גזר דין א. כללי 1. הנאשמת הודתה והורשעה, במסגרת הסדר טיעון, בעובדות מספר כתבי אישום מצורפים, הנוגעות לעבירות כנגד חוק רישוי עסקים התשכ"ח - 1968 וחוק התכנון והבניה התשכ"ה - 1965. כדלקמן: א. תיק פ' 2787/99 (בימ"ש באר שבע) - ניהול עסק ללא רשיון, בניגוד לסעיפים 4, 14 ו- 15 לחוק רישוי עסקים התשכ"ח - 1968 ובניגוד לסעיף 1 ופריט 3.2 לצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי) התשנ"ה - 1995. בהתאם לעובדות כתב אישום זה, ניהלה הנאשמת ומנהלת עסק של גידול ובתי רבייה לדגים במפרץ אילת, וכן אחסון, אריזה, שיווק ומכירה של הדגים, בלא רשיון עסק. ב. תיק פ' 6521/01 (בימ"ש באר שבע) - ביצוע עבודות טעונות היתר לפי החוק ושימוש, בלא היתר לכך, עבירה לפי סעיפים 145 (א), 204 (א) ו - 208 (א) לחוק התכנון והבניה התשכ"ה - 1965. כתב אישום זה עוסק בשטח הימי בים סוף ובהתאם לעובדותיו, בנתה הנאשמת במועד לא ידוע, קודם שנת 2000, מתקנים בתוך מימי מפרץ אילת ומשתמשת בהם כחווה לגידול דגים. במסגרת זו בנתה 60 כלובים בקוטר שבין 40-50 מטר כל אחד, עשויים מרשתות, כשבחלקו העליון של כל כלוב הותקן צינור ציפה וחלקו התחתון מקובע לקרקעית הים בערת שרשרות ועוגני ברזל המכונים "מחרשה". כלובי הדגים בנוים בשלושה איזורים: איזור מזרחי בו נבנו 16 כלובים משני צידי רציף, שעליו נבנו גם 3 סככות פח בשטח כולל של כ - 18 מ"ר והותקנה מכולה בשטח של כ - 15 מ"ר. איזור אמצעי בו נבנו בשיטה הנ"ל, 22 כלובים משני צידי רציף וכן 3 סככות פח בשטח כולל של כ - 18 מ"ר ושתי מכולות בשטח כולל של 21 מ"ר. ואיזור מערבי, בו נבנו 20 כלובים בשיטה הנ"ל, משני צידי רציף, עליו נבנו 3 סככות בשטח כנ"ל, מכולה בשטח של כ - 30 מ"ר ומגדל בשטח של כ - 3 מ"ר בגובה של 5 מ'. בכל האמור עושה הנאשמת שימוש מבלי לקבל היתר ובניגוד לחוק. ג. תיק עמ"ק (בימ"ש אילת) - ביצוע עבודות טעונות היתר לפי החוק ושימוש, בלא היתר לכך, עבירה לפי סעיפים 145 ו - 204 לחוק התכנון והבניה התשכ"ה - 1965. כתב אישום זה עוסק בשטח היבשתי שלחוף ים סוף ובהתאם לעובדותיו, בנתה הנאשמת במהלך השנים 1995-1999, בחוף הצפוני מתקן ליבוש רשתות בשטח כולל של כ - 143 מ"ר ובגובה של כ - 7 מ', מתקן לשטיפת רשתות בשטח כולל של כ - 4 מ"ר, קרון ציוד בשטח כולל של כ - 27.5 מ' ובגובה של כ - 2.5 מ', מכולה בשטח כולל של כ - 13 מ"ר, סככת פח בשטח כולל של כ - 17 מ"ר, מיכל דלק בשטח של כ - 3 מ"ר, סככת איחסון בשטח כולל של כ - 31.5 מ"ר, ומזח בשטח כולל של כ - 13 מ"ר. עבודות אלו ביצעה הנאשמת ועושה שימוש, בלא היתר מהועדה המקומית לתכנון ובניה, למרות שביצוען והשימוש בהן מחייב היתר כאמור. 2. הודייתה של הנאשמת באה בעקבות הסדר טיעון אליו הגיעו הצדדים, לאחר שנוהלו דיונים לא קצרים משך מספר שנים, במהלכם נשמעו אף עדים שונים. מסתבר שהדיונים לא נגעו אך לעניינים שבפני והשתרעו כנראה על אינסטנציות שונות, החל מרשויות התכנון והרישוי השונות, ועד לבית המשפט העליון. מכל מקום, ההסדר אליו הגיעו הצדדים נועד למצות את כל מערך המחלוקות ובמסגרתו, אף נמחק כתב האישום כנגד מעורבים נוספים ובסופו של יום, הורשעה כאמור הנאשמת, על פי הודאתה, במפורט לעיל. ב. טיעוני הצדדים 3. ההסדר אליו הגיעו הצדדים, הינו הסדר כולל התואם בעיקרו את המתווה שנקבע בהחלטת ממשלת ישראל מס' 3688 מיום 5.6.05, בדבר צמצום הדרגתי של פעילות חוות הדגים במפרץ אילת עד לסגירתן המוחלטת, ובהתאם למתכונת הפיקוח שנקבעה בהחלטה הנ"ל. ההסדר כולל בתוכו הסכמות לגזירת הדין, במירב הנקודות השנויות במחלוקת והכוללות צוי הפסקת שימוש והריסה, צוי סילוק ומנגנון פיקוח ומידע, לרבות ע"י הטלת התחייבות. כן מוסכם על הצדדים כי הנאשמת תתרום סך של 100,000 ₪ לקרן למען בעלי חיים. המחלוקת היחידה (לעניין גזר הדין) שנותרה בין הצדדים הינה בשאלת גובה הקנס, אשר בה התחייבה המדינה לעתירה של קנס שלא יחרוג מסך 700,000 ₪ ואילו הנאשמת טענה לאי הטלת קנס כלל. לצורך שכנוע בית המשפט בקבלת עמדתו של כל צד, בנקודת המחלוקת הנ"ל, הרחיבו הצדדים טיעוניהם לעניין זה, על פני לא פחות מ- 15 עמודי פרוטוקול ואף הגישו כל צד מסמכים רבים, אשר מפרנסים, קלסר מסמכים עב כרס, בזכות עצמו. יחד עם זאת, מצאתי לנכון לציין כבר עתה, את היסודיות, הענייניות ובעיקר את ההגינות הרבה, שאפיינה את טיעוני ב"כ שני הצדדים. הדבר הותיר ללא ספק את רישומו החיובי גם על בית המשפט. 4. ב"כ המאשימה, תיאר את הרקע העובדתי לפעילותה של הנאשמת אשר החלה בפעילותה משנת 1989. הוא הדגיש את ההיקף הרחב של הבניה - במי הים, 60 כלובים עצומי מימדים, רציפים, מכולות, סככות ועוד. בשנת 1993 קיבלה הנאשמת היתר לשימוש חורג למשך 5 שנים, לגבי מתקני היבשה. לקראת תום התקופה נדחתה בקשת הנאשמת למתן ארכה, אם כי נתקבלה ארכה של 18 חדשים ואח"כ חודשים נוספים, מחשש לקטיעת פרנסת רבים ונוכח ההשקעות הרבות שהושקעו בפרויקט. עתירות מנהליות שהוגשו בנושא זה נדחו. מאז חודש ספטמבר 2002, פועל איפוא החלק היבשתי באופן בלתי חוקי, כשהחלק הימי - לא זכה מעולם להיתר לשימוש חורג. יצויין כי לעניין זה, האם היה מקום לקבלת היתר אם לאו, קיימת מחלוקת בין הצדדים, הנוגעת לתגובת הועדה לענייני חופים ממאי 1993, בו סבורה היתה כי אין המדובר בבניה והמתקנים זמינים ופריקים. יחד עם זאת בשלב מאוחר יותר, המתועד משלהי שנות ה-90, מובהרת גם עמדתה של הועדה, לפיה לא ניתן לתת היתר ואין תכנית המתירה את השימוש הבלתי חוקי. הנאשמת, מדגיש ב"כ המדינה, עשתה דין לעצמה ולא הפסיקה שימוש זה, תוך שהיתה מודעת באופן פוזיטיבי, לעבירות ולאי החוקיות המבוצעת על ידה. ב"כ המדינה ציין, כי המדובר במקרה חריג, בו קיימות נסיבות מיוחדות שבעטיין החליטה המדינה, על דעת ממשלת ישראל והיועץ המשפטי לממשלה, לנהוג לפנים שורת הדין ולאפשר סגירה הדרגתית של החוות, היינו להסכים לצווי סגירה מדורגים, על אף שלמעשה פועלות הן שלא כדין ומלכתחילה, על פי המצב המשפטי הנוכחי היתה המדינה צריכה לדרוש הוצאת צווים על אתר. שיקולי המדינה היו בין היתר, נכונות ושת"פ עם הנאשמת, הרצון לצמצם את הפגיעה בעובדים ובצדדים שלישיים, ורצון לעגן את החלטת הממשלה בצווים שיפוטיים מחייבים ואכיפים, ובמקביל לסיים את ההליכים הפליליים התלויים כנגד הנאשמת. לדעת המדינה, יש הגורסים שפעילות החקלאות הימית במפרץ אילת, פוגעת באופן בלתי הפיך באקולוגיית המפרץ ולפחות פגיעה קשה וממושכת בערכי טבע במפרץ, הנגרמת משחרור חנקות זיהומיות מהחוות למימיו. באשר לגובה הקנס אליו עותרת המדינה, מבקשת היא להביא בחשבון את העובדה כי המדובר בעבריינות כלכלית, פגיעה בערכים תכנוניים ובאיזון החברתי הכולל, ומידת הפגיעה בשלטון החוק, משך תקופה של שנים רבות. עוד יש לזכור את הקנס המקסימלי שניתן להשית במקרה זה והוא פי ארבע מטובת ההנאה. המדובר בענף כלכלי זניח ברמה הלאומית ביחס לחשיבות כלכלת האיזור. הנאשמת העדיפה את האינטרס הכלכלי שלה על פני האינטרס הלאומי, והעדיפה להמשיך ולנהל את עסקה בניגוד לדין תוך ביסוס עסקיה הכלכליים רחבי ההיקף. על כן, מתבקשת העברת מסר מבית המשפט, המלמד שחוטא לא יצא נשכר. ב"כ המדינה מדגיש, כי אין המדובר בעבודות ההקמה הראשוניות, אלא בעיקר בהמשך הפעילות בשנים האחרונות כשהיה ברור לנאשמת שפעילותה עומדת בניגוד לחוק. עוד יש לזכור כי עצם העובדה שלא מוצא צו סגירה מיידי מאפשר לנאשמת טובת הנאה כלכלית נוספת, שאף אותה יש להביא בחשבון. בנסיבות אלה, מבקש ב"כ המדינה להשית על הנאשמת את מלוא הקנס אליו עתר, המהווה כהגדרתו- "סכום סמלי" ביחס להיקף הפעילות והכנסות הנאשמת כתוצאה ממנה. 5. ב"כ הנאשמת, הדגיש בדבריו את המורכבות המיוחדת של תיק זה, ביחס לאחרים ואת ה"הגנה מן הצדק" כדבריו, שהיה ראוי לתת לעניין זה. הוא ציין את ה"זיגזוג" של המדינה, אשר דיברה במספר קולות בנושא זה, שלא היתה ברורה בעמדתה באשר לצורך בהיתרים, מאשרת אותם מחד ומבטלת אישוריה מאידך ומעבירה מסרים כפולים בכל פעילויותיה מול הנאשמת. עוד ציין את העובדה, כי עד היום אין תקנות בנושא, את העובדה כי הנאשמת הקפידה להגיש בקשות להיתרים אשר הטיפול בהם הוקפא על ידי המדינה ועוד. כן ציין את הודעת הועדה לענייני חופים, שקבעה בתחילה כי המתקן אינו בגדר בניה ואחר כך שינתה טעמה, הזכיר את הדיונים הארוכים ורבי השנים שהתקיימו גם המועצה הארצית וגם בשולחן הממשלה, את החלטת ועדת המנכל"ים של משרד החקלאות, משרד התשתיות והמשרד לאיכות הסביבה, שבשנת 2000 מינתה את ועדת המומחים למיפוי גורמי הזיהום, בחינת כושר נשיאת המפרץ ומתן המלצות, כשעד לגיבושן, תמשך הפעילות של החקלאות הימית, תוך שינתן היתר זמני. כל אותן שנים התנהל, לדבריו, מעין משחק "פינג פונג" בין המועצה הארצית לממשלת ישראל, שהחלטותיה בעניין תכנית המתא"ר הארצית שצריכות לקבל אישור הממשלה, לא מאושרות, ומוחזרות לבחינה מחודשת שלוש פעמים. רקע הדברים עפ"י תיאורו של ב"כ הנאשמת הוא, יוזמה שהועלתה על ידי ראש המוצעה ומנכ"ל הנאשמת, אשר נראתה "עין בעין" על ידי המדינה, עם האינטרסים הלאומיים באותה עת. במהלך ההתנהלות ההתחלתית, היתה זו דווקא המדינה אשר ביקשה מקיבוצי הערבה, להירתם וליטול סיכון כבד של פרויקט ניסיוני לגידול דגים בים, גידול "מלאכותי" בתנאים טבעיים, בתקוה שיוליד את עתודות הדגים של מדינת ישראל. בהתאם לכך, נרתמו 5 מבין הקיבוצים, שהם עצמם בעלי אופי חלוצי המתקיימים בתנאים קשים מנשוא, השקיעו השקעות רבות וכל משאב אפשרי והקימו את הפרויקט, שהיה משך שנים הפסדי ורק בשלב מאוחר הפך למקור מחיה. במהלך השנים הושקעו בפרויקט החקלאות הימית כ - 100 מליון ₪, תוך שהנאשמת עוסקת בפרויקט מספר רב של שנים כאמור, אם כי רק לאחרונה הפך הוא לבסיס כלכלי מרכזי לחמשת הקיבוצים המהווים את הנאשמת. במסגרת זו הועתק אף מרחב הפעילות של הפרויקט מהאיזור הדרומי בו מוקם מלכתחילה לחוף הצפוני. בעת המעבר מוקם הפרויקט על גבולה המזרחי של מדינת ישראל, מול חופי ממלכת ירדן, שבאותה תקופה, טרם דובר כלל על מהלך של שלום עימה, וקיבל את ברכתה ותמיכתה של קשת רחבה של משרדי ממשלה: משרד הבטחון, משרד האוצר, משרד התחבורה, משרד המסחר והתעשיה, ממלא מקום ראש הממשלה, משרד החקלאות, משר האנרגיה והתשתיות ואפילו המשרד לאיכות הסביבה שלא היה קיים בתחילת הפרויקט, החליט להגדיל את נפח כמות המזון וממילא את נפח הפרויקט. כהמחשת האמור והגאווה הלאומית הכרוכה בפרויקט החקלאות הימית, ציין ב"כ הנאשמת את העובדה, לפיה כשהחליט המלך עבדאללה להגיע לביקור בישראל, נפגש הוא עם ראש הממשלה דאז אהוד ברק, אשר בחר להציג בפניו את הפרויקט כ"היי טק" חקלאי וגאווה לאומית. ב"כ הנאשמת הדגיש את העובדה כי המדובר בהסדר מורכב שתכליתו מתן תוקף משפטי להחלטת הממשלה, אשר היתה בלעדיו, מעוקרת מתוכן, באשר אין לה ללא צו בית המשפט, תוקף משפטי אכיף. חלק ניכר מדברי ב"כ הנאשמת, הוקדש לדו"ח ועדת המומחים הבינלאומית, שמונתה על ידי ממשלת ישראל לבדיקת הנושא. ועדה זו בדקה את כל ההיבטים הנדרשים, על בסיס מדעי והגיעה למסקנה, כי בהיקפו הנוכחי של הפרויקט, אין סכנה למפרץ. אדרבא, המלצת הועדה היתה, מתן היתר של ישיבה במפרץ של עוד 6-8 שנים. באשר להיבט הכלכלי, הרי שמעבר לאמור לעיל, ומעבר לתרומה בסך 100,000 ₪ למטרה ציבורית נעלה, משקיעה הנאשמת כיום סכומים רבים המחקר ופיתוח שנועדו להעביר את החקלאות הימית לגידולי יבשה. לסיכום דבריו הציג את מכתבה של הגב' הדסה אדן, מהנדסת מחוז הדרום במשרד הבריאות, שטיפלה בכל נושא החלקאות הימית מטעמו של שר הבריאות, זאת בהעדר אפשרות השר לאיכות הסביבה צחי הנגבי, לטפל בעניין בשל מניעות אישית הנוגעת לניגוד אינטרסים, ואשר משבחת במילים חמות את הנאשמת ופעילותה. 6. מנכ"ל הנאשמת, מר טונדובסקי, ציין את הקושי בו הסכימו שולחיו לחתום על הסדר הטיעון, את נסיונם הבלתי פוסק לפעול כחוק ולקבל בכל מישור אפשרי אישורים, ואת התנהלות המדינה שלא היתה ברורה ואשר יד שמאל לא יודעת מה עושה יד ימין. עוד הדגיש את החשיבות הרבה שרואה הנאשמת והקיבוצים המרכיבים אותה לנושאי איכות הסביבה והקושי שלהם "לחיות עם העובדה" שהודאתם באשמה מהווה למעשה הודאה בפגיעה באיכות הסביבה. ג. דיון 7. לא בכדי הובאה על ידי הסקירה המפורטת של טיעוני הצדדים לעיל, ונדמה לי כי ממצה היא את כלל הנושאים שהועלו והעומדים על הפרק לדיון והכרעה. בנסיבות אלה ועל מנת שלא להכביד, לא אחזור על הנימוקים השונים שנית, ואך אבקש להעיר את ההערות הבאות קודם קביעת גזר דיני: א. עיינתי באופן מעמיק במסמכים הרבים שהומצאו לי על ידי ב"כ הצדדים. מבלי שאקבע עמדה שיפוטית באשר להתנהלות הגופים השלטוניים השונים בעניין זה ומבלי שיתפרש הדבר כהצדק לפעילות הנאשמת, נדמה לי, כי אכן לא ניתן לשלול את הטענות שהושמעו על ידי הנאשמת, בדבר התנהלות הגורמים השונים כלפיה וחוסר התיאום לעיתים בינהם, בטיפול בעניין הנדון. לא ניתן גם להשתחרר מהרושם, שאף מקבלי ההחלטות השונים, לא היו עקביים בגישתם באשר לאופי הטיפול הראוי בעניין זה, תוך העמדת הנאשמת במצבים משתנים ובלתי ברורים, כשלעיתים זכתה אפילו הנאשמת לעידוד ותמיכה, מצד גורמים ממשלתיים שונים, בעיקר מטעם משרד החקלאות. ב. באשר לשאלת זיהום המפרץ: אין בדעתי להכניס את ראשי בין "ההרים" המדעיים הגבוהים אשר בחנו עניין זה, ויש להביא בחשבון, כי במהלך הדיון שבפני, לא הובאה בפני עמדת הגופים המכונים "ירוקים", הסבורים, כך הובן מעמדת ב"כ המדינה, כי יש בחקלאות הימית פגיעה קשה ובלתי הפיכה באקולוגית המפרץ ובערכי הטבע שבו. למעשה ועל אף שהצדדים הרחיבו לעניין זה, זו גם אינה השאלה המרכזית העומדת לדיון בפני, אלא שאלת העבירה על החוק שבוצעה. עם זאת ועל מנת שלא להותיר את "הדף חלק" ראוי להעיר, כי הדו"ח המדעי היחידי שהובא בפני, הינו דו"ח ועדת המומחים הבינלאומית שמונתה על ידי מנכ"לי משרדי התשתיות, איכות הסביבה והחקלאות, מיום 20.9.04, אשר עיון בו אינו מלמד לעניות דעתי, על מסקנה חד ערכית, לפיה החקלאות הימית המבוצעת על ידי הנאשמת במתכונתה הנוכחית, היא הגורם לנזק האקולוגי במפרץ ובערכי הטבע שבו. אמנם הדו"ח מדגיש את המקובל על כולם, כי השונית באילת הינה אוצר טבע ללא תחליף, וכי מחלות באוכלוסיות דגי הכלובים עלולות להפוך לסיכון פוטנציאלי חמור, ואולם מבהיר כי מחלות אלו מועטות, ואך ממליץ (בנקודה זו) שלא להגדיל את חומרי ההזנה מחוות הדגים, תוך העתקה מדורגת של גידול הדגים למערכת יבשתית, בד בבד עם שימוש בתכניות שיכוך. יתרה מכך, הדו"ח אף מציין כי הנחת העבודה ששימשה בסיס ליִסוּדו של צוות המומחים לפיה, חומרי ההזנה מחוות הדגים מצטברים במשקעים ובמים העמוקים של אילת תוך יצירת אסון אקולוגי צפוי, אשר הוגדרה כ"פצצת זמן", לא זו בלבד שלא הוכחה, אלא נצפה על ידה מנגנון שונה מההנחה המקורית הנ"ל. ג. בד בבד עם האמור, מקובלת עלי עמדת המדינה, לפיה כל האמור לעיל אינו מהווה היתר לנאשמת לעשות דין לעצמה ולהמשיך ולהפעיל את עסקה, למרות ידיעתה כי פעילותה מנוגדת לחוק, וכי להחלטתה האמורה יש מחיר. השאלה אם קיימת או לא קיימת פגיעה אקולוגית כזו או אחרת, אינה מתירה פעילות בלתי חוקית. קיום החוק וכיבודו, הם העומדים לדיון בפני, ולא מידת הפגיעה בפועל או אי הפגיעה בערכי הטבע שבמפרץ, הנובעת מפעילות הנאשמת. ד. מסכים אני גם עם עמדת ב"כ המדינה, לפיה הליכי התכנון משקפים איזון רחב וכולל של שיקולים חברתים, הנוגעים לחלוקת שימוש ויעוד קרקע, לצורך הפקת מירב התועלת החברתית ממנה, לרבות בהיבט הניצול הכלכלי וההיבטים האקולוגים הנוגעים לכך. עמד על כך בית המשפט העליון בבג"צ 440/80 מ' טייג ושות' בע"מ נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה, מחוז חיפה ואח', פ"ד ל"ו (3), 85 בעמ' 91: "בעשרות השנים האחרונות חלה התפתחות בתכנון העירוני ונפרצה הדרך לקראת מושגים חדשים ורחבים יותר. העיר החלה נתפשת לא רק כמערכת פיסית, אלא כמערכת חברתית-כלכלית-פיסית, התכנון העירוני המודרני בא לשרת גם מטרות חברתיות, כלכליות, אסתטיות ואקולוגיות, מבלי להיות צמוד דווקא לנושאים פיסיים מובהקים". ה. מימד האחריות החברתית והערך המוגן בדיני התכנון והבניה, בא לידי ביטוי גם בדנ"א 1333/02 הועדה המקומית לתכנון ובניה רעננה נ' יהודית הורוויץ ואח', פ"ד נ"ח (6) 289 בעמ' 299: "אולם השיקול הכלכלי הנזכר אינו השקול היחיד... בצדו קיים שיקול נוסף, שיקול חשוב, המתמקד בהיבטים חברתיים של זכות הקניין. שיקול זה הודגש בפסק דינו של הנשיא, אשר קובע בפסק הדין שלערעור כדלקמן: "לקניין תפקיד חברתי. הוא צריך לשרת את טובת הכלל. "הקניין הפרטי מהווה גם מקור לאחריות מיוחדת של הבעלים כלפי פרטים אחרים וכלפי החברה בכללותה" (ח' דגן, "קניין, אחריות חברתית וצדק חלוקתי", צדק חלוקתי בישראל 97, 100 (בעריכת מ' מאוטנר, 2000)). "הגשמתה של אחריות מיוחדת זו מצריכה חקיקה, כגון חוקי תכנון ובניה, חוקים לשמירה על הסביבה וחקיקה המגינה על יצירות אמנות שלציבור עניין בהן" (ע"א 5546/97, פסקה 7 לפסק דיני)... ...ביסוד תפישה זו מונחת המציאות כי המקרקעין - ואני מתרכז עתה בהיבט זה של הקנין - הוא משאב לאומי. כמות המקרקעין אינה ניתנת להגדלה. חיי החברה מותנים ביכולת הציבור לעשות שימוש במקרקעין, כגון לבנות כבישים, לסלול מסילות, להסדיר אמצעי תקשורת, להבטיח בנייתם של מוסדות ציבור, לשמר עתיקות ונכסים תרבותיים, לשמר שטחים פתוחים, ולקיים שמירה על בטחון הציבור ושלומו...כל אלה הופכים את קנין המקרקעין לקנין שמימד האחריות החברתית בו הוא חשוב. שיקולים אלה ואחרים מחייבים מתן כח למדינה לפגוע בקנין הפרטי כדי לקיים את אינטרס הציבור. בכך מתבטאת האחריות החברתית המיוחדת של הקנין הפרטי. דיני התכנון והבניה הם אחד המכשירים החשובים, דרכם מוגשמת האחריות החברתית של הקניין...דיני התכנון והבניה משמשים כיום כלי להשגת יעדים חברתיים ראשונים במעלה כטיפול בצרכי נכים וקבוצות חלשות...בכל אלה, גישתם של דיני התכנון והבניה היא מאזנת. הם מאזנים בין פרט לכלל, בין הקנין של היחיד לבין צרכיו של הציבור (ראו ע"א 8797/99 אנדרמן נ' ועדת הערר המחוזית (טרם פורסם))". ו. ובבג"צ 2683/92 מכבים ישוב קהילתי במודיעין ואח' נ' הועדה לבניה ומגורים במחוז מרכז ואח', פ"ד מ"ח (1) 535 בעמ' 542 חזר ביהמ"ש על עמדה זו כדלקמן: 11. במקורם נועדו דיני התכנון והבניה לאפשר ניצול מירבי של הקרקע, תוך פגיעה מינימלית בזכות הקניין, למטרות של מניעת מטרדים ומתן אפשרות לשימוש שקט על-ידי כל בעלי הקרקע. ואולם, עם השנים התפתחה המודעות לצרכים נוספים לשימוש בקרקע - לאיזורי נופש, "ריאות ירוקות", אתרי תיירות וכיוצא באלה. הובן כי בתכנון ארוך טווח אין להתחשב רק בצרכים המיידיים ולהועיד את הקרקע אך לשימוש שיניב החזר כספי מירבי, אלא מן הראוי להקציב קרקע גם לצרכים הנוספים, כדי להפיק ממנה את מירב התועלת החברתית. דיני התכנון המודרניים - למען שמירת אינטרסים ארוכי טווח של החברה - מציבים סייג לניצול מיידי של הקרקע. עמד על כך פרופ' MCAUSLAN: "SOCIETY HAS GOALS: PLANNING... ASSISTS SOCIETY TO WORK TOWARDS THEM... OUR PERCEPTION AS TO THE CURRENT MAJOR GOALS OF SOCIETY IS:... TO SAFEGUARD THE LONG-TERM INTEREST OF SOCIETY AND ITS ENVIRONMENT AGAINST EXPLOITATION FOR SHORT-TERM GAIN" (P. MCAUSLAN,THE IDEOLOGIES OF PLANNING LAW (1980) 266). (ר' גם בג"צ 2920/94 אדם טבע ודין - אגודה ישראלית להגנת הסביבה ע"ר ואח' נ' המועצה הארצית לתכנון ולבניה ואח', פ"ד נ (3), 441, בס' 21 לפסה"ד). ז. מהאמור לעיל, ברורה איפוא השאלה העומדת על הפרק והיא הפגיעה באינטרס החברתי המוגן - האיזון החברתי הכולל שנפגע כתוצאה מפעילות הנאשמת, ולאו דווקא הפגיעה המיידית בערכי הטבע במפרץ לכשעצמה. 8. בהערת אגב אעיר, כי אין בידי לקבל את טענות ב"כ הנאשמת הנוגעות להמתנה שהמתינה היא למתן ההחלטות וכי לא יכולה היתה להפסיק פעילותה, על מנת לחזור אליה. ראשית, אינני מוצא בנסיבות שפירט ב"כ הנאשמת משום הכשר לעבור על החוק. הנאשמת לא היתה רשאית לבצע את פעילויותיה ללא היתר כדין, וכל עוד לא קיבלה היא היתר כאמור, לא היתה רשאית להמשיך בפעילותה נשוא כתב האישום, תהא הסיבה לכך אשר תהא. אינני רואה בענין זה אף כל "כורח" כנרמז על ידי הסניגור, ועם כל ההבנה והאמפטיה לעניינה של הנאשמת, אין בכך כדי להכשיר את פעילותה. יתרה מכך, לצערי הפכו עבירות הבניה והשימוש ללא היתר וכן ניהול עסק ללא רשיון, ל"מכת מדינה", ובבסיסן מתבטא זלזול בחוק ובסדר הציבורי. לפיכך, ולולא נסיבותיו המיוחדות של מקרה זה כפי שפורטו לעיל, היה מקום להכביד את היד על מנת להרתיע הרתעה של ממש, הן את הנאשמת והן עבריינים אחרים בכח. 9. בבואי לשקול את הסדר הטיעון שנכרת בין הצדדים ולגזור את הדין, אני מביא בין היתר בחשבון, גם את משמעות פיתוח הענף הכלכלי החדשני והחשוב, ה"היי טק" החקלאי כהגדרת ב"כ הנאשמת, לרבות התנהלות הרשויות והגופים השלטוניים בעניין זה ופעולותיה האינטנסיביות של הנאשמת לקבלת ההיתרים הנדרשים. עוד אני מביא בחשבון את הודיית הנאשמת, עברה הנקי ובעיקר את נכונותה לשתף פעולה, הן בפיקוח על פעולותיה והן בחיסול הדרגתי של הפעילות. אני שם אל מול עיני, גם את האינפורמציה שהתקבלה במהלך הדיונים בתיק, ולפיה אישר בפני, מנהל התחנה למניעת זיהום ים באילת, בשתי ישיבות שונות (22.12.03 ו- 17.10.04), כי הנאשמת שיתפה פעולה באופן מלא, תוך שמסרה את כל האינפורמציה הנדרשת והיתה גוף צייתן להנחיות שהוצאו על ידי הרשות. מאידך, לא אוכל להתעלם מעשיית הדין העצמית מצידה ובחירתה להמשיך ולהפעיל את עסקה, למרות ידיעתה כי פעילותה מנוגדת לחוק, תוך פגיעה בו. עוד אביא בחשבון את המשמעות הכלכלית מפעילות הנאשמת והפקת ההכנסות בהיקפים רבים ממנו, בעבר ואף בעתיד- בהמשך פעילותה בשנים הקרובות. בעניין הקנס הכספי, על אף שלא הועלתה השאלה האמורה על ידי הצדדים בטיעוניהם, שקלתי, האם יש בו משום סיפוק שאלת "החצנת העלויות" (externalities) הכרוכה בפעילות הנאשמת במפרץ. נוכח חוות דעת המומחים שנסקרה בסעיף 7 ב' לעיל ומסקנותיה, לא מצאתי לנכון להדרש לשאלה זו במסגרת שבפני. במסגרת כלל השיקולים שנסקרו לעיל ובמהלך גזר דין זה כולו, ומתוך הבנה שיש בהסדר שהושג בין הצדדים משום התאמה להחלטת ממשלת ישראל בעניין זה, מצאתי כי אכן מאוזן ההסדר וראוי לקבלו. לעניין הקנס הכספי שגובהו הובא להכרעתי, נראה לי, כי בשקלול הכולל, יהווה מיצוע גובה הקנס במחצית הדרך של הגבולות שהיתוו בפני הצדדים, בתוספת התרומה שנתרמה על ידי הנאשמת לקרן למען בעלי החיים, איזון ראוי לסיום הליכים אלה. 10. אשר על כן הנני מאמץ את הסדר הטיעון אשר הוגש במסגרת טיעוני הצדדים ונותן לו תוקף של פסק דין. כמו כן הנני דן את הנאשמת ומצווה עליה כדלקמן: א. אני מצווה על הנאשמת להפסיק את השימוש בחוות הדגים נשוא כתבי האישום בתיק זה, בים וביבשה. צו זה יכנס לתוקפו בהתאם למתווה שנקבע בהחלטת הממשלה מס' 3688 מיום 5.6.05 ויוחל בהדרגה כדלקמן: 1. כמות המזון המירבית הכוללת שתוכנס למים בתקופה שמיום 5.6.06 ועד יום 5.6.07 תהיה 1753 טון בלבד, כאמור במכתבו של מנכ"ל הנאשמת לה"ה רני עמיר וחיים אנג'וני מיום 8.8.06 שצורף להסדר שבין הצדדים. 2. כמות המזון המירבית הכוללת שתוכנס למים בתקופה שמיום 6.6.07 ועד יום 5.6.08 תהיה 877 טון בלבד. 3. החל מיום 5.6.08 יאסר על הנאשמת 1 להכניס למים כל כמות מזון שהיא. 4. בהתאם לצמצום כמות המזון כאמור לעיל, יתאמו הנאשמת 1 ואגף ים וחופים במשרד להגנת הסביבה מועד קרוב להוצאת 10 כלובים ראשונים מן המים. כלובים נוספים יוצאו מן המים עד ולא יאוחר יום 5.6.07. יתר הכלובים יוצאו מהמים לא יאוחר מיום 30.9.08. ב. לא יוכנס שינוי במתווה האמור בסעיפים א', ב', ג' ו-ד' לעיל, אלא בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה או מי מטעמו. ג. אני מצווה על הנאשמת להרוס, בעצמה ועל חשבונה, את כל המבנים, המתקנים והציוד המשמשים אותה על חוף הים והחזרת החוף למצבו עובר לתחילת פעילותה במקום, להנחת דעתו של צוות הפיקוח מטעם המנכלי"ם של המשרד להגנת הסביבה (באמצעות אגף ים וחופים במשרד להגנת הסביבה) ומשרד החקלאות ופתוח הכפר (להלן: צוות הפיקוח). ד. אני מצווה על הנאשמת להרוס, בעצמה ועל חשבונה, את כל המבנים, המתקנים והציוד שהקימה ו/או המשמשים אותה, בשטח הימי של מפרץ אילת ופינויים מהמקום, להנחת דעתו של צוות הפיקוח. ה. אני מצווה על הנאשמת לפנות, בעצמה ועל חשבונה, את כל חלקי המבנה והציוד ששקעו לקרקעית הים (ובכלל זה רשתות, סינקרים, חבלים, צינורות וכיוצ"ב), לאתר פסולת מוסדר, וכן תפנה מקרקעית הים שמתחת לכלובים את השכבה האנאירובית, הכל בהתאם להנחיות צוות הפיקוח. ו. ביצוע האמור בסעיפים ו', ז' ו- ח' לעיל יעשה על הנאשמת לא יאוחר מיום 30.9.08. ז. למען הסר ספק מובהר, כי לאחר השלמת הפינוי לא יוותרו בשטח הים או היבשה, כל ציוד או מבנה או מתקן ששימש את הנאשמת במועד כלשהוא, והמצב יחזור לקדמותו ערב תחילת פעילותה במקום. ח. לא יוכנס שינוי במתווה האמור בסעיפים ו', ז', ח', ט' ו-י' לעיל, אלא בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה או מי מטעמו. ט. בלא לפגוע בחובת הנאשמת לבצוע הצויים הנ"ל, ככל שלא תקיים הנאשמת את הצווים, במלואם ו/או במועדם, תהיה הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז דרום, ו/או הועדה המקומית לתכנון ובניה אילת, רשאיות לבצע את ההריסה והפינוי בעצמן ולחייב את הנאשמת בכל הוצאותיהן. הערבות שתוטל בסעיף ט"ו להלן, תחול גם על התחייבות זו. י. הנאשמת תתרום בהתאם להתחייבותה סך של 100,000 ₪, לא יאוחר מיום 29.10.06 לקרן למען בעלי חיים, שהוקמה לפי ס' 14 לחוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים) התשנ"ד - 1994, ותמציא עותק הקבלה על התשלום לידי ב"כ המאשימה. יא. הנאשמת תענה לכל דרישות מתן המידע כאמור במכתב מנכל"י משרד החקלאות ופתוח הכפר והמשרד להגנת הסביבה מיום 24.11.05 למנהל הנאשמת שצורף כנספח ג' להסדר שבין הצדדים. יב. להבטחת כל המוטל על הנאשמת על פי גזר דין זה וכן להבטחת המנעות מעבירה על הוראות הסעיפים בגינם הורשעה, לרבות סעיף 210 לחוק התכנון והבניה תשכ"ה 1965, תחתום הנאשמת על התחייבות עצמית וכן ערבות צד ג' מטעם קיבוץ יטבתה. ההתחייבות תהא בסכום של 800,000 ₪ ותעמוד בתוקפה למשך שלש שנים מהיום. יג. הנאשמת תשלם קנס בסך 350,000 ₪. הקנס ישולם לאוצר המדינה, לא יאוחר מיום 15.11.06. יז. מובהר בזאת לנאשמת, כי במידה ולא יבוצעו הצווים האמורים, במלואם ו/או במועדם ולא תקבל היא את הסכמת היועץ המשפטי לממשלה לשינוי המתווה כאמור, הרי שעלולה היא להיות מואשמת בעבירה נוספת של אי קיום צו שיפוטי, כי ההתחייבות עליה נדרשה היא לחתום כוללת עבירה זו וכי העונש שעשוי להיות מוטל עליה בגין עבירה זו יתווסף לעונש שהוטל עליה לעיל. זכות ערעור תוך 45 ימים לבית המשפט המחוזי. משפט פליליבניהעסק ללא רישיון