הכרעת דין כתב האישום שהוגש ב- 9.09.04 לבית המשפט, מייחס לחברת חוג חומרי בניין בע"מ (להלן: "חברת חוג"), לחברת גת תל-אביב קרמיקה חומרי בניין (2000) בע"מ (להלן: "חברת גת"), לבעלים ולמנהל של החברות גבריאל והדי (להלן: "ווהדי"), ולמשה ביטון (להלן: "ביטון"), לכלוך רשות הרבים בניגוד לסעיפים 2, 13(ב)(1) ו-15 לחוק שמירת הניקיון, התשמ"ד-1984 (להלן: "חוק שמירת הניקיון"). ווהדי והחברות מואשמים בנוסף, בניהול עסק ללא רישיון בניגוד לסעיפים 4, 14 ו-15 לחוק רישוי עסקים, תשכ"ח-1968 (להלן: "חוק רישוי עסקים"). על פי כתב האישום במספר תאריכים במהלך דצמבר 2002, השליך ביטון פסולת ופסולת בניין (להלן: "הפסולת") במגרש פתוח שליד רחוב הברזל 2 תל אביב (להלן: "האתר") ממשאית מס 15-821-15 שבבעלות חברת חוג (להלן: "המשאית"). בישיבת ההקראה הודו הנאשמים ווהדי וביטון בסעיפים 1 ו-2 לכתב האישום, הם לא הכחישו השלכת הפסולת במקום ובזמן שבכתב האישום ואף על פי כן כפרו באישום וטענו להגנתם שטעו בתום לב וטעותם מקימה להם הגנה מפני אישום בפלילים. לביסוס האישום העידו לתביעה: עובד אגף הפיקוח בעיריית תל אביב - חיים מזרחי (עמ' 5-9), מפקח וחוקר במשטרה הירוקה במשרד לאיכות הסביבה - זיו שחר (עמ' 9- 13, להלן: "המפקח" ואו "שחר"). להגנה העידו הנאשמים ווהדי (עמ' 16-20), ביטון (עמ' 20-25) וחברו של ווהדי, נהג משאית להובלת חומרי בניין - אברהם לביא (עמ' 26-30). יריעת המחלוקת בין הצדדים לא השתנתה במהלך שמיעת הראיות והיא נשארה ממוקדת בשאלת טעותם של הנאשמים באשר לחוקיות השלכת הפסולת שביטון השליך באתר, שלוש פעמים בדצמבר 2002, בשליחותו של ווהדי, כפי שהודה והצביע בפני חיים מזרחי. התובע טען שלנוכח סיווגן של עבירות על חוק הניקיון כעבירות מסוג אחריות קפידה, טענת "טעות במצב דברים" לא יכולה לעמוד לנאשמים. מכיוון שעבירות מסוג זה אינן מחייבות הוכחת היסוד הנפשי, ודי בהוכחת היסוד הפיזי לביסוס ההרשעה. לפיכך, טעותם של הנאשמים, שהאתר הוא בגדר אתר חוקי לא יכולה להועיל להם. לחילופין טען התובע, שגם אלמלא סיווגן של העבירות כעבירות מסוג אחריות קפידה, טענת טעות במצב דברים לא הייתה עומדת להם במקרה זה. שכן לגישתו, טעותם לא היתה כנה וסבירה, מטעמים שונים אותם פרט בסעיפים 11 ד' - ט' בסיכומיו. התובע ביקש להרשיע את כל הנאשמים בלכלוך רשות הרבים בניגוד לסעיף 2 לחוק הניקיון. באשר לניהול עסק ללא רישיון לפי חוק רישוי עסקים, הפנה התובע להודאת ווהדי בהובלת פסולת ללא רישיון עסק (בהקראה עמ' 1 ש' 4 ובעדותו עמ' 17 ש' 3 ועמ' 19 ש' 4-5) וביקש להשתית עליה הרשעתם של ווהדי והחברות. הסניגור טען בסעיפים 3א' ו-4 לסיכומיו, שעדי התביעה מסרו עדויות מגמתיות וחד צדדיות. לעומתם הנאשמים ראויים, לדעתו, לאימונו המלא של בית המשפט. הסניגור ביקש לקבל את גירסתם המהימנה, שהאתר היה מגודר והשלכת הפסולת בתחומו נעשתה כנגד תשלום, המשתקף בחשבוניות ת/4א+ב. נתונים אלו בהצטרפם למעשיהם הגלויים של הנאשמים מוכיחים את תום לבם ומבססים מסקנה שהם פעלו מתוך טעות, בהאמינם שהאתר הוא אתר חוקי, שמותר להשליך בו פסולת. הסניגור חלק על גישת התובע לפיה די בהוכחת היסודות הפיזיים של עבירת השלכת פסולת ופסולת בניין ברשות הרבים. הסניגור הדגיש שכל הפעילות נעשתה במסגרת חברת גת, ומשכך יש, לדעתו, לזכות את חברת חוג, שנגדה לא הובאו כל ראיות, פרט לעובדה שהמשאית רשומה על שמה. מודע לכך שווהדי הודה שהפסולת הובלה ללא רישיון לפי חוק רישוי עסקים, טען הסניגור שאין בהודאה די לביסוס הרשעה בניהול עסק ללא רישיון, משום שנתקבלה בשלב שבו הנאשמים לא היו מיוצגים. לדעתו ההודאה נסתרת בדברים שהנאשמים אמרו. התביעה לא הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה, ולא הביאה אישור ממחלקת הרישוי ברשות הרלוונטית. הסניגור נסמך על פסק דין בתיק פלילי 3876/00 שיצא מלפני חברתי לערכאה כב' השופטת מ. אגמון, מבלי לציין את שמות הצדדים ואת שם בית המשפט כפי שמחייבים כללי הציטוט האחיד. באשר לאחריותו של נושא משרה בתאגיד מפנה הסניגור שוב לפסק דין כלשהו, ואין לי אלא להניח, שכוונתו לת.פ. 3876/00 שהוזכר לעיל. גם בהקשר זה טען הסניגור, שהתביעה לא הוכיחה את היסודות הצריכים לביסוס מסקנה שהנאשמים ו/או מי מהם ביצעו את העבירה. לאחר ששמעתי את העדים ועיינתי במוצגים ובסיכומי באי כוח הצדדים הגעתי למסקנות כדלקמן: א. אמינות העדים 1. עדי התביעה עובדי ציבור חסרי פניות וחסרי עניין אישי בתוצאות המשפט, עשו עלי רושם אמין ואני מקבלת אותן. העד מזרחי תוך כדי ביצוע תפקידו כמפקח בעיריית תל- אביב, פגש ב-16.12.02 את ביטון באתר בסמוך לפסולת שהשליך. בו ביום ערך את הדו"ח ת/1, שבו תעד את פעולותיו ודברים שאמר לו ביטון במקום. הוא צילם את התמונות ת/2, שמשתקף בהם איזור נרחב מזוהם בערימות פסולת שהושלכו באופן ספונטני ללא גידור וללא תשתיות. העד שחר גבה הודעותיהם של ווהדי וביטון רשם את דבריהם במדויק. הוא קיבל מידיו של ווהדי חשבוניות והיתר זמני שאותם צרף לתיק, ניסה לאתר אדם בשם יצחק חגואל שאותו איזכר ווהדי בהודעתו ובמכתבו ת/1, מאמציו לא העלו דבר. אני נותנת לדבריהם משקל ראייתי מלא ומקבלת שביטון השליך את הפסולת ברשות הרבים לא הרחק מנחל הירקון. 2. הנאשמים שעל אמינותם אעמוד בהמשך, לכשאדרש לטענתם באשר לתום לבם. כאן אסתפק רק באמרה, שבמיוחד גירסתו של ווהדי לא שכנעה אותי ואני מוצאת אותה מפוקפקת על פניה. למרות המחיר ששולם לכאורה, כמשתקף בחשבוניות ת/4 א+ב והפעילות הגלויה, אינני מקבלת ש"חזותו" של האתר היתה כ"חזות" אתר פסולת חוקי. ב. ייחודן של העבירות מסוג אחריות קפידה 1. ככלל עבירה היא בגדר עבירה מסוג אחריות קפידה אם נקבע כך במפורש בחוק. 2. מן המפורסמות הוא שבעבירות מסוג אחריות קפידה, פטורה התביעה מהחובה להוכיח את היסוד הנפשי. אך גם בעבירות מסוג זה, עצם הוכחת יסוד הפיסי לא מכריע את גורלו של הנאשם לשבט. הגדרתה של עבירה מסוג אחריות קפידה איננו מאיין את הסייגים לאחריות הקבועים בחוק העונשין תשל"ז - 1977. להבדיל מעבירות מחשבה פלילית ורשלנות, בעבירות מסוג אחרית קפידה לאחר שהתביעה מוכיחה את היסוד הפיסי עובר נטל השיכנוע לנאשם. המחוקק מאפשר לו להוכיח שיש לו הגנה הפוטרת אותו מאחריות. טעות במצב דברים היא אחד מהסייגים לאחריות. סעיף 34 (יח) לחוק העונשין קובע לאמור: (א) העושה מעשה בדמותו מצב דברים שאיננו קיים, לא יישא באחריות פלילית אלא במידה שהיה נושא בה אילו היה המצב כפי שדימה אותו. (ב) סעיף קטן (א) יחול גם על עבירות רשלנות, ובלבד שהטעות היתה סבירה, ועל עבירה של אחריות קפידה בכפוף לאמור בס' 22 (ב). וסעיף 22 (ב) לחוק העונשין קובע: לא ישא אדם באחריות לפי סעיף זה אם נהג ללא מחשבה פלילית וללא רשלנות ועשה את כל שניתן למנוע את העבירה; הטוען טענה כאמור - עליו הראיה. 3. בפסקי דין רבים, נדרש בית המשפט לעבירות מסוג אחריות קפידה ולהעברת הנטל לנאשם ראו למשל רע"פ 26/97 26/97 חיים לקס ואח' נ' מ"י, פ"ד נ"ב (2), 673 מפי כב' השופטת בייניש: "...בעבירות האחריות הקפידה תצא התביעה ידי חובת ההוכחה הנדרשת להרשעה אם תוכיח את היסוד העובדתי שבעבירות. לפיכך, בעבירות האחריות הקפידה מועבר הנטל לשכמו של הנאשם להוכיח כי יש לו הגנה הפוטרת אותו מאחריות....האחריות הקפידה הונהגה על ידי המחוקק בעבירות מיוחדות שנועדו להסדיר תחומים מסויימים בחיי החברה... ". 4. על פי הוראת סעיף 13 (ו) לחוק הניקיון, העבירות המנויות בחוק זה, הן עבירות מסוג אחריות קפידה. 5. במקרה שבפני אין מחלוקת שביטון, בשליחות ווהדי השליך פסולת באתר. משכך עבר הנטל לנאשמים להוכיח את התנאים המקימים להם הגנה על פי דין. 6. עליי לבדוק, איפוא, אם הרימו הנאשמים את הנטל המוטל עליהם, ולשם כך חובתי להידרש לגרסאותיהם ולבחון אותן במבחן כפול : א. האם אכן טעו? ב. אם עשו כל שניתן למנוע את הטעות, שהביאה אותם לבצע את העבירה. תשובה חיובית לשתי השאלות תפטור אותם מאחריות פלילית. 7. כפי שנאמר לעיל, גירסתם של הנאשמים נראית לי מסופקת, ואף על פי כן מוכנה אני לצאת מהנחה לטובתם, ולקבל שווהדי שמע מחברו - שכנו לביא, שבצפון תל-אביב נפתח אתר חוקי חדש לשפיכת פסולת. מוכנה אני ללכת לקראת הנאשמים צעד נוסף ולקבל שסובייקטיבית ווהאדי קיבל את דבריו של לביא כאמת. ועוד יותר מכך מוכנה אני לקבל שביטון האמין למעסיקו והיה סמוך ובטוח שזה האחרון לא יכשיל אותו וששניהם טעו לחשוב שמדובר באתר מורשה וחוקי. 8. גם ביציאה מנקודת מוצא זו, הגנת הנאשמים איננה עוברת את מבחן המשוכה השניה. הנאשמים לא פעלו כפי שהחוק מחייב אותם, ולא עשו את כל שניתן למנוע את הטעות, שהביאה אותם לבצע את העבירה. 9. ווהדי לא יצא למקום, לא פגש את הבעלים, לא בדק מהן, אם בכלל זכויותיהם בשטח, לא ראה היתר, לא טען, וכמובן שלא שיכנע, שדרש מלביא לבדוק קיומו של היתר. הוא הסתפק בדבריו של לביא מבלי לבדוק אותם. 10. ביטון הגיע למקום שלא נראה לו כאתר פסולת (ת/3 עמ' 2 ש' 8-10, בפרוטוקול עמ' 23 ש' 10). חשדו, שאסור לזהם שם היה מוצדק על פי המתשקף בתמונות ת/2. ביטון הפנה ספקותיו לווהדי, שלמרבה הצער לא הורה על עיכוב פריקת הפסולת לצורך עריכת ברור של ממש, בעירייה או בכל רשות מוסמכת אחרת, אלא הזדרז להפיג חששותיו של ביטון. ביטון מצדו לא בדק בשטח אם קיימים שער או שלט או סימן רשמי כל שהוא המוכיח כשרותו של אתר הפסולת החדש. 11. הסתמכות על עדות שמיעה, של מי שאיננו בר סמכא כפי שהסתמכו ווהדי וביטון איננה מקימה הגנת טעות בתום לב. חובתו של אזרח לבדוק היטב את המצב העובדתי לאשורו ולעשות הכל למנוע הטעות ולא לעבור על האיסור שבחוק. מתן לגיטימציה להסתמכות על אימרתו של מאן דהו, המחליט לעשות כסף קל במחיר פגיעה באינטרס ציבורי חשוב תוך הכשלת פתאים, עוצמי עיניים או מי שמוכנים להסתכן מסיבותיהם בהפרת החוק תסכל כליל את התכלית החקיקתית. 12. מכאן מסקנתי שהנאשמים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם ולא עומדת להם הגנת טעות במצב דברים. 13. רישיון עסק - ווהדי העסיק את ביטון כנהג להובלת פסולת, ראו עדותו של ביטון (עמ' 20 ש' 15 ת/3 עמ' 1 ש' 3, עמ' 2 ש' 3), וסעיף ב' ב- נ/1 שכתב ווהדי : "במסגרת עבודתנו כספקי חומרי בניין, אנו מעניקים שירות לאיסוף פסולת ע"פ בקשת הלקוח..." (הודעתו ת/4 עמ' 1 ש' 3, ועדותו עמ' 16 ש' 4 ואילך ועמ' 17 ש' 3). שינוע פסולת ופסולת בניין הוא עיסוק החייב ברישיון לפי חוק רישוי עסקים פריטים 5.1ב ו- 8.3ב לצו רישוי עסקים (עסקים טיעוני רישוי) תשנ"ה - 1995. ווהדי הודה שאין בידו ואף לא לחברות שלו רישיון עסק להובלת פסולת (ישיבת ההקראה עמ' 1 ש' 4 ת/4 עמ' 2 ש' 16). ההודאה מחייבת את ווהדי ואת החברות ללא קשר לייצוגן. סברתו של ווהדי שההיתר הזמני ת/5 המתיר לו לנהל עסק לחומרי בניין כולל רישיון להובלת פסולת לפי בקשות לקוחותיו, איננה סבירה ואני דוחה אותה. בהיתר ת/5 תנאים מיוחדים ולפיהם מותרת פעילותם של ווהדי וחברת חוג ברחוב ישראל מסלנט 50(1) ת"א-יפו בלבד. תנאים מיוחדים המפורטים בת/5 כוללים איסורים שונים בהקשר לפסולת, באופן הסותר בעליל טענתו של ווהדי (בת/4 עמ' 2 ש' 15), כאילו ההיתר הזמני כולל היתר להוביל פסולת. 14. בעבירות שעניינן העדר רישיון כגון העדר רישיון על פי חוק רישוי עסקים, מוטל על התביעה להוכיח יסוד שלילי. ככזה, הנטל שעל התביעה קל יותר מזה המוטל עליה במשפט פלילי שבו היא חייבת להוכיח יסוד חיובי. ראו בהקשר ספרו של כב' השופט י' קדמי, "על הראיות", הדין בראי הפסיקה, מהדורה משולבת ומעודכנת תשס"ד-2003, עמ' 1494. 15. הרשעתה של חברת חוג - המשאית רשומה על שם חברת חוג, ההיתר ת/5 הוא על שם חברה זו. כתובתה של חברת חוג הוא כתובתה של חברת גת (ת/3 עמ' 1). ביטון העיד שהוא עבד לסירוגין פעם בחברה אחת ופעם באחרת (עמ' 20 ש' 23), ווהדי הוא מנהלן של שתי החברות והוא לא הסביר לא את האבחנה שבניהן ולא את עירוב התחומים. די בנסיבות אלה לבסס אחריותה של חוג לעבירות. 16. אחריות מנהל - סעיף 15 לחוק קובע שנושא משרה בתאגיד חייב לפקח ולעשות כל שניתן למניעת עבירות איסור לכלוך והשלת פסולת ברשות הרבים. משכך - ווהדי כמנהלן של החברות וכ"אני האחר" שלהן, האחריות לנעשה בהן. וגם בהתאם לעקרונות שנקבעו בע"פ 3027/90, חברת מודיעים בינוי ופיתוח נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4), 364. 17. סוף דבר - על יסוד עדויותיהם המהימנות של עדי התביעה המתאשרים ומתחזקים בדברים שהנאשמים הודו בהם, ולאחר דחיית גירסת הנאשמים, אני מקבלת שהתביעה הוכיחה מעל לכל ספק סביר, וכנדרש במשפט פלילי, את האשמות המיוחסות לנאשמים ובהתאם לכך אני מרשיעה אותם בעבירות המפורטות בכתב האישום. פסולת