פסק דין בתאריך 19.12.99 נרשם למערערת דו"ח בגין אי שמירה על ניקיון באופן המניח את דעת המפקח, עבירה על סעיף 9 לחוק העזר לרמת גן (שמירת הנקיון ואיסור העישון), תשי"ח-1958. סכום הקנס בגין ביצוע העבירה האמורה הוא 240 ₪. בהודעת הקנס צוין, כי במידה וזה לא ישולם והמערערת תבקש להישפט על האשמה עליה להתייצב בבית המשפט בתאריך 25.5.00. כתובתה של המערערת, כפי שהיתה בפועל (כך היא מאשרת) וכפי שצוינה בדו"ח, היתה רח' מצדה 23 רמת גן. הדו"ח שוגר למערערת בדואר והגיע ליעדו. ביום 2.1.00 נשלחה על ידי המערערת למשיבה בקשה לביטול הדו"ח. המשיבה ענתה ביום 1.2.00 לבקשת המערערת כי אין מקום לבטל את הדו"ח וכי אם לא תשלם אותו עליה להתייצב למשפט. ביום 11.5.00 נשלחה על ידי המערערת הודעה לבית המשפט לפיה היא כופרת באשמה ומבקשת להישפט, אך מאחר והתאריך 25.5.00 אינו נוח לה, הרי היא מבקשת לקבוע מועד אחר לבירור המשפט. בתאריך 11.7.00 התקיימה ישיבת בית משפט אליה לא התייצבה המערערת אף שזימון נשלח לכתובתה ברח' מצדה 23 רמת גן. הזימון חזר בציון ההערה "לא נדרש". באותה ישיבה לא התקיים דיון לגופו של עניין. בתאריך 5.10.00 התקיימה ישיבה נוספת של בית משפט קמא וגם לישיבה זו לא הופיעה המערערת. בתאריך 23.1.01 התקיימה ישיבה נוספת, שלישית, של בית משפט קמא. גם לישיבה זו לא הופיעה המערערת, אף שהזמנה נשלחה לכתובתה ברח' מצדה 23 רמת גן, אך זאת חזרה בציון ההערה "לא נדרש". בישיבה זו החליט בית המשפט להרשיע את המערערת תוך שהוא מציין כי בהתאם לסעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן: "חוק סדר הדין הפלילי") ותקנה 45 לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד-1974 (להלן: "התקנות"), הוא רואה במערערת כמי שמודה בכל העובדות שנטענו בכתב האישום וגזר את דינה לתשלום קנס של 400 ₪. ביום 1.6.01 נשלחה למערערת הודעה על גזר דינו של בית משפט קמא שוב לכתובתה ברח' מצדה 23 רמת גן, אך גם הודעה זו חזרה - כרגיל, יש לומר - בציון ההערה "לא נדרש". ביום 1.1.04 נשלח למערערת על ידי ב"כ המשיבה מכתב דרישה על פי סעיף 4 לפקודת המיסים (גביה), בו התבקשה המערערת לשלם את הקנס שהוטל עליה בסך 400 ₪, בצירוף תוספת פיגורים, ובסה"כ 700 ₪. הפעם דרישת התשלום נעשתה לכתובתה החדשה של המערערת ברח' עמישב 20 תל-אביב. בתאריך 13.5.04 הגישה המערערת בקשה לבית המשפט לעניינים מקומיים בה ביקשה מבית המשפט להורות למשיבה (עיריית רמת-גן) לחדול מכל ניסיון לבצע את העונש שהוטל עליה, בשל התיישנות גזר הדין ולחילופין בלבד, לבטל את הכרעת דינו וגזר דינו, שכן לטענתה לא קיבלה הודעה על מועד הדיון ולא ידעה על קיומו ומסיבה זו לא התייצבה למשפט. המערערת הוסיפה וציינה, כי הותרת פסק הדין המרשיע על כנו תגרום לה עיוות דין. בתאריך 24.5.04 החליט בית המשפט קמא בזו הלשון: "משנשלחו כתבי בית דין בדואר רשום בכתובת הנכונה והדואר לא נדרש, יש מסירה כדין. הבקשה נדחית". תוכן החלטתו זו של בית המשפט הובא לידיעתה של המערערת ביום 4.6.04. ערעורה של המערערת הוא על החלטתו של בית המשפט קמא שדחה את בקשתה האמורה. במהלך הדיון שהתקיים לפנינו ביום 13.3.06, העלתה ב"כ המשיבה, עו"ד מרקוס, טענה מקדמית, לפיה הוגש הערעור באיחור ניכר ומשכך יש להורות על דחייתו על הסף, מחמת אותו איחור, בהעדר בקשה להארכת מועד. ראוי לציין, כי המערערת לא השיבה עניינית על טענה זאת של המשיבה, למעט טענה ערטילאית לפיה ציינה במכתב מסויים כי אינה יודעת מה מנסים לגבות ממנה, אך חרף זאת מצאנו לנכון לבחון אותה לגופה. לא בכדי הארכנו בתיאור לוחות הזמנים הרלבנטיים, באשר ניתן ללמוד מהם, כי המדובר במקרה זה בהליך שהוגש באיחור ניכר, על ידי המערערת, שעשתה לה את אי נטילת דברי הדואר הרשומים הנשלחים אליה, למנהג. על פי סעיף 240(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי ותקנה 44א' לתקנות, חלה בעניינה של המערערת "חזקת מסירה", שזו לשונה: "בעבירות תעבורה שעליהם חל סעיף 239 א' לחוק ובעבירות קנס רואים את ההודעה על ביצוע העבירה, ההודעה לתשלום קנס או ההזמנה למשפט לעניין עבירת קנס כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור המסירה אם חלפו 15 ימים מיום שנשלחה בדואר רשום זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב המנעותו מלקבלן". על פי השתלשלות העניינים המתוארת לעיל נשלחו למענה הידוע של המערערת הזמנות לדין ואלו לא נדרשו על ידי המערערת. המערערת אינה טוענת כי המען שאליו נשלחו ההזמנות לדין, ומאוחר יותר גם ההודעה על גזר הדין של בית משפט קמא כי איננו המען הנכון שלה באותה תקופה. משכך חלה בעניין ההזמנות הנ"ל "חזקת מסירה" ואין בפי המערערת כל הסבר המניח את הדעת לסיבה שלא קיבלה את הודעות בית המשפט (כך לטענתה). נהפוך הוא המערערת מציינת הן בבקשתה לביטול פסק הדין והן בהודעת הערעור כי "לא ידוע לה מהי הסיבה שלא קיבלה את הזמנות בית המשפט וכי מדובר בעובדות שאינן בשליטתה" כאשר נטל הראיה על פי תקנה 44 א' הנ"ל לסיבת אי קבלת המסמכים הוא על כתפיה של המערערת ראה לשון התקנה: "...זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלן" (הדגש לא במקור - הערה שלנו). ראה גם את הוראות סעיף 130 (ח') לחוק סדר הדין הפלילי הנוקט אותהלשון "... אם נוכח שהיתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו או אם ראה שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין...". כזכור, הומצא גזר הדין למערערת עוד בשנת 2001 ובהמשך ננקטו כנגדה הליכי גביה, בגינם ניהלה התכתבות ערה עם הפרקליט המטפל בהליכי הגביה מטעם עירית רמת-גן (שבתחומה בוצעה העבירה), עו"ד בדנר, התכתבות בה ציינה מפורשות שידוע לה שמדובר בגזר הדין בתיק הנוכחי. הבקשה שהוגשה לבית משפט קמא (שאנו חייבים להעיר שלא היתה ממש ברורה והיא היתה בראש ובראשונה בקשה להורות על הפסקת הליכי גביה, שספק אם בית המשפט לעניינים מקומיים מוסמך להדרש לה), הוגשה ביום 13.5.04, החלטת כב' השופט מועלם ניתנה ביום 24.5.04 ונשלחה למערערת ביום 31.5.04. ביום 6.6.04, הגישה המערערת "בקשה למתן החלטה", בה אישרה קבלת המכתב מיום 31.5.04, אך סברה שהאופן בו נשלחה אליה החלטת בית המשפט (מזכר של מזכירות בית המשפט), אינו ראוי. כבר ציינו לעיל, שערעור המערערת אינו ברור כל כך. אם בכוונתה להשיג על פסק דינו של בית משפט קמא, הרי שחלף עבר לו המועד להגשת ערעור שכזה, לפני עת ארוכה (הנמדדת בשנים). אם הכוונה היא להשיג על ההחלטה מיום 24.5.04, הרי שמדובר בהליך לא הליך, שלא ברור כיצד ננקט במסגרת ההליך בבית המשפט לעניינים מקומיים. כך או כך, כאמור, דין הערעור להדחות. עם זאת, על מנת להפיס את דעתה של המערערת, שניכר בה שההליך משפיע עליה עמוקות (מעבר למה שראוי לו שישפיע), בחנו את הטענות גם לגופם של דברים ולא מצאנו בהן ממש. כזכור, טענתה של המערערת היא כי גזר דינו של בית משפט קמא התיישן וכי אין לפעול לגבייתו. נתון שאינו שנוי במחלוקת הוא משלוח מכתב ההתראה ע"י ב"כ המשיבה, עו"ד בדנר, ביום 1/1/04 ומשכך, הפסיק מכתב זה את מרוץ התיישנותו של גזר הדין שניתן ביום 23/1/01. ראה לענין זה דברי כב' השופטת דורנר בבג"צ 1618/97 סצ'י נ' עירית תל-אביב, פ"ד נב(2) 542, לפיהם: "כל עוד נשלחות הודעות מדי פרקי הזמן הקצרים משלוש שנים, העונשים על עבירות חניה אינם מתיישנים." הדברים יפים ונכונים גם לענייננו, באשר אין חולק כי דרישת התשלום נשלחה למערערת במועד המוקדם לחלוף אותן שלוש שנים. המסקנה המתבקשת היא, שלא היתה כל מניעה לפעול לגביית חובה של המערערת על-פי גזר הדין שניתן כנגדה כדין, לאחר שהתנהלה באופן בו התנהלה, תוך המנעות רציפה מנטילת דברי דואר המופנים כלפיה. בנסיבות אלה, גם לא היתה כל הצדקה שהיא לבטל את פסק דינו של בית משפט קמא בשנת 2001, ממנו התעלמה המערערת עת ארוכה, עד שננקטו כנגדה הליכי גביה. הערעור נדחה. קנס