פסק-דין 1. לפניי ערעור לפי סעיף 51 לפקודת רופאי השיניים (נוסח חדש), תשל"ט- 1979 (להלן - פקודת רופאי השיניים או הפקודה). הערעור מכוון כנגד החלטת משיב 2, מכוח הסמכות שהואצלה לו על ידי משיב 1, להתלות את רישיון רופא השיניים של המערער לתקופה של שלושה חודשים בהתאם להוראות סעיף 45 לפקודה. הצדדים להליך 2. המערער הוא רופא שיניים במקצועו. המשיב 1, שר הבריאות (להלן - המשיב), הוא הגורם המוסמך, לפי סעיף 45 לפקודה, לנקוט בסנקציה משמעתית כלפי רופא שיניים שעשה את אחד המעשים המנויים בסעיף זה. משיב 1 האציל את הסמכות האמורה למשיב 2, כב' הנשיא (בדימוס) ורדי זילר. משיבה 3 (להלן - הועדה), היא הועדה שתפקידה, בהתאם לסעיף 47 לפקודה, לקיים שימוע לרופא שיניים שהוגשה נגדו קובלנה משמעתית, ולהגיש על כך דין וחשבון בכתב לשר הבריאות. עיקרי העובדות וההליכים 3. ביום 25.5.05 הגיש המשנה למנכ"ל משרד הבריאות קובלנה כנגד המערער. קובלנה זו הוגשה בעקבות שתי תלונות מטעם שתי מטופלות של המערער שנתקבלו אצל המשיב, האחת בשנת 1998 (גב' חן) והאחרת בשנת 1999 (גב' צדקה). במסגרת התלונה הראשונה יוחסו למערער ביצוע של טיפול שורש "לקוי ביותר" בשן 37, ביצוע של טיפול שורש לקוי בשיניים 13 ו- 11, וביצוע של טיפול שורש קצר מידי בשן 21. המדובר בטיפולים שבוצעו בשנת 1998. במסגרת התלונה השנייה יוחסו למערער אבחנה לא נכונה של מצב הפה של המטופלת ותכנון וביצוע של תוכנית טיפולית לא מתאימה. המדובר בטיפולי שורש ושתל שבוצעו בשנים 1992-1993. בנוסף, לגבי הטיפול בשתי המתלוננות, יוחס למערער ניהול לקוי של רישומים רפואיים. לבסוף, נטען גם כי המערער לא השיב למספר פניות של המשיב בנוגע לתלונה נוספת שהוגשה נגדו. על פי הקובלנה, מעשים אלו של המערער עלו כדי חוסר יכולת או רשלנות חמורה כמשמעותם בסעיף 45(3) לפקודת רופאי השיניים. עוד נטען כי המערער נהג באופן שאינו הולם רופא שיניים, דבר המהווה עבירת משמעת לפי סעיף 45(1) לפקודה, וכי הפר הוראה מהוראות זכויות החולה, תשנ"ו-1996 (להלן - חוק זכויות החולה), דבר המהווה עבירת משמעת לפי סעיף 45(7) לפקודה. 4. הקובלנה נבדקה על הועדה, בהרכב שכלל שני רופאי שיניים ועורך דין. הועדה קיימה ארבע ישיבות בהן נכחו המערער ובא-כוחו. חברי הועדה שמעו את המערער וכן עדים מטעם הקובל וקיבלו לעיונם חומר רפואי הנוגע לתלונות. ביום 17.7.05 החליטה הועדה להמליץ על הרשעת המערער בעבירות המשמעת שיוחסו לו. הועדה קבעה כי המערער לא ניהל רשומות רפואיות כנדרש וכי הדבר מהווה הפרה של חוק זכויות החולה, אשר היה בתוקף בעת הטיפול בגב' חן. אשר לטיפולים בשתי המתלוננות, הועדה קבעה כי מדובר בטיפולים שבוצעו ברשלנות חמורה ואשר נכנסים לגדרו של סעיף 45(3) לפקודה. אשר לאי-מתן מענה לפניות משרד הבריאות, הועדה ציינה כי נסיבותיו האישיות של המערער, שהתמודד במשך תקופה מסוימת עם מחלתו של אביו, יכולות לספק הסבר רק לגבי חלק מהתקופה שבמהלכה נמנע המערער מלהשיב לפניות משרד הבריאות. אשר לעונש, המלצת הועדה הייתה כי יוטל על המערער עונש של התליית הרישיון למשך שלושה חודשים. על פי האמור בהחלטת הועדה, במסגרת המלצתה לעניין העונש נלקחו בחשבון נסיבותיו האישיות של המערער. עם זאת, מן הראוי לציין כי המלצת הועדה ניתנה לאחר שנקבע כי יש להרשיע את המערער בעבירות המשמעת שיוחסו לו, ובלא שנתאפשר למערער להביא ראיות לעניין העונש לפניי הועדה, וזאת עקב נסיעת יו"ר הועדה לחו"ל לתקופה ממושכת. 5. ביום 2.8.05 אימץ משיב 2 את המלצת הועדה לעניין הרשעת המערער. אשר לטיב הטיפול בשתי המתלוננות, משיב 2 ציין כי הועדה, שכללה שני רופאי שיניים, נתנה המלצתה על בסיס צילומים וחומר רפואי, ולעניין אחת המתלוננות גם על בסיס חוות דעת של עד מומחה. לפיכך החליט משיב 2 לקבל את המלצת הועדה לעניין זה. אשר לאי-ניהול רשומות רפואיות כנדרש, משיב 2 ציין כי המערער הודה בכך. אשר לאי-מתן מענה לפניות שר הבריאות, משיב 2 עמד על החשיבות שבשיתוף פעולה של רופא שיניים עם הגורם שמתפקידו לפקח על פעילות רופאי השיניים. משיב 2 הוסיף וציין כי נסיבותיו האישיות של המערער, שהיה טרוד באותו זמן במחלת אביו, יכולות אמנם להקל על חומרת העבירה האתית הגלומה בכך, אך לא לבטלה כליל. אשר לעונש, לאחר שאפשר למערער לטעון טיעוניו לעונש באמצעות תצהירים, החליט משיב 2, במסגרת צו משלים שפרסם, להעמיד את תקופת התליית הרישיון על תקופה של חודשיים. משיב 2 ציין כי החליט על הקלה בעונש שהומלץ על ידי הועדה עקב המחדל שנפל בהתנהלותה, כשלא שמעה את טיעוניו של המערער לעונש, בטרם נתנה החלטתה. 6. המערער לא השלים עם החלטה זו והגיש את הערעור שלפניי. עיקרי טענות המערער 7. ערעורו של המערער מכוון הן כנגד הרשעתו בעבירות המשמעת שיוחסו לו והן כנגד חומרת העונש שהוטל עליו. אשר להרשעה, טענתו הראשונה של המערער היא כי שר הבריאות לא היה רשאי להאציל סמכותו לפי סעיף 45 לפקודה למשיב 2, ומשכך, החלטת משיב 2 להתלות את רישיונו נתקבלה בחוסר סמכות ודינה בטלות. לטענת המערער, מפקודת רופאי השיניים משתמעת כוונה לפיה החלטה לפי סעיף 45 לפקודה צריכה להתקבל על ידי שר הבריאות עצמו, ולכן לא ניתן להאצילה לפי סעיף 33 לחוק יסוד הממשלה. לתמיכה בטענה זו מפנה המשיב לע"א 4693/90 סוסאן נ' שר הבריאות פ"ד מ"ו(1), 309 (1991); וע"א 50/91 סבין נ' שר הבריאות, פ"ד מ"ז(1), 27 (1993). בנוסף, לטענתו, האצלת הסמכות לשופט בדימוס כמוה כנטילת סמכות שיפוטית מבית המשפט, שהוא המוסמך לפי הפקודה לדון בערעור על החלטת שר הבריאות, וגם מסיבה זו היא אסורה. לגופו של עניין טוען המערער, באשר לטיפול שהעניק לגב' אסנת חן, כי לפני הועדה לא הובאו ראיות כלשהן שיש בהן כדי לבסס ממצא של רשלנות בנוגע לטיפול זה, לא כל שכן מעבר לכל ספק סביר כפי שנדרש לשיטתו בהליך משמעתי. לטענת המערער, ממצאי הועדה בוססו אך ורק על התרשמות כללית של חברי הועדה. לדבריו, אף אם היה כשל כלשהו בטיפול שהעניק לגב' חן, לא היה זה כשל שהגיע כדי רשלנות, לא כל שכן רשלנות חמורה או חוסר יכולת. המערער מציין כי גם פרופ' קרדש, המומחה שהעיד מעם הקובל בעניין זה, שקבע כי הטיפול שביצע המערער לא היה "קליניק אקספטבל" בגלל מצב החניכיים, לא שלל כי יתכן שמצב החניכיים היה כך עוד לפני הטיפול. אשר לטיפול שניתן לגב' צדקה, לטענת המערער במקרה זה ברור על פניו כי לא בוססה רשלנות חמורה מצדו, וזאת בהעדר עדות מומחה. ד"ר מוטשניק שהעידה מטעם הקובל, לא רק שאינה עדה מומחית, אלא אף אינה זו שטיפלה בתלונה כאשר הוגשה למשרד הבריאות. לדברי המערער, ד"ר מוטשניק כלל לא זכרה את הפרשה. בעדותה היא סיפרה אמנם כי היא זוכרת שמצב הפה של גב' צדקה היה גרוע, אך בכך אין כמובן כדי להוות ראיה לכך שהמערער העניק לה טיפול רשלני. אשר לאי-ניהול רשומות רפואיות בהתאם לדרישות חוק זכויות החולה, לטענת המערער, חוק זה טרם נחקק בזמן הטיפול בגב' צדקה, ונכנס לתוקף רק זמן קצר לפני הטיפול בגב' חן, כך שהוראותיו טרם הוטמעו בשלב זה. המערער מוסיף כי אמנם הרשומות שניהל "אינן מאה אחוז", אך אין המדובר במקרה של רופא שלא ניהל כלל רשומות, או שניהל רשומות שלחלוטין אינן מדויקות. אשר לאי-מתן מענה לפניות משרד הבריאות, המערער הסביר זאת בכך שהיה שרוי באותה עת באבל בגין מות אביו. לדבריו, לאחר שהתאושש, השיב לפניות משרד הבריאות והסביר את העיכוב במתן תשובתו. לטענת המערער, ברי כי אם הייתה זו הטענה היחידה כלפיו כלל לא הייתה מוגשת נגדו קובלנה. לבסוף טוען המערער כי כתב הקובלנה נוסח באופן בלתי הוגן, כך שתחילה מתוארים כל המעשים המיוחסים לו ולאחר מכן מתוארת שורה של עבירות, כאשר לא ברור בגין איזה מעשה מיוחסת לו כל אחת מהעבירות. בפרט תוקף המערער את האשמתו בעבירה לפי סעיף 45(3) לפקודה, שעניינה רשלנות חמורה או חוסר יכולת. לטענת המערער, מדובר בעבירה שיש לייחסה רק לרופא שסטה במידה משמעותית מסטנדרט סביר של טיפול, או למי שהטיפול שביצע מעיד על חוסר יכולת לעסוק ברפואת שיניים, ואין לעשות בה שימוש לעניין טיפול שהוא טיפול כושל "סתם". לתמיכה בטענה זו מפנה המערער לע"א 3425/90 פינסטרבוש נ' שר הבריאות, פ"ד מו(1) 321 (1991). 8. לעניין העונש טוען המערער כי היה על הועדה ומשיב 2 להתחשב בנסיבותיו האישיות. המערער מציין כי במרוצת השנים טיפל באלפי מטופלים, לשביעות רצונם המלאה וכי מעולם לא הוגשה נגדו קובלנה או תלונה נוספת מלבד הנוכחית, כי עבר מספר השתלמויות מקצועיות וכי הוא המפרנס היחיד לא רק של אשתו וילדיו אלא גם של אחותו האלמנה וילדיה ושל אימו. עוד טען המערער כי במהלך בירור הקובלנה שיתף פעולה באופן מלא עם הוועדה, וזו אף מצאה לנכון לציין את הגינותו כאשר הודה בכשלים מסוימים שנפלו בהתנהלותו. בנוסף העלה המערער את הטענות שטען לעניין אי-ניהול רשומות רפואיות כנדרש ואי-מתן מענה לפניות משרד הבריאות גם במסגרת טיעוניו לעניין העונש. לטענת המערער, בנסיבות העניין, וגם אם לא תבוטל הרשעתו בעבירות שיוחסו לו, יש לבטל את עונש ההתליה שהוטל עליו, שיפגע קשות בפרנסתו ובמוניטין שלו, ולהסתפק בעונש של נזיפה או התראה. עיקרי טענות המשיבים 9. לטענת המשיבים, החלטת משיב 2 ניתנה בסמכות, על בסיס המלצת הועדה, והיא סבירה ומידתית. המשיבים טוענים כי סמכות שר הבריאות לפי סעיף 45 לפקודה הואצלה כדין למשיב 2. לטענתם, חוק יסוד: הממשלה מאפשר לשר להאציל סמכות שהוענקה לו בחוק, למעט סמכות להתקין תקנות או כאשר משתמעת כוונה אחרת מהחוק המסמיך. במקרה הנוכחי אין המדובר בסמכות להתקין תקנות ולא משתמעת כוונה אחרת מהחוק המסמיך, ולכן לא הייתה כל מניעה להאציל את הסמכות. המשיבים מוסיפים וטוענים כי המערער לא הראה כל עילה להתערבות בהחלטה להתלות את רישיונו. הועדה שהמליצה על ההתלייה היא וועדה ששניים מחבריה הם בעלי מומחיות מקצועית בתחום רפואת השיניים, ואשר בחנה את הראיות מכלי ראשון. מסיבות אלו, ככלל, בית המשפט אינו נוטה להתערב במסקנותיה של הועדה, לא לעניין הכרעת הדין ולא לעניין העונש, ואין לעשות כן גם במקרה הנוכחי. דיון והכרעה 10. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובהחלטות הרלוונטיות הגעתי למסקנה כי דין הערעור ככל שהוא נוגע להרשעת המערער להידחות, אך כי דין הערעור על חומרת העונש להתקבל. הערעור על הרשעת המערער 11. פתח דבר יש לדחות את טענת המערער לפיה ההחלטה בעניינו נתקבלה בחוסר סמכות שכן שר הבריאות אינו רשאי להאציל את סמכותו לפי סעיף 45 לפקודה. על פי סעיפים 33(ב) ו- 33(ד) לחוק יסוד: הממשלה, רשאי שר להאציל סמכות המוקנית לו בחוק לעובד ציבור, ובלבד שאין מדובר בסמכות להתקין תקנות ולא משתמעת כוונה אחרת מהחוק המסמיך. החוק המסמיך הרלוונטי למקרה הנוכחי הוא פקודת רופאי השיניים. הפקודה אינה אוסרת באופן מפורש על האצלת הסמכות הקבועה בסעיף 45 לפקודה, ובניגוד לטענת המערער שנטענה באופן סתמי, גם לא משתמעת ממנה כוונה לאסור על כך. בנוסף, אין מדובר בסמכות להתקין תקנות. משכך, אין כל מניעה כי שר הבריאות יאצול את סמכותו לפי סעיף 45 לפקודת רופאי השיניים. יצוין כי גם בפסקי הדין אליהם הפנה המערער לעניין זה אין כדי להועיל לו. באותם פסקי דין אמנם נקבע כי שר הבריאות, אשר לו מוקנית הסמכות לעניין הטלת סנקציה משמעתית על רופא, הוא שצריך לקבל את ההחלטה לעניין זה. ואולם, דברים אלו נאמרו לעניין חובתו של שר הבריאות להימנע מלאמץ את המלצת הועדה המייעצת לו בעניין הטלת סנקציה משמעתית על רופא בלא שהפעיל שיקול דעת עצמאי בנושא. מדברים אלו אין להסיק כי שר הבריאות אינו רשאי להאציל את סמכותו לפי סעיף 45 לעובד ציבור. לא למותר להוסיף כי טענה דומה בנוגע להאצלת סמכויות נדחתה לאחרונה במפורש על ידי מותב אחר של בית משפט זה (ר' ע"ש (ירושלים) 5061/05 לומקין נ' שר הבריאות, תק-מח 2007(1), 10940 (2007)). אשר לטענה לפיה מדובר בנטילה של סמכות מעין שיפוטית, מה שאסור לפי סעיף 34 לחוק יסוד: הממשלה, טענה זו כלל אינה ברורה ואין לקבלה. שר הבריאות האציל את סמכותו המעין שיפוטית, המוקנית לו בסעיף 45 לפקודה, לכב' הנשיא (בדימוס) ורדי זילר. סמכות זו, גם לאחר ההאצלה האמורה, עדיין נתונה לביקורתו של בית משפט זה לפי סעיף 51 לפקודה. מכאן שלא ניטלה סמכות מעין שיפוטית כלשהי על ידי שר הבריאות. 12. אשר לטענות המערער לפיהן הקביעות כי פעל ברשלנות חמורה במסגרת הטיפולים שהעניק לגב' חן ולגב' צדקה לא נתמכו בראיות, ולכן ממילא לא בוססו במידה הנדרשת, לא ראיתי לנכון לקבלן. אשר לגב' חן, בפני הועדה, ששניים מחבריה הם רופאי שיניים בעלי ידע וניסיון בתחום, עמדה חוות דעתו של פרופ' קרדש, מומחה בתחום שיקום הפה. פרופ' קרדש אף העיד בפני הועדה. לדבריו, "טיב הטיפול (שניתן על ידי המערער לגב' צדקה - מ.א) לא היה קליניקל אקספטבל בגלל מצב החניכיים, בגלל חוסר איזון של הגשרים, בגלל השחזות שלא היו ברטנקיביות (כך במקור - מ.א), ובגלל שהכתרים היו קצרים, או פחות מ- 17, וגם הקונטרה שלהם לא הייתה בסדר, הם היו סגורות שלא מאפשר ניקוי. גם היה אובר היין שמצאתי על שתי שיניים בעצם 16 ו- 17. הייתה עששת גם בשן 16 מתחת לכתר שאיך הגיע לשם אני לא יודע, כי אני לא הייתי מצפה שזה יקרה במשך חודש אחרי הטיפול. לכן זו דעתי." (ר' פרוטוקול ישיבת הועדה מיום 11.3.04, עמ' 11). לאורך עדותו לפני הועדה חזר פרופ' קרדש מספר פעמים ובאופן חד משמעי על דעתו המקצועית לפיה הטיפול שהעניק המערער לגב' חן היה לקוי. אכן, פרופ' קרדש העיד במונחים רפואיים מקצועיים ולא במונחים משפטיים של "רשלנות חמורה", ואולם, מקום בו חברי הועדה, שלהם ידע מקצועי בתחום, קבעו שמהתיאור הנ"ל עולה כי מדובר בטיפול שבוצע ברשלנות חמורה, לא ראיתי מקום להתערב במסקנה זו, או לקבוע כי לא בוססה ברף הראייתי הנדרש. אין לקבל גם את טענותיו הנוספות של המערער לפיהן מעדותו של פרופ' קרדש עולה כי יתכן כי מצב החניכיים נגרם ללא כל קשר לטיפול שהעניק המערער לגב' חן, וכי יש לייחס את איכותו הירודה של הטיפול לכך שמדובר רק בהדבקה זמנית. בכך נתפס המערער לאמירות שוליות בעדותו של פרופ' קרדש, בעוד שבמקומות אחרים בעדותו ציין פרופ' קרדש כי מדובר במצב שבו לא היה מקום להדביק את העבודה אפילו באופן זמני, כי אין זה סביר כי דלקת החניכיים התפתחה ללא קשר לטיפול שהעניק המערער למתלוננת, וכי בכל מקרה הטיפול הלקוי של המערער לכל הפחות החמיר את דלקת החניכיים. אשר לטיפול שהעניק המערער לגב' צדקה, אכן, לפני הועדה לא עמדה חוות דעת מומחה לעניין זה. עם זאת לפני חברי הועדה עמדו צילומים של פיה של המתלוננת והמערער עצמו העיד בפניהם ארוכות לעניין זה והסביר לועדה את אופי הטיפול שהעניק למתלוננת. למעשה, המערער עצמו הודה כי הטיפול שהעניק למתלוננת היה לקוי. המערער הסביר זאת בכך שהדבר נעשה בהסכמת המתלוננת, שלא רצתה לשלם עבור טיפול יקר יותר, ובעצתו של רופא שיניים אחר שהכיר את תחום ההשתלות טוב יותר ממנו (שכן הוא עצמו היה באותה תקופה רופא שיניים מתחיל וחסר ניסיון). לדבריו, היום הוא "בשום פנים ואופן" לא היה מסכים לבצע טיפול כזה והיה מתעקש על ביצוע הטיפול הנכון או נמנע בכלל מלבצע טיפול (ר' פרוטקול הועדה מיום 28.3.05, עמ' 48). מכאן שלא ניתן לומר כי לפני הועדה לא עמדה תשתית עובדתית לקביעת ממצאיה לפיהם פעל המערער באופן הנכנס בגדר סעיף 45(3) לפקודה. לעניין זה אין לקבל את טענות המערער לפיהן קיים פסול בהתנהלות הועדה בשל העובדה כי היא מבססת מסקנותיה על התרשמות חבריה, אותם אין באפשרות הנקבל לחקור. אמנם, על הועדה לבסס את המלצתה לשר הבריאות על תשתית עובדתית ראויה, ובכלל זה שמיעת הנקבל. עם זאת, אך מובן הוא כי הועדה, שלא בכדי שניים מחבריה הם בעלי ידע מקצועי בנושא רפואת שיניים, רשאית, ואף נדרשת, להעריך את אותה תשתית עובדתית תוך שימוש בידע המקצועי ובכלים המקצועיים המצויים בידיה. במקרה הנוכחי הועדה התבססה כאמור על צילומים ועל הסבריו של המערער עצמו בנוגע לטיפול והגיעה למסקנה לפיה האבחון שבוצע למטופלת על ידי המערער היה לקוי והתוכנית הרפואית כפי שתוכננה ובוצעה הייתה בלתי מתאימה. מדובר במסקנה מקצועית של הועדה (שנתקבלה על ידי משיב 2), ולא ראיתי כל עילה להתערב בה. לא למותר לציין כי המערער עצמו, מעבר לטענותיו (שכאמור אינן מקובלות עליי) לפיהן לא עמדה בפני הועדה, לעניין שתי המטופלות הנ"ל, תשתית עובדתית עליה ניתן היה לבסס הקביעה כי פעל ברשלנות חמורה, לא הציג לפני בית משפט זה גרסה משלו לעניין הטיפולים שהעניק לאותן מטופלות ולא הסביר לגופו של עניין מדוע ממצאי הועדה אינם נכונים. 13. אשר לאי מתן מענה לפניות משרד הבריאות, מקובלת עלי מסקנת הועדה ומשיב 2 לפיה מדובר בהתנהגות שאינה הולמת רופא שיניים, וזאת אף לאחר שהבאתי בחשבון את נסיבותיו האישיות של המערער שעסק לאורך חלק מהתקופה הרלוונטית בטיפול באביו. 14. אשר לאי-ניהול רשומות רפואיות כנדרש על פי חוק זכויות החולה, הרי שככל שהדבר נוגע לרשומות שעניינן הטיפול בגב' חן, מדובר בטיפול שבוצע לאחר כניסת חוק זכויות החולה לתוקף, כך שהיה על המערער לנהל רשומות רפואיות בהתאם לדרישות החוק. המערער אינו מכחיש כי לא עשה כן, ודי בכך כדי להביא להרשעתו בעניין זה. טענת המערער לפיה בשלב זה טרם הופנמו הוראות החוק הנה רלוונטית, אם בכלל, לעניין העונש ולא לעניין ההרשעה. 15. אשר לטענת המערער לעניין ניסוח הקובלנה - אכן, מן הראוי כי ניסוח הקובלנה יכלול תיאור של כל מעשה המיוחס לנקבל, בצוין עבירת המשמעת הרלוונטית (ולא כפי שהדבר נרשם בקובלנה הנוכחית, שם הובא תחילה פירוט כל המעשים שיוחסו למערער ולאחר מכן פירוט כל עבירות המשמעת שיוחסו לו). עם זאת, במקרה הנוכחי ברור כי עבירת המשמעת של התנהגות שאינה הולמת רופא לפי סעיף 45(1) לפקודה יוחסה למערער בגין אי-מתן מענה לפניות משרד הבריאות, עבירת המשמעת של הפרת הוראות חוק זכויות החולה לפי סעיף 45(7) לפקודה יוחסה למערער בגין הרישומים הרפואיים הלקויים שניהל, והעבירה של רשלנות חמורה לפי סעיף לפקודה 45(3) יוחסה לו בגין טיב הטיפול שהעניק למטופלות חן וצדקה. לפיכך, אין לומר כי הגנת המערער נתקפחה בשל אופן ניסוח הקובלנה על ידי משרד הבריאות. הערעור על חומרת העונש 16. המערער הורשע בעבירות משמעת שעניינן אי-מתן מענה לפניות משרד הבריאות בקשר לתלונות שנתקבלו בנוגע לתפקודו המקצועי, ניהול לקוי של רישומים רפואיים ומתן טיפול לקוי מבחינה מקצועית. מדובר במעשים הראויים לענישה שיהא בה כדי להרתיע את המערער ורופאי שיניים אחרים מהתנהגות דומה, תדרבנם לנהוג באופן מקצועי ותחזק את אמון הציבור ברופאי השיניים. עם זאת, במקרה הנוכחי מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות הקלת מה בעונשו של המערער. 17. לעניין נסיבותיו האישיות של המערער, יש להתחשב במיוחד במצבו המשפחתי המיוחד של המערער המפרנס מלבד את משפחתו הקרובה גם את אמו ומשפחתה של אחותו. כן יש להתחשב בכך שהמערער שיתף פעולה עם הועדה לאורך הדיונים, לקח אחריות על מעשיו, והודה גם בעובדות שאינן נוחות לו. כנסיבות מיוחדות לקולא אני מתחשבת בכך שהמעשים בהם הורשע המערער בוצעו בשנים 1992, 1993 ו- 1997, כאשר רק בשנת 2005 מצא משרד הבריאות לנכון להגיש קובלנה כנגד המערער. תגובת המשיבים לערעור נעדרה כל התייחסות למחדל זה. הגשת הקובלנה שנים לאחר המועד שבו בוצעו עבירות המשמעת (ושנים לאחר שנתקבלו אצל משרד הבריאות התלונות כלפי המערער) לא רק מקשה על בירור הקובלנה ועלולה במקרים מסוימים להפחית מהאפקטיביות של הענישה המשמעתית, אלא גם פוגעת כשלעצמה בנקבל, השרוי לאורך כל אותה תקופה באי-וודאות באשר לגורלו המקצועי. פגיעה זו בנקבל יש לקחת בחשבון לעניין חומרת העונש בעת הטלת עונש משמעתי על הנקבל. סוף דבר 18. נוכח האמור לעיל, הערעור מתקבל במובן זה שהעונש שהוטל על המערער יופחת לעונש של נזיפה. 19. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. רפואהערעורשינייםרופאי שיניים