פסק דין 1. לפני ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב (כב' השופטת ד' רייך-שפירא) בתיק פ 2034/04, בו הורשע המערער בהשלכת פסולת בניין ברשות הרבים מתוך רכב - עבירה בניגוד לסעיפים 2, 4 ו-13(ב)(1) לחוק שמירת הניקיון, תשמ"ד - 1984 (להלן: "חוק שמירת הניקיון" או "החוק"). לאחר התלבטות, אני מחליטה לקבל את הערעור ולזכות את המערער, מחמת הספק, זאת משום שלא הונחה בפני המשפט קמא תשתית ראייתית מספקת להוכחת אשמתו של המערער מעבר לספק סביר, כפי שיפורט בהמשך. כתב-האישום על-פי האמור בכתב האישום הנאשם הינו בעלים של משאית וולבו משנת יצור 1989 מס' רישוי 1616159 (להלן: "המשאית"). בתאריכים: 05/11/2002 בשעות אחר הצהריים, 06/11/2002 בשעות אחר הצהריים, 07/11/2002 בשעה 10:50 או בסמוך לכך ובשעה 12:50 או בסמוך לכך, וכן ב- 18/11/2002 בשעה 09:05 או בסמוך לכך נצפתה המשאית עמוסה פסולת בניין שכללה אבנים, ברזלים וקורות עץ, כשהיא מגיעה לשטח פתוח מערבית לבניין ברחוב הסדנאות 8, הרצליה, ולאחר מכן רוקן נהגה בכל התאריכים הנ"ל את פסולת הבניין אל הקרקע. על כן יוחסו למערער עבירות לעיל. ההליך בבית משפט קמא המערער, שלא היה מיוצג בהליכים בפני בית משפט קמא על ידי עורך-דין, כפר באישום. לבית המשפט קמא הוגשה, בהסכמת המערער תעודת עובד הציבור המוכיחה כי המערער הינו הבעלים של המשאית. מטעם התביעה העידו שני עדים: א) מר זיו שחר (להלן: "המפקח"), מפקח במשטרה הירוקה במשרד לאיכות הסביבה, העיד כי קיבל תלונה על השלכת פסולת ממשאית מעיריית הרצליה וכי חקר בעניין את המערער, אשר שמר על זכות השתיקה, ואת מר ערן יקר (להלן: "המתלונן"). בתום חקירה ראשית קצרה ביותר של עד זה (עמ' 2 לפרוטוקול, שורות 5 - 10) הודיע המערער כי אין בכוונתו לחקור את העד נגדית. לבית המשפט קמא אף הוגש פרוטוקול חקירתו של המערער על ידי המפקח (ת/1) אולם מהפרוטוקול לא ברור האם מוצג זה הוגש בהסכמת המערער והאם המערער הועמד על זכותו להתנגד להגשתו. יוער גם כי ממסמך "איתור הצגת עבירות" אשר הוגש מטעם התביעה במסגרת הטיעונים לעונש, עולה כי המפקח כבר הגיש (בשנים 2000 ו- 2002) דו"חות נגד המערער. המערער העיד על המפקח: "מר זיו אמר לי שהוא יביא אותי לבימ"ש ושהוא לא צריך שום הוכחות כי הוא מפקח ואני סתם נהג משאית. אני עומד על כך שכך איים עלי... אני חושב שאולי יש לו עניין אישי נגדי. הוא נותן לי הרבה דוחות" (עמ' 6 ש' 23 - עמ' 7 ש' 3). ב) המתלונן העיד (ביום 05/07/2004) כי ראה מחלון משרדו בקומה שלישית "משאיות ששופכות פסולת", שנראתה למתלונן כפסולת בניין (ראה תמונה נ/1 והאמור בעמ' 4 לפרוטוקול, שורות 4 - 5). המתלונן פנה לעיריית הרצליה ושם נאמר לו לרשום את מספרי המשאיות. בעקבות זאת, כל פעם שהמתלונן ראה משאית שנכנסה לשפוך פסולת בשטח פתוח מול הבניין בו היה מצוי משרדו, הוא רשם את מספר המשאית, סוגה ואת שעת הארוע על פתק. לאחר כל ארוע, המתלונן היה מודיע עליו לעיריית הרצליה - וכך היה בתאריכים 5/11/2002, 6/11/2002, 7/11/2002 ו- 18/11/2002. המתלונן לא נקב בעדותו במספרה של המשאית שבבעלות המערער (אלא רק ציין "משאית מסוג וולבו לבנה" - עמ' 3, שורות 22-23) ואמר כי דיווח על מספר משאיות. לשאלת בית המשפט איך הוא ראה את המספרים, השיב המתלונן כי לפעמים ראה את המספרים ממשרדו ולעיתים היה יורד למטה ומתקרב למשאית למרחק שהיה מאפשר את רישום המספר. המתלונן העיד כי היה זהיר וכשלא זיהה משאית - לא דיווח (עמ' 4, שורה 22). אין חולק כי לא היתה כל הכרות קודמת בין מתלונן למערער. המתלונן לא זיהה בוודאות את המערער ו-"לא הצביע" על המערער בבית משפט (סעיף 6 להכרעת הדין). המערער בעדותו בבית המשפט טען נחרצות כי מחלון משרדו של המתלונן לא ניתן לראות מספרי הרישוי של משאית הנמצאת בשטח פתוח שמול הבניין. כן טען טענת אליבי: לטענתו, ביום 06/11/2002 בבת-ים, בימים 05/11/2002 ו- 07/11/2002 עבד אצל הקבלן גיגי אלי בפתח-תקווה, וביום 18/11/2002 הוביל מצעים וחול מלוד לגבעתיים. לפי מה שהמערער זכר במועד מתן עדותו (05/07/2004), הוא בימים אלה עבד יום עבודה מלא, אם לא זכר בדיוק את שעות עבודתו. המערער לא הכחיש כי בשנת 2002 עסק לעיתים בהובלת פסולת, אך לטענתו הדבר היה לעיתים נדירות ואת הפסולת הוא פרק באתר בקלנסואה (שם היה לאביו היתר לשפוך פסולת). עד הגנה מר אלי גיגי אישר במכתבו מיום 09/05/2004 (נ/1) ובעדותו בבית משפט קמא כי בתאריכים 05/11/2002 ו- 07/11/2002 המערער הוביל עבורו אספלט (חומר גלם ולא פסולת) ממפעל בנחשונים לפתח-תקווה. תימוכין לכך מצא העד בחשבוניות שהוציא. העד העיד כי עבודת המערער אצלו היתה משעה 07.00 עד שעה 11.00, לאחר מכן היתה הפסקת אוכל, ובדרך כלל הסתיימה העבודה ב- 16:30. כן טען העד כי במהלך העבודה לא יכול היה המערער "להעלם... לשעה או שעתיים" (עמ' 12 שורה 24). עד הגנה נוסף, מר חנן אברג'יל, מנהל חברת "אברג'יל ישראל עפר פיתוח ובניה בע"מ" (כך עולה ממוצג נ/2) אישר במכתבו מיום 30/05/2004 ובעדותו בבית המשפט כי בתאריך 06/11/2002 עסק המערער בהובלת אדמה ברחוב החרושת בבת-ים, ובתאריך 18/11/2002 הוביל חול ממחצבת הנסון לאתר עבודה בגבעתיים. מעדותו של עד זה עולה כי הנתונים אלה נמסרו על סמך חשבוניות ותעודות משלוח. בחקירה נגדית העיד העד כי ביום 06/11/2002 עבד המערער יום עבודה שלם בתוך האתר, וביום 18/11/2002 ביצע כ - 4 - 6 הובלות ממחצבה בראש העין. לעד לא היו רישומים על שעות עבודה של המערער, אולם הוא שיער כי העבודה התחילה בשעה 07.00 - 07.30 בבוקר והסתיימה בשעות 15.30 - 16.00 (עמ' 13 לפרוטוקול, שורות 23 - 24). ביקור בית המשפט קמא בשטח ביום 05/07/2004 (אותו יום בו העידו עדי התביעה והחלה עדות המערער) יצא בית המשפט קמא בליווי הצדדים, לבניין ממנו ראה המתלונן, לטענתו, את ביצוע העבירה, לרבות מספרי הרישוי של המשאית. יוער, כי בניגוד לטענת ב"כ המערער בסעיף 5.7 ל-"עיקרי טיעון מטעם המערער", פרוטוקול הביקור נרשם כבר באותו יום (05/07/2004), ולא ביום 20/07/2004 (ביום 05/07/2004 נרשם הפרוטוקול בכתב-יד, ואילו ב- 20/07/2004 - הפרוטוקול הודפס). במהלך הביקור ראה בית המשפט כי שביל עפר שבשטח פתוח מול הבניין מתקרב לבניין ל- 50 מ'. עוד נרשם בפרוטוקול כי המתלונן אמר שראה את המשאית פונה לשביל העפר ומתקרבת לבניין כ- 100 מ'. במהלך הביקור חלפו שתי מכוניות בכביש העפר. המתלונן "לא הצליח לקרוא את מספרי הזיהוי של אחת מהן. מכונית אחת הוא כן הצליח" (עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 18 - 19). הכרעת הדין בית משפט קמא קבע כממצא שבעובדה כי המתלונן "הוא עד אובייקטיבי, הכואב את הפגיעה בסביבה וזיהומה" (עמ' 3 להכרעת הדין, שורות 15 - 16). לאחר הביקור במקום הארוע השתכנע בית המשפט, כי "המתלונן היה יכול להבחין והבחין במספר שעל לוחית הרישוי של המשאית" (עמ' 3 להכרעת הדין, שורה 28). לאחר מכן דן בהרחבה בהשלכות של שתיקת הנאשם במהלך חקירתו במשטרה הירוקה והתייחס גם לאי-העלאת טענת האליבי וההסברים לשתיקה בהזדמנות ראשונה (פסקאות 9 - 16 להכרעת הדין), וקבע: "לאור האמון המלא שאני נותנת בדבריו של עד התביעה וההדפה שאני מעדיפה את דבריו על דברי הנאשם ועדיו, אינני מוצאת צורך להעריך במפורט את אמינותם של האחרונים" (פסקה 17 להכרעת הדין). לבסוף, ו-"למעלה מהדרוש" ציין בית משפט קמא כי המערער לא הגיש את יומן העבודה ואת רישומי הטכוגרף, כי קשרי העבודה שבין המערער לעדי ההגנה מפחיתים "את מידת האמון שניתן להאמין באובייקטיביות שלהם", וכי גם עדים אלה לא הציגו את יומני העבודה או ספרי קבלות. מסקנתו של בית משפט קמא היתה, כי אין בליבו "שום ספק באשר לאשמת הנאשם". עיקר טענות המערער כנגד הכרעת הדין את הערעור המפורט והדקדקני ניתן למקד בטענות העיקריות הבאות: א) עדותו של המתלונן (שהוא למעשה, העד היחיד מטעם התביעה) אין בה כדי לקשור בין המערער והמשאית שבבעלותו לעבירה הנטענת: המתלונן לא נקב בעדותו במספר המשאית (או במספר רישוי כלשהו) אלא רק ציין כי רשם מספרי רכב והעבירם לעיריית הרצליה, אך לא הוצגה לבית המשפט תרשומת או הסבר כלשהו בעניין זה. המתלונן גם לא נשאל להבהרות בנקודה זו במהלך חקירתו. לא זו אף זו: המתלונן העיד בעדותו כי ראה מספר משאיות שונות ששפכו את הפסולת. ב) בביקור של בית המשפט ביום 05/07/2004 לא נקבעו ממצאים שיש בהם כדי להוות הוכחה מספקת לכך שהמתלונן ראה מחלון משרדו את מספרי הרישוי של המשאית. ג) לא הוגשה לבית המשפט ראיה כלשהי או תרשומת ביחס לתלונות שהוגשו לעיריית הרצליה והועברו לטיפול המשטרה הירוקה. ד) בית המשפט קמא דחה מטעמים שגויים את טענת האליבי של המערער ועל כל פנים, יש בטענה זו כדי לעורר בנסיבות העניין ספק סביר באשמת המערער. דיון כאמור, הגעתי למסקנה שהמתלונן בעדותו בבית המשפט נקב במדויק את התאריכים בהם ראה את המשאית, כפי שהם מופיעים בכתב האישום, אולם לא ציין בעדותו את מספר הרישוי של המשאית. לא הוצגה בפני בית המשפט קמא כל עדות או ראיה אחרת שיש בה כדי לשפוך אור על השרשרת שתחילתה ברישום מספר זה על ידי המתלונן על פתקים, עת ראה את המשאית שופכת פסולת, המשכה בתיעוד תלונות המתלונן בעיריית הרצליה, השלב הבא - העברתן ל-"סיירת לאיכות הסביבה", וסופה בהגשת כתב האישום לבית המשפט קמא. אין ראיות או מידע כיצד תועדו תלונות המתלונן בעירית הרצליה, כיצד הובטח כי פרטי התלונות, לרבות מספר המשאית, יועברו, ללא שינויים או השמטות, לידי חוקרי הסיירת לאיכות הסביבה, וכיצד תועד מידע זה במהלך החקירה עצמה. הלכה למעשה נחה דעתי כי בשרשרת הראיות נשמט פרט יסודי - לא הובאה ראיה או עדות הקושרים בין קבלת המידע בעיריית הרצליה (על ידי מי?) והעברתו למשרד לאיכות הסביבה. אמנם, חזקת כשרות המעשה המנהלי - כבודה במקומה מונח, אולם במקרה שלפנינו ברי כי אין בה די לצורך הוכחה, מעבר לספק סביר, כי המתלונן אכן ראה את המשאית שבבעלות המערער, ולא משאית אחרת מאותו דגם, וכי המספר שהוא ראה ורשם הוא המספר המופיע בכתב האישום. בית המשפט קמא קבע בפסקה 5 להכרעת הדין: "לאחר הביקור במקום אין לי אלא לקבל את דברי העד [המתלונן] במלואם" (ההדגשה איננה במקור). אולם, עם כל הכבוד, ספק בליבי האם בנסיבות העניין הביקור במקום היה בו כדי לחזק או לאמת את עדות המתלונן. על אף שהמתלונן עצמו העיד כי המצב בשטח השתנה נכון למועד הביקור בהשוואה למצב ב-"חורף 2002" וכי שני השבילים שהיו קיימים אז נחסמו (עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 15 - 16), לא קבע בית המשפט קמא במהלך ביקורו ממצאים בדבר השינויים האמורים, ולא ברור האם השביל שראה בית המשפט ביולי 2004 הוא אחד משני השבילים שהיו קיימים בנובמבר 2002. לא ברור מפרוטוקול הביקור גם כיצד בדק בית המשפט כי המתלונן אכן זיהה את מספר הזיהוי של אחת המכוניות שנסעה בשביל במהלך הביקור. כמו כן לא נרשם כיצד נמדדו המרחקים ומה היתה ההשפעה האפשרית של ההבדל בתנאי הראות בין צהרי יום קיץ (בהחלטה בכתב יד שנרשמה מתחת לפרוטוקול הידני נרשמה שעה: 13:30) לשעות הבוקר או אחר הצהריים בחודש נובמבר. הנה כי כן, השפעה אפשרית של השינויים בשטח, עליהם העיד המתלונן עצמו לא התבררה. לא התברר גם באילה מקרים ראה העד את מספרי הזיהוי של המשאית מהחלון ומתי ומדוע ירד מהמשרד על מנת לזהות את המשאית. ספק בעיני האם גם שתיקת המערער בחקירתו במשרד לאיכות הסביבה יכולה לשמש, בנסיבות העניין, חיזוק כה משמעותי לעדות המתלונן בבית המשפט, שדי בו כדי להשלים את הפרצות שבראיות התביעה. זאת ועוד, לפני תחילת החקירה המערער, ככל הנראה, לא הוזהר כי שתיקתו עשויה לחזק את הראיות נגדו. נוסח האזהרה בטופס "הודעה באזהרה" עליו חתום המערער (מוצג ת/1), אינו כולל כל התייחסות להשפעה אפשרית של שתיקת החשוד. בכך הוא נבדל מהנוסח בטופס "הודעת חשוד" המקובל במשטרת ישראל (בו נאמר: "הימנעות מלהשיב לשאלות עשויה לחזק את הראיות נגדך") ומהנוסח שבסעיף 28(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו - 1996. גם הבאת עדי הגנה שמגירסתם נשמעת מעין טענת אליבי מאוחרת שהועלתה רק בבית המשפט, לא יכולה להכריע את הכף לחובת המערער, בהינתן כשלים שפורטו לעיל בראיות התביעה. במצב דברים זה, לאחר התלבטות לא קלה, הגעתי למסקנה כי אין די בחומר הראיות, כפי שהוצג לבית המשפט קמא, כדי להוכיח, מעבר לספק סביר, את העובדות המפורטות בכתב האישום, ואני מורה על זיכויו של המערער מחמת הספק. למעלה מהנדרש אני רואה צורך לציין כי המשרד להגנת הסביבה, בהיותו רשות בעלת סמכות חקירה פלילית ותביעה פלילית, חייב לאמץ לעצמו, בכל שלבי ההליך, כולל שלב החקירה, סדרי עבודה ההולמים את עקרונות ההליך הפלילי והדינים הרלוונטיים, לרבות דיני הראיות. בפרט, טוב יעשה המשרד אם יתקן את נוסח אזהרת החשוד המופיע בטפסיו, על מנת שיהיה תואם את הוראות הדין, וידאג להשלמת ראיות חסרות. עם זאת, ברצוני להבהיר כי המתלונן, מר ערן יקר, ראוי להוקרה ולשבח על המאמצים הרבים בהם נקט על מנת למנוע פגיעה באיכות הסביבה. אין בתוצאת פסק דין זה ביקורת כלשהי על מר יקר. הוא עשה כל מאמץ אפשרי מצידו, כאזרח טוב, על מנת למנוע את השלכת פסולת בשטח ציבורי ולמסור לבית המשפט עדות מהימנה, ולא הוא האחראי לכשלים הראייתיים. לא נותר לי אלא לקוות כי תוצאת ההליך שלפניי לא תרפה את ידיו בפעילותו למען איכות הסביבה. אשר על כן אני אני מקבלת את הערעור ומזכה את הנאשם. רכבפסולתבניין