הכרעת דין אני מזכה מחמת הספק את הנאשמים מביצוע העבירה של לכלוך רשות הרבים ומרשיעה אותם בניהול עסק ללא רשיון. כתב האישום שבפני מייחס לנאשמים ביצוע עבירות של לכלוך רשות הרבים בניגוד לסעיפים 2, 13 (ב)(1) ו - 15 לחוק שמירת הנקיון, התשמ"ד - 1984 וכן עבירה של ניהול עסק ללא רשיון בניגוד לסעיפים 4, 14 ו - 15 לחוק רישוי עסקים וצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי) התשנ"ה 1995, פריטים 5.1ב ו - 8.3ב. בכתב האישום נטען כי הנאשמת 1 הינה חברה רשומה בישראל שבבעלותה ובשימושה בין היתר משאית מס' רישוי 15-369-36 (להלן: "המשאית"), והנאשם מס' 2 הינו הבעלים ומנהל החברה. על פי הנטען בכתב האישום, ביום 16.8.02 ובמהלך תקופה סמוכה קודם לכן ולאחר מועד זה ובמועדים שונים ובתקופה הנפרשת על פני כ - 4 חודשים, שפכו שני נהגי משאיות שכירים מטעם החברה פסולת ופסולת בניין מהמשאיות בהן נהגו ובכללן מהמשאית הנ"ל. לטענת המאשימה המדובר בשפיכת פסולת ופסולת בניין בשטח פתוח ברשות הרבים וזאת בכ - 50 ארועים שונים. שפיכת הפסולת כנטען על ידי המאשימה בוצעה בשביל בסמוך לכביש המוביל לקלנסוואה, מאזור בארותיים, במרחק של כ - 500 מטר לפני הכניסה לקלנסוואה. ע"פ הנטען בכתב האשום, שפכו נהגי המשאיות את הפסולת בשטח האמור במסגרת עבודתם אצל נאשמת 1 ובהתאם להנחיות והוראות נאשם 2 ובמעשים אלו: "...לכלכו הנאשמים את רשות הרבים והנאשם מס' 2 לא פיקח ולא עשה כל שניתן למניעת ביצוע העבירה כאמור." (הדגשה שלי - נ.ד.). אלה הן העובדות המבססות לשיטת המאשימה אשמתם של הנאשמים בעבירה של לכלוך רשות הרבים בניגוד לחוק שמירת הנקיון. באשר לעבירות של ניהול עסק ללא רשיון, טוענת המאשימה כי הנאשמים עוסקים בהובלת פסולת ופסולת בנין באמצעות משאיות - עיסוק הטעון רישוי - זאת כאשר לנאשמים אין רשיון או היתר זמני כדין לכך. העבירה של לכלוך רשות הרבים: מצויים אנו במישור הדין הפלילי בו על המאשימה להוכיח מעבר לכל ספק סביר את היסודות העובדתיים המגבשים אחריות בפלילים בעבירה המיוחסת. אין מחלוקת שהנאשם מס' 2 הינו הבעלים ומנהל החברה ובנסיבות אלה לו היה נמצא כי הוכחה אשמתה של נאשמת 1 מעבר לכל ספק סביר בעבירה של לכלוך רשות הרבים כי אז היתה קמה אחריותו של נאשם 2 מכח סעיף 15 לחוק שמירת הנקיון, התשמ"ד 1984, שזה לשונו: "15. אחריות נושאי משרה בתאגיד [תיקון: תשנ"ז] (א) נושא משרה בתאגיד חייב לפקח ולעשות כל שניתן למניעת עבירות לפי סעיף 13 על ידי התאגיד או על ידי עובד מעובדיו;המפר הוראה זו, דינו - קנס כאמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין;לענין סעיף זה, "נושא משרה" - מנהל פעיל בתאגיד, שותף, למעט שותף מוגבל, או פקיד האחראי מטעם התאגיד על התחום שבו בוצעה העבירה. (ב) נעברה עבירה לפי סעיף 13 על ידי תאגיד או על ידי עובד מעובדיו, חזקה היא כי נושא משרה בתאגיד הפר חובתו לפי סעיף קטן (א), אלא אם כן הוכיח כי עשה כל שניתן כדי למלא את חובתו." אלא, שטרם שאנו באים לדון בהפרת החובה - אם בכלל - של נאשם 2 לפקח ולעשות כל שניתן למניעת העבירות, יש לבחון אם אכן הוכיחה המאשימה כי נאשמת 1 באמצעות מי מעובדיה אכן השליכה פסולת ב"רשות הרבים", כנטען בכתב האישום המתוקן. שהרי אם לא קמה אחריות בפלילית לנאשמת 1, ממילא לא קמה האחריות "הנגזרת" מכח החזקה של נאשם 2. ואומר כבר עתה כי שקילת מכלול הראיות שבפני מביא אותי למסקנה כי קם ספק סביר באשר לטענה העובדתית הבסיסית המופיעה בכתב האישום, ולפיה שפכה הנאשמת 1 פסולת ברשות הרבים כנטען. איסור לכלוך והשלכת פסולת: הסעיפים הרלוונטיים הינם הסעיפים הבאים: סעיף 2 לחוק שמירת הנקיון שזה לשונו: "2. איסור לכלוך והשלכת פסולת לא ישליך אדם פסולת, פסולת בנין או גרוטות רכב ברשות הרבים או מרשות הרבים לרשות היחיד, ולא ילכלך את רשות הרבים." וסעיף 13 (ב)(1) שזה לשונו: "13. ... (ב) העושה אחד מאלה, דינו - מאסר שנה או קנס כאמור בסעיף 61 (א)(4) לחוק העונשין, ואם נעברה העבירה על ידי תאגיד, דינו - כפל הקנס האמור: (1) (א) משליך פסולת גושית, פסולת בנין, גרוטאות, גרוטות רכב, פסדים או צמיגים בניגוד להוראות סעיף 2;...." כאמור בפרק העובדות, מייחסת המאשימה לנאשמים שפיכת פסולת ב"שטח פתוח ברשות הרבים". "רשות הרבים" מוגדרת בחוק כ"כל מקום שהציבור רשאי להשתמש בו או לעבור בו או שהציבור משתמש או עובר בו למעשה". על המאשימה היה להוכיח כי מדובר ב"רשות הרבים" במשמעה ובהגדרתה בחוק ועדות כזו לא הובאה בפני. לא הוכח בפני כי מדובר בנכס השייך לציבור או למצער בנכס אשר הציבור רשאי להשתמש בו או לעבור בו או משתמש או עובר בו למעשה. כפי שיפורט בהמשך, נשמעו ראיות באשר למקום בו הושלכה הפסולת, אך לא היה בהן כדי להניח את דעתי באשר לזיהויו של אותו מקום כ"רשות הרבים" במשמע החוק. ואומר כבר עתה ועוד טרם שאגיע לפרק של ראיות התביעה, כי אמנם השתכנעתי שעדי תביעה 1 ו - 2 נכנסו לשטח בו הושלכה הפסולת, אך לא די לי בכך שמי מעדי התביעה בזמן נתון נכנס לשטח בו הושלכה אשפה כדי לקבוע שמדובר במקום ש"הציבור רשאי להשתמש בו או לעבור בו או משתמש בו או עובר בו למעשה". הגדרת רשות הרבים כאמור בחוק הרלוונטי, דורשת שיהיה מדובר במקום שהציבור רשאי להשתמש בו או לעבור בו או משתמש בו או עובר בו למעשה. אדם או שניים אשר נכנסו לשטח לא הופכים לציבור, לענין זה אין לי אלא להפנות להגדרת הערך "ציבור" במילון אבן שושן כלהלן: "קהל, עדה, חבורה, חברה..." וכן כל צירופי המילים הנוגעים ל"ציבור" כמו "אימת הציבור" "תפילה בציבור" "שירה בציבור" "שליח ציבור" "תענית ציבור" וכיוצא בזה ביטויים המלמדים על קהל ולא על כניסה אקראית או מכוונת של פקח זה או אחר לשטח. שקילת מכלול ראיות התביעה מביאה אותי למסקנה כי עדי התביעה לא היו מגובשים באשר למיקום בו הושלכה הפסולת טיבו ומהותו ועלה ספק סביר באשר למיקום ההשלכה כמו גם להגדרתו. ראיות התביעה: מטעם המאשימה הוגשו תמונות ובכלל זה ת/2 א', ת/4 ב' וכיוצא בזה תמונות המתעדות את המשאית בשלב של שפיכת פסולת בשטח מסויים. ההגנה אינה חולקת כי המדובר במשאית השייכת לנאשם 1 וכי יש אכן בתמונות כדי לתעד סיטואציה במהלכה הושלכה פסולת מהמשאית באתר המצולם. אלא שאין בפני עדות חד משמעית כי המדובר באתר הבא בגדר "רשות הרבים" במשמע החוק. בענין זה ראה עדות עד תביעה 2 אורי כהן אשר צילם את התמונות. עד זה טוען כי צילם את התמונות באזור קלנסוואה, שם יש כביש מאזור בארותיים לקלנסוואה. לדבריו יש במקום הרבה עסקים בצידי הכביש, הוא הבחין במשאית שנכנסה לשטח ונכנס אחריה בעת שפיכת הפסולת וצילם את התמונות אשר הוגשו. ידיעתו באשר לטיב שטח בו הושלכה הפסולת ומהותו הינה, שמדובר ב"שטח פתוח שאין שם דירות, בתים או מחסנים". המדובר על פי עדותו בשטח שאינו מגודר, אך כשהוא נשאל לגבי פרטי זהוי גוש וחלקה של השטח, לא יכול היה להשיב על כך, העד גם לא ידע להעיד מי הבעלים של השטח. הנה כי כן, עד תביעה 2 לא הצליח להאיר את עיני באשר לשאלה אם המדובר ב"רשות הרבים" או "רשות היחיד". מעדותו גם לא ניתן ללמוד באופן חד משמעי שמדובר במקום "שהצבור רשאי להשתמש בו או לעבור בו או שהציבור משתמש או עובר בו למעשה", ולענין זה לא נשמעה כל עדות חד משמעית מפיו. גם עד תביעה 1 רפאל בדש שעובד במשרד לאיכות הסביבה במשטרה הירוקה, ואשר חקר את נאשם 2 תחת אזהרה (התמונות שצולמו על ידי עד תביעה 2 הוגשו באמצעותו) לא הגיש כל נסח רישום או כל מסמך רשמי ממנו אוכל ללמוד באשר לבעלות על השטח בו הושלכה הפסולת. כל שהוא מעיד שראה משאית אשר שופכת פסולת בניין ב"שטח פתוח". בכל הכבוד הראוי הביטוי "שטח פתוח" אינו יכול להחליף את ההגדרה שנתן המחוקק ל"רשות הרבים" לצורך התגבשות אחריות בפלילים לביצוע עבירה בה עסקינן. מאחר שמצויים אנו כאמור במישור הדין הפלילי, יש חשיבות להוכחת כל יסוד מיסודות העבירה, והשלכה בשטח הנראה כ"שטח פתוח" לא יכולה להחליף את יסודות העבירה בסעיף הרלוונטי. כך למשל, אין בעובדה שמאן דהוא מחליט שלא לגדר את חצר ביתו ומשאיר גינתו לא מגודרת כדי להפוך את רשות היחיד שלו לרשות הרבים. כל פרשנות אחרת תהווה פגיעה בזכויות הקנין אשר עומדות לבעלים מכח חוק יסוד כבוד האדם וחרותו. במהלך החקירה הנגדית נשאל העד על ידי הסניגור, אם ביצע פעולות לבדיקת פרטי השטח מעבר להגדרתו של השטח כ"שטח פתוח", והעד לא הצליח לסבר את אוזני כי ביצע בדיקות. יתירה מזו, כאשר מטיח בפניו הסניגור המלומד כי לא בדק באופן ודאי את הגוש והחלקה, הוא אומר: "אז אני אומר שלא בדקתי, השטח הוא שטח פתוח שעל פי החוק אסור להשליך שם פסולת." גם עד תביעה 2 אשר צילם את התמונות יכול היה רק לתאר כי מדובר בשטח פתוח, וכשהוא נשאל למה הוא מתכוון ב"שטח פתוח" הוא מסביר: "שטח פתוח שאין שם דירות, בתים או מחסנים" וכי לא היו גדרות במקום, ולא היה אדם בכניסה. דא עקא שעד זה מוסר שהכניסה לאותו שטח הינה באמצעות שביל עפר. מעדות העד לפיה מדובר בשטח אשר מגיעים אליו באמצעות שביל עפר ואשר יש לו כניסה (הגם שאינה מגודרת ואין אדם השומר בכניסה), לא מן הנמנע שאכן מדובר בשטח השייך ליחיד ואשר אינו בא בהגדרת "רשות הרבים". הספק באשר לטיבו של השטח מתגבר כאשר מסתבר, במהלך החקירה הנגדית של עד תביעה 2, כי לצורך הכניסה לשטח בו הושלכה האשפה, נכנס "פנימה" מהכביש בין 50 ל - 100 מטר לפחות, מה שיכול לעלות בקנה אחד עם התרשמותי מעדויות הנהגים כי המדובר בשטח פרטי. יתירה מזו, גם עד זה אין לו ידיעה על שם מי רשום הנכס. גם משאר עדי התביעה לא ניתן ללמוד כי מדובר ב"רשות הרבים" במשמע החוק. כך עד תביעה 3 אברהים אל ג'מה שהיה נהג משאית אצל הנאשמת, איננו מצליח לשפוך אור על השאלה אם הפסולת הושלכה ב"רשות הרבים", ולהפך - עדותו דווקא יש בה כדי להוסיף על העמימות אשר נוצרה גם כך באשר לזיהוי השטח בו הושלכה הפסולת כ"רשות רבים" או רשות יחיד. מעדות עד תביעה 3 עולה כי נהגי הנאשמת היו משליכים את הפסולת שהועמסה מרשות היחיד - (בתים בהם בוצעו עבודות שכתוצאה מהן נשארה פסולת אדמה או גזם או אבנים או קרשים) - וזאת במקומות שונים המהווים רשות היחיד. כך לדוגמא לפי עדותו הושלכה הפסולת אצל יעקב נסראללה בקלנסוואה או אצל חדיג'ה - באתר פסולת - וכן באתרי פסולת בנען וברקת. מעדות עד זה עולה כי לא זו בלבד שהשלכות הפסולת מושא התמונות וכ. האישום לא בוצעו ברשות הרבים, אלא להפך, עד זה מעיד כי האתר בו הושלכה הפסולת שייך לאדם פרטי בשם יעקב נסראללה. גרסה זו עולה כבר בהודעתו שנגבתה תחת אזהרה - נ/1 - וממנה עולה כי נהגו לשפוך פסולת אצל חדיג'ה ואחר כך אצל יעקב נסראללה מקלנסוואה. יתירה מזו, בהודעתו נ/1, הוא אף מסביר שהחלו לשפוך פסולת אצל יעקב נסראללה בקלנסוואה כי זה האחרון רצה להגביה את פני חצריו, ואף גבה כספים מנאשם 2 עבור השלכת הפסולת במקום. על גרסה זו הוא חוזר בעדותו בבית המשפט ואף מפרט את סכומי הכסף שהיו משלמים לבעל הקרקע עבור השלכת הפסולת בשטחו. עוד הוא מציין כי בעל הקרקע אף התגורר במקום. הנה כי כן, בפנינו מספר סימני דרך המצביעים על כך, שלכאורה הושלכה הפסולת ברשות היחיד ודהיינו בקרקע השייכת לאדם אשר זהותו ידועה לנו, תמורת תשלום שניתן לאותו אדם, שהרי לא יעלה על הדעת שהנאשמים היו משלמים לאדם פרטי עבור השלכת פסולת בשטח שהנו "רשות הרבים". סימן דרך נוסף המהווה חץ לכיוון המסקנה כי המדובר ברשות היחיד, הינו העובדה שאותו אדם הבעלים לכאורה אף מתגורר במקום (ראה עדות הנהג לענין זה). ושמא תאמר כי המדובר בהשערה בלבד של עד התביעה - הרי שבאה עדותו הברורה בנ/1 ממנה עולה כי עד תביעה 3 הכיר הכרות מוקדמת את בעלי הקרקע, והוא אף זה שהתבקש על ידי אותו בעל הקרקע לאתר לו מי שישפוך פסולת בחלקתו. יש בעדות עד תביעה 3 כדי להטיל יותר מספק סביר באשר לקיומו של יסוד עובדתי נדרש של השלכת הפסולת ב"רשות הרבים" ולכאורה דווקא מראיות התביעה עולה כי יתכן מאד שהמדובר בהשלכת פסולת ב"רשות היחיד" דווקא. ואם תמצא לומר שגם השלכה ברשות היחיד הינה עבירה על פי סעיף 2 סיפא לחוק, כי אז יאמר: א. כ. האישום אינו מייחס לנאשמים השלכת פסולת ב"רשות היחיד", והנאשמים לא הוזהרו בשום שלב משלבי הדיון כי יתכן שניתן יהיה להרשיעם בגין עובדה אשר לא בא זכרה בכתב האישום. ב. גם אם היתה מיוחסת לנאשמים השלכה ברשות היחיד, הרי לצורך התגבשות ביצוע עבירה של השלכת פסולת ברשות היחיד, יש צורך בהתקיימות יסוד נוסף שבלעדו אין שענינו השלכת פסולת "מרשות הרבים" לרשות היחיד. מהראיות שבפני עולה בעליל שהפסולת נלקחה מרשות היחיד ולא מרשות הרבים. מעדות עד תביעה 3 עולה בעליל שהפסולת שהושלכה לא נלקחה מרשות הרבים, אלא נלקחה מבתים בהם בוצעו עבודות על ידי הנאשמת, והמדובר בפסולת שנותרה מהעבודות כאמור לעיל. עוד העיד מפורשות כי הפסולת נלקחה מהחצר של נאשם 2, שם נהג נאשם 2 לרכז את השאריות מאתרי עבודה במחסן, והוא מסביר כי הנאשם עובד בגננות, וכשנשארת לו פסולת הוא מרכז אותה במחסן בחצרו במושב. הנה כי כן, גם אם היה מיוחסת לנאשמים השלכת פסולת לרשות היחיד, הרי מדובר בהשלכת פסולת מ"רשות היחיד" ל"רשות היחיד", וממילא לא התגבשה עבירה וזאת משום שלא התקיים התנאי הנדרש להרשעה בעבירה של השלכת פסולת לרשות היחיד אשר דורשת יסוד של מ"רשות הרבים לרשות היחיד". עד תביעה 4 ג'מאל עותמן עבד אף הוא כנהג משאית אצל הנאשמת, ובמסגרת עבודתו היה שופך פסולת על פי הוראות שקיבל מהנאשמת. לדבריו, על פי הוראות שקיבל מהנאשמת, שפך פסולת בקלנסוואה במזבלה מסודרת אצל חדיג'ה, וכן במקום נוסף בקלנסוואה אצל יעקב נסראללה. הוא מאשר כי הוא זה שנהג במשאית בעת השלכת הפסולת כעולה מתמונות ת/4 א' עד ד', אך אינו זוכר אם באותה עת השליך את הפסולת אצל חדיג'ה או אצל יעקב, אך לדבריו ההשלכה היתה לאתר פסולת בקלנסוואה כאמור או אצל חדיג'ה או אצל יעקב. גם מעדות עד זה עולה שלצורך השלכת הפסולת אצל יעקב נסראללה שילמה הנאשמת כסף, ועד זה שמע מפי השמועה שיעקב נסראללה היה "זול מחדיג'ה". הנה כי כן, מעדות עד זה מתחזקת אני במסקנתי לפיה השלכת הפסולת היתה לרשות היחיד - אצל יעקב נסראללה תוך ששולמה ליעקב נסראללה תמורה עבור השלכה בחצרים השייכים לו. עדויות אלה בדבר השלכה אצל "חדיג'ה" או אצל "יעקב" שוללות אפשרות לקבוע כי ההשלכה היתה ל"רשות הרבים" או למצער מקימות ספק סביר באשר לשאלה אם הנכס של יעקב נסראללה בו השליכו עדי תביעה 3 ו - 4 את הפסולת במועדים הרלוונטים, בא בגדר "רשות רבים" או שמא "רשות יחיד". בנסיבות אלה, בהן עולה מעדויות עדי תביעה 3 ו - 4 הספק באשר להתגבשות יסודות העבירה ובנסיבות בהן עדי תביעה 1 ו - 2 לא יכולים היו להעיד חד משמעית באשר לזהות הבעלים ו/או טיב הזכויות הנוגעות לנכס בו הושלכה הפסולת, לא מצאתי צורך להידרש לטענות הסניגור המלומד הנוגעות לחוסר אמינות עדי התביעה 3 ו - 4 על רקע ובנסיבות בהן פוטרו עדים אלה על ידי הנאשמת ואף התנהלו הליכים ביניהם. ממילא אינני רואה צורך להכריע בשאלה אם יש מקום לאפשר לנאשמים להגיש כמוצג מטעמם העתק מכתב תביעה בו תבעה נאשמת 1 את עד התביעה אלג'מאל עותמן בבית הדין לעבודה, בעוד שעד זה הכחיש כי הוגשה נגדו תביעה. שהרי כך או כך, לא מצאתי שיש בדבריהם - גם בהנחה שאני מקבלת את עדותם - כדי לבסס את העובדות המיוחסות לנאשמים בכתב האישום. מכל המקובץ לעיל, קם ספק אם השלכת הפסולת היתה ברשות הרבים או שמא היתה ברשות היחיד, ואשר על כן, אני מזכה מחמת הספק את שני הנאשמים בעבירה על איסור לכלוך והשלכת פסולת לפי חוק שמירת הנקיון. בנסיבות אלה, אינני רואה צורך להידרש לשאלה האם נאשם 2 הוכיח כי עשה כל שניתן כדי למלא את חובתו למנוע עבירות על פי החוק, וזאת משום שלא שוכנעתי מעבר לכל ספק סביר כי אכן נעברו העבירות. העבירה של ניהול עסק ללא רשיון: לטענת המאשימה, עוסקים הנאשמים בהובלת פסולת ופסולת בניין באמצעות משאיות. המדובר בעיסוק הטעון רישוי, ואין בידי הנאשמים רשיון ו/או היתר זמני לעסוק בכך. סעיפי החוק הרלוונטים כמפורט בכתב האשום סעיפים 4, 14 ו - 15 לחוק רישוי עסקים: וזה לשונו של סעיף 4: "4. בקשה להיתר זמני ורישיון (א) בקשה לרישיון עסק או להיתר זמני (להלן - בקשת רישיון או בקשה) תוגש לרשות הרישוי לפי טופס 2 שבתוספת השניה ותיחתם בידי המבקש. (ב) לבקשת רישיון כשהיא נושאת חותמת על תשלום אגרה, יצורפו המסמכים המנויים להלן, ב-5 עותקים, לאחר שנחתמו בידי בעל מקצוע מוסמך: (1) תרשים סביבה; (2) מפה מצבית; (3) תכנית עסק. (ג) רשות הרישוי רשאית לדרוש מספר עותקים שונה של המסמכים המפורטים בתקנת משנה (א). (ד) היתה בידי מבקש בקשת רישיון חוות דעת מקדמית לענין אותו עסק, רשאי הוא לצרף לבקשת רישיון חוות דעת מאת בעל מקצוע לענין התאמת הבקשה לתנאי חוות הדעת המקדמית." וזה לשונו של סעיף 14: "14. ענשים על עיסוק ללא רשיון או היתר זמני ואי קיום תקנות ותנאים [תיקון: תשל"ב, תשל"ד, תשל"ח, תשנ"ד(2), תשנ"ח(2), תשס"ב(2)] (א) אדם שעסק ללא רשיון או היתר זמני בעסק טעון רישוי או שלא קיים תנאי מתנאי רשיון או היתר זמני או שלא קיים הוראת תקנה לפי סעיפים 9 עד 11ב, דינו - מאסר שמונה עשר חודשים ואולם אם לא קיים תנאי כאמור בסעיף 2ו(א) ו-(ג), דינו - הקנס הקבוע בסעיף 61(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 4 (בסעיף זה - חוק העונשין); ואם עסק או לא קיים כאמור אחרי שקיבל התראה מאת הממונה על המחוז, רופא מחוזי כמשמעותו בפקודת בריאות העם, 1940 (להלן - רופא מחוזי), מי שהשר לאיכות הסביבה הסמיכו לכך (להלן - הממונה על איכות הסביבה), מפקד משטרת המחוז או ראש הרשות המקומית, דינו - קנס נוסף כאמור בסעיף 61(ג) לחוק העונשין לכל יום שבו נמשכה העבירה אחרי מתן ההתראה. (ב) לענין סעיף זה אין נפקא מינה - (1) אם האדם עסק בעצמו או על ידי עובדו או מורשהו; (2) אם עסק בעסק של עצמו או של אחר; (3) אם היה אחראי לניהול עסקו של אחר, בין בשכר ובין ללא שכר, ולענין זה מי שניהל בפועל עסקו של אחר, רואים אותו כאחראי לניהול העסק כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר; (4) אם היה העיסוק מוגבל מראש בזמן או חד-פעמי. (ג) לא יאשם בעבירה לפי סעיף זה מי שעסק כשותף רדום או ללא נטילת חלק ברווחיו של העסק." וזה לשונו של סעיף 15: "15. אחריות של תאגיד [תיקון: תשנ"ח(2)] נעברה עבירה לפי סעיף 14 על ידי תאגיד - (1) רשאי בית המשפט להטיל עליו קנס שלא יעלה על כפל שיעור הקנס שהיה רשאי להטילו אילולא סעיף זה; (2) יואשם בעבירה גם כל אדם אשר בשעת ביצוע העבירה היה מנהל פעיל או מנהל רשום לפי כל דין, שותף - למעט שותף מוגבל - או עובד מינהלי בכיר באותו תאגיד ואחראי לענין הנדון, אם לא הוכיחו שהעבירה נעברה שלא בידיעתם או שנקטו כל האמצעים הסבירים להבטחת שמירתו של חוק זה." צו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי) התשנ"ה 1995, קובע בפריטים 5.1 ב' ו - 8.3 ב': "5.1 אשפה ופסולת א. ... א [ה] ב. איסופה, הובלתה, מיונה, א [ה] (לרבות מקום ניהול או השליטה על העסק לרבות משרד) "8.3 הובלה א. ... ב. הובלה אחרת וכן מקום המשמש לניהול העסק או לשליטה בו לרבות משרד...". ההגנה אינה מכחישה כי נאשמת 1 אכן מבצעת עבודות של הובלת פסולת והשלכתה, היא גם אינה טוענת לקיומו של רישיון או היתר זמני לביצוע עבודות אלה. כמו כן, לא מועלית כל טענה במסגרת הסייג לאחריות בפלילים בעבירה זו המצוי בסעיף 15 (2) לחוק. טענת ההגנה הינה שאין המדובר בעיסוק הטעון רישוי או רשיון וזאת משום שנאשמת 1 הינה "חברת בת" שמבצעת את עבודות ההובלה עבור חברת הגינון ואינה עוסקת בהובלות לציבור הרחב ולא ניתן להזמין ממנה הובלות. לטענת ההגנה, המדובר בעצם בעסק אחד של גינון שבבעלות נאשם 2, ועיסוק של גינון והשקיה אינו מצריך רשיון עסק על פי החוק. אומר כבר עתה, כי טענה זו איננה מתקבלת על דעתי. ממכלול העדויות שבפני עולה מעבר לכל ספק סביר, כי נאשמת 1 מבצעת באופן עצמאי עבודות של הובלת פסולת והשלכתה. לענין זה מפנה אני לעדויות עד תביעה 1 אשר חקר את הנאשם 2 ולהודעת נאשם 2 - ת/1 - אשר הוגשה באמצעות ע.ת. 1. מת/1 עולה כי נאשם 2 מודה בבירור ובפה מלא כי נאשמת 1 מבצעת הובלות עבור חברה אחרת שבבעלות נאשם 2, אשר הוא מנהלה היחיד הכוונה לחברת, בן עמי שאול גינון והשקיה בע"מ (להלן: "חברת הגינון"). עוד עולה מהודעתו, כי מדי פעם מובילה נאשמת 1 "כל מיני חומרים - חמרה, חול מחצבה, פסולת כל סוגי הפסולת..." גם עבור גופים אחרים מעבר לעבודות הובלה שהיא מבצעת עבור חברת הגינון. גם מעדות עד תביעה 2 עולה כאמור כי משאיות השייכות לנאשמת ביצעו הובלת פסולת, וכך עולה גם מעדויות עדי תביעה 3 ו - 4 שהיו עובדי נאשמת 2. במהלך הדיון בבית המשפט הודה הנאשם 2 כי הנאשמת 1 "חברת ההובלה מבצעת עבודות של הובלת חומרים חמרה חול וחצץ ופינויי פסולת" (ראה עדותו בחקירה ראשית בעמוד 65). באשר למעמדו שלו בנאשמת 2, מעיד הנאשם, כי הוא הבעלים של חברה זו. גם במהלך החקירה הנגדית, מודה נאשם 2 באשר לביצוע הובלות במשאיות של הנאשמת 1, וכדבריו: "אמרתי, אני מוביל חומרים לגננות, פסולת בניין, חצץ, כל הצרכים של ... פינוי פסולת זה גם צרכים. פינוי פסולת בעיקר מאתרים שאני עובד ..." (הדגשה שלי - נ.ד.). (ראה עדות בעמוד 69). שמע מיניה, פינוי פסולת נעשה גם מאתרים אחרים ולאו דווקא מאתרים השייכים לעבודת חברת הגינון. יתירה מזאת, מסתבר מעדות נאשם 2, שבממוצע מבצעת נאשמת 1 כ - 20 הובלות בחודש ולעיתים מדובר בעבודת הובלה אשר כרוכה בפרק זמן של כ - ½ יום והכוללת זמן העמסה, נסיעה ופיזור, ולעיתים מבוצעות 3 או 4 הובלות ביום אחד. גם עדת ההגנה 2 הגב' שגית אור, שכהנה כמזכירה בחברה הנאשמת 1 וכיום הינה מנהלת המשרד ומזכירתו של נאשם 2, מעידה כי היא עסקה בנושא סידור העבודה עם הנהגים. היא מתארת את אופן העבודה והכנת סידור העבודה, כאשר לדבריה, לקוחות היו מתקשרים למשרד יום קודם לתאם הזמנות, והיא היתה יוצרת סידור עבודה שיתאים לסוג המשאיות ולהזמנות שיש לה. לענין זה ראה עדותה באשר לקבלת הזמנות הובלה ונסיעות מלקוחות "מבחוץ" כלשונה בעמוד 77 לפרו'. מעדותה עולה כי אמנם רוב ההובלות היו של חברת הגינון, אך בוצעו הובלות גם עבור לקוחות "מבחוץ" כאשר הובלות אלה תואמו עם ההסעות וההובלות שנדרשו לחב' הגינון. גם מהמוצגים שהוגשו על ידי ההגנה, עולה כי בוצעו הובלות עבור גופים אחרים, ולא רק עבור חברת הגינון, ולענין זה אפנה לנ/3 וכן לנ/5 על נספחיו, נ/5 על נספחיו, נ/5 ג' על נספחיו אשר כוללים בין השאר תעוד הובלות עבור גופים אחרים. מסמכים אלה כמו גם עדויות נאשם 1 ועדת הגנה 2 סותרים בעליל את גרסת ההגנה, לפיה מדובר רק בהובלות הנספחות לעבודת חברת הגינון והכלולות בעבודה זו. הנה כי כן, בפני ראיות ברורות, הן ראיות תביעה והן ראיות הגנה, מהן עולה כי אין מדובר רק בביצוע עבודות הנספחות לעבודות גינון אלא בעבודות הובלה הן עבור חברת הגנון והן עבור לקוחות חיצוניים באמצעות משאיות המהוות עסק הטעון רישוי. כאמור, טוענים הנאשמים כי נאשמת 1 הינה חברת בת המבצעת עבודות עבור חברה נוספת שבבעלות הנאשם והיא חברת הגנון. חברה זו אשר אליבא דהגנה הינה חברת האם, עוסקת בגינון והשקיה - עיסוק אשר אינו מצריך רשיון עסק על פי חוק רישוי עסקים. לטענת הנאשמים, נאשמת 1 אינה עוסקת בהובלות כעיסוק עצמאי וכעסק כלכלי נפרד, אלא במתן שירותים לאותה חברת אם "שאול בן עמי גינון והשקיה בע"מ". לטענת ההגנה מדובר בעצם בעסק אחד של גינון בבעלותו של נאשם 2, והפיצול נעשה משיקולים עסקיים בלבד. לא אוכל לקבל טענה זו. כאמור, לא השתכנעתי כי ההובלות בוצעו רק עבור חברת הגנון. אך גם לו הייתי משתכנעת כי ההובלות נעשות אך ורק עבור חברה אחרת שבבעלות נאשם 2 וגם אם נכנה אותה כחברת האם, אין בכך כדי לשלול את העובדה הברורה שעיסוקה של נאשמת 1 בהובלות. אין נפקא מינה אם ההובלות נעשות עבור חברה אחרת שבבעלות נאשם 1 או עבור חברות "זרות" או "חיצוניות", כך או כך, מדובר באישיות משפטית נפרדת ועצמאית העוסקת בהובלות. זאת ועוד, מראיות ההגנה עולה כי המדובר בעסוק של הובלה שהיה בהיקף משמעותי ולעיתים 3, 4 הובלות ביום. יתירה מזו, במהלך חקירתו של נאשם 2 על ידי עד תביעה 1, נשאל הנאשם (עמוד 3 לת/1): "ש - האם קיים ברשותך רשיון להובלת פסולת מהמועצה האזורית דרום השרון אליה אתה שייך? ת - אין ברשותי ופעם ראשונה אני שומע על זה." הנה כי כן, בהזדמנות הראשונה לא עלתה טענה כאילו מדובר בהובלת פסולת הכרוכה בגינון וכחלק מעבודות הגינון, והנאשם מודה כי לא ידע שיש צורך ברשיון להובלת פסולת. גם עתה, אין הנאשמים מציגים רשיון ואין כל טענה בדבר קיומו של רשיון, וטענת ההגנה הינה אך ורק הטענה האמורה לעיל, אשר כאמור אינני מקבלת אותה. בנסיבות בהן השתכנעתי מעבר לכל ספק סביר כי הנאשמת 1 ניהלה עסק של איסוף והובלת פסולת ללא רשיון, ובנסיבות בהן מדובר בעיסוק שעל פי הפריטים האמורים לעיל טעון רישוי, הרי שהמאשימה הוכיחה כי אכן נאשמת 1 ביצעה עבירה לפי סעיפים 15, 14, 4לחוק רישוי עסקים. באשר לנאשם 2: סעיף 15 דן באחריות תאגיד ומציין כי: "15. אחריות של תאגיד [תיקון: תשנ"ח(2)] נעברה עבירה לפי סעיף 14 על ידי תאגיד - (1) רשאי בית המשפט להטיל עליו קנס שלא יעלה על כפל שיעור הקנס שהיה רשאי להטילו אילולא סעיף זה; (2) יואשם בעבירה גם כל אדם אשר בשעת ביצוע העבירה היה מנהל פעיל או מנהל רשום לפי כל דין, שותף - למעט שותף מוגבל - או עובד מינהלי בכיר באותו תאגיד ואחראי לענין הנדון, אם לא הוכיחו שהעבירה נעברה שלא בידיעתם או שנקטו כל האמצעים הסבירים להבטחת שמירתו של חוק זה." הוכח בפני כי הנאשם 2 היה מנהל פעיל או עובד מנהלי בכיר בתאגיד. הדבר עולה הן מעדויות עדי תביעה 3 ו - 4 אשר מעידים כי עבדו אצל "שאול בן עמי" - (הוא הנאשם 2) - ראה נ/1 הודעת אברהים אל ג'אמל, וכן עולה מהודעת נאשם 2 בפני הסיירת לאיכות הסביבה - ת/1, אשר קושר את עצמו באופן ברור וחד משמעי לעבודות ההובלה שבוצעו על ידי החברה נאשמת 1 שבבעלותו. עוד עולה הדבר מהעובדה שנאשם 2 הוא זה שחתום על מכתב שנשלח למשרד לאיכות הסביבה במשטרה הירוקה והנוגע להובלות מושא האישום, ראה ת/4. גם ת/3 (א) שנשלח למשטרה הירוקה מטעם נאשמת 1 והנוגע להובלות מושא האישום, חתום על ידי נאשם 2, כך גם כל ההתכתבויות שנעשו עם ומטעם המאשימה ובכלל זה ראה ת/ 3ב. כך גם ראה מסמכים שונים הכלולים באסופת מסמכי ת/3 ומהם עולה בעליל כי היו התנהלויות הנוגעות להובלה על ידי החברה, כאשר הלקוח מצוין "שאול בן עמי" (ראה אסופת תעודות שקילה הנוגעות להובלות שבוצעו ע"י חברת ההובלה הנאשמת 1). גם עדת ההגנה 2, מנהלת המשרד, מעידה כי סידור העבודה של חברת ההובלות נעשה על ידה ביחד עם נאשם 2 (ראה עדותה בעמ' 77 "אני כמובן יחד עם שאול"). במהלך חקירתה הנגדית מאשרת העדה שכשמקבלים נהג לעבודה אצל נאשמת 1 מי ש"יושב איתם" זה נאשם 2. גם הנאשם 2 עצמו מודה שהוא זה ששוכר נהגים לעבודה אצל נאשמת 1, מסכם איתם באופן אישי אצלו במשרד את קבלתם לעבודה, הוא זה שנותן להם הדרכה כיצד לעבוד, הוא זה שמסכם איתם את נושא השכר, נותן להם כלשונו "שתיים שלוש אזהרות" של דברים מרכזיים במערכת יחסי העבודה, כללי נהיגה נכונים, שמירת הרכב וכיו"ב הוראות. עוד מאשר הנאשם שהוא מורשה החתימה היחידי על שיקים שנמשכים על ידי נאשמת 1. ממכלול החומר שבפני השתכנעתי מעבר לכל ספק סביר, כי נאשם 2 שהינו הבעלים של נאשמת 1, הינו עובד מינהלי בכיר בתאגיד ואחראי. בנסיבות אלה קמה אחריותו בפלילים של נאשם 2 לבצוע עבירה לפי סעיף 14 ו - 15 מכח סעיף 15 (2) לחוק. סייג לאחריות בפלילים: סעיף 15 (2) סיפא מסייג אחריות תאגיד ו/או עובד מינהלי בכיר בתאגיד לבצוע עבירות לפי סעיף 14 מקום בו "הוכיחו שהעבירה נעברה שלא בידיעתם או שנקטו כל האמצעים הסבירים להבטחת שמירתו של חוק זה". הנה כי כן מדובר בעבירה אשר די שיוכח לבית המשפט, כי המדובר בעיסוק הטעון רשיון או היתר זמני וכי בעת בצוע העיסוק לא היה בידי הנאשמת רשיון או היתר זמני, כדי להעביר את הנטל על הנאשמים להוכיח שהעבירה נעברה שלא בידיעתם או שנקטו כל האמצעים הסבירים להבטחת שמירתו של החוק. ממכלול הראיות, כולל ראיות ההגנה, עולה כי לא זו בלבד שאין מדובר בעסוק של הובלה שלא בידיעת הנאשמים אלא להיפך. הוכח מעבר לכל ספק סביר כי העיסוק טעון הרישוי בוצע בידיעה ברורה של הנאשמים, תחת ניהולו של נאשם 2 ובשליטתו. לא זו בלבד שהנאשמת עסקה בעסוק של הובלות בידיעת נאשם 2 ולא זו בלבד שהשתכנעתי כי אין לנאשמים או מי מהם טענה שלא ידעו כי אין בידי נאשמת 1 רשיון לעסוק זה של הובלות אלא שהנאשם 2 טוען בהודעתו כי כלל לא היה מודע לצורך ברשיון. מאליו יובן, שאין לו כל טענה לפיה כביכול הוטעה לחשוב שיש לנאשמת 1 רשיון. יצויין גם כי הנאשם 2 כלל אינו מעלה טענה עובדתית שענינה טענה כזו שבמסגרת סעיף 15 (2) סיפא. באשר לעובדה שהנאשם 2 לא ידע שיש צורך ברשיון לעיסוק זה, הרי שלמותר לציין שאי ידיעת החוק אינה פוטרת. סופו של דבר, השתכנעתי מעבר לכל ספק סביר, כי נאשמת 1 אכן עברה עבירה לפי חוק רישוי עסקים וזאת תוך עיסוק בעסק טעון רישוי ללא רישוי וללא היתר זמני. אני מרשיעה את הנאשמת בבצוע עבירה לפי סעיפים 4, 14 ו- 15 לחוק רישוי עסקים, ואת הנאשם 2 אני מרשיעה בעבירות האמורות מכח סעיף 15(2) לחוק הנ"ל. כאמור אני מזכה את הנאשמים מהעבירה לפי חוק שמירת הנקיון. משפט פליליפסולתבניין