מפגע אסבסט - תביעה ייצוגית

פסק דין ערעור על פסק דינו ועל החלטתו של בית משפט השלום (כב' השופט לבנוני) מיום 25.8.2005, לפיה נדחתה על הסף התביעה כנגד המשיבות בע"א 1933/05 ונדחתה בקשת המשיבים 1-4 לדחות את התביעה כנגדם על הסף. השופט יצחק עמית: האם המדינה או הרשות המקומית יכולים להחשב כ"גורם הַמִּפְגָּע" על פי החוק למניעת מפגעים סביבתיים (תביעות אזרחיות), התשנ"ב-1992 (להלן: "החוק" או "חוק מניעת מפגעים סביבתיים")? זו השאלה העיקרית העומדת בבסיסו של ערעור זה. בנוסף, ובמסגרת בקשות רשות הערעור, מתעוררות שאלות סף לגבי אופן הגשת התביעה הייצוגית על פי חוק מניעת מפגעים סביבתיים. 1. ענייננו בתובענה ייצוגית שהוגשה על ידי המערערות כנגד המשיבה 1 (להלן: "איתנית") וכנגד מנהליה או בעליה המשיבים 2-4. עילת התביעה היא מפגע אסבסט חמור שנגרם, כפי שנטען, כתוצאה מפעילותה של איתנית, שייצרה מוצרי אסבסט משך שנים רבות עד לסגירת המפעל. התובענה הייצוגית, שהוגשה על פי סעיף 10 לחוק מפגעים סביבתיים, נועדה לשים קץ למפגע המתמשך, בין היתר, במתן צו אכיפה לניקוי השטחים המזוהמים באיזור נהריה וברחבי הגליל המערבי. התובענה הייצוגית הוגשה גם כנגד המדינה והרשויות המקומיות (משיבות 1-4 בערעור שבפנינו) והמערערות עתרו כי בית המשפט יורה להן לעשות שמוש נמרץ בסמכויות שהוענקו להן על פי כל דין לשם הסרת המפגע. ע"א 1933/05 2. המדינה והרשויות המקומיות עתרו לדחיית התביעה כנגדם על הסף, מן הטעם שאין לראותן כ"גורם המפגע" כהגדרתו בחוק מפגעים סביבתיים. בית משפט השלום סקר את לשונו של החוק ואת תכליתו, קיבל את הטענה ודחה את התביעה כנגד המדינה וכנגד הרשויות המקומיות על הסף. בפסק דינו, קבע בית משפט קמא כי המערערות "רשאיות לבוא חשבון עם הרשויות, על דרך ההליך הקלאסי של תקיפה מנהלית, בפני בית המשפט המנהלי, ובגדר סמכותו המובהקת שנועדה לכך... החוק הנ"ל... אינו משמש אכסניה הולמת המצדיקה הגשת תובענה נגד הרשויות, מקום שקיימות אכסניות אחרות ההולמות ענין זה". על פסק דין זה נסב הערעור שבפנינו. המסגרת הנורמטיבית וטענות המערערות 3. המערערות סומכות יתידותיהן בהוראת סעיף 2 לחוק מניעת מפגעים סביבתיים, הקובעת כלהלן (הדגשה שלי - י.ע.): "(א) לבקשת מי שנפגע או עלול להיפגע ממפגע סביבתי או לבקשת גוף או עמותה כאמור בסעיף 6 רשאי בית משפט לתת צו המורה למי שגורם או עומד לגרום מפגע סביבתי (להלן - גורם המפגע), לעשות אחד או יותר מאלה: (1) להימנע מהמעשה הגורם או העומד לגרום למפגע הסביבתי, או להפסיק לעשותו; (2) לתקן את המעוות או להחזיר את המצב לקדמותו עובר להיווצרות המפגע הסביבתי (להלן - תיקון המעוות); (3) לעשות ככל הדרוש כדי למנוע הישנותו של המפגע הסביבתי. (ב) "מעשה" - לרבות מחדל". לטענת המערערות, יש להבחין בין גורם הַמִּפְגָּע, שיוצר את המפגע על ידי מעשה, לבין הרשות, שיוצרת את המפגע על ידי מחדל. לשיטתן של המערערות, גורם המפגע יכול להיות גם הרשות, כמי שהתרשלה במחדל לאכוף או לבצע פיקוח נדרש על פי החוקים הרלוונטיים. זאת, בהיקש לחוק למניעת מפגעים, התשכ"א-1961, הקובע כי "לא יגרום אדם" למפגעי רעש, ריח וזיהום אויר. סעיף 14 לאותו חוק - שהוא בבחינת חוק גג לחוקי איכות הסביבה - מבהיר כי "כל מקום בחוק שמדובר בו על גרימת מעשה פלוני, רואים אדם כאילו גרם לאותו מעשה גם אם הוא נעשה במקום הנתון לשליטתו או לפיקוחו, או על ידי מי שנתון לשליטתו או לפיקוחו, והוא לא נקט כל האמצעים הסבירים למניעתו...". סעיף 14 לחוק למניעת מפגעים הוחל על הרשויות המקומיות בפסק דינו של בית המשפט העליון ברע"פ 7861/03 מדינת ישראל נ' המועצה האיזורית הגליל תחתון, דינים עליון עז 467 (2006) שם נאמר: "..הוראת סעיף 14 לחוק מרחיבה את תחומי החבוּת הפלילית החלים על הגורם למיפגע סביבתי, בהשיתה חיוב גם על החדל. ובלשון החוק: "... רואים אדם כאילו גרם לאותו מעשה גם אם הוא נעשה במקום הנתון לשליטתו או לפיקוחו, או על ידי מי שנתון לשליטתו או לפיקוחו, והוא לא נקט כל האמצעים הסבירים למניעתו". נמצאנו למדים, אפוא, כי גם פלוני, שהוא עצמו לא גרם למיפגע סביבתי - במובנו הרגיל של מושג הגרימה - יכול שיחוב בפלילים בעניינו של מיפגע סביבתי אם נתקיימו בו שני תנאים אלה במצטבר: אחד, המיפגע הסביבתי נגרם במקום הנתון לשליטתו או לפיקוחו או על-ידי מי שנתון לשליטתו או לפיקוחו, ושניים: הוא, פלוני, לא נקט כל האמצעים הסבירים למניעתו...מה הצדק הוא כי נבחין - על דרך העיקרון - בין מי שגרם למיפגע לבין מי שבסמכותו על-פי דין היה למנוע, מלכתחילה, את היווצרותו של המיפגע, ומשנוצר - לבערו ולהפסיק את פעולתו? אכן כן: הגורם למיפגע מחייב עצמו בפלילים בעצם מעשהו, בעוד שהאחראי כהוראת סעיף 14 לחוק לא יחוב בפלילים אלא אם "לא נקט כל האמצעים הסבירים למניעתו", ואולם אין בהבחנה זו כדי להצדיק - מעיקרו של דין - אי הטלת חובה על מועצה אזורית בעניינם של מיפגעים שבתחומי שיפוטה". לשיטתן של המערערות, אם מצא המחוקק להטיל אחריות פלילית על הרשות, בשל מחדליה באי הפעלת סמכויות הפיקוח והאכיפה הנתונות לה, קל וחומר שיש להכיר באחריותה האזרחית-נזיקית לפי חוק מניעת מפגעים סביבתיים, בשל מחדלים אלו. כן הצביעו המערערות על החלטת בית משפט השלום בת.א. 119663/01 הירוקים עמותה לשמירה על איכות הסביבה נ' רשות נחל הירקון ואח', שלא לסלק על הסף תביעה ייצוגית כנגד הרשויות המקומיות ורשות נחל הירקון, מאחר שרשות מפקחת יכולה להכנס להגדרת "מחדל" בחוק למניעת נפגעים. עוד הצביעו המערערות על המקרה שנדון בבר"ע 901/99 927/99 (מחוזי ב"ש) החברה לשירותי איכות הסביבה (רמת חובב) בע"מ נ' עמותת מדעי הדרום. שם נתבעו גם המשרד לאיכות הסביבה והמועצה האיזורית רמת חובב, ולא הועלתה הטענה כי יש לדחות התביעה כנגדם על הסף. 4. אקדים ואומר, כי למרות שטיעוני המערערות מושכים את האוזן ואת הלב, אני סבור כי יש להותיר על כנו את פסק דינו של בית משפט השלום ודין הערעור להידחות. וזו תהא דרך הילוכנו. כמו בכל סוגיה של פרשנות, לעולם יפתח הפרשן בלשון החוק, אך בכך לא יסיים את מסעו הפרשני. נפתח בהוראת סעיף 2 לחוק, ומאחר שכל חיקוק הוא יצור החי בסביבתו, נפנה תחילה לסביבתה הקרובה של הוראה זו בחוק, לאחר מכן ננסה להקיש לענייננו מחוקים אחרים העוסקים במאטריה דומה, ולבסוף, אך לא בסדר החשיבות, נדרש לתכליתו של החוק. לשון החוק והיקש לחוקים אחרים 5. איני סבור כי מהמילים "מעשה" - לרבות מחדל" שבהוראת סעיף 2 לחוק, ניתן ללמוד על הרחבת האחריות גם על הרשות המינהלית. פשוטו של מקרא, כי גורם הַמִּפְגָּע הוא מי שגרם בפועל להיווצרותו של המפגע. אלא שקו הגבול בין מעשה או מחדל אינו תמיד ברור. לדוגמה, ברי כי פליטת עשן מזהם או הזרמת שפכים לנחל היא "מעשה". אך מה דינו של מפעל, שחומרים בהם הוא משתמש במהלך עבודת הייצור דולפים לנחל סמוך או מחלחלים לאדמה וגורמים לזיהום של מי התהום? האם למעשה או למחדל ייחשב הדבר? על מנת להסיר ספק, מצא המחוקק להבהיר כי אין נפקא מינה אם הזיהום מקורו במעשה או במחדל, וניתן להגיש תובענה כנגד הגורם שיצר בפועל את המפגע, אם במעשה או במחדל. לשון אחר, במחדל ישיר ומיידי דיבר המחוקק, דוגמת אי נקיטת אמצעים למניעת חלחול חומרים מזהמים למי התהום. לא כך מחדל שנמצא במעגל החיצוני של גורם הזיהום, בבחינת מחדל עקיף הבא לידי ביטוי בהעדר פיקוח, אכיפה או הסדרה (רגולציה) מצד הרשות המינהלית. 6. תימוכין להבחנה בין גורם המפגע לבין הרשות, אנו מוצאים בחוק עצמו. סעיף 5 לחוק מפגעים סביבתיים קובע כלהלן (הדגשה שלי - י.ע.): "לא יגיש אדם תובענה לפי סעיף 2, אלא לאחר שעברו 60 ימים מהיום שהוא הודיע לרשות ולגורם המפגע על כוונתו להגיש תובענה, והתקיימו שניים אלה: (1) גורם המפגע לא נקט צעדים ממשיים להפסקת המפגע הסביבתי או למניעת הישנותו או לתיקון המעוות, לפי הענין; (2) הרשות לא נקטה צעדים ממשיים על-פי סמכויותיה להפסקת המפגע הסביבתי או למניעת הישנותו או לתיקון המעוות, לפי הענין". עינינו הרואות, שהמחוקק הבחין בין פניה לגורם המפגע, בדרישה להפסיק את יצירת המפגע, לבין פניה לרשות כדי שתפעיל סמכויותיה כנגד גורם המפגע. וסעיף 8 לחוק קובע כלהלן (הדגשה שלי - י.ע.): "(א) ציווה בית המשפט על תיקון המעוות, יקצוב את הזמן לתיקון, ועל גורם המפגע לבצעו; בית המשפט לא יצווה כאמור אלא לאחר שנתן לרשות הזדמנות להשמיע את דברה. (ב) הודיעו התובע או הרשות לבית המשפט כי לא בוצע תיקון המעוות כאמור בסעיף קטן (א), יקבע בית המשפט כיצד יתוקן המעוות, לאחר שנתן הזדמנות לתובע, לרשות ולגורם המפגע להשמיע את דברם, ויחייב את גורם המפגע בהוצאות הכרוכות בביצוע התיקון". גם בסעיף זה אנו מוצאים, שהמחוקק הבחין בין גורם הַמִּפְגָּע לבין הרשות. בית המשפט לא יתן צו אלא לאחר שהובאה בפניו עמדת הרשות, מאחר שהרשות היא הגוף שברשותו הידע והכלים המתאימים לסייע לבית המשפט לבור את הדרך הנאותה לסילוק המפגע. 7. על ההבחנה בין גורם הַמִּפְגָּע לבין הרשות, ניתן ללמוד גם בהיקש לחוק למניעת זיהום מי ים ממקורות יבשתיים, התשמ"ח-1988, שם מוגדר "זיהום הים" - מעשה או מחדל בניגוד להוראת סעיף 2" וסעיף 2 לאותו חוק קובע כי "לא יטיל ולא יזרים אדם לים פסולת או שפכים ממקור יבשתי, בין במישרין ובין בעקיפין, אלא על פי היתר ובהתאם לתנאיו..". ברי כי המחוקק התכוון ליוצר המפגע בפועל, אם במעשה או במחדל, להבדיל ממחדל עקיף בהפעלת סמכויות הפיקוח, האכיפה או הרגולציה (וראה גם הגדרת זיהום מים על פי חוק המים תשי"ט-1959). זאת, להבדיל מאחריות ישירה המוטלת על הרשות בגין מפגעים שנגרמים במעשה או במחדל על ידי נכסים או מפעלים בהם מחזיקה הרשות עצמה. לעניין זה, ראה סעיף 11ו לחוק למניעת מפגעים, התשכ"א-1961, המחיל את החוק גם על המדינה בכובעה כמחזיקת נכסים (למעט מתקנים בטחוניים או פעילויות בטחוניות כמפורט שם). משהגענו למסקנה כי על פי לשון החוק וסביבתו הקרובה והרחוקה, יש להבחין בין גורם הַמִּפְגָּע לבין הרשות, נבחן אם מסקנה זו עולה בקנה אחד גם עם תכליתו של חוק מניעת מפגעים סביבתיים. תכלית החוק 8. מהי תכליתו של החוק? אלו הם היעדים, המטרות, האינטרסים והערכים שהחוק בא להגשים. על תכליתו הסובייקטיבית של החוק, בבחינת "כוונת המחוקק" במובן הפשוט של המילה, אנו יכולים ללמוד מכל מקור אפשרי, לרבות דברי ההסבר בכנסת או בועדות הכנסת ודברי ההסבר להצעת החוק. מובן כי בכך לא נסיים הילוכנו, ולאחר מכן נבחן את התכלית האובייקטיבית של החוק על רקע השיקולים השונים הצריכים לעניין. 9. בדברי ההסבר של החוק למניעת נפגעים (הצ"ח 2106, התשנ"ב, 3.2.92 בעמ' 179) נאמר כלהלן (הדגשה שלי - י.ע.) : "מטרת החוק המוצע היא להגביר את אכיפת דיני איכות הסביבה בארץ בשלושה סוגי זיהום - זיהום אויר, זיהום מים (כולל מי ים) וזיהום על ידי פסולת מוצקה - על ידי הוספת נדבך אזרחי למנגנון האכיפה הציבורי הקיים. החוק המוצע מעמיד לרשות אזרחים כלי אכיפה ומקל את השמוש בו, כדי שבנוסף לרשויות המדינה המופקדות על הנושא, אשר סובלות ממחסור במשאבים, יוכלו אזרחים ליזום הליכים משפטיים נגד מזהמים ובכך להגן על סביבתם מפני זיהום בלתי סביר ובלתי חוקי". החוק למניעת מגעים סביבתיים, נועד אפוא לקדם את דיני איכות הסביבה בישראל באמצעות מנגנון אכיפה "פרטי" ולהעביר את הכוח לאלה שנפגעים בעצמם, או שעשויים להפגע. זאת, בדומה למנגנון הקובלנה הפלילית ובהתאם לרציונל שבבסיסה של התובענה הייצוגית. כך, לדוגמא, נאמר ברע"א 3126/00 מדינת ישראל נ' א.ש.ת ניהול פרוייקטים בע"מ, פד"י נז(3) 220 בעמ' 240: "תכליתה של התובענה הייצוגית היא למנוע עשיית עושר ולא במשפט על-ידי אותם גופים המתעשרים שלא כדין על חשבון היחידים, המצטרפים לציבור גדול. כמו כן, היא מהווה אמצעי לאכיפת החוק במישור האזרחי, מקום בו הסנקציה הפלילית-עונשית וסנקציות הרשויות המפקחות, אינן מספיקות..." החוק בא לצד ובנוסף לסמכויות האכיפה והפיקוח של הרשות המנהלית, בבחינת אכיפה פרטית של דיני איכות הסביבה כלפי הגורמים שיצרו בפועל את הזיהום, במעשה או במחדל. אך החוק לא התכוון להציב את הרשות המנהלית על "ספסל הנאשמים" לצד גורם הַמִּפְגָּע, תוך תקיפת שיקול דעתה או פעולתה של הרשות המנהלית בכל הנוגע להפעלת סמכויות האכיפה, הפיקוח וההסדרה המסורות לה. מה עוד, שהרשות והתובעים נמצאים לעיתים באותו צד של המתרס. במקרה שלפנינו, נטען על ידי עירית נהריה, כי היא פעלה ופועלת להסרת המפגע, ואף השקיעה בשעתו סכומי עתק לניקוי ולסילוק פסולת אסבסט מאתר הידוע כ"מדינת הילדים". 10. החוק מטיל אחריות במישור האזרחי על גורם הַמִּפְגָּע. אך בשונה מאחריות נזיקית רגילה, שהסעד שנדרש הוא פיצוי כספי, קובע החוק הסדר מיוחד ומגביל את הסעדים לצווי מניעה או צווי עשה. אם כך, שמא ראוי ליתן לחוק מניעת מפגעים סביבתיים פירוש מרחיב, ולהטיל אחריות נזיקית, או מעין-נזיקית גם על הרשות המינהלית? אהיה למערערות לפה, ואסביר בלשוני שלי את מהלך הטיעון. בע"א 1639/01 קיבוץ מעיין צבי נ' יצחק קרישוב, פ"ד נח(5), 215 ,עמ' 282-283 (2004) נדון נושא הקרוב לענייננו. שם הוטלה אחריות על המדינה בתביעה של עובד שחלה במחלת הסרטן עקב חשיפתו לאסבסט, במהלך עבודתו במוסך. השופטת דורנר, כדבר מובן מאליו, הטילה אחריות בנזיקין גם על המדינה (שם, עמ' 283): "במקרה שלפנינו, חובת הפיקוח עוגנה בחוק ובתקנות, שהטילו על המפקח חובות ספציפיות באשר לכל המקומות בהם העבודה באסבסט הותרה בלית-ברירה מטעמים כלכליים. חובות אלה נועדו למנוע פגיעה בבריאותם ובחייהם של העובדים. התחיקה יצרה איפוא יחסי שכנות בין שירות הפיקוח למקומות העבודה באסבסט שנותרו. יחסים אלה התקיימו גם הלכה למעשה על-ידי הפיקוח שהפעילה הרשות כלפי המוסך, ויצרו הסתמכות על אפקטיביות הפיקוח. על פיקוח זה הסתמך גם המעביד. אלא שכאמור, הפיקוח היה רשלני. במצב עניינים זה, לא יכול להיות איפוא ספק בקיומה של חובת הזהירות של המדינה כלפי העובד". ואכן, בשנים האחרונות, הולכת ומסתמנת מגמה של הרחבת האחריות הנזיקית של הרשות (לצד צמצום האחריות האישית של עובד הציבור כפי שבא לידי ביטוי בסעיף 7א לפקודת הנזיקין) - ראה, לדוגמה, ע"א 1068/05 עיריית ירושלים נ' מימוני. לשיקולים השונים הצריכים לנושא של הטלת אחריות בנזיקין על הרשות הציבורית ראה ישראל גלעד, "ה אחריות בנזיקין של רשויות ציבור ועובדי ציבור" משפט וממשל ב(2) (תשנ"ה) 339 (חלק א); משפט וממשל ג(1) (תשנ"ה) 55 (חלק ב). פסק דינו של השופט שמגר בע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי, פ"ד מח(3) 45 (1994), צמצם את האחריות הנזיקית של הרשות מהטעמים והשיקולים השונים שפורטו שם ובמאמרו של גלעד לעיל. אך דומה שהלכת לוי נותרה בבדידותה בפסיקה - ראה לאחרונה בע"א 10078/03 אורי שתיל נ' מקורות חברת מים בע"מ (להלן: "פרשת שתיל"). לצד הרחבת האחריות הנזיקית של הרשות הציבורית, אנו מוצאים ניצנים ראשונים בפסיקה גם בנושא של עוולות מינהליות (ואף עוולות חוקתיות), תוך הזנת דיני הנזיקין בנורמות של המשפט הציבורי - ד. ברק-ארז "אחריות אזרחית של גופים ציבוריים: דואליות נורמטיבית" משפט וממשל א 275 (תשנ"ג), עמ' 287-289. בד בבד, דומה כי ההבחנה בין העילה המינהלית לעילה הנזיקית הולכת ומיטשטשת. כך, לדוגמה, בע"א 1081/00 אבנעל חברה להפצה בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5), 193 (2005) אומר כב' הנשיא ברק כי "פעולה בלתי סבירה במישור המנהלי עשויה להוות פעולה רשלנית במשפט הפרטי. לעיתים אלה שני צדדיו של אותו מטבע. בדומה, נאמר על ידי כב' השופטת חיות בע"א 2906/01 עירית חיפה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2006(2) 2504: "הנה כי כן, בעניין החובה לפעול קיימת נקודת השקה בין מבחני הסבירות הקבועים בדין המינהלי המיושמים על ידי בתי המשפט לצורך ביקורת שיפוטית על חוקיות מעשיה או מחדליה של הרשות הציבורית, ובין מבחני הסבירות לפיהם נבחנים מעשיה או מחדליה של הרשות הציבורית בדיני הנזיקין לעניין עוולת הרשלנות". התבטאות נוספת בעניין זה, מצינו לאחרונה בפרשת שתיל, שם נאמר על ידי כב' השופט אדמונד לוי: "להשקפתי, כמו במישור המנהלי, גם מנקודת המבט הנזיקית אין הולם מאימוצם לענין זה, בהשאלה, של הכלים החוקתיים בהם דובר לעיל. סבורני, כי בכוחם של כלים אלה לשמש אכסניה ראויה אף לדוקטרינות מתחום דיני הנזיקין, שאין כוחן תש אך בשל חופש העשייה הנתון לרשויות המנהל...אמור, אפוא, כי פעולה של רשות מנהלית - למצער כזו שפגעה בזכויות-יסוד של אדם - ומקורה בהפעלתו של שיקול הדעת המסור בידי הרשות, אך היא אינה מידתית או שאין הורתה בתכלית ראויה, מן הדין כי תחשוף את הרשות לא רק לביקורת שיפוטית במישור המנהלי, כי אם גם לאפשרות הטלתה של אחריות במישור הנזיקי". כשלעצמי, איני משוכנע שיש להפעיל כלים של משפט מינהלי בתחום דיני הנזיקין (וראה הסתייגותה של כב' השופטת פרוקצ'יה מדברי השופט לוי בעניין שתיל). אך נוכח האמירות בפסיקה, כפי שצוטט לעיל, יכול הטוען לטעון, כי במסגרת תביעה על פי חוק מניעת מפגעים סביבתיים, רשאי בית המשפט להעביר תחת שבט ביקורתו את מחדליה של הרשות בתחומי האכיפה, הפיקוח וההסדרה (רגולציה). מה עוד, שסעיף 3 לחוק מניעת מפגעים כבר "משקלל" בין האינטרסים השונים הצריכים לעניין בקובעו כלהלן: "בבואו לתת צו לפי סעיף 2 ישקול בית המשפט הדן בתובענה את מידת הפגיעה שנגרמה או עלולה להיגרם לתובע או לענין הציבורי, לעומת הפגיעה העלולה להיגרם לגורם המפגע או לענין הציבורי עקב הוצאת הצו". 11. לטעמי, דין הטענה להידחות. לא אכחד כי נוכח הפסיקה דלעיל, אנו אכן עדים לטשטוש-מה של ההבחנה בין הסבירות המינהלית לסבירות הנזיקית, אך מכאן ועד לביקורת על מעשיה או מחדליה של הרשות במסגרת הנזיקית-אזרחית של חוק מניעת מפגעים סביבתיים, עדיין ארוכה הדרך. אצביע להלן על מספר טעמים למסקנתי זו. 12. א. גם המצדדים בהרחבתה של האחריות הנזיקית על הרשות המינהלית-ציבורית, תוך החלת נורמות מתחום המשפט המינהלי, יסכימו כי לא כל אי סבירות נזיקית, עולה כדי אי סבירות מינהלית - ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז(3) 757 (1983). אי סבירות נזיקית היא סטייה מסטנדרט התנהגות של סבירות, ועל מנת להטיל אחריות בנזיקין, מסתפק בית המשפט באי סבירות רגילה. לא כך במשפט המינהלי, שבית המשפט יתערב בפעולת הרשות, כאשר אי הסבירות היא קיצונית, או מהותית או יורדת לשורש העניין. ובקיצור, סף האחריות המינהלי הוא גבוה יותר - י. דותן "האחריות הנזיקית של עובד-ציבור המפעיל סמכויות של שיקול דעת" משפטים טו (תשמ"ו) 245 בעמ' 266. ב. בכל המקרים בהם הרחיב בית המשפט את גבולות ה אחריות בנזיקין של הרשות הציבורית, תוך החלה של נורמות מתחום המשפט המינהלי, המדובר היה בניזוק מסויים בשל מעשה או מחדל ספציפיים בהפעלת סמכות הרשות. זאת, להבדיל מהטלת אחריות נזיקית כלפי ציבור בלתי מסויים בשל אי הפעלת סמכותה של הרשות. הטעם לדבר הוא, שלצורך הטלת אחריות בעוולת הרשלנות, אנו דורשים "קרבה" בין המזיק לניזוק מסויים, קרבה השונה מן הקשר בין המזיק לציבור הרחב. כך, לדוגמה, בפרשת שתיל, הטלת האחריות כלפי ניזוק מסויים, נבעה מכך שהמדינה עצמה יצרה מצג לפיו ראוי לחקלאים להמשיך לגדל את גידוליהם, והמשיכה להעניק לחקלאים סיוע בגידולו של הגידול שנמצא ניזוק מן המים שסופקו. ומזוית אחרת: מקום בו החליטה הרשות להפעיל את סמכות הפיקוח וקיימה בפועל פיקוח בנושא הנתון לאחריותה, הפעלת הפיקוח באופן רשלני מטילה על הרשות אחריות בנזיקין בשל התרשלותה כלפי הניזוק המסויים במלאכת הפיקוח - ראה, לדוגמה, ע"א 684/76 אייל נ' פוקסמן, פ"ד לא(3) 349 (1977); ע"א 8526/96 מדינת ישראל נ' פלוני ואח' . תק-על 2005(2), 4166 ,עמ' 4167; ע"א 1068/05 עיריית ירושלים נ' מימוני. לא כך כאשר הרשות החליטה שלא להפעיל כלל את סמכות הפיקוח או האכיפה או ההסדרה, שאז נבחן את שיקול הדעת של הרשות בכלים של משפט מינהלי - דותן במאמרו לעיל, בעמ' 271. יש בתוצאה זו הד להבחנה, שנשללה לאחרונה בפרשת שתיל, בין הפעלה רשלנית של סמכויות ביצוע, שאז הנטייה לביקורת על פעולתה של הרשות רחבה יותר, לבין שיקולים של מדיניות, שהנטייה להתערב בהם קטנה יותר. עוד להבחנה בין סמכויות שבשיקול דעת לבין סמכויות ביצוע של הרשות ראה א. פורת "דיני נזיקין: עוולת הרשלנות" ספר השנה של המשפט בישראל תשנ"ו בעמ' 409 - 415; א. פורת "המשך המגמה להרחבת אחריותן של רשויות ציבוריות על פי עוולת הרשלנות" ספר השנה של המשפט בישראל, תשנ"א- תשנ"ב, 221, בעמ' 256 - 264. כך גם במקרה שלפנינו. לטענת המערערות, המדינה והרשויות המקומיות לא הפעילו כלל את סמכויות הפיקוח והאכיפה המסורות להן, ובשל כך נגרם נזק לציבור לא מסויים. מתן צו אכיפה כלפי הרשות בנסיבות אלו, בשל נזק שנגרם לציבור לא מסויים עקב אי הפעלת סמכות, מצוי כולו בטריטוריה של המשפט המינהלי, ולא של המשפט האזרחי-נזיקי. ג. בהמשך לאמור לעיל, הדרך המתאימה לתקוף את הדרך בה הרשות מפעילה את סמכויותיה אינה תקיפה עקיפה במסגרת הליך אזרחי על פי החוק למניעת מפגעים סביבתיים. לתקיפה ישירה של מעשיה או מחדליה של הרשות, יש לילך בדרך המלך, בעתירה לבג"צ או בעתירה מנהלית - וראה פסק דינו של כב' השופט טובי בת"א (שלום חיפה) 6012/04, בש"א 7769/04 כרמל אולפינים נ' שמואל אבואב ראש המועצה המקומית קרית טבעון, דינים שלום כ"ח 846 (2004). ד. סעיף 4 לחוק מניעת מפגעים סביבתיים קובע כי "בתובענה נגד גורם המפגע לפי חוק זה, אין נפקא מינה אם היתה או לא היתה התרשלות מצידו". חוק מניעת מפגעים חורג מדיני הנזיקין המסורתיים, בכך שהוא מטיל על גורם הַמִּפְגָּע אחריות מוחלטת ללא אשם. לכן, יש להחיל על דרך של קל וחומר את מה שאמרנו לעיל, לעניין הטלת אחריות נזיקית-אזרחית על הרשות המינהלית. אכן, מצינו בפסיקה הרהורים בדבר הטלת אחריות בנזיקין על הרשות גם ללא אשם - בג"צ 2665/98 שחר נחום נ' משטרת ישראל - מפקד מרחב דן, פ"ד נב (2) 454 (1998); ע"א 6296/00 קיבוץ מלכיה נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(1), 16 (2004). אך הטלת אחריות ללא אשם תיעשה, אם בכלל, בנסיבות חריגות שאיני רואה להידרש להן במסגרת זו - י. דותן "עילות תביעה ציבוריות ופיצויים ללא אשם" משפט וממשל ב (התשנ"ב) 97. מכל מקום, ברי כי הטלת אחריות מוחלטת על הרשות אינה עולה בקנה אחד עם הפעלת שיקול הדעת המינהלי בהפעלת סמכויות האכיפה, הפיקוח וההסדרה. צא וראה, כי לצד מפגע האסבסט מושא התביעה שלפנינו, ארצנו הקטנה זרועה מפגעים החל מהאויר המזוהם שאנו נושמים וכלה בזיהום מי התהום באקוויפרים ודרך "המרעין בישין" שבין השמיים ממעל ומי התהום מתחת. אין חולק כי ראוי להסיר ולהסדיר נושאים אלו ויפה שעה אחת קודם, אך מטבע הדברים, משאבי הקופה הצבורית מוגבלים. מטרת חוק מניעת מפגעים היא לסייע באכיפה פרטית ונקודתית של מפגע ספציפי, מבלי להידרש לבעיות המערכתיות הסבוכות והמורכבות של איכות הסביבה במישור הארצי או האיזורי. קשה להחיל על הרשות את הנוסחה הכלכלית בדיני הנזיקין (הוצאות המניעה מול היקף הנזק במכפלת סיכויי התרחשותו), כי משאביה של הרשות מוגבלים, ובגדר הוצאות המניעה של הרשות, יש לקחת בחשבון את מחיר הויתור על פעולות מועילות אחרות שלא תתבצענה, אם המשאבים יופנו למניעת הנזק הספיצפי בגינו נתבעת הרשות על פי חוק מניעת מפגעים סביבתיים. הנה כי כן, עניינם של המערערות מצטמצם לאיזור נהריה והגליל המערבי, אך הנושא של אסבסט, ובעיקר אסבסט פריך והסכנות הגלומות בו לבריאות הצבור, הוא נושא שמטופל במישור הארצי, נושא שכרוכות בו השקעות כספיות כבדות. [במאמר מוסגר: תביעות האסבסט מעסיקות את המערכת המשפטית בארה"ב כדי כך, שהוקמה ועדה מיוחדת לבחינת הנושא - ראה במאמרו של אלון קלמנט "גבולות התביעה הייצוגית בעוולות המוניות" משפטים לד 301, בעמ' 311]. ה. ולבסוף, ושלא על פי סדר חשיבותו, נזכיר את חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 שנכנס לתוקפו ביום 1.3.2006 (להלן: "חוק תובענות ייצוגיות"). למרות שסעיף 29 לחוק זה קובע כי הוא יחול גם על המדינה, בפועל, צומצמה תחולתו על המדינה ועל הרשויות המקומיות לאור הוראת סעיף 3(א) הקובעת כי " ...לא תוגש נגד רשות תובענה ייצוגית לפיצויים בגין נזק שנגרם על ידי צד שלישי, שעילתה הפעלה או אי הפעלה של סמכויות פיקוח, הסדרה או אכיפה של הרשות ביחס לאותו צד שלישי...". הוראה זו חלה גם על תביעות תלויות ועומדות, נוכח הוראת המעבר בסעיף 45(ב) לחוק, אך אין לה תחולה ישירה בענייננו, מאחר ואיננו עוסקים בתביעה לפיצויים, אלא למתן צו עשה. עם זאת, מחוק תובענות ייצוגיות אנו למדים שהמחוקק ביקש לצמצם את האפשרות להגיש תובענות ייצוגיות כנגד המדינה, וראה גם סטיבן גולדשטיין "הערות על חוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006" עלי משפט ו (תשס"ז)7, עמ' 9-13. סיכומו של דבר, שבחינת התכלית האוביקטיבית של החוק, מביאה אף היא למסקנה כי אין לראות את הרשות המינהלית כ"גורם המפגע" כמשמעותו בחוק מניעת מפגעים סביבתיים. 13. תם אך לא נשלם. נותר לנו לבחון אם המסקנה אליה הגענו לגבי הרשות המינהלית, כוחה יפה גם לרשויות המקומיות. המערערות הפנו לדבריה של כב' השופטת בייניש (כתוארה אז) ברע"פ 7861/03 הנ"ל : "הטלת אחריות פלילית על רשויות מקומיות בכל הנוגע למחדלים משמעותיים בעניינים הנוגעים למפגעים תברואתיים, היא אחד הכלים המרכזיים להגנה על ערכי איכות הסביבה ובעיקר על ערכים סביבתיים הנוגעים לבריאות הציבור" מכאן ביקשו המערערות ללמוד קל וחומר לגבי הטלת אחריות על הרשות המקומית במישור האזרחי לפי חוק מניעת מפגעים סביבתיים. לכך יש להוסיף, כי סעיף 1 לחוק מניעת מפגעים סביבתיים מגדיר "'הרשות' - השר לאיכות הסביבה או מי שהוא הסמיך לענין חוק זה, כולו או מקצתו". "מכלל הן אתה שומע לאו" לגבי רשויות אחרות, כך שאין דין התביעה כנגד המדינה כדין התביעה כנגד הרשות המקומית. 14. איני סבור כך. הכלל הפרשני של "מכלל הן אתה שומע לאו", קרי, הסקת הסדר שלילי, הוא כלל פרשני "חלש" ויש לנקוט משנה זהירות בשימוש בו - בג"ץ 6446/96 העמותה למען החתול נ' עירית ערד, פ"ד נה(1) 769; 791 (1998); ע"א 3622/96 אברהם חכם נ' קופ"ח מכבי, פ"ד נב(1) 638 (1998); בג"ץ 5012/97 מתן שירותי בריאות סיעוד נ' משרד הבריאות, פ"ד נב(1) 49, 61-62 (1998); רע"א 2853/96 קרנית נ' דחבור ג'מאל, פ"ד נג(1) 680, 695 (1999); א. ברק "פרשנות במשפט" כרך ב (תשנ"ג), 114-115. משעמדנו לעיל על התכלית האוביקטיבית של החוק, איני רואה טעם טוב להבחין בין המדינה לבין הרשות המקומית. גם כאן, אצביע על המגמה בחוק תובענות ייצוגיות לצמצום התביעות הייצוגיות כנגד הרשויות המקומיות. זאת, לאור סעיף 3(א) שנזכר לעיל לפיו "לא תוגש נגד רשות תובענה ייצוגית לפיצויים בגין נזק שנגרם על ידי צד שלישי, שעילתה הפעלה או אי הפעלה של סמכויות פיקוח, הסדרה או אכיפה של הרשות ביחס לאותו צד שלישי". הסעיף מפנה להגדרת רשות בחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000, שם מוגדרת "רשות" - רשות מרשויות המדינה, רשות מקומית, וכן גופים ואנשים אחרים הממלאים תפקידים ציבוריים על פי דין". 15. סופו של דבר, שאין לראות את המדינה או את הרשויות המקומיות כ"גורם הַמִּפְגָּע" כמשמעותו בחוק למניעת מפגעים סביבתיים ויש להותיר על כנה את החלטת בית משפט קמא לדחות על הסף את התביעה הייצוגית כנגדם. לא אכחד כי התוצאה אליה הגעתי אינה מלבבת מבחינתן של המערערות ושל שוחרי איכות הסביבה. ברגיל, הדרך האפקטיבית להסרת המפגע או למניעתו, היא בראש ובראשונה תוך שיתוף פעולה עם המשרד לאיכות הסביבה ועם הרשות המקומית שבתחומיה או בשליטתה נמצא המפגע הסביבתי. לצערנו, המציאות מוכיחה כי ניתן "לגייס" את המדינה או את הרשות המקומית ביתר קלות, מקום בו חרב התביעה מונפת מעל. אך אם סבור המחוקק כי ראוי להניף חרב זו מעל הרשות המינהלית והרשות המקומית, ייכבד ויתקן את חוק מפגעים סביבתיים בהתאם. בר"ע 1373/05 + בר"ע 1411/05: 16. התובענה הייצוגית הוגשה במקור על ידי המערערת, וכן על ידי מרכז השופט חיים כהן להגנה משפטית על זכויות אדם ומר רון פרומר, שכיהן בעבר כראש עירית נהריה. שני האחרונים נמחקו מכתב התביעה ובמקומם התווספה המערערת 2. המבקשים, מנהליה או בעליה לשעבר של איתנית, העלו שורה של טענות סף במסגרת בקשתם לדחיית התובענה כנגדם על הסף, כלהלן: ( - ) המערערות לא צירפו תצהיר לתובענה הייצוגית. ( - ) משלא צורף תצהיר, לא הוכח כי העמותה עומדת בתנאי סעיף 6(ג) לחוק, ולפיו זכאית להגיש תובענה "עמותה רשומה, שמטרתה העיקרית היא הגנה על איכות הסביבה... אם אחד מחבריה לפחות היה זכאי לכך". ( - ) על פי סעיף 5 לחוק לא תוגש "תובענה לפי סעיף 2, אלא לאחר שעברו 60 ימים מהיום שהוא הודיע לרשות ולגורם המפגע על כוונתו להגיש תובענה..." ואם בעקבות הודעה זו הגורם המפגע והרשות לא נקטו "צעדים ממשיים" להפסקת המפגע או לתיקון המעוות. מאחר שהמערערת 2 צורפה כתובעת נוספת רק בשלב מאוחר, היא לא מילאה תנאי מקדמי חיוני זה. ( - ) להבדיל מאיתנית (המבקשת בבר"ע 1373/05), המבקשים עצמם לא קיבלו כל הודעה מוקדמת לפי סעיף 5 לחוק. 17. בית משפט קמא קיבל, למעשה, את טענות הסף, אך סבר כי המעוות יוכל לתקון בהגשת תצהיר ובהגשת כתב תביעה מתוקן לאחר שהמערערות ישלחו הודעות למבקשים 2-4. על החלטה זו יצא קצפם של המבקשים ועל כך הגישו את בקשת הרשות שלערעור דלעיל. מכוח סמכותנו לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, החלטנו כי הבקשה מצריכה תשובה והיא תידון כבערעור במאוחד עם ע"א 1933/05. 18. לשיטתם של המבקשים, אי משלוח הודעה כנדרש על פי סעיף 5, מהווה פגם מהותי המונע הגשת תובענה ייצוגית על פי החוק למניעת נפגעים סביבתיים. על כך שמדובר בדרישה מהותית שאין בלתה, ניתן ללמוד מהפסיקה שדחתה תובענות ייצוגיות בשל העדר פניה מוקדמת, גם כאשר החוק לא חייב במפורש פנייה מוקדמת לנתבע. קל וחומר כאשר במקרה שלפנינו, שסעיף 5 לחוק למניעת נפגעים מחייב במפורש לשלוח הודעה מוקדמת, מה שלא נעשה על ידי אף אחת מהמערערות, ולא ניתן לתקן פגם זה בדיעבד. לענין זה הפנו המשיבים לפסק הדין בת"א (חיפה) 12321/01 עמותת מועדות חתירה חיפה נ' חיפה כימיקלים, וכן בר"ע 901/99 927/99 (מחוזי ב"ש) החברה לשירותי איכות הסביבה (רמת חובב) בע"מ נ' עמותת מדעי הדרום ואח' , פ"מ תש"ס (1) 57 (2000). המבקשים 2-4 הדגישו כי אין לזהות אותם עם איתנית וכל אחד מהם הוא אישיות עצמאית ונפרדת, ולכן יש לשלוח הודעה אישית מוקדמת לכל אחד מהם. מה עוד, שהחוק למניעת מפגעים סביבתיים עצמו מבחין בין התאגיד לבין המנהלים. לטענת המבקשים, אין לתובענה תקומה ללא הגשת תצהירים בד בבד עם הגשת התביעה, כפי שעולה ממספר פסקי דין בהם נמחקו תובענות ייצוגיות אך ורק בשל אי הגשת תצהירים בד בבד עם הגשת התובענה הייצוגית. כן טענו המבקשים כי לאור סעיף 10 לחוק למניעת מפגעים, בנוסחו בעת הגשת התביעה ולפני שתוקן בחוק תובענות ייצוגיות, לא הייתה למערערת זכות עמידה: "מי שנפגע או עומד להפגע ממפגע סביבתי, רשאי לתבוע הוצאת צו כאמור בסעיף 2 בשם קבוצת אנשים שנפגעו או עומדים להפגע מאותו מפגע (בחוק זה - תובענה ייצוגית)". רק כיום, לאחר שחוק תובענות ייצוגיות נכנס לתוקפו, הכיר המחוקק גם בזכותם של "גוף או עמותה כאמור בסעיף 6..." להגיש תביעה כאמור. לטענת המבקשים, היה על בית משפט קמא ליתן החלטתו על פי נוסח החוק בעת הגשת התביעה ובעת מתן החלטתו. 19. יש ממש בטענת המבקשים כי התביעה, בדרך שהוגשה, היא בבחינת "פצע חבורה ומכה טריה" בשל שלל הפגמים שנפלו בהגשתה. למרות זאת, אני סבור כי צדק בית משפט קמא בהחלטתו, בכך שהתיר לתקן את הפגמים שנפלו, במקום להורות על מחיקת התביעה והגשתה מחדש. זאת, נוכח ייחודה של התובענה לפי חוק מניעת מפגעים סביבתיים כתובענה שהסעד הנדרש בה אינו כספי, כך שתמריצים שעומדים נגד עיני הצדדים המעורבים בתובענות ייצוגיות בהן נתבע סעד כספי, אינם יפים בהכרח לענייננו (אם כי, בעקבות ולאחר תיקון סעיף 14 לחוק זכאי התובע ועורך דינו לגמול מיוחד). על ייחודיותו של חוק מניעת מפגעים סביבתיים בנוף התובענות הייצוגיות, ראה החלטתו של כב' השופט הנדל בבר"ע 901/99,927/99 (מחוזי ב"ש) החברה לשירותי איכות הסביבה (רמת חובב) בע"מ נ' עמותת מדעי הדרום, פ"מ תש"ס (1) 57 (2000). לכן, במצב הדברים הרגיל, הייתי מותיר על כנה את החלטת בית המשפט ודוחה את ערעור המבקשים, למרות הפגמים שנפלו בעת הגשת התובענה. 19. ברם, ביני לביני, בין החלטת בית משפט קמא ובין פסק דיננו זה, נפל דבר בישראל וביום 1.3.2006 נכנס לתוקפו חוק תובענות ייצוגיות שסעיף 45(ב) לחוק זה קובע כלהלן: "ההוראות לפי חוק זה, למעט הוראות תקנות בענין אגרות כאמור בסעיף 44, יחולו גם על בקשות לאישור תובענה ייצוגית ועל תובענות ייצוגיות, אשר היו תלויות ועומדות לפני בית משפט ביום פרסומו של חוק זה". חוק תובענות ייצוגיות מכיר בעילה לפי חוק מפגעים סביבתיים - סעיף 3(א) וסעיף 6 לתוספת השנייה, והוא קובע הסדרים אחידים להגשתה של התובענה הייצוגית וניהולה. התובענה דכאן הוגשה לפני כניסתו לתוקף של חוק תובענות ייצוגיות, אך החוק החדש חל עליה לאור הוראת המעבר בסעיף 45(ב) הנ"ל. לכך עשויות להיות השלכות רבות על דרך ניהול ההליך. כך לדוגמה, יש לכאורה צורך באישור התובענה הייצוגית לפי סעיפים 3(ב) ו-5 לחוק תובענות ייצוגיות, למרות היעדר דרישה כאמור בחוק למניעת מפגעים סביבתיים. כמו כן, יידרש בית המשפט לבחון שוב את התנאים הנוגעים לתובע ולייצוג המשפטי, ומנגד, הנתבע לא יהיה רשאי לערער על החלטה בנושא הייצוג ההולם - סעיף 8 (א) (א3). בעקבות החוק החדש, התובענה הייצוגית לפי סעיף 10 לחוק מפגעים סביבתיים שינתה את פניה לתובענה קבוצתית. לחוק החדש עשויה להיות השלכה ישירה גם על הפגמים שנפלו בתובענה שהוגשה על ידי המערערות. כך לדוגמה, גם אם יימצא בסופו של יום, שהמערערת 2 אינה עומדת בדרישת העילה האישית, הרי שעל פי חוק תובענות ייצוגיות, המעוות יוכל לתקון. זאת, נוכח הוראת סעיף 8(ג)(2) לפיה, כאשר בית המשפט מוצא כי נתקיימו התנאים לאישור התובענה כייצוגית, אך המבקש לא עומד בתנאים הקבועים בסעיף 4(א) לחוק, חייב בית המשפט לאשר את התובענה ולהורות על החלפת התובע המייצג - אלון קלמנט "קווים מנחים לפרשנות חוק התובענות הייצוגיות, התשס"ו-2006" הפרקליט מט (התשס"ז-2006) 131, עמ' 135, 152. בנסיבות אלו, נוכח השינויים הנדרשים על פי חוק תובענות ייצוגיות, דומני כי מחיקת התובענה והגשתה מחדש כתובענה קבוצתית, לאחר תיקון הפגמים שפורטו לעיל ותוך התאמה לדרישות בחוק תובענות ייצוגיות היא גם אינטרס מובהק של המערערות (ושמא אף יימצאו המערערות זכאיות לתמיכה כספית מהקרן שהוקמה לפי סעיף 27 לחוק תובענות ייצוגיות, קרן שאחד מחברי ההנהלה שלה הוא נציג של משרד איכות הסביבה). מכל מקום, בהגשת תובענה חדשה כהלכתה, יהא כדי לרפא את הפגמים שנפלו בעת הגשת התביעה דכאן. הדבר יחסוך דיון בשלל בעיות בנושא היחס בין חוק מפגעים סביבתיים לבין חוק תובענות ייצוגיות, נוכח הוראות המעבר ונוכח השאיפה להאחדה ולהרמוניה בין חוקי התובענות הייצוגיות. 20. אשר על כן, אמליץ לחברי לקבל גם את הערעור של המבקשים ולהורות על מחיקת התובענה הייצוגית. למען הסר ספק, אין בהחלטה על מחיקת התובענה כדי לחסום את המערערות מלהגיש תביעה חדשה, והתקופה מהמועד בו הוגשה התביעה דכאן ועד 60 יום לאחר מתן פסק דיננו, לא תיכלל במניין תקופת ההתיישנות - וראה גם סעיף 45(ג) לחוק תובענות ייצוגיות. למרות התוצאה אליה הגעתי, איני רואה לעשות צו להוצאות, בהתחשב בכך שהסוגיה בערעור טרם נדונה לגופה בפסיקה, ובהתחשב בכך שלמערערות אין אינטרס אישי-כספי במושא התובענה. יצחק עמית, שופט השופט רון סוקול: אני מסכים. רון סוקול, שופט השופט שמואל ברלינר, סג"נ [אב"ד]: אני מסכים. שמואל ברלינר - שופט אשר על כן, הוחלט לדחות את הערעור בע"א 1933/05 ולקבל את הערעורים מושא בר"ע 1373/05 ובר"ע 1411/05 ללא צו להוצאות. יש להחזיר הפקדונות למערערים. תביעה ייצוגיתמפגעיםאסבסט