגלתה בקרקעית הבריכה השפיעה לרעה על ריכוז החומרים הרעילים בשפכיה, ועל כן היא זקוקה ל-12 חודשים נוספים להקטנת היקף השפעתה על השפכים. טענה נוספת שהעלתה העוררת היתה, שהתברר לה שלא תוכל לעמוד בדרישת התקן שנקבעה ע"י וועדת ענבר, בנוגע לערכי ה- COD (ובעברית: צח"כ - צריכת חמצן כימית, המושגת כתוצאה מתהליכי חמצון ישירים), ומשכך מבקשת היא ארכה לנקוט בפעולות שיאפשרו לה הזרמת שפכיה לים. העברת השפכים לים תתבצע באמצעות צינורות, שכן אין באפשרותה מבחינה כלכלית לפנות השפכים לים במשאיות מיכל. עם זאת, העוררת אישרה כי טרם קיבלה היתר הזרמה לים. המשיבה מצדה שבה והתנגדה להארכת מועד כניסתו לתוקף של הצו. לטענתה, גילוי הבוצה אינו מהווה נסיבה בלתי צפויה. כמו כן, אין כל ערובה לכך שבעתיד תוכל העוררת לטייב את שפכיה לפי הקריטריונים שנקבעו על ידי וועדת ענבר, ואף הפתרון שמציעה העוררת להזרמת שפכיה לים - אין בו כדי להבטיח את קיומו של הצו במועד סביר. לטענת המשיבה, העוררת החלה לפעול למניעת הזיהום בשיהוי, ובנוסף, טענה המשיבה כי דחיית מועד כניסת הצו לתוקף יגרום לנזקים הגוברים על הנזק שייגרם לעוררת מסגירת מפעלה. 6. בהחלטתו מיום 22.11.05, קבע כב' השופט סוקול, כי הוא מסכים עם קביעות בית המשפט קמא, ועל כן אינו מוצא מקום להתערב בהן. עוד קבע השופט סוקול, כי הגם שהעוררת נקטה בפעולות רבות לצמצום הזהום הנובע משפכיה, העוררת עצמה מודעת לכך שלא תוכל לעמוד בחלק מהקריטריונים שנקבעו על ידי וועדת ענבר, כמו למשל הקריטריון של ריכוז ה- COD. כמו כן, ברי שקו התמלחת לים לא יושלם גם בתקופה המוארכת המבוקשת בבקשת העוררת. השופט סוקול הוסיף וקבע, כי העוררת לא תוכל לעמוד בהתחייבותה מחודש פברואר 2005, אף בתום תקופת האורכה המבוקשת על ידה, ולא תוכל להביא את שפכיה לרמה הדרושה, וכי לכל היותר ניתן לבחון האם ניתן להסתפק במתן צו המאפשר המשך ההזרמה במגבלות כלשהן, לא רק לגבי משך הזמן הכולל אלא גם לגבי צמצום משמעותי של הזיהום. על כן, הורה להחזיר עניינה של העוררת לבית המשפט קמא, על מנת שיברר באופן מקיף יותר את הטענות החדשות שהועלו על ידי העוררת לראשונה בעררה, ויבחן השאלות הבאות: (א) האם ניתן להגיע לרמת זיהום מוסכמת, שתאפשר הזרמת השפכין לנחל הנעמן; (ב) האם ניתן לאפשר לעוררת לצמצם הזיהום בלבד עד להשלמת הקמת הצינור אשר יאפשר הזרמת התמלחת לים. 7. לפיכך, בית המשפט קמא נדרש שנית לעניינה של העוררת, והדיון התמקד בהוראות שניתנו בהחלטת כב' השופט סוקול. באשר לשאלה הראשונה, בית המשפט קמא קבע, כי לא ניתן להגיע לרמות זיהום מוסכמות בין הצדדים אשר יאפשרו לעוררת להמשיך ולהזרים מי השפכין לנחל. בעוד שלרוב הערכים מתחייבת העוררת להגיע עד תקופה של כ- 6 חודשים, הרי שלגבי הרכיב COD - אין העוררת יכולה כלל להתחייב כי תעמוד בדרישה לגביו, ובאשר לרכיב החנקן - אין העוררת יכולה להתחייב כי תעמוד בדרישות לגביו תוך שנה. בית המשפט קמא ציין, כי העוררת ניסתה לתקוף את עצם הבסיס לערכים המומלצים ע"י וועדת ענבר או את עצם תקופתם, אך היא לא הגישה תכנית מפורטת לעניין העמידה בהם. באשר לשאלה השניה, בית המשפט קמא קבע, כי לא הוצגה בפניו כל תכנית מעשית לצמצום הזיהום אשר יפחית את הסיכון והנזק לנחל. בעניין זה מציין בימ"ש קמא כי טרם גובשה תכנית עבודה באשר לעמידה בתנאים הנדרשים ביחס לקריטריון ה- COD, שכן רק שבוע עובר לדיון נשלח החומר לבדיקת פריקות ולאור תוצאות הבדיקה תגובש התכנית. כמו כן התייחס בית המשפט קמא לכך שלא הוצג לוח זמנים מספק לעניין הפסקת הזיהום כליל, והוסיף, כי תוכנית המבקשת להזרמת השפכין לים אינה ברת ביצוע בעתיד הקרוב מכמה טעמים, והם, שלעוררת אין היתר הזרמה לים, הצינור עדיין לא הונח ואף לא נתקבלו כל ההיתרים הדרושים לשם הנחתו, מסוף חברת "א.ל.א" אינו פעיל ואף רשויות התכנון טרם קיבלו פנייה או בקשה כלשהי המתייחסת לאותה תשתית. אפשרויות אחרות שיאפשרו את הפסקת השפכים לנחל לאלתר, ע"פ בימ"ש קמא, נדחו ע"י העוררת, בנימוק שלא תוכל לעמוד בעלויות, והאפשרות היחידה שנשמעה לעניין צמצום הזיהום הנה הקטנת נפח העבודה מ -7 ימים ל- 6 ימים. על כן, בהחלטתו דחה בית המשפט קמא את בקשת העוררת להאריך התקופה לכניסת הצו שניתן ע"י כב' השופט מגן לתוקף, וכן דחה את הבקשה לשינוי הצו או לצמצומו. בית המשפט קמא סבר, שהפסקת הזרמת השפכין לנחל הנעמן לא תביא באופן מיידי לסגירת המפעל, וכי דווקא במצב זה עשויה העוררת למצוא פתרונות להמשך הפעלת המפעל בלא הזרמת השפכים. על החלטה אחרונה זאת הוגש הערר שלפני. 8. בערר שלפני טוענת העוררת, כי בניגוד לקביעת בימ"ש קמא הרי שהציגה תכנית לצמצום הזרמת השפכים הן מבחינה איכותית והן מבחינה כמותית. לטענת העוררת, בחוות דעתו של המומחה מטעמה, ד"ר מרסלו חואניקו, הוצגה תכנית פעולה ולוח זמנים באשר לעמידה בערכים המומלצים ע"י וועדת ענבר. מלבד זאת הציעה לצמצם את ימי העבודה במפעל במשך סופי השבוע. עוד טוענת העוררת, כי קביעת בימ"ש קמא לפיה ההצעה להזרים השפכים לים באמצעות מסוף א.ל.א. אינה בת ביצוע בעתיד הקרוב - אינה נכונה. לטענת העוררת המסוף כבר מוכן להפעלה ועבודות הנחת הצינור צפויות להימשך מספר חודשים ספורים. העוררת מציינת כי מיד לאחר אישור ההסכמות של חברת א.ל.א עם הכונס הרשמי שמונה לה על ידי בית המשפט - עומד המסוף הצפוני להיפתח. לטענת העוררת, כניסתו של הצו לתוקף, דווקא כעת לקראת פתיחתו של המסוף, יוריד לטמיון את כל ההשקעות הרבות שהשקיעה משך כל השנים. לדעת העוררת, הואיל ומי השפכים אינם רעילים, לא ייגרם כל נזק בהזרמתם לנחל עד הסדרת הזרמתם לים. באשר לרמות הזיהום המוסכמות, הרי שלטענת העוררת רמות הזיהום כפי שנקבעו ע"י וועדת ענבר - אינן מוסכמות. העוררת טוענת, בין היתר, כי הסמכות לקבוע איכות השפכין שתוזרם לנחל בצו הרשאה נתונה באופן בלעדי לנציב המים, בהתאם לאמור בס' 20י"א לחוק המים. העוררת מפנה להסכמה מיום 19.12.05 שהושגה בינה לבין המשיבה בבש"א 412/05 (תיק עיקרי ו"ע 629/05) בבית הדין לענייני מים, בפני כב' השופט ר' שפירא, ובה נקבע כי נציב המים ישמע את טיעוני העוררת במועד מוקדם ככל האפשר, כאשר השמיעה תעשה ללא תנאים מקצועיים מוקדמים. העוררת מפנה לסעיף 20יא(2) לחוק המים, באשר קובע הוא, לטענתה, כי תכליתו של צו ההרשאה הוא בין השאר לאפשר זיהום זמני של מקום מים אם נסיבות העניין אינן משאירות ברירה. העוררת מוסיפה וטוענת כי הנזק הצפוי למפעל בשל הפסקת פעולת הייצור הנו בלתי הפיך, וסגירה זמנית של המפעל עלולה לגרום לסגירתו לצמיתות. מפעלים אשר העוררת הנה היצרן הבלעדי לגביהם - יינזקו גם הם. כמו כן, עובדי המפעל, כ- 80 איש, עלולים לאבד פרנסתם. לטענת העוררת, קביעת בימ"ש קמא כי העוררת תמצא פתרונות שיאפשרו את המשך הפעלת המפעל בלא הזרמת שפכים לים - אינה נכונה. 9. בתאריך 8.1.06 קיימתי דיון מקדמי בין הצדדים, ובו עכבתי ביצוע החלטת בימ"ש קמא מתאריך 28.12.05. בתאריך 1.2.06 הגישה העוררת הודעה דחופה מטעמה, בציינה את הפעולות הרבות שבוצעו בתקופה שחלפה ממועד קיומו של הדיון ביום 8.1.06. בין היתר ציינה העוררת כי ביום 17.1.06 התקיים הדיון בפני נציב המים בבקשתה לקבלת צו הרשאה להזרמה זמנית של שפכיה לנחל. העוררת צירפה מסמכים חדשים שהוגשו לנציב המים, ולרבות תכנית עבודה לשנת 2006, ותכניות שהוגשו לוועדות המקומיות לתכנון ובניה מטה אשר ועכו להנחת צינורות למסוף התמלחות של חברת "א.ל.א". עוד ציינה העוררת כי דיון בבקשתה להזרמת הקולחין לים נקבע ליום 27.2.06 לפני הוועדה למתן היתרי הזרמה לים. בעקבות הבקשה שהגישה העוררת לנציב המים, נפגש הנציב עם נציגי העוררת ועם המומחה מטעמה, ואף סייר בעצמו לאורך נחל הנעמן. בסופו של דבר החליט נציב המים לדחות בקשתה של העוררת לצו הרשאה. לדעת הנציב, העוררת לא עמדה ואינה עומדת באיכויות השפכין הנדרשות להזרמה לנחל, ואין בידיה תכנית המאפשרת הזרמת השפכין באיכות הנדרשת גם בעוד שנה. נציב המים מציין כי הפעולות העשויות לסייע בטיהור השפכין עלותן גבוהה, ונמנע מהעוררת לממנם. עוד הוסיף הנציב וקבע, כי במידה והעוררת תקבל היתר הזרמה לים, יהיה מקום לבחון אפשרויות סילוק זמניות של השפכין. 10. בדיון שהתקיים בפני בתאריך 2.2.06 חזרו הצדדים על טענותיהם. העוררת שבה והדגישה כי שפכיה אינם רעילים וכי פתיחת המסוף לטיפול בשפכין הנו עניין של חודשים בלבד. טענות העוררת הוקדשו גם לתקיפת החלטת נציב המים מיום 1.2.06, באשר לטענת העוררת החלטתו אינה מדוייקת ואינה מנומקת כראוי. לטענת העוררת, צו ההרשאה נדרש דווקא במקרה בו ישנה חריגה מצומצמת מהערכים המומלצים ע"י וועדת ענבר. לטענת העוררת, גם אם תפסיק להזרים שפכיה לנחל נעמן, הנחל לא ישוקם, והותרת הצו שניתן בבית המשפט קמא על כנו, תגרום לסגירת מפעלה, דבר שיגרור פיטורי כ- 80 מפרנסים, ויפגע אף במפעלים תעשייתיים אחרים, שתוצרת העוררת משמשת כחומר גלם בתהליכי הייצור שלהם. מנגד הדגישה המשיבה את השיהוי בפנייתה של העוררת לנציב המים לקבלת הרשאה, כאשר עוד בחודש פברואר 2005 הסכימה לצו המתנה את הזרמת השפכים לנחל בהרשאה זו. לטענת המשיבה, העוררת אף אינה מתחייבת לעמוד בערכי וועדת ענבר גם בעוד שנה, ולדעת המשיבה, העוררת היא המזהמת העיקרית והיחידה בנחל, ואף מזהמת את חופה של העיר עכו. לטענת המשיבה ניתן לשקם את הנחל, והמנהלת לשיקום הנחל אף ממתינה להתחיל בעבודתה. לטענת המשיבה, אין לדעת מתי תצא לפועל תכנית המעוררת להזרמת שפכיה לים, באשר עדיין לא ניתן היתר הזרמה לים, ותהליך קבלת האישורים הדרושים להנחת הצינורות לים עשוי לארוך אף שנים. 11. לתמיכת טענותיה הניחה העוררת בפני חומר רב בתחום טיהור השפכין. הגרפים הצבעוניים, הדיאגרמות המלומדות ותרשימי הזרימה המתארים את תהליכי הטיהור המפורטים המובאים בחוות הדעת של המומחה מטעם העוררת יפים ומרשימים. פליאה היא בעיני, כיצד זה לא עלה בידי העוררת לשכנע את נציב המים בנכונות טענותיה. נציב המים, וצוות עוזריו המקצועיים, בוודאי מבינים את החומר המקצועי הרב והמפורט טוב ממני, והנה מתברר, כי הנציב, שבידו הסמכות ליתן לעוררת "צו הרשאה" להזרים את שפכיה לנחל הנעמן, לא שוכנע כי יש לעשות כך, ובצר לה מבקשת העוררת, שבית המשפט, שידיעותיו המקצועיות בתחום סילוק השפכין דלות (בלשון המטעה) יעשה את שנציב המים סרב לעשות, ובמקום שיקול דעתו המקצועי של נציב המים, יפעיל בית המשפט את שיקול דעתו שלו. מוכן אני להניח, כי לעוררת כוונה טובה וכנה לטייב את שפכיה כך שלא יזהמו את נחל הנעמן, אך מצוות המחוקק היא, שכל עוד אין בידה "צו הרשאה" מאת נציב המים, לא יותר לה להזרים שפכיה לנחל הנעמן, וחובה עליה למצוא פתרונות אחרים לשפכיה. בית המשפט אינו רשאי ואינו יכול ליטול סמכותו של ניצב המים ולעשות עצמו "נציב מים עליון", ולבחון עד כמה מרכיבי השפכין השונים המופקים על ידי העוררת רעילים הם, מזיקים הם או מזהמים, ומה תהיה השפעתם על נחל הנעמן ועל העבודות המתוכננות לשיקומו. למעשה, די בכך שהעוררת אינה מחזיקה בצו הרשאה, כדי לסתום הגולל על טענותיה. דברו של המחוקק היה, כי הסמכות ליתן רשות להזרים שפכין למקורות המים נתונה בידי נציב המים, וככל שהדברים אמורים בצו הרשאה הניתן מכוח סעיף 20י"א(2) לחוק המים, בשל כך ש"נסיבות הענין אינן משאירות ברירה אלא לאפשר סילוק שפכים למקור מים מסויים לתקופה קצובה שתפורש", הרי אין תוקפו יפה אלא לשנה אחת (אם כי רשאי הנציב להאריכו מפעם לפעם - וראה סעיף 20י"א(ג) לחוק המים). בית המשפט מצווה לקיים דברו של המחוקק, ואין בית המשפט רשאי ליטול לעצמו סמכות שלא ניתנה לו ולאפשר לעוררת לבצע פעולה, שלא זכתה לקבל את אישורו של מי שהוסמך לאשרה. בא כוחה המלומד של העוררת טען, כי קשת השיקולים שבית המשפט מוסמך להפעיל בעניין כגון זה שלפני, היא קשת רחבה מזו שנתונה לנציב המים, ועל כן יש מקום לשקול את העניין במסגרת בית המשפט. עם כל הכבוד, אין אני מקבל טענה זו. בית המשפט מוסמך לשקול, האם ההליך בו קיבלה הרשות המנהלית את החלטתה היה הליך תקין, כגון, שהרשות אספה את העובדות כראוי, שמעה טענות הצדדים, שקלה את כל השיקולים הצריכים לעניין, לא הביאה בחשבון שיקולים זרים, וכיוצ"ב. ואולם, בית המשפט אינו רשאי לבטל את שיקול דעתו של הגוף המקצועי, אם זה פעל לכאורה כדת וכדין. דווקא הוראת סעיף 20י"א(2) לחוק המים, מלמדת, כי לנציב המים שיקול דעת רחב. אזכיר בהקשר זה, כי ההליך שבפני אינו הליך הערעור על החלטת נציב המים, ועל כן ממילא אין מקום שאבחן את ההליך במסגרתו התקבלה החלטת נציב המים. בפני ערעור על החלטת בית המשפט קמא, ודי לי בכך שהעוררת מתייצבת בערעור ומבקשת לאפשר לה להמשיך ולהזרים שפכיה לנחל הנעמן מבלי שבידה צו הרשאה מאת נציב המים. 12. מלבד זאת יש לזכור, כי כבר לפני שנה, בחודש פברואר 2005, הגיעו הצדדים להסכם לפיו יותר לעוררת להזרים שפכיה לנחל הנעמן עד לתאריך 30.9.95. קשה לי לקבל טענת העוררת כי הופתעה מגילוי בוצה התחתית בריכת השפכין, ומכל מקום, אם הופתעה מכך, הרי נובע הדבר משום שלא בדקה באופן רציני את מצב הדברים. מכל מקום, על סמך הסכמת הצדדים, ניתנה לעוררת אורכה בת שבעה חודשים למציאת פתרון לבעיית סילוק השפכין, והנה, רק בתאריך 27.9.05, סמוך ל"מועד הקובע" נזכרה כי עליה לפנות לבית המשפט ולהאריך התקופה. נזכור, כי במשך כל העת הזרימה העוררת שפכיה לנחל הנעמן בניגוד לחוק, מבלי שהיה בידה "צו הרשאה". מדוע רק העוררת זכאית להתחשבות, ומקור המים המשועבד לשפכיה, הנחשב ל"קניין הציבור" (וראה סעיף 1 לחוק המים), אינו זכאי להתחשבות דומה. אוסיף בהקשר זה, שלהתרשמותי, ריבוי ההליכים בבתי המשפט לא נועד אלא לאפשר למבקשת להמשיך ולהזרים שפכיה לנחל בניגוד לחוק. 13. אפילו אתעלם לרגע מהחלטת נציב המים, הרי שבכל הנוגע להחלטת בית המשפט קמא החלטתו הייתה נכונה, ולא מצאתי בטענות ב"כ המלומד של העוררת עילה להתערבות בהחלטתו. אוסיף, כי במכתבו מתאריך 2.2.06 ביקש המומחה מטעם העוררת לתקן רושם לא נכון שלדעתו נוצר עקב אמירתו, שהעוררת אינה יכולה להתחייב לערך מסוים של צח"כ ושל חנקן בשפכיה, אמירה שלדעת המומחה לא הובנה כראוי על ידי בית המשפט קמא ועל ידי נציב המים. לדעת המומחה, סביר להניח כי בתום שנה תצליח העוררת לעמוד באיכות המים הדרושה. גם אם אניח, ואפילו בדרגת סבירות גבוהה, שהעוררת תצליח להגיע לאיכות המים הדרושה, הרי לכשתגיע לאיכות זאת, תהיה רשאית לפנות לנציב המים ולבקש ממנו כי ישקול שנית מתן צו הרשאה. עד אז עליה להפסיק הזרמת שפכיה לנחל. 14. נטענה הטענה, כי שאם ימנע מהמבקשת להזרים שפכיה לנחל, יהיה עליה להפסיק את תהליכי היצור במפעלה, דבר שיגרום לפיטורי עובדים ולנזק ללקוחות העוררת. אכן טענה קשה ונכבדה היא, והיא מחייבת לבצע איזון בין צרכים חברתיים שונים. אף איזונים אלה מצויים בתחום סמכותו של נציב המים, ומפי ב"כ המשיבה שמעתי, כי כל עוד העוררת מזרימה שפכיה לנחל, אין המשיבה יכולה להתחיל בפעולות לשיקום הנחל, ולטענת ב"כ המשיבה הדבר הפוגע בעובדים האמורים לבצע פעולות אלה. בשלב הנוכחי הנני סבור, כי על העוררת למצוא פתרונות לסילוק שפכיה שלא דרך הזרמתם לנחל הנעמן, גם אם סילוקם בדרך אחרת כרוך בעלויות גבוהות, שעד עתה העוררת לא הייתה מוכנה לשאת בהן. מכל מקום, מתקשה אני להסכים למצב, בו צו של בית המשפט יאפשר לעוררת לבצע פעולה שנאסרה עליה בחוק, שהרי לא העוררת ולא בית המשפט עומדים מעל לחוק. 15. אשר על כל האמור לעיל, הנני מחליט כדלקמן: (א) הנני דוחה את הערר. (ב) הנני מחייב את העוררת לשלם למשיבה הוצאות הערר ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק. חוק המים / רשות המיםערר