צו שימוש במגרש פרטי באופן זמני כמגרש חנייה ציבורי

פסק דין א. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (הנשיא בן דוד, סגן הנשיא כהן והשופטת (דה ליאו) לוי) מיום 9.3.06 בתיק ע"א 1141/05, בו התקבל ערעור המשיבה על החלטת בית משפט השלום בטבריה (השופט פורת) מיום 17.3.05 בתיק ב"ש 1980/04. עניינה של הבקשה, ביטול צו שהוציאה המשיבה לפי סעיף 5 לחוק הרשויות המקומיות (שימוש ארעי במגרשים ריקים), תשמ"ז -1987 (להלן: חוק השימוש במגרשים). רקע והליכים קודמים ב. ביום 22.8.04 הוציא ראש העיר טבריה צו לפי חוק השימוש במגרשים, בו נקבע כי מגרש בבעלות המבקש (להלן המגרש) הנמצא בשטח העיר טבריה, ישמש באופן זמני כמגרש חנייה ציבורי. הצו שנוסח כמכתב למבקש, כלל פירוט של הוראות החוק הרלבנטיות, והבהיר את זכויות המבקש. בין היתר נקבע כי "המגרש דרוש לציבור באופן ארעי כל עוד הוא ריק, וכי אין הצו פוגע בזכויות הקניין שלך, בהיותך בעל המגרש כמשמעו בחוק. מתן הצו אינו מקנה לעירייה או לציבור זכויות כלשהן במגרש". עוד נקבע "תוקפו של הצו הוא לחמש שנים והוא ניתן להארכה", וכן כי ניתן לערער על הצו בתוך שלושים יום. נקבע גם כי "אין במתן הצו כדי למנוע מבעל המגרש הריק להשתמש במגרש לשימוש המותר על פי חוק התכנון והבנייה... ורשות התכנון לא תמנע ממתן היתר כאמור או מאישור תכנית בשל סיבה הקשורה בשימוש הארעי במגרש. ניתן היתר לעבודה מותרת במגרש, יתבטל הצו" (ההדגשה הוספה - א"ר) ובהמשך "הנך רשאי בהודעה שתימסר לראש העירייה תוך שישים ימים... להודיע כי תשתמש במגרש כמגרש חנייה פרטי כמשמעו בחוק, ויראו הודעה זו כבקשה לרשיון לניהול מגרש חנייה פרטי". ביום 7.9.04 פנה המבקש בכתב למשיבה, והודיע כי בכוונתו להוציא היתר בנייה למגרש בהקדם האפשרי. ביום 23.9.04 הודיעה המשיבה למבקש כי ראש העיר יסכים "לבטל את צו השימוש הארעי ובלבד שתוגש בקשה בתוך 3 חודשים... במקרה זה הצו יבוטל" (ההדגשה הוספה - א"ר). בקשה כאמור לא הוגשה. ג. בהתאם להוראת סעיף 9 לחוק הגיש המבקש ערר על הצו לבית משפט השלום בטבריה. ביום 17.3.05 הורה בית המשפט על ביטול הצו. בפתיחת פסק הדין התייחס בית המשפט לכך שלא נערך שימוע עובר להוצאת הצו. חובת השימוע אמנם לא הוזכרה בחוק השימוש במגרשים, אך בית המשפט קבע כי מדובר "בזכות יסוד של כל אזרח", שיש להקפיד עליה בכל פעולה מנהלית. ברם, המבקש עצמו כלל לא העלה את הטענה בדבר אי עריכת שימוע, ומסיבה זו המשיך בית המשפט ודן בטענות המבקש לגופו של צו. בפסק הדין נקבע כי בית המשפט הציע לסייר במגרש "בכל עת ובכל שעה משעות היממה, על מנת שיוכל להתרשם נאמנה מהנסיבות השוררות באזור המגרש", אך בסיור שבוצע במועד שהציע בא כוח המשיבה התברר כי באזור המגרש אין מצוקת חנייה. בעקבות הסיור קבע בית המשפט כי אין המגרש "דרוש לציבור", והורה על ביטול הצו. בית המשפט התייחס לטענת העירייה כי השימוש נדרש במיוחד בימים בהם נערכים אירועים בבית יד לבנים הסמוך למגרש, אך נקבע כי הטענה לא הוכחה, בסיור או אחרת, וכן כי ניתן היה "לשקול הוצאת צו לשימוש ארעי המגביל את השימוש אך ורק לאותם מועדים ספורים בשנה". ד. ביום 9.3.06 קיבל בית המשפט המחוזי בנצרת את ערעור המשיבה, והורה כי הצו יוותר על כנו. במישור העובדתי נקבע, כי "המגרש הפך למקום גרוטאות וחניה שלא כדין, ומאן דהוא אף הכשיר משטח לחניית משאית" (עמ' 12), וכן כי המבקש עצמו הודה כי "אינו יודע דבר באשר למגרש פרט לכרטיס ביקור שהותיר פעם שעה שגילה רכב חונה" (עמ' 13). כן נקבע שהתרשמותו החד פעמית של בית משפט השלום בעת הביקור אינה יכולה לשלול את טענת המשיבה בדבר הצורך במגרש, ושחיזוק לטענותיה ניתן למצוא בעובדה שהמבקש נמנע מלחקור את פקח החנייה שהתייצב לדיון. משנקבע כי מתקיימים התנאים העובדתיים להפעלת החוק, נקבע גם כי אין להתערב בהחלטת הרשות המנהלית. ה. בית המשפט ניתח את דברי ההסבר להצעת החוק (הצעות חוק תשמ"ז, 177) וקבע כי "מטרתו העיקרית של המחוקק, מניעת המטרד במגרשים ריקים... אם בגינון ואם שימוש זמני בחניה והכל - כדי מניעת המגרש הריק כמטרד ולא אחרת" (עמ' 8, ההדגשה במקור). בית המשפט התייחס לכך שהצו פוגע בזכויות המבקש, אם כי באופן שהוא כמעט תיאורטי בלבד, אך בהסתמך על בג"צ 183/95 גלים כפר נוער חיפה נ' ראש עירית טירת הכרמל, פ"ד נה(1) 481 נקבע כי מדובר "באיזון ראוי והולם בין זכויות הקניין של הפרט לבין טובת הציבור והפרט" (להלן: פרשת גלים). עוד צוין כי סעיף 10 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, בו תלה המבקש חלק מטענותיו, קובע "אין בחוק זה כדי לפגוע בתוקפו של דין שהיה קיים ערב תחילתו של חוק היסוד". נקבע כי הצו מבטיח את האינטרס הציבורי שבסילוק המטרד, וכן את האינטרס של המבקש שבשמירה על רכושו באופן המונע השתלטות ונזק מצד גורמים זרים. בהתחשב בכך שאם ינתן למבקש היתר בנייה יפקע הצו מאליו, נקבע כי הפגיעה בזכות הקניין של המבקש מזערית. נוכח התשתית העובדתית, והאיזון המשפטי, נקבע כי טעה בית משפט השלום בהתערבו בשיקול דעתה של המשיבה, אשר פעלה במסגרת מתחם הסבירות. ו. בית המשפט ציין כי אכן היה ראוי לערוך שימוע לפני הוצאת הצו, אך אין בכך בכדי לפסלו כעת, מה גם שלאור חליפת המכתבים התקיים בפועל שימוע. טענה חלופית של המבקש, לפיה על המשיבה לפצותו, נדחתה בקביעה כי אין לכך ביסוס בחוק. נקבע גם כי המבקש אינו עושה כל שימוש במגרש, ומסיבה זו יש לדחות את טענתו בדבר נזק הנגרם לו כתוצאה מהוצאת הצו. בהסתמך על הודעת המשיבה, קבע בית המשפט כי "עם בקשה מטעם המשיב (המבקש - א"ר) לבקשה להיתר בניה או לשימוש בנכס על פי חוק הרי כאמור וכפי התחייבות המערערת (המשיבה - א"ר), עם הודעה כאמור, תחדל משימוש בנכס תוך 90 יום" (עמ' 18). כלפי פסק דין זה הוגשה הבקשה הנוכחית. ז. (1) בבקשה נטען כי טעה בית המשפט המחוזי בכך שהתערב בקביעתו העובדתית של בית משפט השלום לגבי הצורך הציבורי במגרש. במישור המהותי נטען כי על אף סעיף שמירת הדינים בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, משהועלתה זכות הקניין לדרגה של זכות חוקתית (סעיף 3 לחוק היסוד) זכאי המבקש להגנה מוגברת, ויש ליישם את החוק בצמצום ובהקפדה יתירה. עוד נטען כי איזון ראוי בין האינטרסים מחייב מתן פיצוי למבקש. נטען כי המחוקק התכוון לפצות בעלי מגרשים באמצעות הטלת החיוב במס רכוש על העירייה (סעיף 12 לחוק), ולפיכך כיום יש לקבוע פיצוי לטובת בעל הנכס. נטען כי קביעת פיצוי כאמור תהווה, בין היתר, גם בלם בפני עשיית שימוש מופרז בחוק. לבסוף נטען כי ראש העירייה פעל ממניעים זרים: נטען כי בשיחה שנערכה בין המבקש לראש העירייה הצהיר האחרון, כי הצו הוצא לא בשל מצוקת חנייה אלא בשל רצונו להאיץ בבעלי מגרשים ריקים לבנות. (2) ביום 6.8.06 ביקשתי את תגובת המשיבה לבקשה. המשיבה תמכה יתדותיה - בין השאר - בפסק דינו של בית המשפט המחוזי; אין להתערב לשיטתה במסקנותיו, כיוון שבית משפט השלום שגה בהסיקו מביקור בשעות הצהריים באיזור מגורים, כי אין מצוקת חניה. עוד נטען, כי אין חובת שימוע בכגון דא, אך זכות זו ניתנה למבקש במסגרת ההתכתבות. דיון ח. לאחר העיון בבקשה ובתגובה אין בידי להיעתר לבקשה. כפי שקבע השופט (כתארו אז) חשין בפרשת גלים: "חוק יפה חקקה הכנסת... כולנו ראינו וידענו כי רבים הם בערים ובכפרים מיגרשים ריקים ההופכים מקור למיטרדים. פירצה קוראת לגנב, כך לימדונו חז"ל (סוכה כו ע"א), ומיגרש ריק קורא למפירי-חוק להופכו מקור למיטרד-הציבור. קבלנים ישליכו עליו פסולת בניה, תושבים יניחו בו מקרר ישן, ארון שזמנו חלף ואשפת-שיגרה של יומיום. וכך הופכות ערינו לערים ומיזבלות בתוכן. אותם מגרשים ריקים אף קוראים לפולשים ולמפירי-חוק לתפוס חזקה בהם... אותה הפקעה-לשעה נעשית לטובת הכלל והפרט, ובנסיבות בהן מוחזק בעל-המיגרש כי הסכים, או, למיצער, כי הינו אדיש להוצאת הצו. אכן: אם אין נעשה כל שימוש במיגרש - בין אם המיגרש ריק אין-בו-דבר ובין אם משמש הוא כמיזבלה לשעה - מה מן הבעלים יהלוך אם יהפוך לגינה פורחת או למיגרש חניה? בייחוד כך, שעה שהבעלים יכול בנקל להחזיר את המיגרש להחזקתו אם אך יקבל על עצמו לנהוג כראוי. יחד-עם-זאת, וגם אם הכל נעשה לטובה, שומה עלינו לפרש את החוק... בצימצום, בקפידה ועל דרך שמירת קניינו של הפרט. נוסיף עם זאת ונאמר, כי בהשקיפנו ממעוף-הציפור דומה בעינינו כי נמצא בו בחוק, לכאורה, איזון ראוי והולם בין זכויות הקניין של הפרט לבין טובת הציבור והפרט" (עמ' 483). גם בפרשת זוהר קבע בית משפט זה שהחוק אמנם מתייחס לשתי תכליות מפורשות - שיפור פני העיר ושמירת איכות הסביבה (צו גינון) ופתרון מצוקת החניה (צו חניה) - אך ביסודו תכלית נוספת "פתרון לבעיות שונות העולות מקיומם של מגרשים ריקים, ובהן הצטברות אשפה במגרשים מסוג זה, פלישות ובניה בלתי חוקית" (עע"מ 9963/03 זוהר נ' עיריית תל אביב - יפו (טרם פורסם) - השופטת ארבל). בהתחשב בניתוח זה אין לראות במצוקת החניה באזור חזות הכל כרקע להטלת הצו. ט. דומה כי מקרים דוגמת הפרשה דנא עמדו לנגד עיני המחוקק: המבקש מודה כי אין הוא עושה שימוש במגרש, ודומה כי גם הוא וגם הציבור יצאו נשכרים מכך שהמגרש יתוחזק והעירייה תיטול על עצמה לשמור על מצבו הפיזי והקנייני, אף כי החוק לא נחקק למען הפרט אלא למען הציבור. כזכור סעיף 12 לחוק קובע שהעירייה תחשב כמחזיק במגרש "לענין כל דין המטיל חובה או אחריות על מחזיק", ונמצא כי גם מבחינת דיני הנזיקין משפר הצו הן את מצבו של המבקש והן את מצבם של הציבור. המבקש לא הצביע על שימוש מסוים שהוא מבקש לעשות במגרש (בקשה להיתר בניה לא הוגשה), ותלויה ועומדת התחייבות העירייה (שאינה אלא יישום מרחיב של הוראות החוק) כי אם יעתור המבקש לעשות שימוש חוקי במגרש - יבוטל הצו. י. גם ביחס לסוגיית הפיצויים דומני כי הצדק עם בית המשפט המחוזי: אין לדרישה מקור נורמטיבי; וכאמור, נקבע כממצא עובדתי כי למבקש לא נגרם נזק. לא אוכל לקבל את נסיונו של המבקש להיתלות בסעיף 12 לחוק, מהטעם שהחוק לא התכוון לפצות בעלי מגרשים, אלא לקבוע כי העירייה תשא בכל התשלומים הנובעים מהבעלות בנכס. נמצא אפוא כי מבחינה מהותית לא נפל פגם בצו שהוצא. לא אדרש לשאלה, שאינה לפנינו בתיק זה, האם על המדינה לפצות מכוח חוקים שבהם אין הסדר פיצוי (ראו לעניין זה ת"א (ת"א) 2297/01 אבן זוהר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (השופטת אחיטוב), שם נקבע כי אין חובת פיצוי בעניין צו סגירה מכוח תקנה 125 לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945 (התיק מצוי בערעור בבית משפט זה)). התערבות בית המשפט המחוזי בממצאי עובדה של בית משפט השלום י"א. באשר לטענה בדבר התערבות בית המשפט המחוזי בממצאי עובדה של בית משפט השלום, הנה כדברי המחבר ד"ר ש' לוין (תורת הפרוצדורה האזרחית: מבוא ועקרונות יסוד, סעיף 185 בעמ' 180), "לכאורה, אין זה אלא מקרה פרטיקולרי של התערבות ערכאת הערעור בממצאי העובדה של בית משפט השלום, שאינה מצדיקה בדיקה חוזרת בערכאה נוספת", ואין המדובר בקביעת כלל חדש. דברים אלה מסכמים את הגישה השיפוטית הנוהגת לגבי רשות ערעור בגלגול שלישי (ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה), פ"ד לו(3) 123 (מ"מ הנשיא - כתארו אז - שמגר); ראו גם ע"א 385/93 בית נח - בית החלמה מזור נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(3) 221 (הנשיא שמגר); בן-נון, הערעור האזרחי (מה' 2) תשס"ד-2004, 318; גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מה' 8, תשס"ה-2005),598). לפיכך אין מקום לקבל טענה זו בגדרי בקשת רשות ערעור בגלגול נוסף. חובת השימוע י"ב. אכן, חוק השימוש במגרשים אינו מחייב עריכת שימוע עובר להוצאת הצו, אך בלי ספק מן הראוי לערוך שימוע כאמור, וכשלעצמי סבורני כי הדבר הוא בגדר חובה. חובת השימוע הוכרה כאחד מעקרונות הצדק הטבעי (בג"צ 3/58 יונה ברמן נ' שר הפנים, פ"ד יב(2) 1493 - השופט זילברג; בג"צ 12002/04 ח"כ עיסאם מח'ול נ' הכנסת (טרם פורסם) - הנשיא ברק; בג"צ 4776/03 מלון רג'נסי ירושלים בע"מ נ' מר אברהם פורז - שר הפנים (טרם פורסם) - השופט ריבלין; י' זמיר, הסמכות המינהלית (כרך ב', תשנ"ו), 801-793), ולפיכך ככלל יש להחילה גם ללא דרישה מפורשת בחוק. אכן, דומה כי במקרה שלפנינו לא שונה מצבו של המבקש לרעה עקב הוצאת הצו, אך עדיין "צווי-גינון וצווי מיגרש חניה הינם, להלכה ולמעשה, הפקעת השימוש במיגרשים ריקים; הפקעה - לשעה היא, אמנם - אם הכינוי "שעה" יפה לחמש שנים - ובכל-זאת הפקעה היא" (פרשת גלים, עמ' 483). "דעלך סני - לחברך לא תעביד", "מה שעליך שנוא, לחברך אל תעשה" (בבלי שבת לא ע"א, מדברי התנא הלל הזקן); זכויות קנייניות של אדם שמבקשים לפגוע בהן בצורה זו או אחרת, זכותו להישמע בטרם תינקט הפעולה לגביהן. לפיכך, היה מקום כי הדברים שהוחלפו בין המבקש למשיבה בכתב (בעקבות מכתב המבקש מ-7.9.04) לאחר מתן הצו, היו נעשים על דרך שימוע, ולוא בכתב, בטרם הוצא הצו. לעניין דרכי השימוע כבר נאמר "זכות השימוע והטיעון העומדת למי שזכויותיו עלולות להיפגע כתוצאה ממעשה מינהלי, משמעותה מתן הזדמנות הוגנת להשמעת טיעונים. אין משמעותה בהכרח מתן זכות טיעון בעל פה וכבר נפסק כי דרכי השמיעה בהקשר זה רבות, מגוונות ומשתנות על פי הנסיבות" (בג"צ 6437/04 טל תבורי (קטינה) באמצעות אמה רעיה תבורי נ' משרד החינוך והתרבות, פ"ד נח(6) 369, 378 - השופטת חיות). י"ג. ואולם - בנסיבות שהיו - דעתי כדעת בית המשפט המחוזי, לפיה בהתחשב בחליפת המכתבים ובהליכים המשפטיים, גם אם באו לאחר הצו, אין לאי עריכת השימוע משקל אופרטיבי, ועל כן אין הטענה יכולה להשפיע על התוצאה. סוף דבר י"ד. כאמור, לא אוכל להיעתר לבקשה. בנסיבות אינני עושה צו להוצאות. קרקעותצוויםחניה