הכרעת דין הנאשמת מס' 1 הינה המועצה המקומית של הרשות המקומית זכרון יעקב (להלן: "מועצת זכרון יעקב" או "הנאשמת"). בכתב האישום שהוגש כנגד הנאשמת, יחד עם נאשמים אחרים, יוחסו לנאשמת עבירות לפי סעיפים 2 + 6(א) לחוק מניעת זיהום מים ממקורות יבשתיים, תשמ"ח-1984 ועבירות לפי סעיפים 2 + 13(א)(1) לחוק שמירת הניקיון, התשמ"ד-1984. יתר הנאשמים שבכתב האישום הינם ראש מועצת זכרון יעקב בזמנים הרלוונטיים, הוא הנאשם מס' 2, המועצה המקומית של פרדיס, היא הנאשמת מס' 3 (להלן: "פרדיס"), ראש מועצת הנאשמת מס' 3 בזמנים הרלוונטיים, הוא הנאשם מס' 4, קיבוץ מעין צבי, הוא הנאשם מס' 5 (להלן: "קיבוץ מעין צבי" או "הקיבוץ") ומזכיר המשק בקיבוץ מעין צבי בזמנים הרלוונטיים, הוא הנאשם מס' 6. ליתר הנאשמים שבכתב האישום, המופרטים לעיל, יוחסו עבירות הזהות לאלה שיוחסו לנאשמת. כנטען בכתב האישום, הייתה הנאשמת האחראית והמטפלת בשפכי הביוב והקולחין שבתחום שיפוטה ובסמכותה להתקין מערכת ביוב בתחומה או בחלק ממנו באופן שלא יהיה בו משום מפגע ציבורי או משום סכנה לבריאות הציבור וכן להחזיק את מערכת הביוב במצב תקין, לפי סעיפים 2, 10 ו-11 לחוק הרשויות המקומיות (ביוב), תשכ"ב-1962. שפכי הביוב והקולחין מתחום שיפוטה הצפוני של הנאשמת וכן שפכי הביוב והקולחין מתחום שיפוטה של פרדיס, מוזרמים על ידן למתקן לטיפול בשפכים שהותקן על ידי קיבוץ מעין צבי בשטחו הצפוני ומצוי בשליטתו, החזקתו ותפעולו של הקיבוץ (להלן: "מתקן השפכים הצפוני") והכל בהתאם להסכם שנחתם בין הנאשמים הנאשמת, פרדיס וקיבוץ מעין צבי. שפכי הביוב והקולחין מתחום שיפוטה הדרומי של הנאשמת מוזרמים על ידה למתקן טיפול בשפכים שהותקן על ידי קיבוץ מעין צבי בשטחו הדרומי ומצוי בשליטתו, החזקתו ותפעולו של הקיבוץ (להלן: "מתקן השפכים הדרומי"), בהתאם להסכם שנחתם בין הנאשמת לקיבוץ מעין צבי. למתקן זה מוזרמים אף השפכים של הקיבוץ עצמו. כנטען בכתב האישום, בתאריכים 24.3.98, 25.3.98, 26.9.98, 1.4.98, 14.9.98 ובסמוך למועדים אלה, בחוף הים הסמוך לקיבוץ מעין צבי, הוטלו או הוזרמו על ידי הנאשמת שפכי ביוב וקולחין, דרך מתקן השפכים הצפוני אל הים, במטרה לסלקם לים, במישרין או בעקיפין. זאת, כאשר לנאשמת לא היה היתר למעשיה. עוד נטען כי במועדים אלה, בחוף הים הסמוך לקיבוץ מעין צבי, הטילה או הזרימה הנאשמת, דרך מתקן השפכים הצפוני, שפכי ביוב וקולחין לרשות הרבים ולכלכה את רשות הרבים. כן נטען בכתב האישום כי ביום 26.3.98 ובסמוך לו, בחוף הים בסמוך לקיבוץ מעין צבי הוטלו או הוזרמו על ידי הנאשמת שפכי ביוב וקולחין, דרך מתקן השפכים הדרומי אל הים, במטרה לסלקם לים, במישרין או בעקיפין. זאת, כאשר לנאשמת לא היה היתר למעשיה. עוד נטען כי במועדים אלה, בחוף הים הסמוך לקיבוץ מעין צבי, הטילה או הזרימה הנאשמת דרך מתקן השפכים הדרומי, שפכי ביוב וקולחין לרשות הרבים ולכלכה את רשות הרבים. הנאשמים כולם כפרו בעובדות כתב האישום ובעבירות המיוחסות להם ונשמעו ראיות בתיק בפני כב' השופט כ. ח'יר. במהלך שמיעת הראיות, הנאשמים 3 ו-5, הם פרדיס וקיבוץ מעין צבי, שלהם יוחסו אישומים זהים לאלה של הנאשמת, חזרו בהם מכפירתם, הודו בעובדות כתב האישום, הורשעו ודינם נגזר. הנאשמים 2, 4 ו-6, הם בעלי התפקידים בנאשמות 1, 3 ו-5 נמחקו מכתב האישום, בהסכמת הצדדים. עם פרישתו של כב' השופט כ.ח'יר מכס השיפוט, לאחר סיום שמיעת הראיות בתיק והגשת סיכומי הצדדים אך טרם מתן הכרעת הדין, הועבר התיק להמשכו בפני, מן השלב אליו הגיע וזאת בהסכמת הצדדים. ב"כ הצדדים הגישו סיכומים משלימים בכתב. דיון עובדתי הנאשמת לא פירטה את מהות כפירתה בתחילת ההליך. עם זאת, מסיכומיה עולה כי אין חולק כי היא הזרימה את שפכי הביוב והקולחין שלה למאגרים הצפוני והדרומי בקיבוץ מעין צבי במועדים הרלוונטיים לכתב האישום, הכל לטענתה ע"פ ההסכם שנערך בינה ובין פרדיס וקיבוץ מעין צבי. טענת ההגנה העיקרית של הנאשמת, כפי שעלתה בסיכומיה, הינה כי העבירות כולן התרחשו בתחום השיפוט של קיבוץ מעין צבי, הנאשם מס' 5, בשטח שאינו בתחומה או בשליטתה של הנאשמת והזרמת שפכי הביוב לים היו תוצאה של פעולה מכוונת של קיבוץ מעין צבי, שנעשתה ללא ידיעת הנאשמת ולפיכך אין לראות בה אחראית לאירועים נשוא כתב האישום. עוד נטען כי אחריותה של הנאשמת הינו רק בקו הסניקה המחבר בין תחומה לבריכת החמצון של מתקן הטיהור והיא הזרימה כדין את שפכיה על פי ההסכמים שנערכו עם קיבוץ מעין צבי. לאחר שקראתי את הפרוטוקולים וסיכומי הצדדים ובחנתי את חומר הראיות, הגעתי לכלל מסקנה כי המאשימה הוכיחה מעל לספק סביר את האישומים המיוחסים לנאשמת. פרשת התביעה על ההטלות וההזרמות של שפכי הביוב והקולחין ממתקני השפכים הצפוני והדרומי לחוף הים ולים, העידו מטעם המאשימה מספר עדים. מר עובד מיטב, , מפקח למניעת זיהום ים במשרד לאיכות הסביבה, הוא עד התביעה מס' 1. העד, שהינו מהנדס איכות הסביבה במקצועו, מסר את ההודעה ת/1 בפני חוקר המשרד לאיכות הסביבה ואישר בעדותו בבית המשפט את נכונות תוכנה. על פי הודעתו, ביום 25.3.98 נתבקש לבדוק את מתקן מי השופכין בקיבוץ מעין צבי. כשהגיע למקום הבחין כי בבריכת החמצון יש מים בצבע אדום. כאשר הקיף את הבריכה ראה תעלה בקצה הצפוני של הבריכה שנחפרה על מנת להזרים את תכולת בריכת החמצון אל הים. בחוף הים הבחין במים האדומים וקצף שנוצר באזור הזרימה לחוף. העד ציין בהודעתו כי ריח המים היה כשל ביוב גולמי וצבע המים שנראו על חוף הים היה ורוד בשל המיהול עם מי הניקוז מבריכות הדגים הסמוכות. הצילומים אותם צילם העד, מתעדים את בריכת החמצון של המתקן הצפוני ואת זרימת הביוב מהמתקן הצפוני אל חוף הים. בעדותו אישר העד את נכונות תוכנם. בתמונות ת/3- ת/ 5 נראית בריכה במתקן הצפוני ובה נוזל עכור למראה. בתמונות ת/6 - ת/8 נראים הנוזלים כשהם זורמים בתעלה מהמתקן הצפוני אל הים. בתמונות ת/9 - ת/11 נראים הנוזלים כשהם זורמים על חוף הים. ביום 26.3.98, העד ערך סיור לאורך רצועת החוף, דרומית משפך נחל דליה, יחד עם מפקחים נוספים, הם עדי התביעה יובל סבר ורונן אלקלעי. בהודעתו ת/17, אשר את נכונותה אישר בעדותו בבית המשפט, נרשם כי במהלך הסיור, לאחר כקילומטר של הליכה הבחינו בזרימה היוצאת מצינור ישן. כאשר ניגשו השלושה לצינור, ראה העד בזרימה חלקי הפרשות אדם צפים, שאריות ירקות ופסולת נוספת. העד רשם בהודעתו כי הנוזלים זרמו מהצינור לכיוון הים והיה להם ריח אופייני של ביוב גולמי. העד מסר במהלך עדותו כי נאמר לו ע"י מר יובל סבר, הוא עד התביעה מס' 10, אשר לדבריו היה בקיא ממנו בעניין מתקני השפכים, כי מקור השפכים הוא במתקן השפכים הדרומי. העד תיעד את הצינור וזרימת הנוזלים ממנו בצילומים שערך במקום. בתמונות ת/13 ות/14 נראה צינור העשוי מבטון ודרכו זרימת נוזל וחלקי פסולת. בתמונה ת/15 נראית הזרימה של הנוזלים לחוף הים ובתמונה ת/16 נראים שיירים של פסולת בין הנוזלים. העד אישר בחקירתו הנגדית כי לא נטל דגימה של הנוזלים אותם ראה זורמים מהמתקן הצפוני והמתקן הדרומי לצורך בדיקה מעבדתית והסביר כי הואיל והיה בפועל בשטח, ראה והריח את הנוזלים, ידע בוודאות כי מדובר בביוב לא מטופל ולא ראה צורך ליטול דגימות מהחומר. עד זה הינו עד אובייקטיבי והנני מקבלת את עדותו במלואה. דברי עדותו באשר לאופן זרימת השפכים, אשר התאפיינו בריח של ביוב גולמי, נתמכו בהודעותיו המקובלות עלי וכן בתמונות אותם צילם ואשר בהם נראית זרימת השפכים ממתקן השפכים הצפוני ומצינור השייך למתקן הדרומי אל חוף הים והתאשרו בעדויות המפקחים הנוספים, הם עדי התביעה מס' 9 ו- 10 אשר עדויותיהם יובאו בהמשך. מר גדעון כנעני, הוא עד התביעה מס' 2. עד זה הינו תושב מעגן מיכאל ומסר את הודעת ת/21 ביום 28.5.98 בפני החוקר מר חנוך הנדל. על פי גרסת העד, בבית המשפט ובהודעתו עולה כי כ-3 שבועות לפני מסירת ההודעה הבחין כי אל חוף הים של קיבוץ מעגן מיכאל זרמו מי שפכים, שכללו צואה, ירקות ומוצרים היגיניים. הוא ערך סיור לאורך החוף על מנת לבדוק מהו מקור הזרימה, והבחין בתעלה על חוף הים בה זרם נוזל שהדיף ריח של ביוב ובו הבחין בצואה וטמפונים. התברר לו כי מקור הזרימה הוא צינור "נזיר" שמעליו מבנה בטון המזרים לכיוון הים, ונמצא על חוף הים מול קיבוץ מעגן מיכאל. בעדותו מסר עוד כי מי הים אליהם הוזרמו השפכים היו שמנוניים והאזור התאפיין בריחות רעים. קבלתי את דבריו של העד, על כך שהשפכים שזרמו מהצינור הנזיר השייך למתקן השפכים הדרומי על חוף הים של קיבוץ מעגן מיכאל, היו שמנוניים, בעלי ריח רע והכילו שיירים ופסולת אופייניים לביוב. ד"ר אילן מליסטר, עובד משרד איכות הסביבה, הוא עד התביעה מס' 3. העד שימש בזמנים הרלוונטיים לכתב האישום כמרכז הועדה הבין משרדית למתן היתרים להזרמת מי שפכים לים. העד מסר בעדותו כי לא ניתן מעולם לנאשמת או ליתר הנאשמות בתיק היתר הזרמה של מי השופכין במתקנים הצפוני והדרומי לים, והוא ערך על כך את המסמכים ת/22 ות/23 מיום 5.7.98. כן אישר כי קיבוץ מעין צבי הגיש בקשה למתן היתר הזרמה של מי בריכות הדגים לים ביום 17.11.98 אשר אושרה ע"י הועדה ובקשה נוספת להזרמה של מי השופכין לים אשר נדחתה ע"י הועדה וזאת בשל איכות מי הקולחין שלא טופלו באמצעים הטכנולוגיים הטובים ביותר. (עמ' 15 לפרוט'). עד זה אישר בעדותו את קבלת מכתבו של רכז המים והביוב של קיבוץ מעין צבי לבקשה למתן היתר הזרמה לים מיום 12.1.99, הוא נ/1, בו הוסבר כי עקב עליה בכמות מי הקולחין המוזרמים ע"י הנאשמת וכן ע"י פרדיס, המתקן הצפוני אינו מסוגל לטפל בכמויות מי השופכין. אף עד זה הינו עד אובייקטיבי והוכח בדבריו כי לנאשמת לא היה מעולם היתר הזרמה של שפכים לים. גב' יסמין טלמור, מנהלת אגף מקרקעין ברשות לשמירת הטבע והגנים, היא עדת התביעה מס' 4. עדה זו ערכה חוות דעת ביום 28.6.98, היא ת/24 וזאת לבקשת המפקח חנוך הנדל מהמשרד לאיכות הסביבה. לפי חוות הדעת, במועדים הרלוונטיים לעריכתה, קטע החוף הנמצא 1 ק"מ צפונית לנחל דליה ועד לשפך נחל תנינים הינו שמורת טבע מוגנת הנמצא בהליכים לקראת הכרזתו. שטח הים במקטעי רוחב ואורך המצוינים בחוות הדעת, באותו אזור, נמצא אף הוא בהליכים לקראת הכרזתו כשמורת ימית. בחקירתה הנגדית אישרה העדה כי אף במועד מתן עדותה בבית המשפט, ביום 9.9.03, טרם אושרו ההצעות להכריז על רצועת החוף כשמורת טבע ועל מקטע הים כשמורה ימית. מר חנוך הנדל, מפקח באגף ים וחופים של המשרד לאיכות הסביבה, הוא עד התביעה מס' 5. העד ערך את חקירת הגורמים המעורבים ואסף את חומר הראיות בתיק החקירה. העד ערך דו"ח מפקח בתיק החקירה ביום 28.9.98 אשר הוגש וסומן ת/25 ואישר בעדותו את נכונות תוכנו. בדוח התייחס העד למתקן השפכים הצפוני וקבע לאחר סיום איסוף הראיות בתיק, כי במתקן לטיפול בשפכים הבנוי מ-3 בריכות שיקוע המתחברות לבריכת חמצון אחת. בעלי השליטה במתקן הינם הנאשמת, פרדיס, קיבוץ מעין צבי וזאת על פי הסכם שנחתם ביניהם ביום 24.6.90 ותוקפו ל- 20 שנים. מתקן הביוב קולט את השפכים הסניטריים של הנאשמת, פרדיס, מושב דור ופנימייה צבאית ע"ש מאיר שפייה. עוד נקבע בדוח המפקח, כי בחודש מרץ 98 פרצו אנשי קיבוץ מעין צבי פירצה בסוללה הצפונית של בריכת החמצון ואפשרו לשפכים אשר בתוך הבריכה לזרום את תעלת הניקוז, המנקזת את בריכות הדגים, ודרכה אל הים. מאז חודש מרץ 98 עד למועד עריכת חוות הדעת השפכים של בריכת החמצון זורמים אל הים במקום המוגדר כשמורת טבע מוצעת. אין לאף אחד מבעלי השליטה היתר להזרמת השפכים לים. הסיבה לפריצת הסוללה והזרמת השפכים מבריכת החמצון אל הים, כפי שהוסבר ע"י האחראים בקיבוץ מעין צבי, היא שמפלס השפכים בבריכה עלה והיא החלה לגלוש אל נחל דליה. עד זה אף תיעד בצילומים את הפירצה בבריכה ואת זרימת מי השופכין אל הים. בתמונות ת/27-ת/29 נראית הפירצה בסוללת בריכת החמצון של מתקן השפכים הצפוני ובת/31- ת/35 נראית זרימת נוזל בעל צבע חום אדמדם בתעלה. העד אף גבה את הודעותיהם של בעלי התפקידים בנאשמת וכן במועצת פרדיס וקיבוץ מעין צבי. העד העיד בבית המשפט כי נאמר לו ע"י אנשי קיבוץ מעין צבי בקשר לפירצה כי בשל כמויות השפכים הגדולות אשר הגיעו מן הנאשמת, לא היתה לאנשי הקיבוץ ברירה אלא לעשות פירצה במתקן ולהזרים את מי השופכין אל הים. במידה ולא היו עושים כן, היתה הבריכה עולה על גדותיה, והשפכים היו מגיעים בסופו של דבר לים תוך שהינם מזהמים בדרכם את הקרקע ואת האתרים הארכיאולוגיים בסביבה. העד אישר כי לא ערך דגימות לנוזלים שזרמו ממתקני השפכים והסביר כי במידה ומתעורר אצלו ספק אם מדובר בביוב אם לאו, הוא נוהג ליטול דגימות מהנוזל ולשולחן לבדיקות מעבדה אולם לא כך היה בענייננו. לעד לא היה ספק כי מדובר בביוב. באשר למתקן השפכים הדרומי העד הבהיר כי : "השפכים שיצאו מפתח הצינור, נראו והריחו כביוב והיה ברור לגמרי שזה ביוב". (עמ' 35 ש' 3-4 לפרוט'). אף באשר לטענה כי מי השופכין של מתקן השפכים הצפוני עוברים תהליך טיהור במתקן, מסר כי: "במקרה זה ראיתי מים עכורים עם ריח של ביוב, כנראה שתהליך הטיהור לא היה תקין". (עמ' 35 ש' 8 לפרוט'). הנני מקבלת את דברי עדותו של העד במלואם וכן את קביעות הדוח שערך, המאשרות את טענת קיבוץ מעין צבי כי בריכות השפכים עלו על גדותיהם בשל כמויות השפכים הרבות שהגיעו, בין היתר משטחי הנאשמת, וכי נוצר צורך בפריצת הסוללה של בריכת המתקן הצפוני על מנת להזרים את השפכים אל הים. במסגרת עדותו, הוגשו לבית המשפט העתקי ההסכמים להקמת מתקני השפכים, שנערכו בין הנאשמת לבין קיבוץ מעין צבי. ת/43 הינו הסכם מיום 24.6.90 להקמת מתקן השפכים הצפוני שנערך בין הנאשמת, פרדיס וקיבוץ מעין צבי, אשר יועד לקליטת השפכים של השכונות הצפוניות של זכרון יעקב, כולל יקב זכרון. מעיון בהסכם עולה כי הוא יועד ל-20 שנה מאז תחילת הפעלת המערכת. סעיף 3 להסכם מעגן את חובת קיבוץ מעין צבי לתחזק ולתפעל את המתקנים בצורה נאותה. בסעיף 4.א להסכם נרשם כי הכמות אותה מתחייבים הנאשמת ופרדיס להעביר והקיבוץ מתחייב לקלוט הינה 680 מ"ק לשנה, כאשר נתוני הספיקה והעומסים המתוכננים לשנים הבאות צורפו כנספח "ג" לחוזה. יש לציין נספח "ג" הנ"ל לא הוגש כראיה לבית המשפט ולא הובאו בפני בית המשפט ראיות אובייקטיביות על נתוני הספיקה והעומסים במועד התרחשות האירועים שכתב האישום. הוראות סעיף 4.ב(1) לחוזה מלמדות כי הנאשמת התחייבה בהסכם שלא להזרים דרך הפרויקט מי שופכין המכילים כימיקלים שמקורם בתעשיה או רעלים בכמות ובסוגים העלולים לפגוע באיכות המים ו/או לגרום למטרדים או נזקים לגידולים חקלאיים ו/או החורגים מהוראות חוק העזר, לדוגמא, לרשויות המקומיות (הזרמת שפכי תעשיה למערכות ביוב), תשמ"ב-1981 והתוספות על פיו. הצדדים להסכם ייחדו בחוזה ת/43 הוראה ספציפית לעניין שפכי יקב זכרון וקבעו בסעיף 4.ב (2) כי הנאשמת מתחייבת שלא לאפשר הזרמת שפכי היקב בזכרון יעקב לפרויקט המשותף, אלא לאחר ביצוע פעולות ההכנה הדרושות( לרבות התקנת מתקני קדם טיפול הולמים שיביאו את רמת הטיהור של שפכי היקב לסטנדרט המקובל והחוקי לרבות איכות של צה"ב עד 700 מ"ג בליטר), על מנת לצמצם את הפגיעה באיכות השפכים ובפעולות מתקני הטיהור. ת/44 הינו ההסכם משנת 1987 להקמת מתקן השפכים הדרומי להזרמת שפכיה של הנאשמת אל המתקן לצורך עשיית שימוש בהם לצרכים חקלאיים ע"י קיבוץ מעין צבי. מר אריה רוסתמי, אחראי מים וביוב בקיבוץ מעין צבי בזמנים הרלוונטיים, הוא עד התביעה מס' 6. העד מסר בעדותו כי במרץ 98 בריכת החמצון עלתה על גדותיה ומימיה החלו לזהם את הסביבה הקרובה למתקן, הכוללת עתיקות וביצות. בשל כך, פרצו חברי הקיבוץ פתח בבריכת החמצון, קרוב לתעלה המובילה את מי השופכין אל הים. מי השופכין של בריכת החמצון זרמו בתעלה עיוורת כמו צינור אל הים. על אירוע זה דיווחו בקיבוץ מעין צבי למפקחים, חנוך הנדל ויובל סבר. לדבריו, נוצר צורך בפתיחת פתח בבריכה בשל כמויות גדולות של שפכים שהגיעו מהישובים זכרון יעקב ופרדיס והמתקן לא היה ערוך לקלוט את השפכים בכמויות שהגיעו ולטפל בהם. העד מסר כי היה גידול של כמויות השפכים משנה לשנה וכי הקיבוץ פנה לנאשמת וכן למועצת פרדיס והתריע על הבעיה. לדבריו: "כולם היו ערים וידעו את הבעיה שהכמויות גדלו בצורה גדולה, האיכויות לא בסדר, זה לא שאף אחד לא ידע". (עמ' 44 ש' 15-16). העד העיד על פגישה שערך עם ראש מועצת זכרון יעקב במהלכה התריע על בעיית גידול השפכים הזורמים למתקן השפכים, ונענה על ידו בתגובה כי מדובר בבעיה של קיבוץ מעין צבי. (עמ' 44 ש' 21-23). באשר לפתח שנפתח בצינור של מתקן הטיהור הדרומי, מסר העד כי לא ידוע לו מי פתחו ואיפשר בכך את זרימת השפכים אל הים. בהודעתו בפני המפקח חנוך הנדל מיום 2.4.98, נ/3, מסר העד כי כמויות השפכים המגיעות משטחה של הנאשמת גדלות לאור הגידול המשמעותי במספר התושבים, כאשר זכרון יעקב מתקרבת למעמד של עיר מבחינת מספר תושביה. עוד מסר כי לעומת זאת, מספר התושבים של קיבוץ מעין צבי, שמזרימה אף היא את שפכיה למתקן השפכים הדרומי הינו 500 לערך. דברי עדותו של העד, על מעורבותו באופן אישי בטיפול בבעית כמויות ואיכות השפכים שהגיעו אל מתקני השפכים של הקיבוץ, בין היתר בשל גידול במספר תושביה של הנאשמת ועל העובדה כי התריע בפני הנאשמת על כך, מקובלים עלי ומתיישבים עם יתר הראיות שבאו בפני בית המשפט. מר אביעד רוזן, הוא עד התביעה מס' 7. העד הינו מהנדס מים, ביוב וניקוז במקצועו, עבד בחברת "חגם" בזמנים הרלוונטיים לכתב האישום ותכנן את מערכת הביוב בשטחה של הנאשמת, המובילה את השפכים אל מתקני השפכים בקיבוץ מעין צבי וזאת עד לגבול תחום השיפוט של מועצה אזורית חוף הכרמל, שם תוכננה המערכת ע"י גורם אחר. במהלך עדותו של העד הוגשו השרטוטים הנוגעים להובלת השפכים של זכרון יעקב למתקן השפכים הדרומי, הם ת/46 ות/47. העד הסביר כי השרטוט ת/46 ות/47 מראה את מאסף הביוב הראשי של זכרון יעקב, שהזרים את השפכים לים עד לביצוע התוכנית. בתוכנית של הזרמת השופכין של זכרון יעקב אל מתקן הטיהור הדרומי, המופיעה בשרטוטים, ניתן לראות פתרון של התקנת צומת מגופים, נקודת אספקה והותקן קו למתקן השפכים המופיע בשרטוט כ"מתקני טיהור ואגירה". העד הסביר כי כוונת התוכנית הייתה לסגור מגוף לכיוון הים ותחת זאת לפתוח מגוף לכיוון מתקן הטיהור ובכך לעשות שימוש בשפכים המטוהרים לצרכי חקלאות במקום הזרמתם לים. עוד הוגש באמצעות העד שרטוט התוכנית של מתקן השפכים הצפוני, ת/49. העד הסביר במהלך עדותו כי בשרטוט התכנית נראה קו משותף המוליך שפכים מזכרון יעקב ושפכים מפרדיס אל מתקן השפכים הצפוני, כאשר המטרה הייתה טיפול בשפכים, טיהורם ועשיית שימוש בהם לחקלאות. העד נחקר בחקירתו הנגדית באשר ללוח הזמנים לפיו היו אמורים מתקני השפכים לפעול. העד מסר כי אין בידיו, בעת מתן עדותו, נתונים מדויקים על לוח הזמנים של פעולת מתקני השפכים אולם הסביר כי הקמת מתקני השפכים הצפוני והדרומי נועדה ליתן פתרון זמני לשנים ספורות, בתחום של בין 5-10 שנים, על פי נתונים שהיו רשומים בחוברת אשר ניתנה הן לנאשמת והן לפרדיס ואשר לא נמצאה על ידו לצורך מתן עדותו בבית המשפט. העד הבהיר עוד כי מתקני השפכים הצפוני והדרומי לא נועדו ליתן פתרון קבע וזאת בשל תחזיות בדבר גידול האוכלוסיה של זכרון יעקב ופרדיס והשינוי באיכויות השפכים. (עמ' 60 לפרוט'). הנני מקבלת את דברי עדותו של העד, שהינו עד מקצועי, שהיה בקיא בתכנון מערכת הביוב של הנאשמת לצורך חיבורה למתקני השפכים. דברי העד באשר לתקופה בה יועד המתקן הצפוני לקלוט את השפכים בהתאם לתחזית בדבר כמויות השפכים והשינוי באיכותם התאשרו בעדותה של עדת התביעה הבאה. גב' גלוריה אפרתי, היא עדת התביעה מס' 8. עדה זו שימשה בשנת 1993 רכזת תעשיות איגוד ערים לשמירת איכות הסביבה. העדה העידה בבית המשפט כי בשנת 1993, עלתה יוזמה של איגוד ערים להקים מנהלת לפרויקט הביוב של זכרון יעקב, פרדיס ומעין צבי, שתפקידה יהא לעקוב אחר תחנת שאיבה, טיפול במאגר ובבריכות השיקוע של מכון הטיהור אליו מגיעים השפכים ובדיקת עומסים אורגניים והתאמת המתקן לכך. לצורך כך התקיימה פגישה בין ראשי הנאשמות, העדה ומנהל איגוד ערים. בפגישה זו סוכמו עקרונות הקמת המנהלת וסוכם כי היועץ ההנדסי של המנהלת יהא מר אביעד רוזן מחברת חגם. העדה מסרה כי בסופו של יום, לא התקיימה כל פעילות של המנהלת והיא למעשה לא הוקמה. לבית המשפט הוגש מסמך סיכום המפגש מיום 25.5.93, הוא ת/50. עדה זו העידה כי החלק המשמעותי של השפכים הזורמים אל מתקן השפכים הצפוני מגיע מיקב זכרון. (עמ' 62 לפרוט'). עוד העידה כי כבר בשנת 98, המועד הרלוונטי לאירועים שבכתב האישום, היה ידוע ביקב זכרון יעקב כי המתקן אינו ערוך לקלוט את שפכיו אולם היקב המשיך להזרים את שפכיו. לדבריה, מתקן השפכים הצפוני היה ערוך לפעול בשלב הראשון במשך 10 שנים. עדותה של עדת התביעה מס' 8 מתיישבת עם יתר הראיות בתיק, והינה מקובלת עלי. מדברי העדה ניתן ללמוד כי העומסים שנוצרו למתקן השפכים הצפוני נבעו ברובם מהשפכים שהגיעו מיקב זכרון, אשר לא התאימו לקליטה ולטיפול ע"י מתקן השפכים הצפוני. מר רונן אלקלעי, הוא עד התביעה מס' 9. העד הינו מפקח למניעת זיהום ים במשרד לאיכות הסביבה ובשנת 98 היה אחראי על הגזרה בה ממוקם קיבוץ מעין צבי. העד העיד כי במסגרת תפקידו היה מבקר במתקני השפכים של קיבוץ מעין צבי ונהג לערוך סיורים במקום. העד העיד כי ערך סיור ביום 26.3.98 במתקני השפכים של קיבוץ מעין צבי, יחד עם מר עובד מיטב, הוא עד התביעה מס' 1 ומר יובל סביר, הוא עד התביעה מס' 10. העד מסר הודעות על סיוריו בפני המפקח חנוך הנדל ביום 29.3.98 הודעתו באשר לסיור במתקן הצפוני הוגשה וסומנה ת/51 ובה תיאר העד כי בבריכת החמצון של המתקן הצפוני נפרצה סוללת הסכר שבצד הצפוני של הבריכה ותכולת הבריכה זרמה משם לתעלה שהובילה אל חוף הים ומשם לים. עוד רשם כי הזרימה התאפיינה במים עכורים, אדומים, ריח אופייני לביוב שלא טופל והקצפה באזור השפך לחוף הים. באשר לצבעם של המים שזרמו מהמתקן הצפוני, הסביר: "המים האדומים בדרך כלל נמצאים במתקן הטיפול של זכרון והם נצבעים באדום בגלל היקב. השפכים של זכרון כולל השפכים של היקב". (עמ' 68 לפרוט'). הודעתו באשר לסיור במתקן הדרומי הוגשה וסומנה ת/52 ובה תיאר העד כי ראה על חוף הים מול קיבוץ מעין צבי, כקילומטר בערך דרומית לנחל דליה, צינור שמעליו מבנה של בטון ממנו זרם נוזל עכור ובעל ריח אופייני של ביוב גולמי אל חוף הים ומשם אל הים. אף עד זה הינו אובייקטיבי והנני נותנת אמון בדבריו. תיאוריו והסבריו של העד בבית המשפט ובהודעותיו מתיישבים עם יתר ראיות התביעה. מר יובל סבר, הוא עד התביעה מס' 10. העד הינו פקח ניטור נחלים ברשות הטבע והגנים ובמסגרת עבודתו הינו מטפל בזיהומים של נחלים ומקורות מים הנגרמים ממקורות ביוב שונים, מערכות איסוף עירוניות ומכוני טיהור שפכים ועובד בגזרה אליה משתייך קיבוץ מעין צבי החל משנת 1994. העד העיד כי השתתף בסיור, יחד עם מנכ"ל המשרד לאיכות הסביבה ביום 26.3.98 במתקן השפכים הצפוני שם ראה כי סוללת הבריכה של המתקן נחפרה והביוב זרם דרך הפרצה כמעט ללא טיהור אחרי שעבר שיקוע ומיד אל תעלת בריכות הדגים שנמצאת מצפון למתקן. לדבריו, תעלה זו מגיעה לים יחד עם שפך נחל דליה. כן העיד כי ערך סיור נוסף במקום עם מר עובד מיטב ומר רונן אלקלעי. העד מסר הודעה בפני המפקח חנוך הנדל ביום 31.3.98 על הסיור שערף ביום 26.9.98 אשר הוגשה וסומנה ת/ 53, התואמת את תוכו עדותו בבית המשפט. בהודעתו רשם העד כי ל"זרימה היה צבע אדום הטיפוסי למתקן טיפול זה". בעדותו בבית המשפט הסביר כי ישנם שני גורמים אפשריים להופעת הצבע האדום במים. האחד נעוץ באיכות נמוכה של השפכים, הגורם לאצות אדמומיות, ואילו הגורם השני הוא מלח טרטרי שהוא מוצר לוואי של תעשיית היין. העד מסר כי אכן קיימת אפשרות כי צבעם האדום של השפכים נגרם משפכי יקב זכרון, המוזרמים אל מתקן השפכים הצפוני. העד מסר הודעה נוספת בפני המפקח חנוך הנדל על סיור שערך במתקן השפכים הדרומי ביום, 26.3.98 היא ת/54 ואישר בעדותו את נכונות תוכנה. בהודעה רשם העד כי באותו יום נפגש עם סגל המדגה והמים של קיבוץ מעין צבי בנוכחות עדי התביעה עובד מיטב ורונן אלקלעי. בפגישה זו דיווחו לו אנשי קיבוץ מעין צבי הזרמת ביוב גולמי שמקורו בזכרון יעקב אל הים. בסיור שערכו במקום הבחין בזרימה מצינור שמעליו מבנה בטון אל הים, כאשר לזרימה היו צבע וריח אופייניים לביוב גולמי. בתוך הזרימה נראו שאריות של פריטים סניטריים כגון תחבושות היגייניות וטמפונים. העד רשם כי על פי נסיונו ידוע לו כי צינור זה משמש מוצא חירום למתקן השפכים הדרומי וכי הצינור לא הזרים שפכים בשנים האחרונות וההזרמה החלה רק בחורף 98. במהלך עדותו, הוצגו בפניו התמונות אשר הוגשו מטעם התביעה והעד אישר כי אלה אכן משקפות את הפירצה וזרימת השפכים אל הים, שכפי נראו על ידו. העד מסר כי במסגרת עבודתו ונסיונו בפיקוח על מתקני השפכים בקיבוץ מעין צבי, ידוע לו כי טרם פריצת הסוללה במתקן הצפוני ע"י אנשי קיבוץ מעין צבי, הביוב נהג לגלוש לשפך נחל דליה ולזהמו ואילו במתקן הדרומי לא היה זיהום עובר לאירוע נשוא כתב האישום. העד מסר עוד כי במסגרת תפקידו, נהג להפגש עם ראשי הישובים או הגורמים המטפלים במערכות הביוב. באשר לנאשמת, מסר כי נפגש עם ראש המועצה מספר פעמים וכי יחסו של ראש המועצה באשר לפתרון בעיית גלישת הביוב מעבר לדפנות בריכת החמצון במתקן הצפוני היה, באופן כללי, מזלזל. העד העיד על מקרה בו הגיע למשרדי הנאשמת וראש העיר, הוציא את ראשו מלשכתו וקרא אליו: "משתין על כולכם מלמעלה". (עמ' 71 לפרוט'). העד אישר בחקירתו הנגדית כי לא נלקחו דגימות מהנוזלים אשר זרמו ממתקני השפכים. מדובר בעד אובייקטיבי, אשר במסגרת עבודתו הכיר את מתקני השפכים וכן את הצדדים להסכמים להקמתם. להתרשמותי, העד מסר את הדברים כהוויתם ודבריו מתקבלים במלואם. מר מנחם טל, מהנדס המחוז בלשכת הבריאות בזמנים הרלוונטיים, הוא עד התביעה מס' 11. העד הינו בעל תואר ראשון בהנדסה אזרחית ובעל תואר שני בהנדסת הסביבה. העד ערך את חוות הדעת ת/56 וזאת ביום 24.8.98 לבקשתו של מפקח המשרד לאיכות הסביבה, מר חנוך הנדל. בחוות הדעת קבע העד כי שפכים עירוניים מכילים ריכוזים גבוהים מאוד של מיקרואורגניזמים גורמי מחלות (חיידקים, וירוסים, פרוטוזואות). לקביעתו, יש קשר ישיר בין כמות המיקרואורגניזמים גורמי המחלות במי הים לבין שכיחות מחלות המעיים בקרב השוחים בים. העד אף ערך את המכתב ת/57 מטעם משרד הבריאות אשר נשלח לראש מועצת זכרון יעקב ביום 19.11.97. במכתב שערך העד, בו נסמך על דוח של ד"ר אבי פאנו, יועץ השפכים של יקב כרמל מזרחי מאוגוסט 1997, נרשם כי מהדוח הנ"ל עולה כי מתקן השפכים פעל בשנת 1996 בעומס אורגני של כ-10 מ"ג BOD ליום לדונם ואילו העומס המקסימלי עבור בריכת חמצון בעומק המתאים הינו 12 ק"ג BOD ליום לדונם. כן נרשם במכתב כי מתקן הטיפול הצפוני במצבו היום ובספיקות הנכנסות אליו אינו מסוגל להגיע לאיכויות הנדרשות, כאשר נרשם כי איכות הקולחין הממוצעת בשנת 1996 - צריכת חמצן ביוכימית 279 מג"ל במקום 20 מג"ל כנדרש, ריכוז מוצקים מרחפים 295 מג"ל במקום 30 מג"ל כנדרש. עוד עולה מהמכתב כי אף המתקן הדרומי אינו מסוגל לספק קולחין באיכות העומדת בדרישות משרד הבריאות. במכתב זה התריע העד כי משרד הבריאות לא יוכל לאשר הזרמה נוספת של שפכים למתקנים אלה וכי יש לפעול למציאת חלופה למתקני הטיפול הקיימים והוצעה חלופת הזרמת השפכים למתקן הטיהור בחדרה. במסגרת חקירתו הנגדית של העד, הוצג בפני בית המשפט מכתב מיום 30.6.91 שערך העד ונשלח אל ראש הנאשמת בו אושר חיבור יקב זכרון למערכת המרכזית של הביוב אשר תקלוט את שפכי הנאשמת, כולל היקב ופרדיס במתקני הטיהור בתנאים מספר, ביניהם נקיטת צעדים להרחבת מערכת הקליטה עד שנת 1993 ע"י הקמת מתקנים נוספים או ביצוע שינויים במתקנים שיוקמו בשנת 1991. בהתייחסו למכתב, העיד העד כי מדובר היה בפתרון זמני מיידי שהיה ספקות לגביו, וכי האמור במכתב ת/ 57 מאשר כי הפתרון המוצע במכתב שהוצג בפניו לא התברר כיעיל. העד שלל בעדותו את האפשרות כי במקום הקמת מתקן חדש או מציאת פתרון אחר להזרמת השפכים, ניתן היה להעמיק את הבורות של המתקן, לנקות או לספק יותר חמצן לבריכות הואיל ולטענתו למתקן שהיה קיים לא היתה היכולת לטפל מקצועית וטכנית בשפכים שזרמו אליו וזאת על דעת אנשי מקצוע רבים. העד פירט והסביר כי העמקת בריכות האגירה הייתה מגבירה את בעיית הריח של הבריכות כיוון שמשמעות הדבר הינה הזרמת פחות חמצן לשפכים שבתוכה. כמו כן, טען העד כי הפעלת אוורור במתקן לא הייתה פותרת את הבעיה שנוצרה ועליה התריע במכתבו ת/57. הנני מקבלת את דברי עדותו של העד. הסבריו של העד לבעיית פעולת מתקני השפכים הגיוניים והתאשרו ביתר ראיות התביעה שבאו בפני בית המשפט. עדויותיהם של עדי התביעה כולם אמינות בעיני, תומכות אחת בשניה והנני מקבלת אותן במלואן. מרביתם של עדי התביעה הינם עדים אובייקטיבים, אשר העידו בבית המשפט על זרימת שפכי הביוב מן המתקנים הצפוני והדרומי של השפכים בקיבוץ מעין צבי אל חוף הים ואל הים. כל העדים העידו כי לנוזלים היה ריח אופייני של ביוב גולמי לא מטופל ולא מטוהר וחלקם של העדים העידו על שיירי פסולת האופייניים למי שופכין, כגון צואה, מוצרי הייגינה אישית ושיירי ירקות. על סמך עדויות התביעה שהיו חד משמעיות בעניין זה, שוכנעתי כי הנוזלים אשר זרמו מן המתקנים אל חוף הים הינם ביוב גולמי, שלא טופל וטוהר במתקני השפכים וכאשר לא מצאתי נפקות לעובדה כי לא נדגמו הנוזלים ונבדקו בבדיקה מעבדתית, כאשר לא היה בכך כל צורך. מראיות התביעה עולה כי הביוב אשר זרם לים ממתקן השפכים הצפוני התאפיין בצבע אדמדם, אשר הוסבר בעדויות עדי התביעה כי נבע לרוב ממלחים שעושים בהם שימוש בתעשיית יצור היין, כאשר הוכח- ועל כך יורחב אף בהמשך - כי במועדים הרלוונטיים לכתב האישום הזרים יקב כרמל מזרחי המצוי בשטחה של הנאשמת את שפכיו אל מתקן השפכים הצפוני על אף שאיכותו לא התאימה לטיפול בהם ע"י המתקן, וזאת עוד בשנת 1997, קודם למועד התרחש אירועי הזרימה של השפכים לים. עוד הוכח בראיות התביעה, כי על אף העובדה כי הסכם ת/43 לקליטת שפכי הנאשמת מהשכונות הצפוניות ויקב זכרון נועד ל- 20 שנה, הרי שהתחזיות היו כי המתקן הצפוני ערוך היה לפעול במתכונת בה הופעלה עם תחילת הפעלת המתקן למשך 5-10 שנים בלבד וכי הכמויות ואיכות השפכים אשר הגיעו בפועל בזמנים של האירועים שבכתב האישום לא תאמו את יכולת הקליטה של המתקן. כן הוכח בעדויות התביעה כי הן גורמים מקיבוץ מעין צבי והן גורמים ממשרד הבריאות התריעו בפני ראש המועצה של זכרון יעקב באשר לאי יכולת הקליטה של מתקן הביוב, כאשר על אי יכולת המתקן לקלוט את שפכי היקב בשל איכותם, התריע משרד הבריאות בפני הנאשמת כבר בסוף שנת 1997. פרשת ההגנה עם סיום הבאת ראיות התביעה, טען ב"כ הנאשמת כי אין על הנאשמת להשיב לאשמה וביקש להגיש סיכום לטענותיו בעניין זה בכתב. הסיכומים לא הוגשו במועדם וב"כ הנאשמת חזר בו מטענתו כי אין על הנאשמת להשיב לאשמה. בהחלטתו מיום 17.5.04 קבע כב' השופט כ.ח'יר כי על הנאשמת להשיב לאשמה ולהתגונן בפני האישומים. מר ארקדי ברנשטיין, הוא עד ההגנה מס' 1. העד היה במועדים הרלוונטיים סגן מנהל בנאשמת ולדבריו הכיר את מערכת הביוב של זכרון יעקב מתוקף תפקידו. העד העיד כי לא נודע לו מעולם על הזרמת ביוב ממתקן השפכים הדרומי וכי לא היו פניות של הקיבוץ אליו לגבי בעיות בתפעול מתקני השפכים ואף לא קיים מסמך במשרדי הנאשמת באשר לבעיות תפעול של מתקני השפכים שבקיבוץ מעין צבי. העד העיד כי ראש המועצה לא פנה אליו והוא לא נתבקש לפעול על ידו בעניין הזרמת השפכים לים. מר חיים עמרני, הופיע בפרוטוקול כעד הגנה מס' 1. (יצוין כי ברישום הפרוטוקול נפלה טעות כך שהעד נרשם כעד ההגנה מס' 1 במקום כעד ההגנה מס' 2 ואף עדי ההגנה שהעידו אחריו נרשמו במספרים עוקבים. עד זה והעדים הבאים יופיעו בהכרעת הדין בהתאם לרישומם בפרוטוקול). עד זה עבד אצל הנאשמת במשך 33 שנים בתפקיד אחראי על מחלקת הביוב והמים. העד העיד כי במסגרת תפקידו היה ממונה על הטיפול במערכת הביוב הפנימית של הרשות והוא לא בא במגע כלל עם מתקני השפכים של קיבוץ מעין צבי, אותם לדבריו לא ראה מעולם. אף עד זה מסר כי לא נתבקש ע"י ראש המועצה לבדוק את המתקנים בזכרון יעקב. דבריהם של שני העדים נועדו לבסס את טענת ההגנה כי לנאשמת לא היתה כל נגיעה למתקני השפכים של קיבוץ מעין צבי ואחריותה נוגעת אך ורק לענייני הביוב שבשטחה. הנני מקבלת את דברי עדותם של עדי ההגנה, המלמדים כי הם, אשר שימשו כאנשי השטח של ענייני הביוב של הנאשמת, לא פעלו ולא נתבקשו לפעול ע"י מי מהנאשמת על מנת להסדיר את בעיות הביוב של הנאשמת וזאת על אף עדותו של ראש המועצה כי העביר את בעיית זרימת הביוב לים לטיפולו של מהנדס העיר. מר יהודה ליפשיץ, הוא עד הגנה מס' 2. העד עבד בחברת תל"ם בין השנים 1999 ועד 2002, חברה שרכשה במהלך שנת 1998 את חברת חג"ם, החברה המייעצת לנאשמת בענייני ביוב ושופכין. במסגרת תפקידו, ערך העד ביום 4.5.99, מסמך בו העריך את כמויות השפכים השנתיות המוזרמות אל מתקן השפכים הצפוני של קיבוץ מעין צבי וזאת לבקשת הנאשמת, על מנת לבחון את טענת קיבוץ מעין צבי בדבר אי יכולת המתקן לקלוט את השפכים המוזרמים אליו. (נ/8). מן המסמך עולה כי על פי אומדנו של העד, כמות השפכים השנתית המוזרמת מן הנאשמת, הכוללת את שפכי היקב אל המתקן הצפוני הינה 137,000 מ"ק/שנה ואילו כמות השפכים המוזרמת מפרדיס הינה 300 מ"ק/ שנה. לקביעתו של העד, על פי חוזה ההתקשרות בין הצדדים ת/43, התחייב קיבוץ מעין צבי לקלוט שפכים בכמות שנתית של עד 680,000 מ"ק/שנה כך שכמות השפכים של הנאשמת וכן של פרדיס יחד אינה מגיעה לכמות המוסכמת. העד הסביר בעדותו כי המדידה של מערכות הביוב אינה ברורה ומדויקת, נעשית על בסיס הערכות והתחשיבים במסמך הינם פרי אומדן שלו בלבד. העד הציע בעדותו הסבר לגלישת הביוב במתקני השפכים, לפיו קיבוץ מעין צבי, מסיבות השמורות עימו, החליט כי השפכים אינם מתאימים לצרכיו והחליט שלא לעשות שימוש בהם לצרכי חקלאות, באופן שהביא להצטברותם ולבסוף לעליית הבריכה על גדותיה. טענה זו אינה עומדת בקנה אחד עם העדויות שבאו בפני בית המשפט, כי מטרת הקמת מתקני השפכים, מבחינת קיבוץ מעין צבי, הוא הועדת השפכים לאחר טיהורם להשקיית שטחיו החקלאיים של הקיבוץ, כפי שהדבר אף רשום בהסכמים ת/ 43 ות/ 44 וכי לזה אינטרס כלכלי מובהק לעשות שימוש בשפכים לצרכי חקלאות. תחשיביו של העד, הינם כאמור, פרי אומדן בלבד, ולא ברור מהם הנתונים אשר שימשו בסיס לחישוביו. עם זאת, גם בהתעלם מסוגיית הכמויות העודפות, הרי שעדיין נותרת בעינה בעיית איכות השפכים, הנובעת בעיקרה משפכי היקב בזכרון - כפי שעלה מן הראיות. אומדנו של העד, עומד בניגוד לראיות התביעה, אשר מלמדות על כמויות שפכים גדולות ועומסים אורגניים על המתקן, שנבעו בעיקר מהשפכים שהגיעו משטח הנאשמת, כפי שהתאשרו בראיות אובייקטיביות באשר לחלקו של יקב זכרון ביצירת העומס על המתקן. הנני מעדיפה את גרסת התביעה להתרחשויות על פני הסבריו של העד לגלישת הביוב ממתקן השפכים, כאשר זה אינו הגיוני ולא מתיישב עם יתר הראיות שבתיק. מר ירוחם לקריץ, מנהל איגוד ערים חדרה, הוא עד התביעה מס' 3. העד העיד, בניגוד לעמדתו של עד התביעה מס' 11, מר מנחם טל, כי ניתן היה לשדרג את המתקן של קיבוץ מעין צבי בעלות נמוכה ולהביא בכך לפתרון יעיל של העומסים על המתקן. לטענת העד, הפתרון להקמת מתקן טיהור חדש, שהוצע ע"י עד התביעה מר מנחם טל, שהחלה בנייתו בשנת 2001, הינו פתרון יקר שתהליך הקמתו אורך זמן רב. עוד מסר כי הנאשמת ופרדיס היו קופארטיביות בעניין שדרוג המתקן וזאת לעומת מועצה מקומית חוף הכרמל וקיבוץ מעין צבי, שם נתקלו בהתנגדות להצעת שדרוג המתקנים. עם זאת, העד לא יכול היה לומר באיזו שנה החל הצורך לשדרג את המתקנים הקיימים ביחס למועד תחילת פעילות המתקנים, וזאת כאשר לדבריו הוא החל את פעילותו בשנת 2001. במהלך עדותו הוגש לבית המשפט מסמך נ/9 שהינו מכתב של הנאשמת אל העד ולפיו הנאשמת האצילה לאיגוד ערים זכרון את סמכויות הטיפול בנושא השפכים של זכרון יעקב. מסמך זה, כמו גם פעילותו ונגיעתו האישית של העד לטיפול בנושא השופכין של הנאשמת, החלו כאמור בשנת 2001 ואינם רלוונטיים לאירועים נשוא כתב האישום שארעו בשנת 1998. עד זה העיד כי למנהלת הביוב הייתה פעילות שנעשתה ע"י נציגת האיגוד, גב' גלוריה אפרתי, שכללה פגישות עם קיבוץ מעין צבי בעניין המתקנים אולם ראשי המועצות, ביניהן הנאשמת, לא תמיד הגיעו לפגישות אלה. נראה כי בעדותו כיוון העד לפגישות שהתקיימו באופן בלתי רשמי, בהן היה מעורב איגוד ערים, שלא במסגרת המנהלת אותה ביקשו להקים וזאת כאשר דבריו עומדים בניגוד לדבריה של עדת התביעה גלוריה אפרתי עצמה, לפיהם לא התקיימה כל פעילות של המנהלת. לא הוגשו לבית המשפט מסמכים על פעילות המנהלת, או פגישות שהתקיימו במסגרת פעילותה כביכול, לתימוכין בטענת העד על קיומן של אלה. אף ראש המועצה, בהודעתו ת/36 שנגבתה ע"י עד התביעה, מר חנוך הנדל, לא יכול היה לאשר באופן נחרץ כי הוקמה מנהלת ולא היה ידוע לו על הפעילות שקיימה. העד אישר בעדותו, למעשה, כי היה מודע לכך כי הזרמת שפכיו של יקב זכרון אל מתקן השפכים הצפוני יצר עומס אורגני רב וגרם למעשה לכך שהמתקן לא תפקד. העד מסר כי על מנת להביא לפתרון בעיה זו, ארגון ערים פנה לנאשמת והציע כי יטול את סמכויות הטיפול ביקב זכרון מן הנאשמת ומאז הואצלו סמכויות אלה אל איגוד ערים, החלו האיגוד לפעול בנושא והיקב מעביר את שפכיו במשאיות למקום אחר ולא מזרימו עוד למערכת הביוב של זכרון. העד מסר כי ראש המועצה, ידע על הבעיות שנוצרו, היה מעורב בשיחות שהתנהלו וההחלטות הסופיות שהתקבלו היו בידו, טרם האצלת סמכות הטיפול בענייני שפכי הנאשמת לאיגוד ערים בשנת 2001. יש בדבריו אלה של העד, כדי לחזק את גרסת התביעה לפיה איכות השפכים אשר הזרימה הנאשמת אל מתקן השפכים הצפוני בזמן התרחש האירועים שבכתב האישום, שכללה את שפכי יקב זכרון, גרמה לעומס אורגני על המערכת, אשר פגע בתפקוד מתקן השפכים. מר צבי אורן, מהנדס הנאשמת, הוא עד הגנה מס' 4. העד העיד בבית המשפט על מיקום הבריכות של המתקנים, על מיקום נקודת ההספקה בין זכרון לקיבוץ, המובילה למתקן השפכים הדרומי אשר אינו נמצא בשטח השיפוט של הנאשמת או בבעלותה. עוד מסר העד כי הכניסה לשני מתקני השפכים הנמצאים בקיבוץ מעין צבי היתה רק בליווי או באישור של אנשי הקיבוץ. העד מסר עוד כי קיבוץ מעין צבי לא התריע בפני הנאשמת כי קיימות בעיות במתקנים לטיפול בשפכים או כי הם נדרשים לטפל בבעיה כלשהי. העד העיד אף על פתרון קצה שעמד על הפרק להקים מתקן חדש לקליטת השפכים של הנאשמת ושל פרדיס בשטחה של המועצה האזורית חוף הכרמל אשר תתפעל את המתקן, אשר לא השתכלל בשל התנגדות המועצה האזורית חוף הכרמל. לתימוכין בטענתו הוגשו מסמכים נ/ 12 ו- נ/ 13. מדובר בפעילות הנאשמת בשנת 1999 ולא מצאתי בה רלוונטיות לצורך בחינת אחריותה של הנאשמת לאירועים נשוא כתב האישום. עוד הוגשו באמצעות העד שני פסקי דין לפיהם ניהלה הנאשמת מאבקים משפטיים החל משנת 1995 כנגד קיבוץ מעין צבי, לסילוק יד משטח של כ-30 דונם ועליו בריכות דגים, אותו רכשה הנאשמת לצורך שימוש בו כחלק ממערך סילוק השפכים של הנאשמת. ( פסק הדין של בית משפט השלום מיום 26.11.00 בת.א 3781/98 בית משפט שלום נהריה סומן נ/10 ופסק הדין של בית המשפט המחוזי מיום 31.10.01 בע"א 2043/01 בית משפט מחוזי חיפה סומן נ/ 11). עדותו של העד בדבר נקיטת הנאשמת בפעולת לפתרון בעיית הזרמת הביוב שלה, כמו גם המסמכים בדבר נקיטת הנאשמת בפעולת לפתרון בעיית הביוב וכן ההליכים המשפטיים שניהלה כנגד קיבוץ מעין צבי על מנת להסדיר את ענייני הביוב, כנטען בסיכומי ההגנה "מתוך ראיית הנולד", אינם יכולים לדור בכפיפה אחת יחד עם טענת הנאשמת כי לא ידעה על בעיה כלשהי במתקני השפכים של קיבוץ מעין צבי, כאשר טענות אלה מהוות טענות עובדתיות חלופיות, שאינן מתיישבות האחת עם השניה. מר ישי שיבובסקי, ראש מועצת זכרון יעקב, הוא עד ההגנה מס' 5. עדותו הראשית של העד הוגשה בתצהיר עדות ראשית והתקבלה ככזו לבית המשפט. בתצהיר ובחקירתו בבית המשפט, טען עד ההגנה כי פעל רבות למציאת פתרון לבעיית השפכים והזרמתם לים. לתצהירו של ראש המועצה צורפו נספחים רבים, אשר באו כתימוכין לטענת ההגנה של הנאשמת כי פעלה רבות מאז שנת 1986, על מנת להסדיר את מערכת הביוב שלה וכן למצוא פתרון לבעיות השפכים שנוצרו וכי בשנת 1996 החלה הנאשמת ביוזמה למציאת פתרון קצה והכנת תוכנית אב לטיפול בשפכי הנאשמת, כעולה מנספח ה לתצהיר ראש המועצה. ראש המועצה העיד בבית המשפט כי הורה למהנדס הנאשמת לפעול בענין הזרמת השפכים לים והציע להפנות את השאלות אותן נשאל בחקירתו הנגדית למהנדס הנאשמת. פעולות ראש המועצה, כעולה מהנספחים, מלמדות דווקא כי הנאשמת הייתה מודעת לבעיית השפכים אשר הייתה קיימת בתחום שיפוטה ומעידה כי הנאשמת ראתה עצמה אחראית למציאת פתרון לשפכים אשר בתחום שיפוטה. פעילותה של הנאשמת לאורך השנים למציאת פתרון לבעיות השפכים שלה משמיטה את הקרקע מטענת ההגנה שהעלתה, לפיה הינה פטורה מאחריות בגין שפכיה כאשר אלה הועברו למתקני השפכים שבשטחו של קיבוץ מעין צבי ובבעלותו. יתר על כן; מן הראיות שבאו בפני בית המשפט עולה כי עד לשנת 2005, מועד מתן עדותו של עד ההגנה מר לקריץ ירוחם, לא נמצא פתרון קבע לבעיות השפכים של הנאשמת ומתקן השפכים החדש שאמור היה ליתן מענה לבעיות השפכים של הנאשמת היה עדיין בהקמה. הנספחים שצורפו לתצהיר ראש המועצה וסומנו "יט", עניינם בהסדרת בעיות השפכים של היקב בזכרון יעקב ובאו לתימוכין בטענת ההגנה כי ראש המועצה פעל להסדיר את בעיית השפכים של היקב ותמך לאורך השנים בפעולות שנקט משרד הבריאות כנגד היקב בעניין זה. מסמכים אלה מלמדים כולם כי בזמן התרחש האירועים הזרים יקב זכרון את שפכיו אל מערכת הביוב של הנאשמת על אף שטיב השפכים לא תאם את דרישות התקן, כאמור אף במכתבו של עד התביעה מס' 11, מר מנחם טל, הוא ת/ 57. במכתב של ראש המועצה מיום 21.1.98 אל הנהלת יקבי כרמל מזרחי, אליהם משתייך יקב זכרון, התריע ראש המועצה בפני היקב כי על פי בדיקות שנערכו "טיב שפכי היקב אינו תואם את דרישות התקן ומתקן הטיפול הקיים אינו מסוגל להגיע לאיכויות כנדרש בתקן". במכתב זה, התריע ראש המועצה כי על היקב להתאים את שפכיו לתקן הקבוע בחוק העזר של זכרון בדבר הזרמת שפכי תעשיה למערכת הביוב ובמידה ולא יעשו כן, לא ינתן היתר ליקב להזרים את שפכיו למערכת הביוב של הנאשמת. חרף האמור, מן הנספחים הנוספים שצורפו לתצהיר, עולה כי הפתרון הזמני להעברת השפכים במשאית למתקן טיהור אחר, שהופעל בבציר שנת 1998, הצליח רק באופן חלקי והופסק באותה שנה בשל אי יכולת מכון השפכים האחר לקלוט את שפכי היקב וכי אף בבציר שנת 1999 לא יושמו פתרונות אחרים, שהוצעו על ידי גורמים שונים, ביניהם משרד הבריאות. (ראה נספח יט-8 לתצהיר ראש המועצה). משמע, הנאשמת לא נמנעה באופן חד משמעי ממתן אישור להזרמת שפכי היקב אל מערכת הביוב שלה ולמעשה התירה הזרמת שפכי היקב אל מערכת הביוב שלה ומשם אל מתקן השפכים הצפוני על אף כי העובדה כי שפכיו של היקב לא תאמו את התקן וגרמו לעומסים אורגניים למתקן השפכים. בעשותה כן, פעלה הנאשמת בניגוד לקביעות סעיף 4 (ב) להסכם ת/43 אשר קבע כאמור את חובתה למנוע הזרמה של שפכי היקב למתקני הטיהור, כשאלה אינם עומדים בדרישות התקן. עדויות עדי ההגנה מס' 4 ו-5 על מאמצי הנאשמת להסדיר את בעיות הביוב שלה ומניעת הזרמת השפכים לים מעידים כי הנאשמת ראתה את עצמה כמי שהינה אחראית על מציאת פתרון לשפכיה ויש בהן כדי להפריך את טענתה בדבר אי נשיאתה באחריות לשפכים אשר זרמו לים. על סמך קביעותי לעיל באשר לראיות ההגנה שהוצגו בפני, הנני דוחה את גרסת ההגנה ומעדיפה על פניה את גרסת התביעה, ככל שענייננו בקביעת העובדות. דיון משפטי אחריות הנאשמת טענת ההגנה של הנאשמת הינה כי לאור ההסכמים החוזיים שלה עם קיבוץ מעין צבי אליו הזרימה את השפכים מתחום שיפוטה על פי ההסכמים, הינה פטורה מאחריות לטיפול בשפכים אלה ובהתאם אף להזרמתם לחוף הים. חובתה של הנאשמת להסדרת הביוב שבתחום שיפוטה קבועה בחוק הרשויות המקומיות (ביוב), תשכ"ב- 1962. סעיף 2 לחוק שעניינו ב"התקנת ביוב על ידי הרשות" קובע כי: "רשות מקומית רשאית, ועל פי דרישת שר הפנים חייבת, להתקין ביוב בתחומה או כחלק ממנו". סעיף 10 לחוק שעניינו "החזקת ביוב" קובע כי: "רשות מקומית תחזיק את ביובה במצב תקין להנחת דעתה של רשות הבריאות". סעיף 11 לחוק שעניינו "שינויים בביוב" קובע כי: "התקנת ביוב וכל שינוי בו, וכן סתימתו או הריסתו, ייעשו באופן שלא יהא בהם משום מפגע ציבורי או משום סכנה לבריאות הציבור ובהתאם לדרישות רשות הבריאות". כאמור, הוכח, אף מעדויות ההגנה, כי הנאשמת התירה, ביודעין, הזרמת שפכים של יקב זכרון אשר לא עמדו בדרישות התקן כאשר מתקן הטיפול הקיים לא היה מסוגל להגיע לאיכויות כנדרש בתקן בזמנים הרלונטיים לאירועים נשוא כתב האישום. משמע הדבר, כי הנאשמת הפרה את חובתה הקבועה בסעיף 11 לחוק, שעה שהפעלת הביוב על ידה גרמה למעשה למפגע, באופן שהזרמת שפכי יקב זכרון אשר לא עמדו בתקנים הנדרשים אל מערכת הביוב שלה ומשם אל מתקן השפכים אליו הזרימה את השפכים משטחה, תוך יצירת עומסים אורגניים על המתקן, שהביאו להצטברות השפכים במתקנים. אף טענת הנאשמת, כי הזרימה את הביוב משטחה על פי ההסכמים שנעשו עם קיבוץ מעין צבי נסתרה בראיות שהובאו בפני בית המשפט, וזאת הואיל והוכח כי הנאשמת פעלה בניגוד לקביעות סעיף 4 (ב) להסכם ת/43 אשר קבע כאמור את חובתה למנוע הזרמה של שפכי היקב למתקני הטיהור, כשאלה אינם עומדים בדרישות התקן. לקביעתי, חובותיה שבדין של הנאשמת לדאוג לסילוק שפכיה ולהסדיר את נושא הביוב שבתחום שיפוטה, נותנות את הדעת כי שעה שהנאשמת משתמשת במתקני השפכים לסילוק שפכים מתחום שיפוטה וחלק משפכיה שלה מוזרמים אל חוף הים, הרי שאין בעובדה כי מתקני השפכים אינם נמצאים בשליטתה ובתחום שיפוטה כדי לפטור אותה מאחריות לטיפול נאות בשפכים אלה ואין בהתקשרותה עם גורם אחר כדי לשחררה מאחריותה לענין שפכיה. סוגיית אחריותה של רשות מקומית לסילוק מפגעים שבתחומה, נדונה ברע"פ 7861/03 מדינת ישראל נגד המועצה האזורית גליל תחתון, תק-על 2006(2), 1437. פסק הדין דן באחריות רשות מקומית לאתרי פסולת פיראטיים שבתחום שיפוטה ועובדותיו אינן דומות לעובדות שבתיק זה, אולם מצאתי לאזכרו בשל הדגשתו את חובת הרשות המקומית לסילוק מפגעים בתחומה. בפסק דין זה קבעה כב' השופטת בייניש כי: "בעיני הטלת אחריות פלילית על רשויות מקומיות בכל הנוגע למחדלים משמעותיים בעניינים הנוגעים למפגעים תברואתיים, היא אחד הכלים המרכזיים להגנה על ערכי איכות הסביבה ובעיקר על ערכים סביבתיים הנוגעים לבריאות הציבור. המדובר בתפקידה המובהק של רשות מקומית, ובין היתר גם בגדר סמכותה וחובתה הסטטוטורית של מועצה אזורית על- פי צו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות), תשי"ח- 1958". יש להוסיף, כי יתר הרשויות המקומיות, הנאשמים 3 ו-5, להם יוחסו עבירות זהות לאלה של הנאשמת, נטלו על עצמם את האחריות לביצוע העבירות, הודו בעובדות כתב האישום והורשעו וכאשר מן הראיות שבאו בפני בית המשפט התברר כי חלקה של הנאשמת בגרימת עומסים למתקן השפכים הצפוני משמעותי ביותר, בשל הזרמת שפכי יעקב זכרון, שלא עמדו בדרישות התקנים הנדרשים, למתקן השפכים הצפוני. סעיף 2 לחוק מניעת זיהום הים ממקורות יבשתיים, התשמ"ח-1988 עניינו "איסורים" וקובע כי: "לא יטיל ולא יזרים אדם לים פסולת או שפכים ממקור יבשתי, במטרה לסלקם לים, בין במישרין ובין בעקיפין, אלא על פי היתר ובהתאם לתנאיו; ובלבד שלא יינתן היתר לסוגי פסולת או שפכים שנאסרו בתקנות לפי סעיף 14(א)(1)". (הוראת החיקוק הובא בנוסחו שהיה קיים לפני תיקון תשס"ה הוא נוסח החוק הרלוונטי למועד האישומים). סעיף 6 לאותו חוק עניינו "עונשין" וקובע כי: "(א) העושה אחד מאלה, דינו - מאסר שנה או קנס פי שלושה מהקנס הקבוע בסעיף 61(א)(4) בחוק העונשין, התשל"ז-1977 4 (בחוק זה - חוק העונשין); עשה כן ברשלנות, דינו - מאסר שישה חודשים או קנס כאמור: (1) מטיל או מזרים פסולת או שפכים לים, ממקור יבשתי, בלא היתר או בניגוד לתנאיו, בניגוד להוראות סעיף 2; (2) אינו מבצע צו שניתן לו לפי הוראות סעיף 8א(א)". לקביעתי, מתקיימים בעניינו כל יסודות סעיף 2 לחוק מניעת זיהום הים ממקורות יבשתיים, התשמ"ח - 1988. הנאשמת העלתה בסיכומיה טענות שונות לאי התקיימות יסודות הסעיף. כאמור, טענתה באשר למיקום הבריכות ולשליטתה על שפכי המתקן נדונו לעיל ונדחו על ידי. באשר לטענה כי לא הוכח כי מטרת הנאשמת בסילוק השפכים הינה סילוקם לים, הרי שטענת הנאשמת בסיכומיה כי "מבחינת זכרון יעקב המטרה היא השקיית שדות קיבוץ מעין צבי" הינה אבסורדית וברור כי בראש ובראשונה מטרתה של הנאשמת, ככל רשות מקומית אחרת, הינו סילוק השפכים מתחומה וכאשר מטבע הדברים, מטרת השפכים תהא הגעה אל הים. טענת הנאשמת כי לא ידעה על פריצת הסוללה כתוצאה מפעולה אקטיבית ע"י אנשי קיבוץ מעין צבי ומכאן כי לא הוכחו יסודות ההזרמה והמודעות שבסעיף 2 אין בה לקביעתי לסייע לביסוס הגנתה של הנאשמת לפיה אינה נושאת באחריות להזרמת השפכים לים. הוכח בעדויות התביעה כי פריצת הסוללה ע"י אנשי קיבוץ מעין צבי, נעשתה בלית ברירה על מנת למנוע את זליגתם של מי השופכין מבריכת החמצון שעלתה על גדותיה, על מנת להפנות את השפכים ישירות אל הים במקום לאפשר גלישתם אל הסביבה המיועדת לשימור וזיהומה בדרכם אל חוף הים, כלומר פעולה שנעשתה על מנת לצמצם את נזקי גלישת השפכים אל סביבת המתקנים וזיהומה בדרכם אל הים וכאשר הוכח כי עובדי הנאשמת ידעו על אי יכולת המתקן לקלוט את מלוא השפכים. כל זאת, כאשר הוכח, כאמור, כי הנאשמת הזרימה ביודעין שפכים שאינם עומדים בתקנים אל מתקני השפכים והייתה מודעת לכך כי המתקנים הגיעו לגבול יכולת לקלוט את השפכים שהגיעו אליו, לרבות ובעיקר את השפכים מתחומה של הנאשמת. באשר ליסוד הנפשי הנדרש בעבירות של איכות הסביבה, בע"פ (חי') 1162/04 המשרד לאיכות הסביבה נגד מועצה מקומית דלית אל כרמל, לא פורסם, נדונה אחריות של רשות מקומית לפי חוק המים ונקבע: "חשוב להדגיש כי אף שהוראת סעיף 20ב' כוללת בחובה רכיב הסתברותי אין כל צורך להוכיח יסוד נפשי כלשהו כלפי אפשרות של התרחשות התוצאה, דהיינו אין צורך להוכיח רצון או כוונה לתוצאה ודי בהוכחת מודעות לכל רכיבי העבירה. מסכים אני כי מחומר הראיות ובמיוחד מריבוי ההתכתבויות בין הרשויות למועצה ניתן להסיק כי המועצה היתה מודעת ליסודות העבירה לרבות לאפשרות של התרחשות התוצאה המזהמת". (עמ' 7 לפסק הדין). דברים אלה נכונים אף בענייננו. כל הפעולות שנקטה הנאשמת על מנת להסדיר את שפכיה, לדבריה "מתוך ראיית הנולד", לרבות פניית ראש המועצה אל מהנדס העיר על מנת למנוע זרימת השפכים לים, לטענתו, מלמדים כולם כי הייתה מודעת לאפשרות גלישת מי השפכים מהמתקנים לעבר חוף הים. טענה נוספת שהעלתה הנאשמת הינה כי יש לפרש את יסוד "בעקיפין" בצמצום, כך שהמאשימה נדרשת להוכיח יסוד אקטיבי של הזרמה, כנקבע בת.פ 82111/99 מדינת ישראל נגד קיבוץ נווה ים, ניתן ביום 11.6.06, שצורף לסיכומים המשלימים של הנאשמת. הנני סבורה כי לא בכדי קבע המחוקק מפורשות בסעיף 2 לחוק איסור זיהום הים ממקורות יבשתיים את היסוד "בעקיפין" על מנת ליתן מענה למקרים כגון אלה שבענייננו, מבלי שתדרש הוכחת יסוד אקטיבי של הזרמה מכוונת. הנני דוחה טענת הנאשמת לענין היותה פטורה מאחריות בשל העובדה כי לא הזרימה ישירות את שפכיה אל הים, על אף שהוכח כי הזרימה את שפכיה למתקנים בניגוד להוראות הדין ולהסכמים בין הצדדים. פרשנות שכזו תביא לתוצאה אבסורדית לפיה רשות מקומית תפטור את עצמה מאחריות לשפכיה כל אימת שתעבירם לטיפול גורם חיצוני. לקביעתי, נותרת הנאשמת אחראית לפינוי שפיכה, גם אם בדרכם עוברים השפכים דרך גורמים אחרים, עימם קשרה הסכמים לפינויי שפכיה ובמסגרת שכאלה לא תוכל להתנער מחובותיה לענין זה, כנקבע בחוק. הנאשמת טענה עוד כי עומדת לה ההגנה הקבועה בסעיף 7 לחוק מניעת זיהום ים- אשר בוטל בתיקון תשס"ה- הקובע כי: "תהיה זו הגנה טובה בעבירה לפי סעיף 2, אם הוכח כי היה צורך להטיל או להזרים את הפסולת לים מחמת נזק או תאונה או מחמת סכנה מוחשית לחיי בני אדם, וכן כי ננקטו כל האמצעים הסבירים למנוע את הטלת הפסולת או הזרמתה לים". הנאשמת טענה כי הואיל ולא הייתה מודעת לפריצת הסוללה, לא הייתה יכולה למנוע את הזרמת השפכים לים אלא מיום שנודע לה על פריצת הסוללה ולכן עומדת לה ההגנה של סעיף 7. אף טענה זו נדחית שכן ברור מהעובדות שנפרשו בפני בית המשפט כי בריכת החמצון הייתה עולה על גדותיה והשפכים היו מגיעים אל הים בסופו של דבר, תוך זיהום סביבת המתקנים, אף לולא פריצת הסוללה באופן מכוון כאשר הוכח כי הנאשמת הייתה מודעת לכך. יש לציין כי בתיקון תשס"ה שונה נוסחו של החוק כך שבסעיף 2 לחוק, בוטלו המילים "במטרה לסלקם לים" וכן בוטל כאמור סעיף 7 לחוק בתיקון תשס"ה שהעניק הגנה לנאשמים על פי חוק זה. תיקונים אלה מצביעים על מגמתו של המחוקק להגדיל את מעגל האחראים על פי חוק זה ולצמצם את ההגנה הניתנת להם בחוק. על סמך עדויותיהם של עדי התביעה והראיות שהוגשו לבית המשפט, אותן קבלתי כמפורט לעיל, הנני קובעת כי הוכח במידת ההוכחה הנדרשת כי בימים 24.3.98, 25.3.98, 26.9.98, 1.4.98, 14.9.98 ובסמוך למועדים אלה, בחוף הים הסמוך לקיבוץ מעין צבי, הזרימה הנאשמת שפכי ביוב וקולחין ממערכת הביוב שלה, דרך מתקן השפכים הצפוני אל הים, כאשר מטרת השפכים היתה הגעה לים, משמע - במטרה לסלקם לים. כן הוכח כי ביום 26.3.98 ובסמוך לו, בחוף הים בסמוך לקיבוץ מעין צבי הזרימה הנאשמת שפכי ביוב וקולחין ממערכת הביוב שלה, דרך מתקן השפכים הדרומי אל הים, במטרה לסלקם לים. כל זאת, כאשר הוכח כי לנאשמת לא היה היתר הזרמה של שפכים לים. סעיף 2 לחוק שמירת הניקיון, התשמ"ד-1984 עניינו "איסור לכלוך והשלכת פסולת" וקובע כי: "לא ישליך אדם פסולת, פסולת בנין או גרוטות רכב ברשות הרבים או מרשות הרבים לרשות היחיד, ולא ילכלך את רשות הרבים". סעיף 13 לאותו חוק עניינו "עונשין" וקובע כי: "(א) העושה אחד מאלה, דינו - קנס כאמור בסעיף 61(א)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 9 (להלן - חוק העונשין), ואם נעברה העבירה על ידי תאגיד, דינו - כפל הקנס האמור: (1) משליך פסולת בניגוד להוראות סעיף 2 למעט השלכת פסולת כאמור בסעיף קטן (ב) (1)"; על מנת להסיר ספק, ענייננו בעבירה של אחריות קפידה שאינה דורשת הוכחת יסוד נפשי. עוד הוכח כי במועדים המפורטים לעיל, הזרימה הנאשמת, דרך מתקני השפכים הצפוני והדרומי, שפכי ביוב וקולחין מתחום שיפוטה לחוף הים הסמוך לקיבוץ מעין צבי, המהווה רשות הרבים ולכלכה בכך את רשות הרבים. סוף דבר - הנני מרשיעה את הנאשמת בעבירה של איסור הטלת פסולת או שפכים לים לפי סעיפים 2+ 6(א) לחוק מניעת זיהום מים ממקורות יבשתיים, תשמ"ח- 1984 (ריבוי עבירות) ובעבירה של איסור לכלוך והשלכת פסולת לפי סעיפים 2+ 13(א)(1) לחוק שמירת הניקיון, התשמ"ד- 1984 (ריבוי עבירות). משפט פליליזיהום מיםמים