רשלנות הוראות של רופא בשיחה טלפונית

המחלוקת המשפטית המלווה את העובדות שברקע היא, אם התרשל הרופא בדרך שבה טיפל בחולה במיוחד בטיפול שהושיט המשיב במרפאה ומאז ועד יום הניתוח בהוראות שנתן בשיחות הטלפוניות עם החולה.

פסק דין

השופט ד' לוין:

1. עניינו של ערעור זה תובענה בנזיקין, שהוגשה על-ידי המערער כנגד המשיבים 1 ו-2, ואשר בה תובע המערער תשלום פיצוי בשל נזקים, שנגרמו לו בעטיה של רשלנות רפואית מצד המשיב 1 (ד"ר שלום מוסייב, להלן -

המשיב), אשר הושיט לו טיפול רפואי כושל, וזאת במסגרת עבודתו אצל המשיבה 2 (קופת-חולים של ההסתדרות הכללית).
2. המערער לוקה היום בשיתוק חלקי בשתי רגליו (פרפרזיס) ומתקשה בהליכה. על-מנת לצעוד עליו להסתייע במכשיר "סטפס", המותקן לשתי רגליו, וכן במקל הליכה. לא זה היה מצבו של הערער עובר ליום 26.4.78. מפנה במצב בריאותו החל להסתמן ביום 16.4.78, החרפה שהצריכה טיפול רפואי רצוף באה ביום 19.4.78, וההתפתחות המצערת והנכות הקשה, הצמיתה, הן מאז נותח המערער בבהילות ביום 26.4.78.
3. השופט המלומד בדרגה הראשונה תיאר את העובדות שהוכחו לפניו ואשר מהוות את העילה והתשתית לתביעה של המערער:
"התובע, יליד 1923, מהנדס במקצועו, חש כאבים ברגליו בתאריך 1.4.78 והופנה לבדיקה אורטופדית למרפאת קופ"ח ברח' זמנהוף בתל אביב השייכת לנתבעת מס' 2. במסגרת הבדיקה עבר התובע צילומי רנטגן ולא נתגלה כל ממצא משמעותי. התובע יצא אח"כ לטיול לגליל אך בעצם מהלך הטיול, בתאריך 16.4.78 חש כאבים קשים. הוא פנה לרופא בטבריה אשר הורה לו להפסיק את הטיול ולחזור לביתו.
ביום רביעי בתאריך 19.4.78 פנה התובע לפרופ' פארין (צד ג' מס' 1) אשר בדק אותו. משלא נמצאו סימנים נוירולוגיים הפנהו פרופ' פארין למרפאת קופ"ח והמליץ על טיפול שמרני. בו ביום פנההתובע לד"ר מוסייב במרפאת קופ"ח זמנהוף. כאן קיבל טיפול במניפולציות (משיכת הגפיים לכאן ולכאן לשם שחרור הלחץ על העצב). למחרת חזר התובע אל הרופא ובפיו תלונות על כאבים עזים. התובע קיבל שנית אותו טיפול."
4. אשר להשתלשלות הדברים מאז אותו יום ועד שהובהל המערער לניתוח ביום 26.4.78 (זו התקופה הקריטית והמכרעת לענייננו) - הושמעו לפני הדרגה הראשונה שתי גירסאות עובדתיות, הנוגדות זו את זו בעיקרי הדברים. נפרט איפוא להלן גירסאות אלה.
א. גירסת המערער:
בתום הבדיקה אצל פרופ' פארין ביום 19.4.78 קיבל המערער לידיו עבור הרופא המטפל מכתב שזה תוכנו:
"לנ"ל התקף חריף של דיסק עם התעקמות של עמוד השדרה כפוף חזק מאוד וחוסר פטלה רפלקס.
זקוק לשכיבה מוחלטת עם טיפול שמרני. אם תוך כמה שבועות המצב לא ישתפר אלא יחמיר יש לאשפזו לשם מיילוגרפיה".

בו ביום התייצב המערער אצל המשיב (ד"ר מוסייב), והגיש לו את מתבו של פרופ' פארין. המשיב לא בדק אותו כלל והסתפק בטיפול במניפולציות ובזריקת ארגעה, שלחו לביתו והורה לו לשוב למחרת.
אותו טיפול חזר על עצמו גם ב-20.4.78. שוב טיפל בו המשיב באמצעות מניפולציות ובזריקת ארגעה, מבלי שבדק אותו, והורה לו לבוא גם ב-21.4.78.
אם עד כה סבל המערער רק מכאבים, הרי שלמחרת היום חש המערער הרעה ניכרת במצבו. כבר כשנהג במכוניתו למרפאה הבחין, כי רגליו אינן נשמעות לו, עד כדי כך שלא היה מסוגל להחליף מהלכים, ועל-כן הסיע את המכונית לכל אורך הדרך בהילוך ראשון עד הגיעו למרפאה. בשלב הזה לא היה מסוגל כבר לזוז בכלל והוא הובל לחדרו של הרופא כשהוא מוסע על גבי כיסא גלגלים. מאז, אומר המערער בעדותו, ועד לאחר הניתוח לא עמד עוד על רגליו.
מיד לאחר שראה אותו, ומבלי שבדק אותו, הורה המשיב להתקין לו גבס. לצורך התקנת הגבס היה על המערער לעמוד זמן ממושך מדיי. אלא שזאת נבצר ממנו לעשות מחמת השיתוק שאחז ברגליו, ועל-כן הרימוהו הגבסן והאחות שהייתה במחלה, וייתכן שאף המשיב עצמו סייע בידם. הוא נתלה בשתי ידיו על מתלה גבוה וכך החזיק עצמו במשך כל זמן התקנת הגבס.
משם הובל על גבי כיסא גלגלים החוצה והוסע במונית, כי לא היה יכול עוד לנהוג במכוניתו. משהגיע לביתו והורד מהמונית, התמוטט ברחוב, עד שהובל לביתו על-ידי שכן, שעבר במקרה במקום וראה אותו בסבלו. בסופו של דבר, הוכנס לבית על גבי מיטה ובידי בנו.
מאותו יום ועד ליום 26.4.78 היה מרותק למיטת חוליו, כשהוא סובל מכאבים עזים ללא נשוא, ומשולל יכולת תנועה. מאותו ערב לא היו לו יציאות מפי הטבעת. כבר ב-22.4.78 התקשר למשיב וכך עשה מדי יום עד יום הניתוח. בכל פעם התלונן על כאבי תופת וכן על כך שאין לו תחושה ברגליים ושאין לו יציאות. תשובת המשיב חזרה על עצמה בכל אחת מהשיחות - שלא יתפנק ושימתין עד יום ד', 26.4.78. הוא לא הוזמן לבדיקה, והמשיב לא טרח לבוא ולבדקו.
ב. גירסת המשיב (השונה כאמור בתכלית בעיקרי הדברים):
המערער אכן הגיע אליו ב-19.4.78 מצויד במכתבו של פרופ' ארין, אולם הוא בדק אותו בדיקה יסודית, ומשלא מצא בבדיקה זו שום מימצא נוירולוגי אלא רק כאבים החליט לטפל בו טיפול שמרני, שכלל, כאמור, מניפולציות וזריקת ארגעה. כך היה גם ביום ה-20.4.78, שגם בו קדמה לטיפול בדיקה יסודית.

אמנם, בקשר לבדיקה, שערך ביום ה-20.4.78, לא נעשה על-ידיו שום רישום רפואי, אך הדבר נבע מכך שקיבל את המערער מחוץ לתור, שלא דרך המשרד. משום כך לא הובא לפניו כרטיס החולה שלו, ובהעדרו של כרטיס זה לא רשם דבר.
אשר ליום 21.4.78. המערער אמנם הגיע אליו על גבי כיסא גלגלים, אך בכך הוא לא ראה דבר יוצא דופן אלא חיזיון רגיל. לדבריו, גם באותו יום בדק את המערער בדיקה יסודית, שלא נרשם לגביה כל רישום רפואי, ובעקבותיה החליט לשלוח אותו לגיבוס. זאת ועוד: לא זו בלבד שהמערער לא התלונן לפניו באותו יום על חולשה ברגליים, אלא שגם בבדיקה לא מצא כל סימן לכך. אם אכן "היו לו שיתוקים", כי אז לא יכול היה לעמוד בזמן עשיית הגבס.
שיחות הטלפון, שבן התלונן המערער בפניו על מצבו, אכן התקיימו (אם כי לא בכל הימים, כפי שטוען המערער) אלא שבכל שיחות הטלפון הללו לא התלונן המערער לא על חולשה ברגליים ולא על הפרעה ביציאות אלא רק על כאבים. משום כך לא ראה מקום לשנות את אבחנתו המקורית ולהמליץ על טיפול אחר.
5. מוסכם על בעלי הדין, מבחינת העובדות, כי ביום 26.4.78 הובא המערער במצב קשה למרפאה של המשיבה 2, כשהוא נישא על-ידי בנו. מיד לאחר שראה המשיב את המערער במצבו דאז, החליט לשלוח אותו ללא דיחוי לבית החולים לשם ניתוח בעמוד השידרה. ניתוח זה לא היה בו כבר כדי להושיע. מתברר, כי הייתה התפרצות של ריקמת הדיסקוס לתוך חלל עמוד השידרה, ונגרם נזק שאינו ניתן לתיקון לעצבים, השולטים על יכולת התיפקוד של הגפיים התחתונות. אין לדעת, אם ניתן היה למנוע פגיעה חמורה זו אילו היה הניתוח מבוצע במועד מוקדם יותר, ועל כך אפשר שיהיה צורך לתת את הדעת, בהמשך, אם ניתן היה. אולם מה שברור ואינו שנוי במחלוקת הוא, כי בשלב, שבו החליט המשיב לשלוח את המערר לניתוח, היה כבר מאוחר מדיי.
6. המחלוקת המשפטית המלווה את העובדות שברקע היא, אם התרשל המשיב בדרך שבה טיפל במערער מאז ה-19.4.78 ועד ליום 26.4.78; במיוחד בטיפול שהושיט המשיב למערער ביום 21.4.78 במרפאה ומאז ועד יום הניתוח בהוראות שנתן בשיחות הטלפוניות עם המערער. האם יכול היה המשיב, אילו הקדיש יותר תשומת לב למצבו של המערער, בעת שהמערער ביקר במרפאה ועמד לבדיקתו ובעת שהמערער היה רתוק למיטתו בביתו ושמר על קשר טלפוני עם המשיב, להבחין בתופעות כגון: שיתוקים או חוסר יכולת תפקוד של הגפיים התחתונות או העדר יציאות מהסוגרים, שאליבא דכל המומחים הרפואיים, שהשמיעו את דעתם במשפט זה, מהווים אותות אזהרה, המדליקים נורה אדומה להחמרה במצב, המחייב אישפוז דחוף וטיפול מיוחד, וברוב המקרים ניתוח; או שמא לא הייתה כל רשלנות מצד המשיב, והטיפול השיגרתי, אשר ניתן על- ידי המשיב, היה הטיפול הראוי והמתאים, ואילו ההתפתחות, שאובחנה רק ביום 26.4.78

ובעקבות הניתוח, הייתה בלתי צפוה ולא ניתנה לאבחון בבדיקות ובתחקירים שקיים, ומשום כך, לא היה מקום לשנות מהטיפול ולהחליט על ניתוח מיידי לפני יום 26.4.78.
7. השופט המלומד בדרגה הראשונה, לאחר שעיין בחומר הראיות ועל-פי התרשמותו מהעדים שהתייצבו לפניו, הגיע לכלל מסקנה, כי בשאלות העובדתיות השנויות במחלוקת גירסת המשיב מהימנה עליו יותר, ועל-כן אימצה במלואה בקביעת מימצאיו העובדתיים. כפועל יוצא מכך הסיק השופט המלומד גם את המסקנה המשפטית המסתברת, שהמשיב לא התרשל בכל מהלך הטיפול. לסברת השופט המלומד, הנזק שנגרם למערער היה בלתי צפוי במובן זה, שהמשיב לא יכול היה לצפות התפרצות חריפה ופתאומית של הדיסק עד לחיתוך העצב - אותה התפרצות, אשר גרמה באופן ישיר לנזק, שממנו סובל המערער. לדעתו של השופט המלומד, בהשתלשלות הדברים כפי שהתרחשה אין למצוא דופי בטיפול, שעליו המליץ המשיב במרוצת אותם ימים, ובהחלטות, אשר קיבל בהקשר לכך, שכן אלה עלו בקנה אחד עם המדיניות הרפואית, המנחה את המומחים שעה שהם מטפלים במקרים כגון דא. נתוח בעמוד השידרה הוא ניתוח קשה ומסוכן, וגם טובי הרופאים אינם ממהרים להשתמש באמצעי זה, אלא אם כן הגיעו לכלל מסקנה, שטיפול שמרני יהיה חסר תועלת, ושרק ניתוח עשוי לשפר את המצב.
על-כן פסק, כי יש לדחות את התביעה כנגד המשיבים 1 ו-2.
עוד החליט השופט המלומד בדרגה הראשונה, כי אין כל יסוד בתביעת המשיבים 1 ו-2 כנגד פרופ' פארין וכנגד מדינת ישראל, כמי שמופקדת על בית החולים שיבא בתל השומר, על דרך הודעת צד ג'. השופט המלומד לא מצא כל דופי בבדיקה, שבדק פרופ' פארין את המערער, ובהמלצותיו באשר להמשך הטיפול, כפי שהם מוצאים את ביטוים במכתב מיום 19.4.78, שצוטט לעיל. לפיכך, דחה את תביעתם של המשיבים 1 ו-2 כנגד המשיבים 3 ו-4 מכול וכול.
8. המערער חולק על המסקנה הבסיסית והעיקרית של הדרגה הראשונה, לפיה לא התרשל המשיב בדרך שבה טיפל בו במרוצת הימים, כאשר מצב בריאותו הלך והידרדר עד למצב הקריטי וחסר התקנה. אין המערער חולק על מסקנתו האחרת של השופט המלומד בדרגה הראשונה,שככל שמדובר בפרופ' פארין - אין בו כל אשם. מטעם זה, למעשה, לא הפנה את תביעתו כנגד אלה, ומטעם זה עצמו לא ראה צורך לעשות אותם משיבים, אף לא משיבים פורמאליים, בהודעת הערעור, מכל מקום עד לשלב של ערב שמיעת הדיון בערעור.
נימוקי הערעור הם בשני מישורים שונים.
במישור האחד, מעלה בא-כוח המערער השגות כנגד מימצאיה העובדתיים של הדרגה הראשונה. לסברת עורך הדין המלומד, על-פי הראיות, כפי שהוצגו לפני הדרגה הראשונה, לא יכול היה השופט המלומד, מכל מקום לא צריך היה, לקבל בצורה כה

החלטית את גירסת המשיב. במיוחד אמורים הדברים בשאלה, שהיא מאוד חשובה וקובעת לענייננו, האם ועד כמה בדק המשיב את המערער, שעה שזה התייצב לפניו לבדיקה ולטיפול בימים 20.4.78 ו- 21.4.78.
במישור האחר, חולק בא-כוחו של המערער על המסקנות המשפטיות, שהסיק השופט המלומד בדרגה הראשונה מהתשתית העובדתית כפי שהונחה לפניו, אפילו נסתמך על המימצאים העובדתיים, כפי שנקבעו על-ידי הדרגה הראשונה ללא כל שינוי או התערבות בהם. לטענתו, כל אותות האזהרה המחייבים שינוי הטיפול השיגרתי ומעבר לטיפול כירורגי דחוף היו גלויים או יכלו להיות גלויים לפני המשיב, אילו נקט במקרה דנן אמצעים, שרופא סביר וזהיר היה נוקט בנסיבות המקרה.
9. אשר להשגותיו של בא-כוח המערער כנגד מימצאיו העובדתיים של השופט המלומד בדרגה הראשונה, ייאמר, כי הלכה פסוקה היא מלפנינו, שאין אנו מתערבים, דרך כלל, בקביעות עובדתיות, הנשענות על חומר הראיות, אלא אם כן מתגלה על פני הדברים התעלמות מראיה בעלת משקל מכריע או שגיאה עקרונית, היורדת לשורש הדברים, בהערכת הראיות ובקביעת העובדות. מטעם זה אין אנו נוטים להתערב בעיקרי העובדות, כפי שנקבעו על-ידי הדרגה הראשונה. אולם, בעניין אחד, דומני, שאין אנו יכולים שלא להרהר אחר מימצאיו של השופט המלומד.
הדרגה הראשונה מציינת בפסק-דינה, כי למן התאריך 20.4.78 ואילך, דהיינו עד ליום 26.4.78 והאשפוז שבא בעקבותיו, לא נעשו על-ידי המשיב כל רישומים בנוגע לבדיקות שבדק את הערער ולמימצאיו. מחדל זה אינו דבר של מה בכך. ישנה חשיבות ממדרגה ראשונה לרישומים הרפואיים, הנעשים על-ידי רופאים המטפלים בחוליהם, בעת הטיפול או סמוך לאחריו. זוהי ממש שיגרת עבודתם של רופאים, במיוחד במרפאות ובבתי-חולים. רישומים אלה חשיבותם בכך, שהם מציגים לפני הרופא המטפל בחולה או לפני כל מי שיתבקש להושיט לו סעד רפואי עם הזמן תמונת מצב על המחלה או על מצב בריאותו של החולה בדרך כלל, בכל שלב ושלב של התפתחות המחלה והשתלשלות הדברים. על-פי הרישומים ובהסתמך עליהם יוכל לקיים מעקב שוטף, ראוי ואחראי אחר התפתחות הדברים ולקבל את ההחלטות הנאותות. רישומים אלה חשיבותם רבה גם כראיה אותנטית ובעלת משקל באשר לאירועים שקרו ולהתפתחויות שהתרחשו במועד כלשהו בעבר.
בע"א 1[ 612/78], בעמ' 724, כשנדונה מחלוקת דומה באשר לייחוס רשלנות רפואית לרופא שטיפל בחולה, הדגיש חברי המלומד, השופט ש' לוין, את חשיבותו של הרישום הרפואי ואת נפקותו הראייתית. לדעתו, מקום שצריך לעשות רישום רפואי שכזה אך הרישם לא נעשה ולמחדל זה לא ניתן הסבר מניח את הדעת, יועבר נטל ההוכחה בדבר

העובדות השנויות במחלוקת ושיכלו להתבהר מתוך הרישום אל כתפי הרופא או המוסד, שבמסגרתו ניתנו השירותים הרפואיים.
השקפה זו מקובלת עליי, וראויה היא ליישום בענייננו.
10. במקרה דנן, אחת השאלות המרכזיות והמכריעות השנויות במחלוקת היא, אם ביום 20 וביום 21 בחודש אפריל, כאשר ביקר המערער אצל המשיב במרפאותו, נבדק, ואם נבדק - מה היו מימצאיו של הרופא. המערער היה איתן בגירסתו, שהרופא רק הושיט לו באותם ימים טיפול שיגרתי, ביום הראשון מניפולציות וזריקת ארגעה וביום השני טיפול בגבס. אך כל זאת ללא בדיקה יסודית, ובלי שהרופא ייחס משמעות לקובלנותיו של המערער על כאבים עזים ביום 20.4.78 ועל כאבים גוברים ואובדן התחושה ברגליים עד שנבצר ממנו לעמוד ולילך בכוחות עצמו ביום 21.4.78. ככל שמדובר במצבו של המערער ביום 21.4.78, מתחזקת גירסתו של המערער בכך, שהיה הכרח להובילו אל חדרו של הרופא על עגלת גלגלים, ובעת שהועב לטיפול בגבס נזקק להיעזר במכשור ובתמיכת אחרים, שעה שהיה עליו להתייצב על רגליו. אילו היו מצויים לפני בית המשפט רישומים של הרופא באשר למה שראה, למה שבדק ולמה שאיבחן בשני ביקורים אלה, ניתן היה, על-פי רישומים אלה, להגיע למסקנה עובדתית ברורה והחלטית. אולם, כאשר רישום כה חשוב, המתחייב אף משיגרת הנוהל הרפואי, לא נעשה ואינו קיים, וכאשר עניין לנו ברופא, אשר במרוצת הימים, החודשים והשנים, שעברו מאז האירוע ועד למסירת העדות בבית המשפט, טיפל אל נכון בחולים ובעניינים לרוב, כיצד אפשר לקבל בביטחון כה רב וללא היסוס את גירסת המשיב בעדותו, כאילו בדק את המערער היטב ולא נתגלו לעיניו כל מימצאים מעוררי דאגה.
אין בפי המשיב הסבר מניח את הדעת למחדל זה. לדבריו, כאמור, לא ערך רישומים, כיוון שהמערער התקבל שלא דרך המשרד, ומשום כך הכרטיס לא היה בידו. וכי נבצר מהמשיב להתקשר למשרד הרישום ולבקש שיכניסו לו את כרטיסו של החולה? האם לא יכול היה הרופא להעלות את העובדות הדרושות בקשר לכל אחד מהביורים הללו על הכתב ולצרף לאחר מכן רישום זה לכרטיס? דומה, שהשופט המלומד בדרגה הראשונה לא ייחס את המשקל הראוי להעדר הרישומים ולמשמעות המשפטית, מבחינת עוצמת הראיות ונטל הראיה, הנובעים ממחדל זה.
11. זאת ועוד זאת. לא רק בקשר לשני הביקורים האמורים במרפאה אין כל רישום, אלא גם בקשר לכל פרטי השיחות הטלפוניות, שהתקיימו בימים שלאחר מכן, כך שאין בידינו בכתובים דבר באשר לתוכן שיחות אלה - מה נאמר על-ידי המערער למשיב, מה שאלות הציג המשיב למערער, ומה היו התרשמותו, מימצאיו והחלטותיו בדבר המשך הטיפול, בעקבות כל אחת מהשיחות הללו. גם בהקשר זה המחלוקת העובדתית היא קוטבית, ומחדלו של המשיב באי-רישום מונע בעד בית המשפט ראיה אותנטית ורבת משקל, שהייתה יכולה להיות לפני השופט, אילו נהג המשיב לפי שיגרת הרישום המקובלת

במקרים כגון דא. העדר רישום זה צריך להיות מובא בחשבון בשקילת הראיות לחובת הרופא.
על חשיבות הדבר מבחינת התוצאה הסופית, אעמוד בהמשך.
12. בעברנו ממשור השגותיו האחד של בא-כוח המערער אל המישור האחר, ראוי להתעכב על כמה הנחות, המוסכמות על כל מומחי הרפואה שהעידו לפני הדרגה הראשונה, בין מטעמו של המערער ובין מטעמו של המשיב, באשר לחולי שמדובר בו ולדרך הטיפול הראויה בהקשר לכך, במצבים נתונים ומשתנים. ניתן לסכם את הדברים כך:
א. השיתוק, שממנו סובל המערער, נגרם כתוצאה מהתפרצות דיסק, שיצרה לחץ על העצב, לחץ שהיה כל כך חזק עד שגרם לקטיעתו או לפגיעה אחרת, בלתי הפיכה, בו.
ב. גם אם התפרצות זו היא נדירה למדיי, אין ספק, שבמקרה זה היא הייתה החוליה האחרונה בשרשרת או סופו של תהליך, שתחילתו בהתקף הדיסק ("מתנת"), שאובחן לראשונה על-ידי פרופ' פארין ב-19.4.78. יחד עם זאת, אין כל ודאות בכך, שמה שהוגדר כ"התקף דיסק חריף" יתפתח לכלל פריצת דיסק כזו שתגרום לשיתוק, אלא, להפך, התפרצות זו אינה נפוצה, ובדרך כלל המצב משתפר בעקבות טיפול שמרני, הכולל מניפולציות או גבס וכולי.
ג. כאשר, בעקבות התפרצות כזו, נוצר לחץ על עצב, הגורם לשתוק, הרי שיש לנתח בהקדם האפשרי, שאם לא כן עשויה ההשתהות להביא לכך שעצב, שהיה לחוץ זמן רב, ייפגע באופן בלתי ניתן לתיקון או שייחתך. אמנם, בניתוח עצמו כרוכים סיכונים רבים, ומשום כך משתדלים הרופאים, במידת האפשר, להימנע מניתוח כזה, ברם בדלית ברירה, כשכל טיפול אחר לא עזר, וכאשר ישנם סימנים ברורים לכך שיש לחץ על העצב מן הסוג שעלול להביא לפגיעה חמורה בו, או אז אין מנוס מלנתח, גם אם אין, כאמור, ביטחון בהצלחת הניתוח.
ד. אשר לסימפטומים, שיש בהם להביא את הרופא לכלל מסקנה שיש צורך בניתוח, הרי ניתן להבחין בהם בשלוש רמות של אינטנסיביות. וכך סיכם את הדברים השופט המלומד בדרגה הראשונה:
"א. כאבים ללא נשוא: במקרה כזה יש שעדיף לנתח אך בכך אין בהילות.
ב. סימנים נוירולוגיים. חולשת שרירים או ירידה בתחושה. במקרה כזה יש לנתח בהקדם, תוך מספר ימים.
ג. סימני חולשת שרירים המופיעים בו זמנית או בסמיכות רבה בשתי הרגלים ובעיקר כשהם מלווים בהפרעה בתפקוד הסוגרים שתן או הצואה. במקרה כזה יש לבצע ניתוח בהול. אפילו באמצע הלילה".

13. על רקע זה באים אנו לבחון את המישור השני בטענות המערער, דהיינו, באשר ליישום המדיניות השיפוטית הנכונה של המקרה דנן.
כאשר מייחסים לרופא רשלנות בטיפול בחולה שנזקק לשירותיו, תיבחן מידת האשם המיוחסת לרופא, אם קיימת היא ואם לאו, על-פי אותם שיקולים ומבחנים, המנחים את בית המשפט בבואו להעריך את התנהגותם של בעלי מקצוע המיומנים במלאכתם. כבר נאמר בע"א 2[ 744/76], בעמ' 123, לאמור:
"...מעשיו ומחדליו של רופא, כמעשיו ומחדליו של כל בעל-מקצוע אחר, נבחנים לצורך נושא זה שנדון כאן, על-פי אמות-המידה שהתקבלו בסעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] ואם נכשל הרופא בכך שלא קיים כלפי החולה את חובת הזהירות המתחייבת בנסיבות הענין, לפי הנתונים שבידיו, הרי הוא נושא ב אחריות בנזיקין ככל בעל- מקצוע אחר".
צריכים אנו איפוא לשאול את עצמנו, אם בנסיבו המקרה דנן הייתה מוטלת על המשיב, כלפי המערער, חובת זהירות, ואם ועד כמה עמד בחובת זהירות קונקרטית במקרה המסוים העומד לדיון.
כדי ליתן תשובה על שאלות אלה, המכריעות בסופו של דבר את הדין, על בית המשפט לתת את הדעת, מהו מבחן הצפיות, הצריך להנחותנו בבואנו לקבוע אם מתקיימים שני היבטיו של מבחן חובת הזהירות הנ"ל. הצפיות בה אנו עוסקים במקרה כזה אינה רק צפיות טכנית אלא גם צפיות מהותית; דהיינו, הצורך לצפות - לא רק היכולת לצפות - הוא הקובע את נקודת המוצא לבחינתה של השאלה העקרונית, אם בסוג הכללי, שאליו משתייכים הצדדים, הפעולה והנזק, עשויה להתקיים חובת הזהירות (ראה לעניין זה ע"פ 3[ 186/80]).
14. "התהליך הטיפולי", שבמסגרתו נוצרים אותם "יחסי השכנות" בין הרופא לחולה שמהם נגזרת חובת הזהירות המושגית של הרופא, כולל, קטיגורית, שלושה שלבים: האבחון, ההחלטה על דרך הטיפול והטיפול עצמו. מדרך הטבע, הרי במקרים רבים חוזר תהליך זה על עצמו שוב ושוב במהלכם הרגיל של יחסי הרופ והחולה, שכן על-פי רוב מחייבים הטיפול והמעקב קיומו של רצף בלתי פוסק של החלטות, המתבססות על דברים חדשים המתגלים תוך כדי הטיפול. משום כך, אין הרופא יוצא ידי חובתו בכך בלבד שהוא מקבל את ההחלטה, ההולמת את המימצאים הגלויים, אלא שומה עליו לפעול בשקידה ראויה ובמאמץ סביר, על-מנת שהמימצאים הללו אכן יובאו לידיעתו, שאם לא כן כל החלטה, המתבססת על מימצאים חסרים, תהא לוקה בחסר אף היא, ואין כל משמעות לכך שנאמר, שהרופא המליץ על הטיפול, שהלם את המימצאים שהיו לפניו. אין אנו שואלים את עצמנו רק מה צפה הרופא במצב נתון מסוים אלא גם מה צריך היה לצפות ומה יכול היה לצפות נוכח התפתחות הדברים.

זוהי, אם כן, נקודת המוצא לבדיקת השאלה, אם הייתה, בנסיבות העניין, הפרה של חובת הזהירות על-ידי המשיב.
15. אפילו לא נתערב בעובדות, שנקבעו על-ידי הדרגה הראשונה, כהוא זה, המסקנה שתתחייב היא, כי המשיב לא קיים כלפי המערער את חובת הזהירות, שנדרשה ממנו בנסיבות העניין. אין מחלוקת, כי הכאבים שפקדו את המערער הלכו והחריפו מיום ליום, עד שהיו ל"כאבי תופת", כפי שיתאר אותם המשיב. נקבע כמימצא עובדתי על-ידי השופט המלומד בדרגה הראשונה, כי בשלב מסוים, כאשר המערער היה מרותק למיטת חוליו ועמד בקשר טלפוני עם המשיב, נפגעו הסוגרים ולא היו לו יציאות, לפחות מפי הטבעת. הוכח, כי ביום הביקור האחרון במרפאה - ב-21.4.78 - התקשה המערער לילך ולעמוד בכוחות עצמו, עד שהיה הכרח להשתמש בכיסא גלגלים כדי להעבירו ממקום למקום. כל אלה הם סימני אזהרה מובהקים, שחייבו את המשיב לנקוט טיפול נמרץ שונה ולא שמרני, כפי שאמנם נקט, אך באיחור, ביום 26.4.78. אומר המשיב, כי בשיחות הטלפוניות לא אמר לו המערער כי אין לו יציאות. אפילו כך, אין באמירה זו תשובה לעניין, שהרי היה זה מחובתו שלו לצפות התפתחויות אפשריות ולאורן להציג לפני המערער את השאלה המתחייבת, כגון אם יש לו יציאות ואם לאו. הוא בעל המקצוע; הוא זה הצריך לדעת מה חשוב ומה טפל, מהי התפתחות הרת אסון ומהי תופעה חסרת משמעות; הוא ולא החולה. המשיב ל הציג כל שאלה כזו, ולמעשה אין אנו יודעים כלל, בין היתר בשל העדר רישומים של הרופא, מה בחן ומה דרש בשיחות אלה. ההתרשמות היא, כי ראה במערער טרדן, המתקשה לעמוד בכאבים הפוקדים חולה כזה במהלך הטיפול בו.
דומה, שהמשיב גם לא התייחס בתשומת הלב הראויה לעובדה שהמערער נזקק לכיסא גלגלים בעת הטיפול במרפאה ביום 21.4.78, אפילו נצא מתוך הנחה, שקיים בדיקה ושעל פני הדברים לא גילה סימפטומים מעוררי דאגה. דומה גם, שהמשיב לא היה זהיר במידה מספקת, בכך שלא ראה צורך לחזור ולבדוק את המערער באופן אישי, כאשר זה חזר שוב ושוב לפניו, בקריאותיו הטלפוניות, על תלונותיו, כי כאביו גוברים והם ללא נשוא. על אחת כמה וכמה כשלדעתי יש - בהעדר רישומים רפואיים ועל-פי כלל הראיות - להעדיף בעניין זה את גירסת המערער, כי נשלח ביום 21.4.78 לטיפול בגבס ללא בדיקה יסודית.
רשלנותו של המשיב אינה דווקא בכך שלא קיבל עד ליום 26.4.78 את ההחלטה הנדרשת והמתבקשת לשנות את דרך הטיפול ולבצע ניתוח דחוף של המרער. היא טמונה בדרך הטיפול ובטיב המעקב עד לאותו שלב וגם נובעת מהם, שכן, אילו נעשו הבדיקות הנאותות והיה מקוים המעקב הראוי, כי אז אותות האזהרה היו מהבהבים בתודעתו של המשיב בעוד מועד, והייתה מתקבלת על-ידיו ההחלטה הנאותה במועד.
16. בפתח הדיון לפנינו טען בא-כוח המשיבים, כי יש לדחות את הערעור על הסף,

משום שהמערער לא צירף במועד את מי שהיו צדדים שלישיים בדיון לפני הדרגה הראשונה. לדבריו, פגם זה יורד לשורשו של עניין ומחייב דחיית הערעור על הסף.
טענה זו דינה להידחות משלושה טעמים:
א. הפגם הזה תוקן עוד בטרם החל הדיון.
ב. בסופו של דבר, הצדדים השלישיים היו צד לדיון בערעור, התייצבו לדיון והגישו עיקרי טיעון, כך שעמדתם הוצגה לפנינו ולפני בא-כוח המשיבים, וזכותו של איש לא נפגעה כתוצאה מכך שצירוף המשיבים נעשה באיחור וללא קבלת רשות מוקדמת של בית המשפט.
ג. ברור לחלוטין, כי ההודעה, ששלחו המשיבים לצדדים השלישיים, הייתה חסרת יסוד, ובדן נדחו טענות המשיבים כנגד הצדדים השלישיים על- ידי הדרגה הראשונה. ברור לחלוטין, כי פרופ' פארין בדק את המערער כראוי ביום 19.4.78 והמליץ על הטיפול הנכון לאותו יום, ואין לבוא בכל טרוניה כלפיו וכלפי מעבידתו, מדינת ישראל. ההתפתחות השלילית והרשלנות בטיפול, שבאו לאחר אותו יום, לא נצפו אז, ועל-פי הנתונים של אותו יום - עדיין לא ניתן היה לצפותם.
17. אשר-על-כן, דין ערעור זה להתקבל. נקבעת בזה רשלנותם של המשיבים 1 ו-2 ואחריותם לפצות את המערער על נזקיו. הדיון יוחזר לדרגה הראשונה להשלמה, בקביעת שיעור הנזק. המשיבים 1 ו-2 יישאו בהוצאות המערער ובשכר טרחת עורך-דינו לפנינו בסך 2,000,000 שקלים, כשסכום זה צמוד ונושא ריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961. אין צו להוצאות לטובת צד ג'.
השופט א' ברק: אני מסכים.
השופט י' וייס: אני מסכים.
הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ד' לוין.







לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. צו הרופאים

  2. התחזות לרופא

  3. מכרז לתפקיד רופא

  4. ועדת ערעור רופאים

  5. רופא תעסוקתי - מסגר

  6. התחזות לרופא

  7. פקודת הרופאים

  8. טופס תעודת רופא

  9. נפילה של רופא במדרגות

  10. אישור עבודה רופא עצמאי

  11. עונש על תקיפת רופא

  12. אחריות רופא משפחה

  13. ביטול רישיון רופא

  14. טופס תעודה רפואית

  15. תוספת רופאי בריאות הציבור

  16. חובת הגילוי של רופא

  17. בעיות גב אצל רופאים מנתחים

  18. דרגות רופאים - דירוג רופאים

  19. ביטול מנוי ביקור רופא

  20. בקשה לזימון רופא לעדות

  21. חובת הזהירות של רופאים

  22. רופא מומחה - הגדרת רופא מומחה

  23. תביעה נגד רופא ביקור בית

  24. סירוב רופאים לתת חוות דעת

  25. התייעצות עם רופאים נוספים

  26. פתיחת מרפאה אלטרנטיבית בבית

  27. התליית רישיון רופא - פקודת הרופאים

  28. רשלנות הוראות של רופא בשיחה טלפונית

  29. עיסוק רופא פרקטיקה פרטית בבית ללא היתר

  30. ביטוח אחריות מקצועית רופא - רשלנות רפואית

  31. אי בדיקה על ידי רופא תעסוקה לפני העסקת עובד

  32. סירוב רופא לבדוק חולה ללא נוכחות אדם אחר בחדר

  33. אותו הרופא בשתי ועדות רפואיות שונות לאותו אדם

  34. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון