החלטה 1. זוהי טענתם המקדמית השניה של הנאשמים 1, 10-6, כשהראשונה התמקדה בכך שכתב האישום לוקה בפגם ופסול ואינו מפרט את העובדות המהוות את יסודות העבירה, דבר שיש בו כדי לפגום בהגנת הנאשמים; טענה שנדחתה בהחלטתי מיום 18/6/07 (עמ' 9-8 לפרוטוקול הדיון בתיק); טענתם השניה של הנאשמים, שכתב האישום בניסוחו הנוכחי אינו מגלה עבירה. ב"כ הנאשמים מתמקד בטיעוניו באחריות מי שאינו מפעיל תחנת הדלק, אלא באחריות לתחזוקת תחנת הדלק כלפי המפעיל; עפ"י כתב האישום, תחנת הדלק תופעלה על ידי נאשם 2, ואילו נאשמת 1 היתה אחראית לתקינותה ולתחזוקתה של התחנה ושל המתקנים שהותקנו בה. נאשם 5 שימש במועדים הרלבנטיים לאישום כמתפעל תחנת הדלק; יוצא שלפי הנטען בכתב האישום, תחנת הדלק נשוא האישום הופעלה על ידי נאשם 2 (קיבוץ עין כרמל) באמצעות נאשם 5, ואילו נאשמת 1 הינה מי שאחראית, מכוח החוזה בינה לבין נאשם 2, לתקינותה ולתחזוקתה של תחנת הדלק, לתקינות ולתחזוקת מתקניה של תחנת הדלק; ב"כ הנאשמים טוען כי מכוח החוזה, אחריותה של הנאשמת 1 היא כלפי נאשמת 2, ועל כן, בהיותה כזאת, אינה נושאת באחריות פלילית, ומשכך הדבר, אין נושאי המשרה בה אחראים כלל וכלל. 3. ב"כ הנאשמים טוען עוד שעפ"י הגדרת מפעיל בתקנות, המהוות הוראות החיקוק שבכתב האישום, "מפעיל: כל אחד מאלה: 1. בעל רישיון העסק של תחנת הדלק. 2. האדם שבהשגחתו, בפיקוחו או בהנהלתו פועלת תחנת הדלק". הנאשמת 1 איננה "בעלת רישיון העסק של תחנת הדלק", ואיננה "האדם: שבהשגחתו, בפיקוחו או בהנהלתו פועלת תחנת הדלק". ההגדרה בתקנות מלמדת שעסקינן בגורם המרכזי השולט על הפעלתה של תחנת הדלק ולא בגורם חיצוני הנותן שירות לאותו גורם. הגורם המפעיל את תחנת הדלק יכול להסתייע בגורמים חיצוניים רבים ושונים בכל אחד מתחומי הפעלתה של התחנה, יכול הוא להעזר בחברת כוח אדם שתספק לו את המתדלקים, בחברת ניקיון שתנקה את שטח התחנה, בחברה העוסקת בפינוי שמנים בהם נעשה שימוש, או כל חומר אחר, ויכול הוא להעזר בחברה שתתחזק את מתקני התחנה , עדיין בכל אותם מקרים נותר מי שעומד בראש הפירמידה - מפעיל התחנה - כבעל האחריות לתקינותה ולתפעולה התקין של התחנה. לכן, טוען ב"כ הנאשמים, שאין די בכך שגורם כלשהו ייטול חלק בפעילותה של תחנת הדלק, כנותן שירותים לגורם המפעיל אותה, כדי להיחשב למפעיל תחנת הדלק. ב"כ הנאשמים מביא בטיעוניו פסה"ד של בית משפט השלום בת"א-יפו (כב' השופט יצחק יצחק) ב-ת.פ. (ת"א) 5400/04 המשרד לאיכות הסביבה נ. דלק - חברת הדלק הישראלית בע"מ (טרם פורסם), לפיו ביהמ"ש הגיע למסקנה שהנאשמת, חברת דלק, לא פיקחה, לא השגיחה ולא ניהלה את פעילות תחנת הדלק בכללותה. קרי, "דלק" לא תפעלה את התחנה, לא גבתה כסף, לא ניהלה את מלאי הדלקים, לא העסיקה עובדים, לא קבעה את שעות הפעילות, וכיוצ"ב - והתוצאה העולה מפסה"ד כי ביהמ"ש זיכה את הנאשמת מהעבירות המיוחסות לה בכתב האישום. 4. טענה נוספת ואחרונה בפי ב"כ הנאשמים, הינה שהמאשימה אינה מייחסת לנאשמת 1 ביצוע פעולה כלשהי שהיה עליה להימנע מביצועה, ואין כתב האישום מייחס לנאשמת השלכה, או הזרמת חומר כלשהו למקור מים, כך שעפ"י הוראות חוק המים בסעיף 20 ב' לחוק המים, המורה והמחייב אדם להימנע מכל פעולה המזהמת מים, או עלולה לגרום לזיהום מים, במישרין או בעקיפין, מיד או לאחר זמן; ואין נפקא מינה אם היה מקור המים מזוהם לפני אותה פעולה, אם לאו; וכן אוסר החוק על כל אדם, בהוראה שלא ישליך אדם ולא יזרים לתוך מקור מים או בקירבתו חומרים נוזלים, מוצקים או גזיים, ולא יניח אותם בו או בקירבתו. ב"כ הנאשמים טוען ומסכם כי משלא מיוחסות לנאשמים פעולות כלשהן שיש בהן להוות עבירה על חוק המים, הרי זהו המקום לבטל את כתב האישום מבלי צורך בשמיעת ראיות. 5. מנגד טוען ב"כ המאשימה כי טענה מקדמית זו, שכתב האישום אינו מגלה עבירה על הוראות החיקוק המיוחסות לנאשמים, היא למעשה אותה טענה שנטענה על ידי ב"כ הנאשמים לראשונה, שכתב האישום לוקה בחסר, פגום בחוסר פירוט, טענה שנדחתה על ידי ביהמ"ש בהחלטתו מיום 18/6/07, "אותה הגברת בשינוי האדרת"; ודין הטענה להדחות. בכתב האישום, בסעיף 3, פורטו העובדות המהוות יסודות העבירה. הנאשמים 10-6 כנושאי משרה בנאשמת 1, ידעו כי הם אחראים לאחזקה תקינה של תחנת הדלק ומתקניה, כמו כן ידעו שחלק מהדלק שסופק ע"י הנאשמת הראשונה לנאשמת השניה דלף לסביבה וזיהם אותה, וכי בשל דליפה זו אף נתנו לנאשמת 2 זיכוי כספי; הנאשמים לא עשו דבר למניעת הדליפה, לא דיווחו למאשימה, קיבלו התראות לסילוק המפגע, ולא עשו כן. עוד נטען בכתב האישום כי כאשר פורקה תחנת הדלק באמצעות קבלן מטעמה ובעבורה של נאשמת מס' 1, התגלתה הקרקע הספוגה בדלק ובמזהמים, וכי הדלק והמזהמים חדרו למקור מים, הם נדרשו לטיפל בזיהום, ולא עשו כן. ב"כ המאשימה מצטט הוראות סעיף 20 ב' לחוק המים, האוסר על זיהום מים, בלהימנע מכל פעולה המזהמת מים או עלולה לגרום לזיהום מים, במישרין או בעקיפין, מיד או לאחר מכן, מכאן שאם יוכח כי הדלק והמזהמים הנוספים הגיעו או עלולים היו להגיע למקור מים, אזי "פעולה" זו עלולה היא לזהם מקור המים, יוצא שעברו בכך על הוראות חוק המים, וייראו כמי "שהשליכו" , או "הזרימו" נוזלים ומזהמים לתוך מקור המים - "פעולה" האסורה עפ"י הוראות סעיף 20 ב' (ב) לחוק המים. ב"כ המאשימה מוסיף וטוען כי אין באמור בפסה"ד של חברת דלק, שהובא ע"י ב"כ הנאשמים, כדי לסייע לנאשמים, הן בשל היותו פס"ד של ערכאה ראשונה ברמת ערכאה זו ואין בו כדי להוות תקדים מחייב, והן בשל העובדה שביהמ"ש שם הגיע למסקנה לאחר שמיעת הראיות בתיק. ב"כ המאשימה מסיים טיעוניו בכך שאין זה נכון שאין המאשימה מייחסת לנאשמים פעולה כנדרש בהוראת סעיף 20 ב' לחוק המים. הנאשמים, כפי שנאמר בכתב האישום, סיפקו דלק לתחנה, העבירו אותו למיכליה ולמתקניה ביודעם שהמיכלים והמתקנים אינם תקינים ודולפים, ואף זיכו את מפעיל התחנה - הנאשמת 2, בזיכוי כספי בעבור דלק הדולף ממנה למתחם ולמקור המים. 6. כתב האישום מייחס לנאשמת הראשונה (בסעיף א(1)) פעולת תכנון והקמת תחנת דלק, עפ"י ההסכם מיום 27/7/94, שבו התחייבה הנאשמת לתחזק ולתקן התחנה והציוד שהותקן בה. הנאשמת 1 אחראית לתקינותה ולתחזוקתה התקינה של התחנה ושל המתקנים שהותקנו בה. אחריותה של הנאשמת בשני מישורים, האחד הוא המישור האזרחי, כלפי הנאשמת 2 מכוח ההסכם, והשני אחריות פלילית כמי שביצעה פעולות של הקמת התחנה, לרבות הנחת מיכלי הדלק בתחתית הקרקע של התחנה, הקמת המתקנים ואחריות לתקינותה ולתחזוקתה התקינה של התחנה ומתקניה, אחריות עפ"י חוק המים והתקנות שהותקנו מכוחו של החוק; יוצא שעפ"י הוראות חוק המים, המחייב כל אדם, לרבות גוף משפטי או תאגיד, להימנע מכל פעולה, לרבות מחדל, ככל שהוא חייב עפ"י החוק, פעולה המזהמת, או העלולה לגרום זיהום, במישרין או בעקיפין, מיד או לאחר מכן, מקור מים. אחריותה האזרחית כלפי נאשמת 2 אינה פוטרת אותה מאחריות פלילית עפ"י החוק, ככל שנמצאו ראיות לכך שפעולתה, או מחדלה מקיימים את הוראות החוק ויסודות העבירה המיוחסת לה - לנאשמת. נכון הדבר, שמפעיל תחנת הדלק, רשאי להיעזר בגורמים חיצוניים שונים, כולל חברת כוח אדם שתספק למפעיל את המתדלקים הדרושים, אך אין בכך כדי לפטור אותה חברת כוח אדם, מלקיים, תוך כדי אספקת העובדים-המתדלקים, את הוראות כל דין. נכון הוא שמפעיל התחנה רשאי להעזר בחברת ניקיון שתנקה את מתחם התחנה, אך אין בכך כדי לפטור את חברת הניקיון ועובדי הניקיון משמירת הוראות החוק לשמירת הניקיון. נכון הוא שמפעיל תחנת הדלק רשאי להעזר בחברה העוסקת בפינוי שמנים ממתחם התחנה, אך אין בכך כדי לפטור את חברת הניקיון ועובדיה מאחריות של השלכת הפסולת והשמנים לרשות הרבים, או השלכתם והזרמתם למקור מים. 7. הגדרת הפונקציה, "מפעיל תחנת דלק" עפ"י התקנות כוללת שתיים: האחת - פורמלית, מי שהוא בעל רישיון העסק של תחנת הדלק, והשניה - "האדם שבהשגחתו, בפיקוחו או בהנהלתו פועלת תחנת הדלק". "תחנת הדלק" כוללת מרכיבים אחדים, למן הבעלות בקרקע עליה הוקמה התחנה, מי שביצע את פעולות ההכשרה, כולל חפירה, בנייה, הטמעת והטמנת המיכלים, המיכלים - מיכלי הדלק, מערכת השאיבה והצנרת, משאבות, משטחי התחנה וכל מרכיב אחר המהווה חלק ממתחם תחנת הדלק; כעולה מעובדות כתב האישום, התחנה - תחנת הדלק, הוקמה ע"י הנאשמת 1, היא - הנאשמת 1, אשר תכננה והקימה את תחנת הדלק, היא החייבת בתחזוק התחנה והציוד שהותקן בה - פעולות פוזיטיביות לכל דבר ועניין; הנאשמת 1 אחראית, עפ"י כתב האישום, לתקינותה ולתחזוקתה התקינה של התחנה ושל המתקנים שהותקנו בה (סעיף א' (1) לעובדות כתב האישום). בשלב זה טרם נשמעו הראיות ואין לדעת, בשלב זה, מי האחראי להשגיח ולפקח על מתקני התחנה, לרבות מיכלי הדלק ומערכות השאיבה, ואין לדעת באם עפ"י ההסכם זוהי חובתה של הנאשמת הראשונה או חובתו של מפעיל התחנה במובן המצומצם של ניהול עסקי מכירת הדלק; יש להבחין ולהבדיל בין האחריות למתקני התחנה לבין האחריות לפעילותה השוטפת של התחנה במובן של מכירת הדלק כפי שסופק על ידי הנאשמת. למה הדבר דומה? - להבחנה בין אחריותו של "ספק הדלק" לבין אחריותו של "מוכר הדלק" לצרכנים. יוצא שבשלב זה, ובטרם נשמעו הראיות, לא ניתן לקבוע באם המיוחס לנאשמת 1 מקיים את יסודות העבירות המיוחסות לנאשמת; 8. התוצאה היא שאני דוחה הטענה המקדמית, שהיא למעשה נגזרת מהטענה הראשונה שנדחתה, ומן הראוי לציין שמקומן של טענות מקדמיות להיות מועלות במעמד אחד, ככל שהעלאתה של טענה אחת אינה נובעת מדחייתה של טענה אחרת. 9. על כן, אני דוחה את הבקשה לביטול כתב האישום ומחייב הנאשמים להשיב לאשמה. משפט פליליטענה מקדמיתבניהמפרט