פסק דין בפני ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום בראשון לציון, כב' השופט אברהם היימן, מיום 23.12.05 בת.פ. 4046/05 לפיו הורשעו המערערים בעבירות: לכלוך רשות הרבים לפי סעיפים 2,13 ו-15 לחוק שמירת הנקיון התשמ"ד-1984 וכן בעבירת ניהול עסק ללא רשיון בניגוד לסעיפים 4,14 ו-15 לחוק רישוי עסקים תשכ"ח-1968. הערעור מתייחס הן להכרעת הדין והן לגזר הדין. ביום 13.9.2004 הוגש כנגד המערערים כתב אישום, בו נאמר כי ביום 29.9.03, או בסמוך לכך, פינו המערערים והובילו באמצעות משאית ומכולה פסולת וכן פסולת בנין מדירה המצויה ברח' רוטשילד 39 בפתח-תקוה, בה בוצעו שיפוצים באותה עת. עוד נטען, כי המערערים השליכו את הפסולת בשטח פתוח ברשות הרבים סמוך לתחנת הדלק "סיירים" בחולון. המערערים כפרו בעובדות כתב האישום ובבית משפט קמא התנהלו הוכחות. מטעם התביעה העידו פקח המשטרה הירוקה, מר אלי פרא, הפקח העירוני, מר בלזברג דוד וכן בעלת הדירה בה בוצעו השיפוצים, הגב' אסתר נומה (להלן: "הגב' נומה"). מטעם המערערים העידו המערער מס' 2 וכן המערער מס' 3. בית המשפט קמא פסק כי יש להסיק מן הראיות הנסיבתיות כי המערערים הם שפינו את פסולת הבנין מדירתה של הגב' נומה והם שהשליכו אותה למקום בו נמצאה על ידי הפקחים, והוא מבסס מסקנתו זו, בין היתר, על זיהויה של הגב' נומה את מסמכיה האישיים אשר נמצאו בתוככי גל הפסולת, ועל הודאת הנאשמים לפיה הם שסיפקו את חומרי הבנין לדירתה והם שהציבו את המכולה שנועדה לאיסוף הפסולת שנצטברה במסגרת השיפוצים. עוד סומך בית משפט קמא את הכרעתו על המועדים בהם בוצעו השיפוצים, על המועדים בהם פינו המערערים את המכולה וכן על העדר הסבר אחר להמצא הפסולת במקום בו נמצאה, הרחק מדירת המגורים בה בוצעו השיפוצים. הסנגור המלומד טען ארוכות לזכותם של המערערים וסבר כי מסקנת בית משפט קמא מושתתת על השערות בלבד, להבדיל מראיות ומימצאים, ולטענתו המצאות מסמכים אישיים של גב' נומה איננה מעידה בהכרח על השלכת פסולת הבנין ע"י המערערים. לב"כ המערערים אף טרוניה כנגד התביעה, אשר לא חקרה את העד המרכזי, להבנתו, שיכול היה לשפוך אור על זהות משליך האשפה. ב"כ המשיבה תומך בפסק הדין מנימוקיו. ב"כ המשיבה מפנה, בין היתר, לעדותה של הגב' נומה ולזיהויה חלקים מן הפסולת שצולמה באתר ההשלכה שהוצאה מדירת נשוא השיפוץ. עוד מפנה ב"כ המשיבה לסוגיית המהימנות ולקביעות בית המשפט באשר לאמינותם של המערערים. לאחר שבחנתי את פרוטוקול הדיון בבית המשפט קמא, את תיק המוצגים ולאחר שעיינתי מחדש בטיעוני הצדדים, נחה דעתי כי דין הערעור להדחות. אין חולק, כי הגב' נומה ביצעה שיפוצים בדירת הגג שבבעלותה והמצויה בפתח-תקוה. אין אף מחלוקת, כי המערערים הביאו למקום מכולה לצורך פינוי פסולת הבניה שנצטברה במקום לאחר מלאכת השיפוצים. מפרוטוקול הדיון עולה כי הגב' נומה זיהתה חלק מן הפסולת שצולמה ע"י הפקח באתר ההשלכה כפסולת שהוצאה מדירתה היא, וכפי שהעידה בבית משפט קמא: "ש.מציג בפנייך ת/5. ת.זה הדפים שלי. זה בטוח זה דפי ויזה שלי. חשבון סלקום שלי. זה ספח של צ'ק שלי. הכל שלי. זה כל הניירות שהיו לי על הדלפק ובעלי חשב שלא צריך אותם" (עמ' 20 לפרוטוקול מיום 13.11.05). וכן: "... לא יודעת מה שייך לי. המסמכים בתמונה האמצעית שלי מאה אחוז. השקים האלה הם שלי. היה בזה מלט, בטון, החולות. (מצביעה על תמונה אמצעית)". (עמ' 21 לפרוטוקול לעיל). העובדה שחלק אחר של הפסולת שנמצאה במקום לא זוהה על ידי הגב' נומה, איננה יכולה להועיל למערערים, שכן די בזיהוי אותה הפסולת שנמצאה במקום והתבטאה בניירת, מלט, בטון וחולות, שהרי יתכן גם יתכן כי הושלכה במקום פסולת נוספת שהוצאה מדירות אחרות, לאו דווקא ע"י המערערים. הימצאה של פסולת נוספת, אינה גורעת מאחריותם של המערערים. זאת ועוד, המערערים עצמם הודו כי הציבו מכולה ליד דירת הגב' נומה כשבוע לפני ראש השנה בשנת 2003, מועד המתיישב עם עדות הגב' נומה ועם הנטען בכתב האישום בדבר ביצוע העבירה בחודש ספטמבר 2003. בהודעתו ת/7 מאשר המערער מס' 3, כי אכן העמיד מכולה בסמוך לבית משפחת נומה, אולם את טענתו בדבר פריקתה באתר מורשה בהרצליה ולא במקום הנטען בכתב האישום, לא יכול היה לתמוך באסמכתא מתאימה. גם המערער מס' 2 מודה בהודעתו ת/6 כי העמיד מכולה ליד בית משפחת נומה ברח' רוטשילד 39 בפתח-תקוה "לפני ראש השנה" - מועד המתיישב עם עדות גב' נומה ועם המועד הנטען בכתב האישום. אף הוא לא יכול היה להציג אישור כלשהו בדבר קליטת הפסולת שנערמה במכולה באתר מורשה. בית המשפט קמא אף קבע כי עדותה של הגב' נומה הייתה מהימנה עליו, להבדיל מעדותם של המערערים, אשר הותירו עליו רושם שלילי. וכך קובע בית משפט קמא בכל הנוגע לעדותה של הגב' נומה: "על פי עדותה של הגב' נומה, עדות אמינה ביותר של אישה שעשתה עלי רושם חיובי כמדייקת בעדותה ונזהרת מכל משמר מאמירת דבר לא מדויק... על פי עדותה של גב' נומה שהעידה באופן אמין ביותר..." (עמ' 41 + עמ' 43 לפרוטוקול מיום 23.11.05). לעומת זאת התרשם בית המשפט קמא מן המערערים בצורה שלילית וקבע: "הנאשמים 2 ו- 3 העידו במשך שעה ארוכה כל אחד בתורו. הרושם שעשו היה שלילי ביותר. עדותם אופיינה במכנה משותף בולט במיוחד והוא מאמץ בלתי נלאה להתחמק מתשובות לשאלות קונקרטיות... כך לדוגמא בשאלה אם עיסוקה של נאשמת הוא בפינוי פסולת משיב נאשם 2 באופן נחרץ בשלילה, תשובה שקרית בעליל שהרי כמעט במשך כל עדותו מעיד על דרך פינוי פסולת על ידי הנאשמת" (עמ' 42 לפרוטוקול מיום 23.11.05). הלכה מימים ימימה קובעת כי בית המשפט לערעורים לא יתערב בדרך כלל בסוגית מהימנות, שכן רק הערכאה הדיונית יכולה הייתה להתרשם באופן בלתי אמצעי מעדותם של העדים שהופיעו בפניה. לכל הנ"ל אף מצטרפת העובדה לפיה לא הציגו המערערים הסבר אפשרי להימצאה של פסולת שהוצאה מדירת הגב' נומה באתר ההשלכה הנמצא בחולון, שעה שהדירה בה בוצעו השיפוצים נמצאת בפתח תקווה, ושעה שלא סביר להניח כי גב' נומה נסעה מפתח-תקווה לחולון על מנת לרוקן את פח האשפה הביתי שלה. מכל הראיות המצטברות לעיל רשאי היה בית משפט קמא לקבוע כי אשמתם של המערערים ואחריותם להשלכת הפסולת אכן הוכחה מעבר לכל ספק סביר. דין הערעור להידחות אף בסוגיית רישיון העסק. מהודעות המערערים ומעדותם בבית המשפט עולה כי בבעלות החברה מכולות רבות וכי היא אכן עוסקת בפינוי פסולת מאתרי בנייה. עיסוק שכזה מצריך רישיון עסק, ובהעדרו - קם הבסיס להרשעה. לא מצאתי אף מקום להתערב בגובה הקנס. הקנס שהושת על המערערים איננו חורג מגבולות הענישה המקובלים. התוצאה היא שהערעור נדחה. פסולתשיפוצניקשיפוצים