ציסטה שקית נוזלים חוליות בגב

פסק דין

א.      מהות התביעה

זו תביעה לפיצויים בגין רשלנות רפואית.

ב.      עובדות רלבנטיות

התובעת ילידת 1949 נשואה ואם לארבעה ילדים, תופרת במקצועה.
הנתבעת היא קופת החולים של ההסתדרות הכללית בה חברה התובעת,והיא אשר העסיקה את הרופאים שעבדו אצל הנתבעת ושכנגדה מעלה התובעת את טענת הרשלנות.

החל משנת 1987 החלה התובעת לסבול מכאבי גב תחתון. היא טופלה אצל רופאי הנתבעת בשל תלונות על כאבי גב תחתון, ואף הופנתה לבדיקות ולייעוץ אצל מומחים שונים במשך השנים.
להלן השתלשלות ההיסטוריה הטיפולית של התובעת:
ראשית תחלואיה של התובעת בסוף שנת 1984 לאחר הולדת ילדה הרביעי, כאשר החלה לסבול מכאבי גב תחתון.
בשנת 1987 דווחה התובעת על כאבים אלו-כפי שמצוין בגיליון הרפואי (ת/2), הטיפול לו זכתה התובעת הסתכם בעיקר במשככי כאבים. בנוסף על הכאבים החל גם קושי בהטלת ובריחת השתן, כפי שמצוין בגיליון הרפואי (ת/2).
בדיקות שנעשו בכליות לא העלו דבר.

ברבות השנים, כאבי-הגב לא חדלו כפי שמצוין בתיק הרפואי (ת/2). כמו-כן כאבה של התובעת התפשט והקרין אף לרגליים, במיוחד לרגל ימין דבר אשר גרם לה לחוסר יציבות, ואף לנפילות ללא שום סיבה.

בסוף שנת 1992 התובעת החלה במעקב במרפאה האורטופדית של קופת-חולים, משם הופנתה התובעת לבדיקותE.M.G. בהן נתגלה נזק שורשי בחוליות L4-L5. במרץ 1993 הופנתה התובעת לבדיקת C.T. ולמרפאה הנוירולוגית של קופת-חולים. בדיקת ה-C.T. פורשה כתקינה, אך ההתדרדרות במצבה של התובעת המשיכה כאמור ב-(ת/2).

לאחר ההתדרדרות הנ"ל פנתה התובעת אל ד"ר פלומן אשר הפנה אותה לבדיקת M.R.I. שנערכה ביום 18.8.95 אשר קבעה כי קיימת ציסטה-שקית נוזלים בגב בחוליות L1-D12.

משנת 95' ועד היום מצבה של התובעת לא השתפר. ב-15/4/98 התובעת נפלה בביתה ורגלה השמאלית נשברה.
האם נפילה זו החמירה את מחלתה או שמחלתה הוחמרה מסיבות הטבועות בה?
אין חולקין, כי רגלה הימנית של התובעת אינה מתפקדת כהלכה, כעדות ד"ר ג'וזה אברהם (ת/1):

"גב' דנה שרה, סבלה במשך שנים מקשיים בהליכה עד כדי שיתוק כף רגל ימין, מלווים בכאבי גב עם קרינה לרגל ימין".

קיים יסוד סביר להניח, כי אדם שרגלו האחת פגועה, משמשת אותו רגלו האחרת לעיקר פעולותיו במידת האפשר. אין כל ספק, כי נפילה זו הקשתה על התובעת, שמוגבלת כבר ממילא, אך האם נפילה זו היא שהחמירה את מחלתה?

לדעת ד"ר ג'וזה אברהם (ת/1):

"הנזק שנגרם לה נשאר עקב הזמן הרב בו לא אובחנה הציסטה. לאור הימצאותם של הסימנים הנוירולוגים הרופאים היו צריכים להפנותה מיידית לבדיקת M.R.I ולתת את הטיפול המתאים בעוד מועד, פעולה אשר היתה מונעת את הנזק הכבד".

העידה התובעת:

     "ש: האם זה נכון שלאחר שנשברה לך הפיקה ברגל שמאל אז המצב של רגל ימין, מבחינת רצועת והיציבות של הרגל הוחמר מאוד?
     ת: כמו שהרופאים אמרו, כן. זה לא אני אמרתי.
     ש: זה מה שאת מריגשה, שיש החמרה ברגל הימנית לאחר 98?
     ת: יש לי החמרה גם ברגל שמאל וגם ברגל ימין. אין לי סחוס ברגל ימין וזה עולה מהבדיקות.
     ש: איזה שינוי את הרגשת לאחר הניתוח ב- 95 מבחינה רפואית?
     ת: כאבי ראש נעלמו כלא היו.
     ש: היה שיפור או נשאר אותו הדבר?
     ת: הנזק נעצר".
     (עמ. 36).

ההבחנה לכאבי התובעת היא מחלה המכונה סריגומליה שמאופיינת בהתרחבות בעמוד השדרה.
המחלה גורמת להצטברות נוזלים בעמוד השדרה, לעיתים בתעלת חוט השדרה או "באגם", המתגבשים לידי ציסטה שלוחצת על העצבים.
התובעת מתלוננת על כך שהיא מוגבלת לחלוטין בתנועה, נעזרת בהליכון וזקוקה לליווי, זקוקה לעזרה בעבודות הבית ואיבדה את כושר ההשתכרות. לטענתה נובע כל זה ממחלתה זו.
כמו-כן, לתובעת סבל יום יומי רב; כאב בהליכה, כאבי-גב ואובדן תחושה באיברי המין, גם כן לעמדתה כתוצאה מהמחלה.

ג. הפלוגתאות

מכתבי הטענות ומהדיון עולות הפלוגתאות שלהלן:
-     האם התרשלה הנתבעת כלפי התובעת.
-     היקף הנזק.

ד.     האם התרשלה הנתבעת כלפי התובעת

1.     הדבר מדבר בעד עצמו

התובעת טוענת להיפוך נטל הראייה מאחר והנזק שנגרם לה הינו "דבר המדבר בעד עצמו".
לא הייתה לה ידיעה או יכולת לדעת מה היו הסיבות לנזק, בזמן התרחשותו;
הנזק נגרם ע"י נכס שלנתבעת הייתה שליטה מלאה עליו, קרי הציוד הרפואי והידע הנרכש ע"י הרופאים היו בשליטת הנתבעת;
והמקרה שגרם לנזק, מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבעת לא נקטה זהירות סבירה יותר מאשר שהתובעת לא עשתה כן.
הנתבעת מתנגדת להיפוך נטל הראייה. לגרסתה, התובעת היא זו שידעה טוב יותר מאשר הנתבעת את נסיבות המקרה; הנזק שנגרם לתובעת לא נגרם ע"י נכס שלנתבעת היתה שליטה מלאה עליו-שכן רשלנות באבחנה מוטעית אינה נובעת מנכס כלשהו; כן היא טוענת שהיא נקטה זהירות סבירה שכן איבחנה ציסטה וביצעה ניתוח.
ברמה הנורמטיבית מצדדת אני בעמדת התובעת. לתובעת אכן לא היתה ידיעה או יכולת לדעת מה הסיבות לנזק, שהרי היודעים הם, הרופאים ולא היא, והם שלוחיה של הנתבעת.
כמו-כן, לקופ"ח שליטה מלאה על המכשור "ובחירת הרופאים" בעלי הידע הרפואי המתאים. התוצאה היא, שקיים היפוך נטל הראיה ומכאן שיש צורך לבחון האם קופת-חולים הוכיחה היעדר רשלנות באיבחון ובטיפול?
ברם, אפילו לא יועבר הנטל כמפורט לעיל, נראה לי כי פוזיטיבית הצליחה התובעת להוכיח את רשלנות הנתבעת, שהתבטאה בשלושה:
-     היעדר שימוש "בכלי עבודה" קיימים, שגרמו במשך שנים לאיבחונים לא נכונים ולא שחררו את התובעת מסבלה; במילים אחרות אי שליחת התובעת לצילום נכון, שיכול היה לגלות את מחלתה.
-     היעדר מעקב וטיפול אחר תוצאות בדיקות רפואיות שהגיעו עקב שליחת התובעת לבדיקות שונות.
-      אי שמירת רשומות רפואיות מלאות.
הרופא הסביר - הממוצע, צריך לעקוב אחרי תוצאות של בדיקות אליהן הוא הפנה מטופל; הוא גם צריך לחשוב באופן עצמאי על טיפול שונה ו/או בדיקות אחרות, אם מכאובי החולה נמשכים, ובבדיקות שהוא הפנה אין מימצא פתולוגי או הסבר לכאבים.
גם כאשר הנתבעת שלחה את התובעת לבדיקות (כאמור בתצהירה של ד"ר מרגוליס ב-נ/7) לא תמה עבודתה.
שכן עבודתה של הנתבעת באמצעות רופאיה כוללת את החובה "לסגור את המעגל", להתעניין בתוצאות הבדיקות. במיוחד במצבה הרפואי של התובעת במקרה זה, שכן לא הייתה וודאות ברורה מה טיב כאביה של התובעת.
ולאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי הנתבעת התרשלה כלפי התובעת.

2.     דרך הטיפול

בטיפול הרפואי נוצרים "יחסי-שכנות" שבין רופא וחולה וממנו נגזרת חובת-הזהירות המושגית בין הרופא לחולה. דהיינו אין לבחון רק את אבחונו של הרופא והמלצתו שאז יצא הרופא ידי חובתו, אלא יש לבחון במצב נתון מסוים גם מה צריך היה לצפות הרופא ומה יכול היה לצפות.

לטענת התובעת במקרה דנן, לא רק שלא נעשתה אבחנה נכונה במשך שנים ארוכות אלא שלא נעשתה אבחנה כלל.
מנגד, טוענת הנתבעת, כי עיון ברישומים רפואיים ובעדות של הרופאות המטפלות מעלה דווקא רישומים מלאים, מהימנים ומסודרים.

בע"פ 116/89 נתן אנדל נגד מדינת ישראל (פ"ד מו (1) 321), נקבע:

"במסגרת תפקידו של הרופא המטפל בחוליו מוטלת עליו החובה לאבחן במסגרת נתוניו של כל מקרה את האבחנה הרפואית הנכונה ביחס לחולה בו הוא נדרש לטפל , עליו להחליט על הטיפול הנדרש, ועליו להשגיח כי טיפול כזה אכן ינתן לחולה. במסגרת חובת האבחון של המחלה אין רופא יוצא ידי חובתו רק ע"י כך שהוא מסיק את המסקנה הנכונה מן העובדות המובאות בפניו. מוטלת עליו אף החובה לגלות יוזמה ולברר את העובדות לאמיתן. חלק מכישורו של רופא סביר הוא לדעת לשאול לחקור ולברר בדבר קיומן או אי-קיומן של תופעות מסוימות. לא אחת, כדי לאבחן כראוי את מצבו של חולה, נדרש הרופא שלא להסתפק במה שרואות עיניו, אלא מוטלת עליו חובה נוספת לחקור, לברר ולעקוב אחר החולה הנזקק לטיפולו ולקורותיו, על-מנת לאמת או לשלול ממצאים מסוימים, שיש בהם לסייע לאבחון נכון."

איתור המידע הדרוש לשם קביעת האבחנה ייעשה תוך שימוש באמצעים טכניים אפשריים באותה עת.
לענייננו נוסיף ונאמר כי לצורך קביעת האבחנה הנכונה על הרופא להיעזר במיכשור קיים וידוע ובבדיקות אפילו אם אלה רק בראשית "דרכם" בארץ כמו בדיקת ה-MRI, שזה היה "מצבה" נכון לתקופה הרלבנטית.
חובתו של הרופא לשקול את כל הסיכונים הרפואיים הידועים לרבות סיכונים נדירים, בפרט כאשר סימני המחלה שנויים במחלוקת או בלתי-ברורים. חלה על הרופא החובה להגדיר את מצבו הרפואי של המטופל בצורה הטובה ביותר כדי להגיע לאבחנה הנכונה ביותר ולא כך היה.
אף שסריגומאליה הינה מחלה נדירה, היא קיימת ולכן קיימת גם החובה לצפות את הנזק ממנה, אפילו הדבר אינו מן הדברים הקלים ברפואה.

בע"א 617/78 פאר נ' קופר (פ"ד לה(1), 710) נקבע:

"התופעה היא אמנם נדירה, אך פלוני היה רשאי לצפות, שבית-החולים יביא בחשבון גם אפשרות של מקרה נדיר. הבסיס לקביעת החובה יכול שיהיה חוזי ויכול שיהיה בנזיקין; העדר הבדיקה מהווה הפרת חובה חוזית מכללא, יתרה מזאת, קיימת התרשלות מצד בית-החולים."

בהסתמך על עדות הרופאים המומחים, נראה שבסופו של יום אין חולקין כי אבחון מוקדם של מחלות קשות, יקל את הטיפול בהן וסיכויי ההחלמה יהיו גבוהים הרבה יותר.
ד"ר ג'וזה אברהם קובע בחוו"ד (ת/1) כי לפחות אחרי הבדיקות האלקטרו מיוגרפיות שהצביעו לדבריו על נזק ניורולוגי קשה, נדרש היה להפנות את הנתבעת לM.R.I.:

"לאור הימצאותם של הסימנים הנוירולוגיים, הרופאים היו צריכים להפנותה מיידית לבדיקת M.R.I. ולתת את הטיפול המתאים בעוד מועד, פעולה שללא ספק הייתה מונעת את הנזק הכבד".

אף פרופ' נרובאי רופא מומחה מטעמה של הנתבעת קובע בחו"ד (נ/6):

"נכון הדבר שאילו היו מבצעים את הבדיקה לתהודה מגנטית קודם, היו מאבחנים מוקדם יותר את המחלה"

פרופ' פליימן הפנה את התובעת ל-M.R.I. כבר בבדיקתו הראשונה - כיוון שהבדיקות האחרות לא הניבו תוצאות אשר יכלו להסביר את הסיבה לכאבים.

     "הוא חשב לעשות את הבדיקה הזו לאור העובדה שהבדיקות האחרות לא הראו כלום"
(עמ' 64 לפרוטוקול).

ופרופ' רייכנטל העיד אם כי בהסתייגות:

"היום בחכמה שלאחר מעשה אפשר לומר שהיא הייתה צריכה לעשות מיד M.R.I."
(עמ' 60 לפרוטוקול).

הדרך הנכונה למצוא את הסיבה למחלה עולה מדבריו של פרופ' רייכנטל:

     "אני כמנהל מחלקה שנים רבות, אני עושה הרבה מעבר למה שצריך, זה לא טוב לקופות אבל זה טוב לחולים שלי"
(עמ' 58 לפרוטוקול)

מכאן שסביר היה להניח שיש לבצע את בדיקת M.R.I. ולו למען הסר ספק ולשלול מחלה נדירה זו.
ועל-כך אוסיף כי אינני יודעת את המשמעות של עשיה הרבה "מעבר למה שצריך". ייתכן שהכוונה הייתה מעבר לדרגת הרופא הסביר, שזה מה שמבדיל בין רופא סביר לבין רופא טוב.
יחד עם זאת, שימוש במיכשור קיים, אפילו אם הוא יקר, נופל עדיין במתחם ההגדרה של הרופא הסביר, ולא "עולה מדרגה" לדרגת הרופא הטוב.
זו גם היתה הפעולה הראויה כדי למנוע מצבים כגון זה של התובעת.

3.     הרישום הרפואי

התובעת טוענת לרשלנותה של הנתבעת גם בשל הליקוי החמור ברישום הרפואי:
התיק הרפואי "אבד". הרופאים המטפלים בחלקם לא ביצעו רישומים, ואף לא עקבו אחרי תשובות מומחים, וחמור מכך, לא עקבו אחר תשובות להפניותיהם עצמם.
לטענת התובעת, כל אלה הינם במסגרת חובת הזהירות המושגית של רופא כלפי כל חולה שבטיפולו, ובחלק ניכר של המקרים גם בגדר חובת זהירות קונקרטית.

מנגד, טוענת הנתבעת כי הרישום הרפואי שנערך בקופ"ח הינו מלא ומפורט, הן לפי הקריטריונים כיום והן לפי הקריטריונים של הזמן הרלוונטי לתביעה.
לטענת הנתבעת, אמת-המידה לבחינת חובת הזהירות של רופא הינה של הרופא הממוצע בשעת-מעשה, ואינו מבחן של חכמים לאחר מעשה.

הלכה פסוקה היא כי מחדל ברישום רפואי מונע מהתובעת ומביהמ"ש ראייה אותנטית ובעלת משקל. במצב שכזה עובר נטל ההוכחה לנתבעת, ועליה להוכיח כי לא התרשלה. יתרה מזאת, ישנם מקרים מסוימים בו יחויב הרופא או המוסד לפצות חולה שניזוק. שכן, בשל אי-ניהול רישומים תקינים נגרם לו "נזק ראייתי" שכן לא יוכל להוכיח תביעתו.

בע"א 612/78 פאר נ' קופרואה (פ"ד לה(1) )724 נקבע:

"אין ספק, שסדרי מנהל תקינים מחייבים ניהול תרשומת מפורטת ומדויקת של הטיפול בחולה...ניהול רשומות מפורטות ומדויקות של הטיפול בחולה הוא במקרים רבים עניינו של ביה"ח דווקא, שלעיתים עשוי היה אך בעזרתן להדוף טעה של הדבר מדבר בעד עצמו".

ה.      גובה הנזק

נכות רפואית

ד"ר אברהם, קבע (ת/1) מטעם התובעת, כי נכותה הרפואית של התובעת היא 84%.
המל"ל קבע, (נספח 9 לת/6) נכות רפואית של 75% .
לדעת פרופ' נרובאי מטעם הנתבעת, בחוו"ד שלו (נ/6) נכותה של התובעת הינה 49%, כאשר מתוכם רלבנטיים לענייננו רק 10% המשקפים את השינוי שחל משנת 1993 ועד היום.

המוסד לביטוח לאומי הינו גוף נטרלי וניתן לומר, כי בשומרו על כספי המדינה ייטה בדרך כלל להיצמד למצב הקיים.
מנסיבות אלה אני מעדיפה את קביעת הנכות של המל"ל על פני קביעת הנכות של הצדדים.
ולכן אני קובעת כי נכותה הרפואית של התובעת תעמוד על 75%.

נכות תפקודית

הנכות התפקודית אינה תמיד פונקציה של הנכות הרפואית, לכן יש לבדוק האם התובעת מסוגלת לתפקד בנכותה, ומהי מידת התפקוד. כאמור לעיל התובעת הינה תופרת במקצועה.
היא איבדה כושר השתכרותה, מוגבלת בניוד וזקוקה לסיעוד ולעזרה בעבודות הבית.
התובעת עסקה בתיקונים של בגדים; ולא מן הנמנע כי התובעת תוכל להמשיך בביצוע תיקונים אלה, שכן אין כל פגיעה בגפיים העליונות של התובעת. ברור גם כי תיקונים אלו יבוצעו במינון נמוך יותר, תוך התחשבות במוגבלותה של התובעת.
כאמור בתצהיר עדות ראשית של התובעת (סעיף 16 לתצהיר):

"כיום אני סובלת מקושי מוחלט בהליכה עקב החולשה ברגליים ופגיעה קשה בברך כתוצאה מהנפילות הרבות, שיתוק כמעט מלא של כף רגל יהימנית, ונזקקת למכשיר מיוחד להרמת כף הרגל ולהליכון, איני יכולה לכופף את הגב, חוסר שליטה מלא על מתן שתן, אין לי תחושה בתוך איברי המין ואיני מסוגלת לקיים יחסים."

כפועל יוצא מן האמור בתצהירה של התובעת אין פגיעה בגפיים עליונות. אך ברור שמוגבלותה של התובעת תפחית את תפוקת העבודה שלה, במיוחד לאור העובדה שהיא מתלוננת על קשיים בישיבה.
אשר על-כן אני קובעת כי לתובעת נכות תפקודית של 70%.

כאב וסבל

התובעת העידה, כי היא סובלת נזק נפשי רב בעקבות הפגיעה, הניתוח הקשה אותו נאלצה לעבור וכן אבוד התחושה באברי-המין.
הנתבעת לעומתה, טוענת כי יש לבצע את התחשיב לעניין כאב וסבל יתבצע על-סמך החמרה של 10% במצבה של התובעת עקב העיכוב במועד ביצוע הניתוח, כמפורט בחוה"ד של פרופ' נרובאי.
עמדת הנתבעת כדלעיל, אינה מקובלת עלי.
התובעת סבלה במהלך כל השנים מכאבים ומסבל שנבעו עקב אי זיהוי נכון של מקור הכאב. זה מצטבר לפגיעה הגופנית שנוצרה אצלה כמצב סופי.

ב- ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון (פ"ד לט(1) 140-141, פסקאות 34-36) נקבע:

"אכן, עוולת הרשלנות צריכה להגן באופן שווה הן על האינטרס של הניזוק בגופו ובכספו והן על האינטרס של הניזוק בנפשו, בנוחותו ובאושרו. אין לראות בנזק הלא-רכושי כדבר "פאראזיטי", הנסבל רק אם הוא טפל לנזק רכושי. יש להכיר בו כנזק בר-פיצוי, העומד ברשות עצמו. כבודו של אדם, שמו הטוב, נוחותו ושלמות נפשו חשובים לחיי חברה תקינים וצריכים לקבל הגנה ראויה כמו כל אינטרס רכושי."

והדברים מדברים בעד עצמם.
לפי קביעה זו, הגדרת "נזק" משתרעת גם על פגיעה בתחושות גופניות ובנוחות אפילו אם אין להם ביטוי פיסי חיצוני.
מכאן על הפיצוי בגין כאב וסבל לכלול את הפיצוי בגין "אבדן הנאות החיים".
הפועל היוצא הוא שלאור כל האמור לעיל אני מחייבת את התובעת לשלם לנתבעת, בסכום גלובאלי של 150,000 ₪. הסכום נכון ליום פסה"ד וישא ריבית והצמדה כדין.

הפסד השתכרות לעבר

התובעת טוענת כי איבדה לחלוטין את כושר השתכרותה. והחל משנת 91' אינה עובדת כלל. הנתבעת, לעומת-זאת טוענת כי כל מגבלה שיש לתובעת בעניין ההשתכרות נובעת כתוצאה ממחלתה הבסיסית. כמו-כן טוענת הנתבעת כי לא יהיה זה נכון לקבוע בגין הפסד שכר לעבר, שכן התובעת עבדה מס' מועט של חודשים.
סביר להניח כי עם התבגרות הילדים, התובעת יכולה היתה לשוב לעבודה במשרה מלאה, גם עבודתה במשך מספר מועט של חודשים, דווקא בזמן האחרון, עשויה לתמוך בטענתה זו ובמגמה שעלתה ממנה לשוב לעבודה.

חישוב של 4 חודשי עבודתה, כמצוין בנספח 1 ב- ת/6, הוא סה"כ 1,278.115 ₪ בממוצע לחודש:
1657.24+799.57+1380.65+1275.00=5112.46 ₪ סה"כ משכורות בארבעה חודשים.
ולכן הסכום הממוצע לחודש הוא כאמור לעיל-1,278.115 ₪.
סכום זה יש לפצות את התובעת מאוגוסט 91 ועד למתן פס"ד זה, משוערך להיום, ובריבית על מחצית התקופה.
הסכום יישא ריבית והצמדה כדין, מיום מתן פסה"ד.

הפסד השתכרות לעתיד

לטענת התובעת יש לחשב את הפסד ההשתכרות לעתיד על בסיס השכר האחרון משוערך להיום עד הגעת של התובעת לגיל 70.
לטענת הנתבעת, אין כל עילה לפסוק לתובעת הפסד שכר כלשהו.
בהתייחסותה לפגיעה אפשרית בכושר ההשתכרות של התובעת עמדת הנתבעת היא כי את הפיצוי יש לחשב בגובה של 10% נכות.
נכון יהיה לקבוע את גיל הפרישה של התובעת כ-65, באשר אין התובעת נכנסת לאותה קבוצת אנשים המצוינים בע"א 7942/99 עזבון המנוח אבני נ' ביטוח ישיר (פ"ד נה (2) עמ' 515 ד-516 ו לפס"ד) שסביר להניח שיפרשו לגימלאות בגיל 68-70.
אשר על-כן, לעניין השכר לעתיד, יש לחשב עפ"י השכר הממוצע שנקבע לעיל קרי 1,278.115 ₪ עד הגעת התובעת לגיל 65 בהיוון המקובל, ועפ"י אחוזי הנכות של התובעת.
הסכום יישא ריבית והצמדה כדין.
עזרת הזולת וסיעוד לעבר

לטענת התובעת, שנתמכה בחווה"ד המשלימה של ד"ר אברם (ת/2), היא אינה מסוגלת לבצע עבודות משק-הבית כלל. יתרה מזאת, היא אף זקוקה לעזרה ברחצה, הלבשה וכן ליווי ביציאה מהבית. עזרה זו הוערכה בכ-10 שעות ביום.
עפ"י חוו"ד של גב' מענית שלזינגר ב (ת/4) עולה, כי תעריף הסיעוד הוא:
31 ₪ -מחיר לשעה בשעות היום.
38 ₪ - מחיר לשעה בשעות אחה"צ והלילה.
46.5 ₪ - מחיר לשעת עבודה בסופ"ש (יום ו' משעה 16:00 עד למוצ"ש).
גב' בטי עמר בתה של התובעת העניקה עזרה לאמה בבית (ת/5).
לטענת הנתבעת, אין כל מקום לפסוק לתובעת פיצוי בגין עזרת הזולת וסיעוד, שכן כל מגבלה שיש לתובעת בעניין זה נובעת כתוצאה ממחלתה הבסיסית.
לאור קביעתי שלתובעת 70% נכות תפקודית כתוצאה מהמחלה ועל סמך הנתונים לעיל הריני קובעת כי על הנתבעת לפצות את התובעת בראש פרק זה בסכום גלובלי של 220,000 ₪.
הסכום נכון ליום פסה"ד ויישא ריבית והצמדה כדין.

עזרת הזולת וסיעוד לעתיד

השכר הממוצע לשעת עזרה עפ"י חווה"ד של גב' מענית שלזינגר ב (ת/4) הוא 38.5 ₪ לשעה.
התובעת תזקק לעזרה יום-יומית בפעולות התפקוד היום-יומיות האישיות והביתיות.
אשר על-כן אני קובעת 6 שעות עזרה ליום .
סכום הפיצוי ייקבע עפ"י 6 שעות ליום; 7 ימים בשבוע; 4 שבועות בחודש; 12 חודשים בשנה; סה"כ 77,616 ₪ לשנה.
סכום זה יהוון לעתיד, לתוחלת חייה של התובעת, יישא ריבית והצמדה כדין, וישולם ע"י הנתבעת לתובעת.

ניידות לעבר

מוגבלותה של התובעת בניידות אינה מוטלת בספק, היא אף הוגדרה כמוגבלת ע"י המל"ל ונקבעה לה מוגבלות בניידות בשיעור של 60% .
אני מאמצת את חוו"ד של מר משה קצין (ת/3) לענין פיצוי התובעת לעניין ניידות עפ"י תחשיב של רכב 1,300 סמ"ק.
התוצאה לכן היא שבגין ניידות לעבר ישולם לתובעת סכום של 1,000 ₪ לחודש למשך 10 שנים. ובסה"כ 120,000 ₪, משוערך להיום. הסכום ישא ריבית והצמדה כדין, מיום פסה"ד וישולם לתובעת ע"י הנתבעת.

ניידות לעתיד

התובעת תהיה מוגבלת בניידות גם לעתיד, ועל כך יש לפצותה בגין כך.
עפ"י חוו"ד של מר משה קצין (ת/3) עלות הניידות החודשית לעתיד היא של 1,274 ₪ כולל עלות חודשית של מנגנון הנכים.
התחשיב יבוצע בהוון לעתיד, לתוחלת חייה, סה"כ 313,000 ₪ משוערך להיום.
הסכום ישולם ע"י הנתבעת לתובעת וישא ריבית והצמדה כדין מתאריך פסה"ד.

רכישת רכב

לטענת התובעת, יש לחשב את רכישת הרכב הראשון עפ"י הרכב הזול ביותר כקביעת מר משה קצין (ת/3) בשערוך להיום ובסך של 55,000 ₪.
התובעת הציגה קבלות בגין רכישת רכב (נספח 11 לת/6).
הנתבעת, לא התייחסה לראש נזק זה, בסיכומיה.
רכישת רכב אינה רלבנטית למחלתה של התובעת, באשר רכב הינו מסוג הרכישות הנפוצות אותן רוכש כל אחד, אם הדבר מתאפשר לו, בין חולה ובין בריא.
ברם, יש לפצות את התובעת בשל מחלתה כאמור בעבור תוספות לרכב, כמצוין בקבלות המובאות בנספח 11 ל-(ת/6), דהיינו:
מאיץ לרגל שמאל ומחסום לרגל ימין, בסך 1,026 ₪ משוערך להיום.
הסכום ישא ריבית והצמדה כדין, וישולם ע"י הנתבעת לתובעת.

לימודי-נהיגה

לטענת התובעת, שאף הציגה קבלות בעניין זה, עלות שיעורי הנהיגה שנטלה משוערכים עפ"י קבלות שהוצגו בנספח 11 ל-(ת/6). 12,000 ₪ להיום.
הנתבעת, לא התייחסה לראש פרק זה, בסיכומיה.
לימודי הנהיגה של התובעת אינם חייבים להיות פועל יוצא של רכישת מכונית עקב המחלה. לימודי-הנהיגה נבעו מרצונה של התובעת לנהוג אך אין הם מתבקשים לשם "רפואתה".
אשר על כן אני דוחה את התביעה בראש פרק זה.

הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר

לטענת התובעת, היא נאלצה לשלם מכיסה בעבור רופאים פרטיים אשר אבחנו כראוי את מחלתה. היא שילמה בעבור אביזרים רפואיים שאינם בסל הבריאות, ואף שלמה השתתפות עצמית בעבור חלק מהאביזרים שבסל הבריאות. כמו-כן נסעה במוניות בשל מוגבלותה.
התובעת צרפה קבלות בגין חלק מהוצאות אלו.
הנתבעת, לא התייחסה לראש נזק זה, בסיכומיה.
אין לי ספק שהתובעת אכן הוציאה הכספים הן לנסיעות והן לטיפולים רפואיים. על סמך מה שהוצג והינו חלקי ועל דרך האומדנא אני קובעת כי הנתבעת תשלם לתובעת סכום של 40,000 ₪.
הסכום נכון ליום פסה"ד וישא ריבית והצמדה כדין.

הוצאות רפואיות ונסיעות לעתיד

ראש הפרק של ניידות לעתיד, כולל גם חישוב הוצאות בגין נסיעות לעתיד. מכאן שיש להתיחס רק לתוספת ההוצאות הרפואיות לעתיד המתבקשת. אני אומדת ראש נזק זה בסכום של 25,000 ₪, כסכום גלובלי משוערך להיום.
הסכום ישא ריבית והצמדה כדין, וישולם ע"י הנתבעת לתובעת.

התאמת דיור

לטענת התובעת, בשל מוגבלותה נוצר הצורך להחליף דירה, שכן דירתה הקודמת הייתה בקומה שלישית על עמודים (נספח 11 לת/6). היא עשתה כן. עלות החלפת הדירה הינה 83,000$; יש בדירה חדר נוסף על קודמתה ומעלית ישירות מהחנייה.
לטענת הנתבעת, התובעת נאלצה לעבור דירה בשל מחלתה הבסיסית ולא בשל ההחמרה במצבה. יתרה מזאת, דירתה החדשה גדולה יותר, משיקולים שאינם רלוונטיים למחלתה.
נכונים בעיני דברי הנתבעת לעניין גודל הדירה שאינו רלוונטי למחלתה של התובעת. אך יש לזכור כי בדירתה החדשה יש לתובעת מעלית מהחנייה ועד לקומת-דירתה.
אשר על-כן, אני קובעת פיצויים ממוצעים עפ"י דרישות הצדדים.
מאחר והתובעת מציעה 55,000$ ואילו הנתבעת 50,000 ₪ שהם כ- 10,000$, אזי הסכום הממוצע הוא 32,500$ בשווה ערך שקלי. הסכום ישוערך להיום, ישא ריבית והצמדה כדין, וישולם ע"י הנתבעת לתובעת.

סוף דבר

מסך כל הפיצויים לעיל יש להפחית את כל התשלומים שקבלה התובעת ו/או עשויה לקבל מהמל"ל משוערכים כנ"ל, ליום ביצוע התשלום.
בנוסף, הנתבעת תשלם לתובעת שכ"ט עו"ד בסך 15% מסכום פס"ד זה וכן את הוצאות המשפט אותם ישום הרשם.
הסכומים ישאו ריבית והצמדה כדין.

     







לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. כריתת חוליות

  2. שבר בזיז חוליה

  3. שבר פיצוץ בחוליה L5

  4. ציסטה שקית נוזלים חוליות בגב

  5. ספונדילוזיס של חוליות - ניתוח

  6. פסקי דין לקיבועה חוליות

  7. שבר בחוליה בגב - כמה אחוזי נכות ?

  8. שבר במרווח בין חוליות L2-L3

  9. פיצויים בגין שבר בגוף חוליה שהתרפא

  10. ניתוח קיבוע חוליות עמוד שדרה – אחוזי נכות

  11. שברים בחוליות עמוד השדרה בתאונת דרכים

  12. אי קביעת אחוזי נכות עבור שבר בחוליה - ערעור על החלטת ועדה רפואית לעררים

  13. תאונת דרכים: שינויים ניווניים קשים, ספונדילוטיס, וחשד לספונדילוטיס בחוליות L4-L5

  14. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון