פסק דין בפני ערעור הנאשם על הכרעת הדין וגזר הדין של בימ"ש לעניינים מקומיים בקריית ביאליק (השופט ארגמן מרדכי) בתיק עמ"ק 885/06. הנאשם/המערער הורשע בעבירה של הנחת חול ברחוב, לפי סעיף 10(ז) לחוק העזר קרית מוצקין (מפגעי תברואה), התשי"ט - 1958, כאשר בכתב האישום צוינה עבירה של זריקת פסולת (השארת פסולת) במקום ציבורי ולכלוכו, לפי חוק עזר לקרית מוצקין (שמירת הנקיון ואיסור העישון), התשי"ז - 1957. בימ"ש קמא גזר על המערער תשלום קנס בסך 2,000 ₪ או 20 ימי מאסר תמורתו. המערער הואשם בכך שביום 31.5.06 בשעה 11.33 בשד' גושן 86 בקריית מוצקין "ליכלך את המדרכה הציבורית והכביש הציבורי שבמקום בחול חצץ ואבק רב שיצאו מאתר הבניה שלו במקום" וכן נאמר בכתב האישום כי "נדרשו מספר פעמים לנקות אך עד עתה המקום מלוכלך". בימ"ש קמא אימץ את עדותו של עד התביעה, מר אשר עזרא, הפקח אשר רשם את הדו"ח, הן ביחס לחולות שנמצאו על המדרכה ועל הכביש והן ביחס לכך שפגש את המערער באתר הבניה כמי שאחראי על העבודות שהתנהלו באתר. נקבע כי התמונות שצולמו על ידי הפקח ממחישות את טענות המשיבה. כן נקבע כי אמירתו של המערער בחקירתו הנגדית כי הוא בעל המניות בחברת הבניה וכי הוא פיקח על אתר הבניה ממחישה את אחריותו לנעשה באתר הבניה. המערער טוען כי בימ"ש קמא התעלם ממכלול הראיות, העובדות והספקות שהוצגו בפניו, שגה בהנמקה העובדתית ופסק ללא הנמקה משפטית תוך התעלמות מהשאלות העובדתיות והמשפטיות שעלו בתיק וללא מתן הנמקה לסיבות התעלמותו מהראיות ו/או העובדות שהוצגו בפניו. לטענת המערער, כתב האישום היה אמור להיות מוגש כנגד החברה לה שייך אתר הבניה (איזנברגר וטובי חברה לבנין ועבודות ציבוריות בע"מ) ולא כנגד המערער. המערער טוען כי הוא לא נכח באתר שבו נמסרו ברירת הקנס וההודעות ת/3 ו-ת/4 על ידי הפקח לאדם בשם "אחמד", כטענת הפקח. המערער טוען כי הוא לא ביצע את העבירה ולא ידע על ביצועה, אף אחד לא פנה אליו לנקות והוא לא קיבל את ההודעות ת/3 ו-ת/4 ולכן הוכח כי הוא לא ביצע את העבירה וכתב האישום היה צריך להיות מוגש כנגד החברה ולא כנגדו. עוד טוען המערער כי הצילומים שהוגשו על ידי המשיבה הוגשו ללא תאריך וללא שעה ולא הראו שום קשר לאתר שבנדון ולכן לא הוכחה העבירה נשוא ברירת הקנס. לטענת המערער, לא הוכח כי הוא שם את המפגעים, הפקח לא ראה אותו שופך חול ולא הוכחה ידיעת המערער על הימצאות החול. המערער טוען בנוסף כי בכתב האישום נרשם כי המערער ביצע את העבירה לפי מס' סידורי 4-17 לחוק עזר לקרית מוצקין כמסומן מאחורי הדף, אך מאחורי הדף לא היה סעיף אישום כזה. אציין כבר עתה כי הכוונה הייתה לסעיפים 1-4 שצוינו מאחורי הדף ואין המדובר בפגם בכתב האישום היורד לשורשו של עניין. המערער טוען כי הפקח העיד כי התכוון לחוק עזר (שמירת הנקיון ואיסור העישון), התשי"ז - 1957, חוק עזר שאינו רלוונטי לכתב האישום ורק בשלב הסיכומים ביקשה המשיבה להרשיע את המערער בסעיף 10(ז) לחוק העזר קרית מוצקין (מפגעי תברואה), התשי"ט - 1958 ובימ"ש קמא הרשיע את המערער בעבירה זו. לטענת המערער, מדובר בהרשעה בעבירה שלא צוינה בכתב האישום כאשר המשיבה לא הזהירה את המערער, לא אפשרה לו זכות שימוע ולא נתנה לו הזדמנות סבירה להתגונן מסעיף האישום החדש. עוד טוען המערער כי בימ"ש קמא העניש אותו בעונש גדול מהעונש הרשום בכתב האישום, זאת מאחר שבכתב האישום נרשם כי העבירה נושאת קנס בסך 660 ₪ ובימ"ש קנס את המערער ב- 2,000 ₪ או 20 ימי מאסר. המערער מציין כי גם לפי העבירה בה הורשע בסופו של דבר הקנס עומד על 600 ₪ ולכן העונש שנגזר על המערער גבוה מהקנס המרבי הקבוע בחוק. המשיבה טוענת כי לפי סעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי לביהמ"ש סמכות להרשיע בעבירות העולות מתוך העובדות ואשר לא פורטו בכתב האישום. כן טוענת המשיבה כי הוכח שהמערער היה במקום ופיקח על העבודה והוכח כי הונח חול על המדרכה. לטענת המשיבה, ניתנה למערער ההזדמנות להתגונן והוא טען שלא עשה זאת. לעניין גובה הקנס שנגזר על המערער טוענת המשיבה כי כאשר הנאשם אינו מודה בעבירה ובוחר לנהל את הדיון לביהמ"ש סמכות ליתן קנס גבוה יותר מברירת הקנס הקבועה וזאת על פי סעיף 254 לפקודת העיריות. באשר לזהות הנאשם - המשיבה אינה מתנגדת שהקנס יושת על החברה במקום על המערער. לעניין זה טוען ב"כ המערער כי לחברה מגיעה זכות שימוע שלא ניתנה לה. החלטתי לדחות את הערעור על כל חלקיו. בימ"ש קמא קבע כי הוא מאמץ את עדותו של הפקח, אשר היה במקום, צילם את התמונות, מסר שתי דרישות (ת/3 ו-ת/4) ודיבר עם מנהל העבודה במקום. כידוע, ביהמ"ש שלערעור איננו נוהג להתערב בממצאים עובדתיים ובממצאי מהימנות שנקבעו על ידי ביהמ"ש שראה ושמע את העדויות ממקור ראשון. ראה: ע"פ 347/07 פלוני נ' מדינת ישראל, טרם פורסם (18.11.07); ע"פ 9040/05 אוחיון נ' מדינת ישראל, טרם פורסם (7.12.2006); ע"פ 1280/06 כרמלי נ' מדינת ישראל, טרם פורסם (1.3.2007). בענייננו, מדובר בפקח שהעיד כי היה במקום האירוע ביום האירוע, ראה את הלכלוך בשעה 09.30, צילם אותו ומסר דרישה למנהל העבודה, אחמד, כאשר הוא מבקש לנקות את הלכלוך. לאחר מכן, חזר למקום בשעה 11.33, ראה שהלכלוך נשאר על המדרכה ועל הכביש והגיש את ברירת הקנס על שם המערער למנהל עבודה בשם אחמד, אשר סירב לחתום. הפקח העיד כי אמנם לא ראה את שפיכת החול, אך ראה כי מדובר באותו חומר שהוכנס לאתר הבניה ומאחר שזה אתר הבניה היחיד בכתובת שבנדון הסיק כי מדובר בלכלוך השייך למערער. מנגד העיד המערער כי אתר הבניה שייך לחברה שבבעלותו ובבעלות אדם נוסף וכי החברה בנתה במקום שבנדון בתאריך הרלוונטי לכתב האישום. המערער העיד כי הוא פיקח על אתר הבניה וניהל את העבודה במקום וכן היה במקום בשעות שעובדים שם. על כן, כפי שעולה מהראיות והעדויות שהוגשו לבימ"ש קמא, אין מקום להתערב בהכרעת הדין מאחר שהעובדות נשוא כתב האישום הוכחו. הוכח כי המערער היה אחראי לבניה במקום וכי הלכלוך נגרם על ידי הבניה, אשר הייתה באחריותו ותחת פיקוחו של המערער. לא ניתן לקבל את טענת המערער כי אחמד, אשר קיבל את הודעות ת/3 ו-ת/4 איננו עובד של המערער מאחר שבימ"ש קמא העדיף את עדותו של הפקח לעניין זה ומדובר בממצאי מהימנות, שביהמ"ש שלערעור אינו מתערב בהם, כפי שצוין לעיל. הצילומים שצילם הפקח מחזקים את עדותו וגם לעניין זה אין לקבל את טענת המערער כי אין המדובר בצילומים של אתר הבניה שבנדון, מאחר שבימ"ש קמא העדיף את עדותו של הפקח, אשר צילם את הצילומים. אין לקבל גם את טענת המערער כי לא ידע על הלכלוך וזאת לאור עדותו של הפקח, אשר ביהמ"ש קמא קבע כי עדותו מהימנה עליו, לפיה יידע הפקח את מנהל העבודה אודות הלכלוך וביקש ממנו לפנותו וזאת בטרם הגשת הדו"ח. באשר לציון העבירה בכתב האישום שהינה שונה מהעבירה בה הורשע המערער, הרי שבית המשפט רשאי להרשיע נאשם בעבירה שאינה נזכרת בכתב האישום, מקום בו היא מבוססת על עובדות שנטענו בכתב האישום והוכחו ובתנאי שניתנה לנאשם הזדמנות להתגונן מפני הרשעתו בעובדות הנ"ל וכן בתנאי שאין מדובר בעבירה חמורה מזו שיוחסה לנאשם בכתב האישום המקורי. הדבר משתמע מסעיף 184 לחסד"פ, כמו גם מסעיף 186 לחסד"פ, וכך גם נוהגים בתי המשפט. ראה: ע"פ 2456/06 זכר בוכמן נ' מדינת ישראל, טרם פורסם (2007); ע"פ 8168/05 פלינק נ' מדינת ישראל, טרם פורסם (2007). "ככל שהעובדות, שבגינן מורשע נאשם בעבירה שונה מזו שיוחסה לו נטענו כבר בכתב האישום, כך יקשה יותר על הנאשם לטעון כי נשללה ממנו ההזדמנות הסבירה להתגונן (השוו לדברי השופט ריבלין בע"פ 5140/99 וידאל נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(2) 844, פסקה 24 וההפניות שם; ולדברי השופט לוי בע"פ 6157/03 הוך נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 28.9.05, פסקה 21)". ראה: ע"פ 2456/06 הנ"ל. במקרה דנן, העובדות בגינן הורשע המערער נטענו כבר בכתב האישום - "ליכלך את המדרכה הציבורית והכביש הציבורי שבמקום בחול חצץ ואבק רב שיצאו מאתר הבניה שלו במקום". על כן, ניתן לקבוע כי ניתנה למערער הזדמנות סבירה להתגונן ובדין הרשיע אותו בימ"ש קמא בעבירה שבה הורשע, לאחר שעובדות כתב האישום הוכחו, כאמור לעיל. אינני מקבל גם את טענת המערער כי כתב האישום היה צריך להיות מוגש כנגד החברה בלבד. ייתכן שהיה ניתן להגיש את כתב האישום גם כנגד החברה, אך מאחר שהוכח כי המערער היה האחראי על מקום העבודה וניהל את העבודה במקום בזמן הרלוונטי, זאת לפי עדותו בפני בימ"ש קמא, הרי שניתן היה להרשיעו בביצוע העבירה כאחראי על אתר הבניה ולכן לא נפל כל פגם בהכרעת דינו של בימ"ש קמא גם לעניין זה. באשר לגובה הקנס - לביהמ"ש הסמכות לגזור קנס של 3,300 ₪ על כל "העובר על הוראת חוק עזר" וזאת לפי סעיף 254 לפקודת העיריות. אוסיף עוד כי בדרך כלל יגזר קנס גבוה מהקנס הנקוב בהודעה שהיא ברירת קנס על מי שבחר לנהל משפט במקום לשלם את ברירת הקנס. על כן, אין להתערב גם בגזר דינו של בימ"ש קמא. בסיכומו של דבר, לאור המפורט לעיל, אני דוחה את הערעור על כל חלקיו. שמירת הנקיוןזבלפסולתפינוי אשפה