הכרעת דין רקע והליכים 1. כתב האישום שהוגש כנגד הנאשם מייחס לו עבירה של השלכת פסולת ברשות הרבים בניגוד לסעיפים 2 ו- 13 לחוק שמירת הנקיון התשמ"ד - 1984 [להלן: "החוק"]. מתואר כיצד בסמוך ליום 22.08.2003 בשעה 14:30, הושלכה פסולת מסוג שמן שחור מכלי שיט בשם "סרפר 1" - "מלודי קליר" המצוי באחריות הנאשם [להלן: "כלי השיט"]. הפסולת הושלכה באזור המרינה באילת, עת זרמה לאורך דופן כלי השיט ומשם לים, במקום רגיש וברשות הרבים. 2. הנאשם כפר בעובדות כתב האישום וטען כי הבעלים של כלי השיט הינו חברה, כך שאין אפשרות להגיש את כתב האישום כנגדו. הנאשם הוסיף וטען להפללתו בעובדות כתב האישום, לאחר ששהה בצפון הארץ וחברת הפניקס הכניסה את כלי השיט למרינה על מנת שלא "יברח ממעצר". 3. מטעם המאשימה העידו ה.ה. יוליק שומר - מפקח אגף איכות הסביבה ואגף ים וחופים [להלן: "שומר"]; עוז גורן - סגן מנהל תחנה למניעת זיהום ים במשרד לאיכות הסביבה [להלן: גורן"] ומר דורון הלר - מנהל המרינה באילת [להלן: "הלר"]. מטעם הנאשם העידו הוא עצמו, מר לבנה מטעם מנהל הספנות [להלן: "מספ"ן"] ומר כפכפי - עובד המרינה שדיווח על האירוע נשוא האישום. 4. לא אוכל להתחיל בתיאור פרשותיהם של הצדדים מבלי להבהיר את דרך התנהלותו הדיונית של הנאשם. הנאשם הגיש אין ספור בקשות בנושאים שונים, עד שבעיצומו של ההליך ובנסיון לנהל את הדיון כיאות, הוריתי על מינוי הסניגוריה הציבורית לייצוג הנאשם. זאת על אף שהמדובר באישום שבסיסו ברירת קנס. הסניגור המלומד, שניסה ככל יכולתו לסייע לנאשם ואף לתקינותו של ההליך, פוטר במהלכו. לא ראיתי טעם חריג המצדיק כפיית ייצוג במצב דברים זה, שעה שאף נוהלה אחת הישיבות כשהנאשם והסניגור חוקרים את העדים בנפרד. - הנאשם הגיש 8 בקשות ובקשות חוזרות לזימון עדי הגנה, שהתקבלו, או שהובהרה החזרתיות המיותרת עליהן. - הוגשה בקשה לאיחוד תיקים עם ת.פ. 1621/05 אותה דחיתי [ר' החלטה מיום 26.02.2006]. - הוגשה בקשה חוזרת לאיחוד תיקים, הכוללת בקשה שמינית במספר לזימון עדי הגנה נוספים ובהם כב' הנשיא בדימוס השופט מ. שמגר [ר' החלטותיי מן הימים 05.01.2006, 18.01.2006, 05.02.2006, 27.06.2007]. ניתנה לנאשם הזדמנות לעתור לזימון מחודש של עדים, ועד ליום 04.06.2006 הותרתי בפניו דלת פתוחה בהקשר זה. הנאשם המיוצג לא הגיש בקשה נוספת לזימון עדים. - 4 בקשות הוגשו בכדי לעצור השמדת ראיות בעצם התנגדות הנאשם לפירוק כלי השיט הדולף, המסוכן והשוקע. בהעדרו של הנאשם מן הדיון כפי שנקבע לצורך כך, ניתן למאשימה צו כמבוקש, תוך הותרת פרקי זמן נאותים לנאשם לתעד כל ראיה שימצא לנכון [ר' החלטה מיום 27.06.2005; ת/11-ת/12 - תמונות ביחס למצב כלי השיט והסכם לפירוקו בעלות של 100,000 ש"ח]. אפשרתי את פירוק כלי השיט לאחר שנמצא כי אין בו סיפון כראיה אפשרית בתיק ונוכח קיומם של עדים לנאשם היכולים למסור גרסתם על פירוקו. הוריתי על פיצול הפירוק - מנועים תחילה ושלד בהמשך, עד לעדכונו של הנאשם. הוגשה בקשה דומה למבקר המדינה עם העתקים למנהל בתי המשפט, מנהל המרינה ותיק ביהמ"ש. עוד הוגשה בקשה לביטול החלטתי המאפשרת את פירוק כלי השיט, זאת לאחר פרק זמן בו הוריתי על שמירת מצב קיים כפי בקשת הנאשם [ר' החלטותיי מן הימים 06.07.2006]. - לא פחות מ- 10 בקשות הוגשו לפסילתי מלשבת בהמשך הדיון, בנימוקים מנימוקים שונים, החל מהחלטות דיוניות שלא נשאו חן בעיניי הנאשם, המשך בהאשמות נחזות כי מותב זה "גרר" בעצמו את כלי השיט לתוככי המרינה, ואף "נתן" שוחד נחזה לחברת הפניקס ועדיפות לעובדי מדינה וכלה ב"פירוק" כלי השיט על ידי מותב זה וכתיבת פרוטוקול דיון ממושך בכתב ידו של הח"מ בשעות הערב - מהלך שזכה אף הוא לבקשה נוספת לפסילתי רק משום העדרה של קלדנית מן האולם. נדירות החלטותיי במהלך ההליך שלא זכו לבקשת פסילה ואף המנעות מהחלטות טרם קבלת תגובת המאשימה או הנאשם, זכתה לבקשה לפסילתי [ר' החלטותיי מן הימים 26.04.2007, 15.05.2006, 11.05.2006, 04.06.2006, 11.06.2006, 03.07.2006 ו- 09.07.2007]. לא הוגש ערעור על ההחלטות הדוחות את העתירה לפסילתי, על אף שהדיון עוכב לצורך זאת כבקשת הנאשם. - עוד הוגשו בקשות לבזיון בימ"ש נטען מטעם גורן בשיתוף אנשי מספ"ן - ה"ה רונה ולבנה, ולהעברת הדיון לבימ"ש לימאות בחיפה. בקשותיו האחרונה של הנאשם הינן למעמד של עד מדינה ול"עצירת" ההליכים [ר' אף החלטותיי מ- 20.06.2007 ו- 28.06.2007 ו- 10.07.2007]. פרשת התביעה 5. שומר העיד כי קיבל דווח על הארוע נשוא האישום מעובד המרינה והגיע עמו למקום. העד ראה שמן על המים ליד כלי השיט. העד והעובד עלו על כלי השיט שהיה נטוש וראו עליו מיכל עם חומר שחור עם ריח של שמן הנשפך מן הסיפון לים. מיד החלו נסיונות לעצור את זרימת הזיהום עם סמרטוטים והעד קרא לגורן בהמתנה לעזרה בניקוי השמן. כשהגיעה עזרה, הושמו סופגים במים ונוקה השמן מכלי השיט. הוצגו מזכר שכתב העד ותמונות שצילם [ת/1-2א-ג]. הכיתוב על גבי התמונות הינו בכתב ידו של העד, המצביע על דופן הספינה עליו נחזית נזילת השמן, הכתמים שבמים והסמרטוטים שהושמו לספיגה. כן הוצג ת/3 - הודעה שנתן העד לגורן הממונה עליו ועל הארוע. העד אינו מכיר את הנאשם והוא פוגש בו לראשונה בביהמ"ש [ר' פרו' עמ' 3-5]. 6. מחקירתו הנגדית של העד עולה נסיונו הרב בזיהומי ים וכיצד הבחין בעשרות ליטרים של שמן הנשפך לים. מובהר כי מהירות הרוח אינה קבועה וכי החומר המזהם יכול להיות גם זפת או מזוט או נפט [ר' פרו' עמ' 6 שו' 7-22]. עוד מובהר כי זרימת החומר המזהם הייתה מסיפון כלי השיט לים ולא מירכתיו לחרטומו [ר' פרו' עמ' 7 שו' 25-29; עמ' 8 שו' 1-3]. 7. גורן העיד כי הוכשר כמפקח למניעת זיהום ים והוא זה החתום על ת/4 - הודעה לתשלום קנס שהוצאה לנאשם בגין הארוע נשוא האישום. העד מתאר כיצד שומר הודיע לו על הארוע, וכשהגיע למקום ראה דלק שחור במים ואמצעי ספיגה ראשוניים. עקבות הדלק הובילו לכלי השיט, שעל דופנו וסיפונו נראו סימני דלק: "סימני הדלק הובילו מהסיפון הראשי של הספינה לכיוון דופן שמאל, על הדופן ועד המים, במים ועד לחוף" [ר' פר' עמ' 9 שו' 11-12]. העד מבהיר כי המדובר בשמן או דלק [שם שו' 14-16]. הוצגו תמונות שצילם העד [ר' ת/5א-ב] בהן נראה כלי השיט וזיהום הסלעים לאורך הטיילת. כן נראים סופגי הזיהום בשם "פום פום" שתכונתם ספיגת דלקים בלבד ולא מים. מובהר כי המדובר בחלק בלבד מן הזהום כפי שזה נחזה בתמונות, שכן: "הייתה כמות של כמה עשרות מטרים מרובעים במים אך לא רואים פה את כל הכמות" [ר' פרו' עמ' 10 שו' 10 ו- 11]. עוד מודגש כי הטמפרטורה בעת האירוע הגיעה קרוב ל- 40 מעלות, כך שהדלק היה במצב "מאוד נזיל" ושימת הלב בהקשר זה מופנית ל- ת/5ב בו נראה מפקח מנקה את דופן כלי השיט מדלק שעדיין מטפטף וזורם [שם שו' 13-15, ר' אף ת/6-8]. גורן מציין כי המדובר בכלי שיט נטוש ללא השגחה ופרוץ לעוברים ושבים. זאת על סמך הגעתו למקום פעמים רבות מתוקף תפקידו לביצוע פעולות שונות ותמיד ללא ליווי או אחריות של בעל תפקיד או בעלים לכלי השיט [שם, שו' 29-30]. גורן יודע כי הנאשם הוא הבעלים האחראי על כלי השיט נוכח מגעים שהיו לו עמו טרם הארוע, במהלכו ולאחריו [ר' פרו' עמ' 11 שו' 1-2], והוא מדגיש כי: ”... אוסיף כי הספינה מהווה מפגע סביבתי חמור שאילץ את המשרד לאיכות הסביבה לבצע פניה למשרד התחבורה, לראש מנהל הספנות כדי לבצע פעולות בספינה אשר ימנעו פגיעה סביבתי כוללת. אציין כי הספינה היתה תחת פניה של המשרד לאיכות הסביבה. הפניה היתה לגבי פינוי הספינה והסרת המפגע הסביבתי. פינוי נוזלים מהספינה... זה עלה 6,000 ש"ח. הוגשה בקשה לבעלי הספינה לבצע פינוי של הנוזלים: שמנים, דלקים.... לנאשם “ ר' פרו' עמ' 11 שו' 4-9]. גורן פנה לנאשם, דיבר איתו בעצמו ומשזה חדל מלבצע את הפעולות הנדרשות, הוסר המפגע ע"י הרשויות בשנת 2001 לערך [שם, שו' 13-16]. כן הוגש ת/9 - הוראה לפעולת פינוי כלי השיט, בעקבות בקשה לביצוע פעולות נדרשות נוכח מצבו. המסמך נמסר ישירות לנאשם על ידי שוטר [שם, שו' 17-28]. ת/10 הינו אישור מסירת הודעת תשלום דו"ח לנאשם ע"י השוטר [רס"ר נורברטו]. לגורן אין סכסוך אישי עם הנאשם. לטענות הנאשם לפיהן גורן "לקח שוחד", הוא מבהיר כי הוא עובד מדינה ולא קיים "גמול מיוחד" בגין מילוי דו"חות [ר' פרו' עמ' 12 שו' 7-18]. 8. מחקירתו הנגדית של גורן עולה כי יכול ובסוף שנת 1995 הגיע כלי השיט למרינה. עומק המים במקום הוא כ- 6 מטר, וכלי השיט אינו יכול לעבור מתחת לגשר המרינה כשהוא סגור. אין לגורן מושג בדבר משקלו ואורכו של כלי השיט. כלי השיט הוכנס למרינה "כנראה" באחריות משרד התחבורה והנהלת המרינה, בעוד גורן עצמו קשור להחלטות המבוצעות על ידי משרדים אחרים. כלי השיט הוזנח ומצבו התדרדר עד כדי פגיעה בסביבה הימית [ר' עמ' 22 שו' 27-28]. גורן מאשר כי יכול וכך משום שכלי השיט ישב "על הגחון בעת השפל" [ר' פרו' עמ' 23 שו' 4]. זאת ובתוספת לפגיעה בקרקעיתו "עקב היותה לא מאוישת. זה מצב מוזנח ללא בעלים או צוות" [ר' פרו' עמ' 34 שו' 9]. מודגש העדרו של קשר בין פגיעה בתחתית כלי השיט לבין זיהום הים בשמן, כלשון כתב האישום, שלא נגרם ממכלוליו הפנימיים של כלי השיט אלא מסיפונו [ר' פרו' עמ' 34 שו' 12-13]. הזיהום אף לא נגרם בגלל הטיית כלי השיט שכן: "בכל כלי שיט קיימת הטיה משתנית ואין קשר בין הדברים" [שם, שו' 16]. 9. גורן לא הבחין בילדים על כלי השיט במסגרת הבדיקה שנערכה [ר' פרו' עמ' 25 שו' 6-15], אך מאשר קיומה של אפשרות לכך בהיות כלי השיט פרוץ וללא השגחה [שם, שו' 18-19]. מובהר כי אמנם בעליו של כלי שיט אינו צריך להיות נוכח בו למשך 24 שעות ביממה, אך: "מקובל ונדרש שבכל כלי שיט יהיה צוות אחראי" [ר' פרו' עמ' 30 שו' 13-14]. 10. יוער כי לשאלה מדוע "חתר" גורן כנגד הנאשם, הוא מפנה לשני כלי שייט השייכים לנאשם, המהווים מפגע סביבתי "חמור ביותר" ולעובדה כיצד התחייב הנאשם בפניו לפנות את כלי השיט נשוא האישום "תוך חודש ימים" מבלי שיעשה זאת [ר' פרו' עמ' 31 שו' 9-23]. ממכלול עדותו הארוכה של גורן, עולה וחוזרת הדגשתו כי ככל שכלי השיט היה מאויש על ידי צוות בטיחות, היו נמנעים זיהומי הים [ר' פרו' עמ' 34 שו' 19-30] וכיצד הפך כלי השיט לגורם סיכון בטיחותי וזיהומי [ר' אף פרו' עמ' 35 שו' 22-28]. 11. הלר - מנהל המרינה, הוא זה שכתב את הדוח על אירוע זיהום הים נשוא האישום [ר' ת/12]. הלר לא היה במרינה בעת האירוע נשוא האישום והוא יודע על עובד תורן אשר טיפל באירוע ביחד עם אנשי התחנה לזיהום ים. נטען כי בזמן האירוע לא היה צוות על כלי השיט, ולפרקים ביקש הלר מן הנאשם שיאיישו מחמת המפגע והסיכון הקיימים בו לפגיעה בילדים המטפסים על סיפונו והופכים אותו ל"אתר משחקים" [ר' פרו' עמ' 37 שו' 1-15]. הוגש ת/13 - מכתב שכתב הלר לנאשם בדבר "רעיונותיו" של הנאשם לעתידו של כלי השיט. בין היתר צויין במכתב זה כי כלי השיט אינו מתאים לעגינה במרינה כפי שהובהר לנאשם מאז ומתמיד. כלי השיט הוכנס למרינה בעקבות תאונה, כשעד לבירור ההליכים בהקשר זה, התעורר חשש שהוא יוברח מן הארץ. משרד התחבורה הנחה להכניס את כלי השיט למרינה. 12. מודגש מצבו של כלי השיט - מחורר ובסיכון לטביעה. הנאשם קיבל הנחיות להצטייד בתוכנית מאת משרד התחבורה לשם פינוי כלי השיט ולהימנע מביצוע פעולות במרינה ולנטוש אותו באותו מקום לאחר מכן. הנאשם התחייב להציג תוכנית מסודרת לפינוי כלי השיט והונחה שלא להחל בפעולות עד לקבלת אישור לביצוען. בין לבין הוגשו "חצאי תוכניות" מטעם הנאשם ועל אף שהוא יוצג על ידי מהנדס, לא הוצגה תוכנית ראוייה לבחינת המהנדס הראשי של מספ"ן [ר' פרו' עמ' 38]. הנאשם התייצג לפני הלר כבעליו של כלי השיט וכאחראי עליו [ר' פרו' עמ' 39 שו' 1-8]. הנאשם סירב לשאוב מכלי השיט את החומרים המזהמים והנהלת המרינה ביצעה זאת לפי הנחיות משרד התחבורה [ר' פרו' עמ' 39; ת/14 ו- ת/15]. להלר אין סכסוך אישי עם הנאשם, שהינו ידידו שנים טרם רכישת כלי השיט ולדבריו "יש להפריד בין חברות למקצוע" [ר' פרו' עמ' 41 שו' 1-7]. 13. מחקירתו הנגדית של הלר עולה כי התנאים של משרד התחבורה שהוצגו לנאשם לחילוץ כלי השיט אינם מופרזים, והקבלנים שפינו אותו סופו של דבר, נדרשו לעמוד באותם התנאים [ר' פרו' עמ' 41 שו' 31]. העד מאשר דיווח לפיו: "היה... פח וכנראה ילדים העלו אותו לסיפון ובעטו אותו למים" [ר' פרו' עמ' 45 שו' 9-10], אך מובהר כי עדיין בעל כלי השיט הוא זה האחראי למנוע מאחרים לעלות עליו [ר' פרו' עמ' 46 שו' 1]. על רוב כלי השיט במרינה מתקיימת שמירה קבועה [ר' פרו' עמ' 46 שו' 13]. הלר מסכים להנחה שכל בעל כלי שיט חשוף למצב בו ילדים יכולים לעלות לסיפון ולשפוך שמן לים [שם, שו' 16]. מנגד, לא נשללת האפשרות לפיה פח השמן מקורו בכלי השיט עצמו [ר' פרו' עמ' 46 שו' 30-31]. פרשת ההגנה 14. הנאשם מפרט לפרוטוקול כיצד הוכנס כלי השיט למרינה "למעצר" "כפיל בחנות חרסינה" ו"כמעשה חלם", כשהוא במימדים שאינם תואמים את מקום העגינה. יציאת כלי השיט מן המקום נמנעה מן הנאשם, כששפל במרינה פעמים ביום הביא לנזק לגחון כלי השיט. הוצג נ/1 - תצלום כלי השיט העוגן במים עמוקים מחוץ למרינה. למעשה, כלי השיט הוכנס למרינה ל"מעצר" לאחר שהיה מעורב בתאונה בנמל הקישון, במהלכה רמס כלי שיט מבוטחים בחב' הפניקס. כדי להימנע מהברחת כלי השיט נעשה "פשע ימי" לדברי הנאשם והופעל לחץ על ידי חברת הפניקס על גורמים שאישרו את הכנסתו למרינה. הוצגו תמונות נוספות - נ/2-נ/4 - באשר לפירוק כלי השיט ו"ישיבת" חרטומו על הסלעים. 15. לגישת הנאשם, האחריות לחלץ את כלי השיט מן המרינה לפני שיישחק רובצת לפתחם של מי שהכניסוהו למקום. מודגש העדר-כדאיות שבפירוק כלי השיט כשעלות המתכות היתה בשפל, עד להותרתו במרינה על פני כ- 10 שנים. כשמחירי המתכות האמירו, שווי כלי השיט העשוי שכבות כפולות של מתכת "קרץ" למתעניינים. הנאשם הבין כי לא יאפשרו לו "לחתוך" את כלי השיט במרינה ונדרשה ממנו ערבות להוצאתו בגובה של 2.5 מליון ש"ח. הנאשם הסכים כל העת להוצאת כלי השיט מן המקום אך בנשיאת העלות על ידי אחרים ואף העלה הצעות נוספות להפכו לאתר לצוללנים, למסעדה או למוזיאון ימי. איש לא הסכים "ליטול את האחריות" לכך. כלי השיט יצא משליטה והפך למפגע תברואתי עד שלפי צו, הוא רוקן מכל גורם מזהם במקרה שיטבע. באשר לאישום המופנה כלפיו, מבהיר הנאשם כי: "יצא מצב שמישהו אני לא יודע להגדיר אותו, זיהם בזדון בעזרת פח של שמן שהוא לא יותר מ- 20 ליטר, שאו הושלך לסיפון או היה על הסיפון מכיוון הרציף.... השמן הזה בשום אופן אסור היה לו להימצא אחרי צו הניקוי...". ר' פרו' עמ' 55 שו' 25-29. 16. הנאשם מאשר בהגינותו כי אם כלי השיט אינו בתפעול: "צריך 5 או 6 אנשים שישמרו עליה" [ר' פרו' עמ' 56 שו' 2]. זאת בניגוד לצוות נדרש של 40 איש שצריך לדאוג לכלי השיט "ביום יום" ככל שהוא בתפעול. הנאשם מגדיר את האישום כלפיו כ: "זה בדיוק כמו להאשים את הנהג שהמלגזה בנמל, למה יש מצב שהקונטנרים שהוזמנו לא עומדים בתקן" [שם, שו' 21-22], ומסכם במעשה מכוון נטען כלפיו עת הוצאו שני דו"חות סמוכים כלפי שתי ספינות שבבעלותו. הנאשם טוען כי הוא "עז שחורה" וכי ניתנה ערבות על סך 5,000 ש"ח מ"מקורבים" לפירוק כלי השיט. כל אלו בגין רשלנות שבהכנסת כלי השיט באורך של 57 מ' למרינה, כשוחד לטובת חב' הפניקס [ר' עמ' 56 סיפא, עמ' 57 רישא]. 17. בחקירתו הנגדית מבהיר הנאשם כי חברת "קרן ים בע"מ", כלפיה ביקש להפנות את כתב האישום, אינה פעילה מאז שנת 1998 והוא בעל המניות העיקרי בה [ר' פרו' עמ' 57 שו' 7-9; ת/16]. החברה פעלה כשנה בלבד וכל פעילותה הסתכמה בהמצאת פטנט [עמ' 58 שו' 1]. הנאשם אינו זוכר אם ביום אירוע הזיהום נשוא האישום, היה מי מטעמו בכלי השיט [ר' פרו' עמ' 58 שו' 7], אך הוא מינה מישהו מטעמו שישמור על הספינה ויאבטח אותה - שלושה עולים חדשים מחוסרי מגורים שעבדו במרינה כפועלי יאכטות, "והם גרו על הספינה, שמרו עליה והבינו בעבודות ים". וזאת ללא שכר [שם, שו' 11-19]. בהמשך טען הנאשם כי: "בזמן האירוע גרו אנשים לסירוגין על הספינה" [ר' פרו' עמ' 66 שו' 8]. 18. הנאשם מסכים כי האחראי לכלי השיט הוא זה האחראי על השלכת פסולת ממנו [שם, שו' 30] וטוען כי המדובר ב"גוף מסוכן" לכל מי שמסתובב בו. לשאלה בדבר הסתירה הפנימית שבדבריו, טוען הנאשם כי: "היא לא מסוכנת כשלא הולכים עליה" [ר' פרו' עמ' 59 שו' 29]. הנאשם קנה את כלי השיט כדי לחתכו לשניים ונמנע מלממש תוכניותיו בהעדר אישורו של המהנדס הראשי של מספ"ן מר דני לבנה [ר' פרו' עמ' 61 שו' 3-5]. הוגשו ת/18 ו- ת/19 - מכתבים מאת הנאשם המלמדים כי הוא מתייצג כאחראי על כלי השיט. הוגש ת/20 - מכתב מאת הנאשם, ובו טענה כי סיפון כלי השיט זוהם כ"נקמה" על ידי "אנשים שניסו ליטול הספינה ללא מכרז". לא הובאה ראייה כלשהי בתימוכין בטענתו זו של הנאשם [ר' פרו' עמ' 62 שו' 29]. זאת ובתוספת לכך כי אין בידי הנאשם מסמכים להצגה, לפיהם מספ"ן מנע ממנו לגרור את הספינה, על אף שטוען כי יש בידיו "הרבה מסמכים" [ר' פרו' עמ' 64 שו' 8-18] וכי הגיש תוכנית חילוץ באמצעות המהנדס מר שכטרמן המוסכם על ידי הצדדים [ר' פרו' עמ' 65 שו' 1, 6 ו- 23]. 19. תשובתו של הנאשם להעדר ראיות שבידיו בתימוכין בטענתו כי עשו "חגיגה" על כלי השיט כשמחירי המתכות עלו והוצא מכרז ל"מקורבים" היא כי: "מי שנמצא באיזור של מכרה של אבנים יקרות בדרך הטבע לוקח מה שיכול" [ר' פרו' עמ' 68, שו' 8]. לשאלה אם התנער הנאשם מאחריות לספינה, הוא משיב כי אינו יכול ליטול אחריות על משהו שמונעים ממנו [ר' פרו' עמ' 70 שו' 12-13]. לשאלה אילו ראיות יש בידי הנאשם לענין ה"שוחד" הנטען בהקשר של חברת הפניקס, הוא משיב כי עצם המצאות כלי השיט במרינה: "היא שוחד לפניקס חד וחלק" [ר' פרו' עמ' 70 שו' 21-23]. מ"אלף ראיות" שבידיו מציג הנאשם את נ/5, מכתב מטעמו המופנה לגורן, לפיו הוגשו שתי תלונות כנגד ספינות בבעלותו. זאת כראיה נטענת ל"סגירת חשבונות" המתבצעת למולו [ר' פרו' עמ' 70 שו' 26-31, עמ' 71 שו' 1-12; ת/22]. 20. מר לבנה ממספ"ן העיד באשר למידותיו של כלי השיט ומשקלו של הברזל שבו -בהסתמכו על מסמכים מתיק הספינה [ר' פרו' עמ' 74 שו' 1]. מובהר טווח הטעות הנטענת אליה נקלע הנאשם, בהעדר הבנתו ההנדסית, באשר לאורך אותו נקב המהנדס מר שכטרמן כ: "אורך בין שני אנכים ניצבים, או הקטן מאורכו הכללי של כלי השיט" [ר' פרו' עמ' 74 שו' 12-15]. 21. העד מאשר כי כלי השיט העוגן במרינה יכול ויוטה בזמן שפל [ר' פרו' עמ' 75 שו' 31], ועל פי התמונות המוצגות לפניו הוא מאשר הטייה "מעטה מאוד" ויכול ש"יותר" [ר' פרו' עמ' 76 שו' 71-24]. לדברי העד ישנן אוניות ב"מעצר" עם עוגן בחוף ואין זו "חובה" כי הפיקוח הטוב ביותר על כלי שיט מתבצע דווקא במרינה עצמה [ר' פרו' עמ' 77 שו' 12]. מובהר כי כלי השיט נכנס למרינה במצב ציפה ולא ידועה הסיבה לנזק שהוביל לחדירת מים. מכאן העד אינו יכול להביע דיעה באשר לשאלה אם הכנסת כלי השיט למרינה מקורה "בשגיאה" [ר' פרו' עמ' 78 שו' 10-16]. 22. מחקירתו הנגדית של העד עולה הערכתו כי מצב גחון כלי השיט הינו תוצאה של ישיבתו "על סלעים" [ר' פרו' עמ' 78 שו' 26]. העד קיבל את הטיפול בענין שעה שכלי השיט היה במצב מוזנח, מוטה וטומן אפשרות לסיכון עתידי [ר' פרו' עמ' 79 שו' 15-17]. לא נאסר על הנאשם לחלץ את כלי השיט מהמרינה. פנו אל הנאשם בהקשר זה בכתב ובעל פה וביקשו ממנו "לפחות פעמיים" להכין תוכנית חילוץ [שם, שו' 24-26]. נדרשת ערבות לפעילות חילוץ מחמת האפשרות שתיכשל ותעלה בהוצאות גבוהות [שם, שו' 28-30]. הנאשם חדל מהגשת תוכנית שכזו, ולכן מספ"ן פירק את כלי השיט. 23. בחקירתו החוזרת מבהיר מר לבנה לנאשם (כעד הגנה) כי: "אתה היית צריך להוציא אותה ולא אנחנו. זה לא רשות הספנות שמוציאה אותן. הן בבעלות מישהו, הבעלים צריכים לדאוג שהספינות יהיו במצב של כשירות... הספינה מתקרבת למצב של חוסר כשירות. הבעלים צריכים להחזיר אותה לכשירות. התחלנו בתהליך ב- 2002, ב- 2003 כבר היה ממשה באילת וכל הזמן דחית את הדברים האלו, העלית 7-8 רעיונות מה לעשות עם הספינה, רק שלא טיפלת בה כדי לשפר מצבה. במצבה ניתן היה בהתחלה לגרור אותה..." ר' פרו' עמ' 80 שורה 18-23. כמו כן, מובהר כי כי טרם היווצרות החורים בכלי השיט היתה אפשרות כי ימשיך ויעגון בחוף [ר' פרו' עמ' 81 שו' 8-13]. 24. מר גיל כפרפי הוא זה אשר הודיע להלר על זיהום הים לאחר שראה פס שמן שחור במים לאורך הסירות. הזיהום בא מכיוון כלי השיט. בחקירה הנגדית הובהר כי המדובר בכמות שמן של כ-"דלי", הזיהום מתקדם כמטר לכל חצי דקה. העד אינו יודע אם באותו זמן מישהו שמר על הספינה [ר' פרו' עמ' 83 שו' 18]. דיון 25. לאחר שהתרשמתי מעדויות הצדדים, מנסיבות הענין ומאותות האמת כפי שנגלו במהלך הדיון, שוכנעתי כי המאשימה עמדה בנטל החל עליה כדי להוכיח את אשמו של הנאשם מעבר לכל ספק סביר. מצאתי את עדויות המאשימה כמהימנות, רציפות, הגיוניות וכמתארות בדיוק את שהתרחש בכל הנוגע לזיהום שהושלך מכלי השיט של הנאשם אל המים. שוכנעתי כי גרסתו של הנאשם אינה נתמכת בבחינה צולבת של הראיות וההגיון, היא רווייה בפרצות ובסתירות פנימות ולא מצאתי בה מאום מלבד הנחות הנטענות ב"כותרות" מבלי שתתמכנה בראיה כלשהי. 26. למעשה, אין מחלוקת בין הצדדים כי הנאשם הוא זה שהיה אחראי על כלי השיט בעת האישום. כך הוא התייצג וכך הוצגו תוכניותיו האישיות לגבי כלי השיט להבדיל מתוכניותיה של חברת "קרן ים בע"מ" המחוקה מזה כבר בשלב זה. הנאשם אף תומך בדבריו בעובדה הנטענת בכתב האישום לפיה חומר מזהם זרם מדופן כלי השיט אל מי הים [ר' פרו' עמ' 55 שו' 25-28; עמ' 62 שו' 20-26; עמ' 69 שו' 9-14; עמ' 70 שו' 4]. משכך, השאלה העומדת לדיון מתמקדת במידת אחריותו של הנאשם לכלי השיט שהושם לגישתו ב"מעצר" במרינה במסגרת מעשה שוחד ובמסגרת שאינה תואמת את מידותיו. ככל שייקבע כי הנאשם אחראי לכלי השיט, יש לבחון אם פעל בסבירות המתבקשת כדי למנוע את הזיהום נשוא האישום. 27. הנאשם חדל מהוכחת "שוחד" או כוונה פסולה אחרת בהשמת כלי השיט במרינה, וזאת על אף טענתו כי ניתן שוחד "מוכח" [ר' בקשתו מיום 08.05.2006 באשר לפירוק כלי השיט]. לא הוכחו אף מעשים פסולים אחרים מאת צד ג' כלשהו, ולא שוכנעתי כי אחריותו של הנאשם הכוללת לגבי כלי השיט, נגרעת משהו נוכח עגינתו במרינה. אף לגרסת הנאשם הוא הבין את האחריות החלה עליו וטרח כי תוצג שמירה כלשהי במקום. יחד עם זאת, שוכנעתי כי הנאשם - האחראי הבלעדי לכלי השיט, לא נקט בכל האמצעים הסבירים למנוע את הזיהום נשוא האישום. 28. סעיף 1 לחוק מגדיר "השלכה" של פסולת כ: ”לרבות זריקה, שפיכה, נטישה, השארה או גרם לכלוך באופן אחר “ [ההדגשות הוספו]. סעיף 2 לחוק קובע כי: ”לא ישליך אדם פסולת בניין או גרוטות רכב ברשות הרבים או מרשות הרבים לרשות היחיד, ולא ילכלך את רשות הרבים“. סעיף 3(ג) לחוק קובע חזקה לענין השלכת פסולת, לפיה: ”הוכח כי פסולת הושלכה מכלי שיט, רואים לענין סעיף 2 את בעל כלי השיט, קברניטו, מפעילו או האחראי לו, כאילו הוא השליך את הפסולת, זולת אם הוכיח שלא הוא עשה כן וכי המעשה נעשה שלא בידיעתו והוא נקט את כל האמצעים הסבירים למנוע את ההשלכה ולגלות את זהותו של משליך הפסולת “ [הדגשות הוספו]. 29. לענין אחריותו האישית של הנאשם לאירוע נשוא האישום - לא ראיתי כיצד ניתן להגדיר את מספ"ן או אחר כ"אחראי" על כלי השיט אף אם הוא "עצור". בעצם מגבלת תנועה על כלי השיט הנדרש להליך משפטי, אין כדי להסיר אחריות מבעליו בהקשר לתפקודו הכולל. "מעצרו" של כלי השיט לא מנע מן הנאשם לבחון מכלול שלם של תוכניות חלופיות בהקשר אליו, שאף אחת מהן לא יצאה אל הפועל. גם בנתון זה יש כדי להצביע על אחריותו של הנאשם לכלי השיט. גם חברת "קרן ים בע"מ" אינה אחראית לכלי השיט חלף הנאשם. החברה נועדה לשם יצירת פטנט, היא בבעלותו של הנאשם, היא פעלה כשנה והיא מחוקה מזה שנים טרם אירועי כתב האישום. 30. זיהום מי הים כמתואר בכתב האישום מהווה "השלכה" של פסולת כ"נטישה" או "גרם לכלוך באופן אחר" כפי הוראות סעיפים 1 ו - 2 לחוק, ו"לרשות הרבים" כפי הגדרתה בסעיף 1 לחוק - "ככל מקום שהציבור רשאי להשתמש בו". פסולת כפי הגדרתה בסעיף 1 לחוק הינה, בין היתר, "כל דבר אחר העלול לגרום לאי נקיון או אי סדר...", ואני מקבל את גישת המאשימה לפיה שפכים כשמן הינם בגדר "פסולת" לצורך העבירה על הוראות סעיף 2 לחוק. העובדה כי המדובר בשמן מזהם נתמכת אף בהתרשמותי מן הספיגה היעילה של החומר המזהם לסופגי "הפום פום" שאינם סופחים חומרים אחרים, למעט שמנים. 31. שוכנעתי כי הפסולת בדמות השמן שזיהם את מי הים ניגרה מספינתו של הנאשם כפי גרסאותיהם המפורשות והמהימנות של עדי התביעה ה"ה שומר גורן והלר, וכפי התמונות נשוא ת/2 ו- ת/5. לא מצאתי כל ספק בכנות מניעיהם של עדי התביעה ולא הוכחה כל מגמה פסולה בהתנהגותם. היפוכו של דבר נוכח התרשמותי כי אלו עשו כל שלאל ידם על מנת לצמצם את היקף הזיהום ולפעול כפי האינטרס הציבורי המובהק שבשמירת נקיון מימיו הרגישים של מפרץ אילת. עובדת קרות הזיהום נשוא האישום נתמכת אף בעדותו של עד ההגנה - מר כפכפי. הזיהום נשוא כתב האישום הוזרם מכלי השיט אל הים כמקום רגיש [ר' אף הוראות צו סדר הדין הפלילי [עבירות קנס, שמירת הנקיון התש"ס 2000, לפיו הים וחופיו מהווים "מקום רגיש"]. 32. כלי השיט היה נטוש בעת ביצוע העבירה והנאשם לא דאג למגנו או לאיישו דרך קבע. אף העולים החדשים ששהו במקום, אם בכלל, עשו זאת לפרקים בלבד והכל בניגוד לדבריו של הנאשם לפיהם כלי השיט במצבו דורש תחזוקה שוטפת על ידי כ- 5 אנשי צוות. שוכנעתי בצדקת גרסתו של גורן לפיה ככל שכלי השיט היה מאוייש, היה נמנע זיהום הים. לא נסתרה גרסתו של גורן לפיה רשיון השיט מחייב המצאותו של צוות מינימלי למשך 24 שעות ביממה. 33. המנעותו של הנאשם מלנקוט בכל האמצעים הסבירים למניעת הזיהום, נלמדת מאלו- ראשית- הנאשם נטש את כלי השיט עד שהתדרדר לכדי פי פחת, מבלי שצוות מינימלי מצוי במקום ואולי אף מונע הטייה שיכול וגרמה לפח השמן שהונח על הסיפון לזלוג אל מימי הים. שנית- כלי השיט נכנס למרינה במצב ציפה, והתרשמתי כי הנאשם העדיף להותירו כאבן שאין לה הופכין, ולהפנות אצבע מאשימה כלפי כולי עלמא, לאחר שתוכניותיו שלו לגבי כלי השיט נגנזו (חצייתו, מכירת מתכות, הפיכתו למוזיאון, למסעדה או לאתר צלילה). הנאשם העדיף להיוותר בחוסר מעש שהוביל להפיכת כלי השיט למפגע בטיחותי ולא עשה די כדי למנוע נזקים תוצאתיים מהזנחתו. שלישית - לא הוכח כי נמנעה מן הנאשם הוצאת כלי השיט מן המרינה, על אף שטען כי מר לבנה עצמו הוא זה שמנע זאת ממנו. כמו כן, הנאשם טוען לקיומן של ראיות רבות בהקשר זה, אך הוא כשל בהצגת ראשית ראיה בעניין או תוכנית חילוץ מסודרת. הנאשם אף נמנע מהבאת המהנדס מר שכטרמן לעדות מטעמו. 34. זאת ובתוספת להתרשמותי מעדות מהוססת וסותרת מטעם הנאשם עצמו. מעבר לעובדת גילוי קיומם של "שומרים" על כלי השיט בעת האירוע - רק בחקירתו הנגדית, הנאשם לפתע משנה גרסתו וטוען כי אלו לא שהו במקום באופן סדיר והוא אינו יכול לומר בבטחון אם הם נכחו בעת האירוע. בהמשך נטען כי יכול והנאשם "מבלבל" בינם לבין אנשים אחרים. 35. מעבר להעדרו הבולט של המהנדס מר שכטרמן, לא הובא לעדות מי מהשוהים הנטענים בכלי השיט בתימוכין בגרסת הנאשם או מי "מחבריו" כדי לתמוך בטענתו כי הזיהום מקורו ב"נקמה". חזקה על צד הנמנע מהבאת עד רלבנטי כי הדברים שהיו נשמעים מאותו עד, לו הובא לעדות, היו משמשים לחובתו של הנמנע. 36. נעשו פניות לא מעטות אל הנאשם בהקשר זה ואין לקבל את גרסתו לפיה רוכש ספינה בהיקף שכזה מסרב להעמדת ערבויות למקרה בו ייכשל חילוצה. לא שוכנעתי כי סכומי הערבויות אליהן נדרש הנאשם הינם בהיקפים המתוארים על ידו. הנאשם נמנע משאיבת נוזלים, מסתימת חורים, מסיכול הטיות, מהגשת תוכנית חילוץ סבירה, מבדיקת כלי השיט לאחר "צו הנקיון" ככל שהוצא, כשכל פניה לנאשם להסרת המפגע שכללה הוצאת כספים מכיסו, נדחתה או לא נענתה בכלל כל אלו בהעדר סבירות בעליל. הגיעו הדברים כדי כך שסופו של יום בוצע חילוצו ופירוקו של כלי השיט על חשבון הציבור. 37. זאת ועוד ובתוספת לכך כי הנאשם מאשר אפשרות קיומו של פח שמן בנפח של כ- 20 ליטר על סיפון כלי השיט, והתרשמותי לפיה השלכת השמן לים לא נבעה מהטיית כלי השיט או מפגיעה בקרקעיתו, נוכח המצאותו של פח השמן על סיפונו. לא מצאתי כיצד קשורה שחיקתו של כלי השיט בשל מעצרו שארע בשנת 1995, לחובתו של האחראי עליו לשמור עליו לבל יהווה מפגע, כשהנאשם הוא זה האחראי למניעת כניסתם של בלתי מורשים לכלי השיט המסוכן. 38. מכל אלו, שוכנעתי מעבר לכל ספק סביר כי הנאשם ביצע את העבירה המיוחסת לו בכתב האישום, ואני מרשיעו בה. ניתנה היום, כ"ד בתמוז, תשס"ז (10 ביולי 2007), במעמד הנ"ל. א. יקואל, שופט ב"כ המאשימה טוענת לעונש: הנאשם הורשע בעבירת כתב האישום, עשרות ליטרים של השלכת פסולת לים, העונש אשר קבע המחוקק לצד העבירה בה הורשע הנאשם, הינו חמור מאוד, מדובר בשנת מאסר או קנס בסך 202,000 ש"ח, מפנה לסעיף 13(ג)(2) לחוק שמירת הנקיון בשילוב עם סעיף 61(א)(4) לחוק העונשין. האמור בעונש חמור ולא בכדי. פעמים רבות בפני מותב נכבד זה נשמע במהלך העדויות כאן פירוט רב ביחס לנזקים שגרם כלי השיט של הנאשם במהלך הזמן, אשר שהה נטוש במרינה אילת. אכן, מפנה לעדותו של גורן, נשמע פירוט רב ביחס לנזקים שנגרמים לאורגניזמים החיים במים ולצמחיית הים כתוצאה מהשמנים. מ"י משקיעה כספים רבים בנסיון לשמור על נקיון רשות הרבים ולהגן על מקומותיה הרגישים כנחלים וימים, שמורות טבע. אכן, העבירה בה הורשע הנאשם הינה עבירה כלכלית מובהקת, כפי שפורט בהרחבה בהכרעת הדין, יכול היה הנאשם בהשקעת כספים סבירה, למנוע את העבירה בה הורשע, אם זה במינוי צוות שישמור על הספינה, אם זה בעבודות ניקוי נוזלים ושמנים שנאלצה סופו של דבר לעשות המדינה בעצמה ועל חשבונה, אם זה בפירוק הספינה, הנאשם נמנע לעשות כך ובכך גרם לביצוע עבירה זו מטעמים כלכליים. הנאשם נמנע, לעדותו, מלפרק הספינה לכשנתבקש לכך, מכיוון שהמתכות היו נמוכים אז והוא ביקש בעבור בצע כסף להמנע מכך. הנאשם נמנע מלשלם הערבות שנתבקשה על ידו, ביהמ"ש פירט בהכרעת דינו רבות לעניין המנעותו של הנאשם מלהשקיע כספים, הנאשם לא עשה דבר שדרש כסף על מנת למנוע הזיהום. לכן, על מנת להרתיע הנאשם מלעבור עבירה זו בעתיד, בגלל שזו הרתעה כלכלית שתגרום לנאשם להפנים העלויות הכלכליות של שמירה על הנקיון. מפנה לת.פ. 3876/00 ירושלים מ"י נ' חב' א. קציר בע"מ, מפנה ל- פ.מ. תשס"ב 3406, כב' השופטת מיכל אגמון. מצטטת. "... יקר יותר לדאוג לטיפול בזיהום... יוציאו יותר במסגרת קנסות... וכן מוסמך ביהמ"ש לחייבם בהוצאות הטיפול בזיהום" מפנה לדברי כב' השופט דניאל בספרו דיני איכות הסביבה בישראל, תשס"ב - 2002 בעמוד 202 בהתייחסו לרמת הענישה הראויה לדעתו בעבירות של זיהום ים. מצטטת. "עד היום לא הוטל למאסר חובה על נאשם שהורשע למרות האפשרות הקיימת עפ"י החוק. המנעות מהטלת עונשי מאסר משקפת יותר מכל את הפער בין ההתייחסות שניתנה ע"י המחוקק... בארצות אחרות נעוץ זה מכבר להטיל עונשים משמעותיים בגין עבירות סביבתיות ובייחוד על עבירות זיהום מים... בהם נעשית אכיפה אגרסיבית במיוחד, במקרים רבים הוכנסו מפרי חוק מאחוריי סורג ובריח והוטלו קנסות רבים", אכן לאור הביטוי הכלכלי הבלתי נמנע שלא להפנים את העלות הכלכלית של השמירה על איכות הסביבה להוצ', קיימת חשיבות מיוחדת לענישה מחמירה. כב' השופט לוי ברע"פ 244/96 כימניר נ' מ"י קובע "עד כה הטילו בתי המשפט עונשים... ואם כך הוא, אין ספק כי הגיעה השעה לעלות את רף הענישה" המקרה דנן חמור במיוחד שכן הזרמת השפכים נעשתה אל הים ויכלה בנקל לגרום לזיהומם ולסכן באופן ממשי בריאותם של בעלי חיים ובני אדם. מגישה גזרי דין. ניתן לראות כי בגזה"ד הקל ביותר שניתן, השופט נתן קנס פי 2.5 מהקנס המקורי, פס"ד מהוולאס, שם באמת הקנס נמוך יחסית. מגיש גליון הרשעות קודמות. החלטה מתקבל ומסומן ת/1. ניתנה היום, כ"ד בתמוז, תשס"ז (10 ביולי 2007), במעמד הנ"ל. א. יקואל, שופט ב"כ המאשימה ממשיכה בטיעוניה: לנאשם הרשעה קודמת בעבירה זו. אנחנו רואים התנהלות הנאשם באופן חמור מאוד. רציתי לפרט אך מפורט די בהכרעת הדין לגבי ניהול הגנתו של הנאשם, הוא גרם נזקים רבים לקופת המדינה, אני, ב"כ המאשימה ביקשה במסגרת הליך זה אין ספור פעמים שביהמ"ש יטיל הוצ' על הנאשם בהתאם לפי תקנה 21א לתקנות. הנאשם הביא לדחייתו של ההליך ללא סיבה מוצדקת שישא בהוצ' ההליך והדברים חמורים במקרה זה בו נדרשה ב"כ המאשימה להופיע בביהמ"ש באילת, כשהיא מגיעה בטיסה מת"א פעם אחר פעם, ועדיה שהפסידו ימי עבודה נדרשו להגיע פעם אחר פעם, והנאשם הביא לדחייתו של ההליך ללא סיבה מוצדקת. כשביקש לערער לביהמ"ש העליון על פסילתו של כבודו, לכן נדחה ההליך כליל ולא עשה כן, כשביקש מביהמ"ש לדחות את הדיון הקבוע ע"מ להתייעץ עם עו"ד וחדל מלעשות כן וכן הלאה. נבקש לגזור על הנאשם הוצאות שגרם הנאשם לקופת המדינה, להשית על הנאשם קנס גבוה וחמור, הן בשים לב להרשעתו הקודמת, הן בשים לב לפסיקה שהוגשה ולנסיבות הארוע כפי שפורטו בהרחבה בהכרעת הדין, כמו הניהול הקלוקל של התיק, מאסר על תנאי, להורות כי הנאשם יחתום על התחייבות ארוכת טווח ועל סכום גבוה להמנע מעבירה על חוק שמירת נקיון, אבקש גם לשקול להטיל על הנאשם, לו אף במחיר של צמצום גובה הקנס הכספי, צו של"צ, נדמה שאין תיק מתאים מתיק זה שבפנינו ע"מ להשית עונש חינוכי, שכן לאורך כל ניהול ההליך ועד היום ברור כי הנאשם לא הפנים משמעות העבירה, לא הפנים הנזקים אשר הביאה העבירה לימה של אילת ולמרינה. על אףש ידע ואף הודה בפני ביהמ"ש כי העבירה נתקיימה ועל אף שיודע כי היא חמורה, הוא נהג באדישות והתייחס בביטול לעבירה. המאשימה סבורה כי זה המקרה להטיל עונש חינוכי ולהביא לכך שהנאשם ישלם על הזיהום והנזקים שגרם בעבודה לאיכות הסביבה. אבקש שכספי הקנס ישולמו לטובת הקרן לשמירת הנקיון של המשרד לאיכות הסביבה. הנאשם טוען לעונש: עצם הכנסת הספינה לעגינה בתוך המרינה הפנימית של אילת זה פשע חמור שבוצע ע"י רונה, ראש ראשות הספנות, שכבודו סירב להביאו לעדות בבימ"ש זה אחרי ששילמתי 1,500 ש"ח ובמקומו בא מר לבנה שמסר עדות שקר, כאילו הספינה שוקלת 150 טון, אני העדתי בוועדת שמגר על מר רונה על זיהום נחל הקישון בחומרים רדיואקטיביים, מציג כתבה מהעיתון, אני לוחם פעיל מאוד על פטנטים ועל שמירת איכות הסביבה, ומה שנעשה פה זה מעשה טפשות של פרקליטות המדינה שעל סמך תצהיר שקר הגישו נגדי תביעה פקטיבית, כדי להוציא את רונה אחרי שהגעתי עם המהנדס שכטרמן להסכמה לפי זה שהספינה במצבה תגרר לבסיס הצבאי של חיל הים, יצא מצב שרונה שאחראי על השבתת הממשה הימי לא יכל ליצור מצב שהיה כלי שירים הספינה במשקל של 500 טון, מה שמנסים לעשות פה זה לנסות לגלגל אשמת הרשויות, כולל המאשימה שטוענת כי הספינה, שנקנתה לצורך החילוץ, הספינה שנקלטה לחילוץ, הנץ שכבר נשפטתי עליה, היא הייתה ספינת חילוץ, אני לא חושב שלמאשימה זו יש כשירות לעמוד במשפט זה, כי מדובר בעניינים ימיים, היא לא יודעת על כך, מדובר בזרמים. אני מבקש לפני הכרעת הדין להביא את האחראי על הכנסת הספינה... לאחר שביהמ"ש מבהיר לי כי כבר התקבלו החלטות בהקשר זה, כבר ניתנה הכרעת דין וכי יש לטעון לעונש, אני טוען לעונש כי אני פעיל מאוד, במיוחד באילת, קיבלתי אות הצטיינות על שמירת שוניות האלמוגים ובכלל באיכות הסביבה ומה שקורה פה שאנשים שהם המזהמים והם האחראיים על הזיהום, ע"מ להוציא האחריות שהייתה להם מעצם שליחותם מהמדינה, לשמור על אוצרות הטבע של המדינה, יצרו תביעה פיקטיבית כאילו המדינה תובעת אותי ויוצא מצב שאין להם מושג בחומר הזה ועובדים במשרד מ"י כשאין להם בסיס למציאות בהכרת הדברים, אני קניתי הספינה לאחר שהייתה בעצמה גורם מזהם בתוך המרינה, אפשר להגיד 6 שנים אחרי שנכנסה, היא כבר הייתה על שרטון בתוך המרינה ונכנסו מים וכל הזיהומים וכל העניין של פח שמן שנמצא בזמן שחתכו הספינה, היה שמן, גם גורן, האחראי הגדול שהגיש התלונות, תוך יומיים שתי תלונות על כלי שיט, אותם כלי שיט שהיו צריכים לחלץ הספינה והוא לא נמצא פה בכלל, יוצא מצב שהשלוח שנועד לשמור על הסביבה הוא מאשים אותי ומ"י מי ששומר על הסביבה, כל הקטע בעיתון של חומרים שאני מאשים את השלטון, יוצא מצב שאני מובא לפה פעמים רבות והעו"ד מתלוננת כשהיא עובדת במשרד עו"ד פרטי ועושה כסף מזה שהיא נוסעת כל פעם לת"א לכאן, כל ההוצ' של משרד העו"ד מכוסות ע"י המדינה ויש פה תביעה פיקטיבית אני מבקש שבימה,ש יתעלה על עצמו ויבקש חקירה על כל העניין, כולל עדות שקר של לבנה ורונה שהכניס את הספינה למרינה לא הגיע לעדות. אני חוזר, עוד היום, אני פעיל באיכות הסביבה ואני היחיד שדואג ללגונה המזרחית באילת, יש 1,000 דונם שמזוהמים ואני היחידי שעוסק בזה ונלחם כמו דון קישוט בזיהום ואני אנצח במקרה זה. גזר דין 1. הרשעתי את הנאשם לאחר ניהול ראיות בעבירה עפ"י סעיף 2 חוק שמירת הנקיון התשמ"ד - 1984, לאחר שמצאתי כי הוא זה האחראי על כלי שיט ממנו הושלך שמן מזהם אל מי הים כמקום רגיש. קבעתי כי הנאשם לא עשה די כנדרש על מנת למנוע את הזיהום כאמור. 2. ב"כ המאשימה מדגישה את חומרת העבירה, על רגישות מימי הים. בתימוכין באסמכתאות עותרת ב"כ המאשימה לקנס גבוה, למאסר על תנאי, להתחייבות משמעותית ולצו של"צ. המאשימה מבהירה את הנזקים שגרם כלי השיט במהלך הזמן שננטש במרינה וסוברת כי בהשקעת כספים סבירה מטעמו של הנאשם ניתן היה למנוע את הזיהום נשוא האישום. 3. הנאשם עצמו מדגיש כי הוא לוחם פעיל בכל הנוגע לשמירת איכות הסביבה. הנאשם טוען טענות רבות היפות לשלב שטרם הכרעת הדין ובשים לב לנימוקי הכרעת הדין, לא ראיתי לנכון לייחס להן חשיבות בשעה זו. רק אציין ב"קצירת האומר" כי תמוה מדוע מועלה נושא זימונו של מר רונה רק כעת. הנאשם לא טען דבר לעניין הצורך בזימונו של עד זה אף שהסתיימה פרשת ההגנה והחלטות קודמות אפשרו לו להביע דעתו בעניין מבעוד מועד - אך הנאשם נמנע מלעשות כן. כפי שקבעתי בהחלטתי מהיום, עקרון גמר המלאכה גובר בשלב זה על נסיונו המלאכותי של הנאשם להביא לדחיה נוספת של הדיון. 4. המדובר בעבירה חמורה שחש בה משום סיכון ממשי לבטחונם של עוברי אורח במקום הזיהום, לבריאותם של בעלי החיים במימי הים ושל הרוחצים בו. חומרתה של העבירה מקבלת משנה תוקף נוכח הקלות הבלתי נסבלת שביכולתו של הנאשם למנעה באמצעות השקעת כספים מתבקשת בנסיבות העניין. אני סבור כי יש לשגר לנאשם ולציבור העבריינים בכח מסר חד משמעי לפיו ידו של ביהמ"ש לא תהיה קלה בכל הנוגע להשתת עונשים ראויים בגין עבירות הקשורות לזיהום שטחים ציבוריים. 4. לחובתו של הנאשם יש להתייחס לחומרת העבירה ולעברו הרלבנטי [פ 1621/05]. כמו כן, יש להתייחס להעדר כל הפנמה מאת הנאשם בדבר הפסול שבהתנהגותו שלו. כפי שקבעתי בהכרעת הדין, הנאשם מבקש לאתר כל גורם אפשרי מחוצה לו עצמו כזה שאחראי על ביצוע העבירה. אני תקווה כי במהלכיו האחרים כלוחם פעיל על שמירת הסביבה, נוקט הנאשם בדרך התנהגות אחרת. זאת ובתוספת לדרך התנהלותו של הנאשם אשר גרמה לאבדן זמן שיפוטי ניכר ולהוצאות מיותרות לב"כ המאשימה ולעדיה. לזכותו של הנאשם יש להתייחס לעובדה לפיה כלל ההוצאות שנגרמו בגלל כלי השיט, אינם נשוא האישום המופנה כלפי הנאשם. כמו כן, יש להתייחס לטענת הנאשם לפיה הוא פעיל בהקשר שמירת איכות הסביבה. 5. לאחר שביקשתי לאזן בין שיקולי הזכות והחובה, ומשביקשתי להתייחס אינטרס הציבורי הדורש עונש מרתיע בהתחשב בחומרת המעשים, אל מול נסיבותיו הספציפיות של המקרה, החלטתי להשית על הנאשם את העונשים כדלקמן: קנס - קנס בסכום של 30,000 ש"ח או מאסר למשך 35 יום תחתיו; הקנס ישולם ב- 15תשלומים חודשיים שווים ורצופים. התשלום הראשון ישולם בתוך 30 יום ויתרת התשלומים מידי 30 יום לאחר מכן. פיגור בתשלום אחד מן השיעורים שנקבעו לעיל, יעמיד לפירעון מיידי את יתרת הקנס שטרם שולמה ויחייב את הנאשם בתשלום תוספת פיגורים כחוק. הקנס יחולט לטובת הקרן לשמירת נקיון מטעם המשרד לאיכות הסביבה. התחייבות - הנאשם יחתום על התחייבות בסכום של 20,000 ש"ח, להימנע מלעבור במשך שנתיים מהיום על עבירה לפיה הורשע הנאשם, שאם לא ישלם חיוב זה יוטל עליו מאסר בן 25 יום. היה והנאשם לא יחתום על התחייבות כאמור - יאסר בגין כך למשך 15 יום. זכות ערעור על פסק הדין תוך 45 יום מהיום. משפט ימי - דיני ימאות