פסק דין ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש השלום בהרצליה (כב' השופט מאיר שנהב) לפיו נדחתה תביעת המערערת בגין נזק שנגרם לה כתוצאה מטיפולו הרפואי של המשיב. העובדות המערערת הגישה תביעת נזיקין נגד המשיב בגין רשלנות בעקבות ניתוח קוסמטי באפה. המערערת פנתה למשיב לשם ניתוח לשינוי אפה ועיבוי שפתיה. הניתוח בוצע ביום 25.10.01 ויום לאחריו היא שוחררה לביתה. לטענתה לאחריו החלה לסבול מנפיחות וכאבים עזים. פניותיה לקבלת סיוע מהמשיב לא נענו, שכן נאמר לה שהמשיב עזב את ישראל ויצא לחו"ל. המערערת טענה כי באזור הניתוח התפתחה מורסה, והיא נאצלה לפנות לטיפול רפואי בבית חולים, אושפזה בו למשך 4 ימים, שם בוצע ניתוח לניקוז המורסה. כתוצאה מניתוח זה, נטען כי נותרה באפה צלקת גסה שהצריכה ניתוחים נוספים לתיקון נזקיה. לדברי המערערת טיפולו הכושל של המשיב גרם להשחתת מראה פניה, לפגיעה במערכת יחסיה עם בן זוגה, לחוסר בטחון עצמי ולפגיעה בתפקודה ובכושר עבודתה. כן נפגעו רקמות באפה ונותרה בו צלקת שהצריכה ניתוח חוזר לתיקון הנזק. המשיב הפר את חובתו על פי הדין ולא מסר לה הסבר מספיק באשר לניתוח וסיכוניו. המשיב דחה את טענות המערערת, הכחיש אותן וציין כי טופלה על ידו באורח מקצועי ולחילופין באורח סביר. לפני ביהמ"ש הונחו שש חוות דעת רפואיות. מטעם המערערת - הוגשה חוות דעת המומחה פרופ' רוזנברג אשר קבע כי המערערת נותרה עם נכות רפואית צמיתה בשיעור של 20% בגין צלקת גסה בגשר האף; דר' א. מרינזון פסיכיאטרית אשר טענה כי למערערת נכות נפשית כתוצאה מהניתוח; מטעם המשיב הוגשה חוות דעת דר' י. גולן כירורג פלסטי שקבע כי למערערת נכות צמיתה בשיעור של 5% בגין צלקת עדינה הניתנת לשיפור על ידי כריתה ושיוף קל; דר' מ. ברוך פסיכאטר אשר קבע כי אין מקום לקביעת נכות נפשית. מטעם ביהמ"ש דר' מ. טופז כירורג פלסטי אשר קבע כי למערערת נותרת נכות צמיתה בשיעור של 5% בגין צלקת בגשר האף ו- 5% נכות צמיתה בגין קמט של הנחיר מימין הגורם להפרעה בנשימה ושאיפה עמוקה; פרופ' טיאנו פסיכאטר קבע כי למערערת לא נותרה נכות פסיכאטרית, עם זאת נותרה לה נכות של 20% בגין הפרעה פסיכונוירוטית ישנה ו- 10% בגין הפרעה פסיכונויורוטית באופן בינוני ל- 5 שנים. בית משפט השלום לאחר שעיין בכתבי הטענות, בחוות הדעת הרפואיות, תצהירי עדים, עדויות ומוצגים וכן חקירת עדים ומומחים קבע כי המערערת לא עמדה בנטל הראייתי הנדרש להוכחת טענותיה ולכן דחה את תביעתה. הוא קבע כי התרשם שהמערערת מניפולטיבית, אינה אמינה ובעדותה נתגלו סתירות מהותיות המקעקעות את יסודותיה. בניגוד לטענותיה הודתה המערערת כי המשיב עשה מאמץ והשתדל לסייע ואף הגיע לבדוק אותה בבית הוריה, שם שהתה. באשר לבן זוגה, אשר לטענתה נפרד ממנה עקב תוצאות הניתוח, הודתה בחקירתה כי הקשר עמו עדיין נשמר. גם לענין עיסוקה, התברר כי למרות טענתה כי הניתוח ותוצאותיו פגעו בה בהכשרתה כמדריכת אירובי, סיימה את הכשרתה לאחר הניתוח ואף החלה לעבוד בעיסוק זה. מכל מקום קובע ביהמ"ש כי קל היה לחוש במהלך חקירתה, כי עדותה מגמתית ונפתלת והיא מותירה רושם "כשל מי המנסה לערפל ולטייח עובדות, במגמה לנסות ולהסתיר את האמת ולזכות מן ההפקר". אשר למשיב מציין ביהמ"ש כי הלה הניח תשתית ראייתית משכנעת, מבוססת ובעלת משקל להדיפת טענותיה של המערערת. הוא הותיר רושם אמין, עקבי ותשובותיו ניתנו בבטחון וללא ניסיון התחמקות או טיוח. עוד נפסק כי המערערת חתמה על טפסי הסכמה לניתוח לאחר קבלת מידע נאות ומספיק וכי הסכימה לטיפול ולניתוח בעקבות המידע הנאות. ביהמ"ש ציין גם כי שוכנע שהקשר של המשיב עם המערערת לא נותק עד צאתו לחו"ל והמערערת יכלה הייתה להתייעץ עמו ולקבל את טיפולו. וכן המשיב פעל בחסות מרפאה שהעניקה לו גיבוי רפואי על ידי רופאים אחרים אליהם יכלה המערערת לפנות לקבלת סיוע בעת שהותו בחו"ל. סיכומו של דבר, שוכנע ביהמ"ש שהמשיב טיפל במערערת כדבעי ובאופן סביר למדי וכי לא התרשל במעקב אחר מצבה והחלמתה לא הוכח כי זנח אותה והותירה ללא השגחה רפואית גם כשיצא לחו"ל. ביהמ"ש הדגיש כי המערערת לא טענה לרשלנות המשיב בביצוע הניתוח ועיקר טענותיה התמקדו באי מסירת מידע מספיק קודם להסכמתה לניתוח וכן טענה לטיפול רשלני של המשיב במעקב אחר מצבה שלאחר ניתוח. כל אלה נבחנו כאמור על ידי ביהמ"ש ונדחו מהנימוקים כמפורט לעיל. בהודעת הערעור העלתה המערערת חמש טענות מרכזיות. האחת -רשלנות המשיב בביצוע הניתוח עצמו ולא רק בטיפול שלאחר הניתוח; השניה - החלטתו של ביהמ"ש לראות בבקשה לתיקון כתב תביעה, ככתב תביעה מתוקן, לענין זה נטען כי לא הוגש כתב תביעה מתוקן ולכן לא היה מקום להתייחס לכתב התביעה כאילו תוקן; השלישית - מחיקת משיב 2 מכתב התביעה שלא כדין; רביעית - לגבי הסכמה מדעת קיימת חובת גילוי גבוהה מצד המשיב, דבר שלא נעשה במקרה דנן והחמישית סוגית הרשלנות בטיפול שלאחר הניתוח. לפנינו טענה המערערת כי אין זה נכון שלא טענה לרשלנות בביצוע הניתוח והפנתה בנושא זה לכתב התביעה המתוקן סעיף 6, לתחשיב הנזק המתייחס לרשלנות המשיב בניתוח ואף לסיכונים. בערעור מתייחסת המערערת לניתוחים השונים שעברה ולפרטי הרשלנות שלטענתה נטענו על ידה בכתב התביעה ובביהמ"ש קמא. מדובר בהסרה ביתר של סחוסים ועצמות בניתוח הראשון וגם שלא מדעת. לאחר מכן על הטיפול לאחר הניתוח ועל הצורך בניתוח השני השלישי והרביעי, כתוצאה מהרשלנות בטיפול במהלך הניתוח ולאחריו. המערערת טוענת כי לא היה מקום לפגום באמינותה. כן היא מבקשת לקבל את הערעור ולחייב את המערער ברשלנות ובפסיקת דמי נזק, כנתבע. שמענו את טענות הצדדים ובמהלך הדיון עלו אף מספר הצעות לפשרה אולם הדבר לא צלח, וחבל שכך. משבחנו את העובדות, הטענות ואת כל החומר שבתיק, הגענו למסקנה כי דין הערעור להדחות. גם אם יש ממש בטענותיה של המערערת היא לא השכילה להוכיחן. השופט המלומד בחן את שלל הטענות שהועלו בפניו ופסק דינו מבוסס על ממצאים עובדתיים אשר אין זה המקרה בו נוכל אנו כערכאת ערעור לדחות אותם. הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין תומכים במסקנה המשפטית ולא גילינו בפסק הדין כל טעות שבחוק. במקרה מעין זה אל לנו להיכנס לפני ולפנים של כל המחלוקת העובדתית והמשפטית ולבחון אותה מבראשית ואין אנו נדרשים להציג פסק דין משלנו העונה על מכלול השאלות שהתעוררו לצד פסק דינה של הדרגה הראשונה, אלא עלינו רק להיווכח כי מה שהחליטה הדרגה הראשונה עומד במבחן הראיות, המשתמע מהן ומהדין (ע"א 323/89, קוהרי נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(2) 142, 168; ע"א 478/88 בקר נ' שטיין, פ"ד מב(3) 680, 679; א. גורן, "סוגיות בסדר הדין האזרחי", מהדורה שמינית מעודכנת תשס"ה, עמ' 618-619). זאת ועוד - ההלכה היא שהביקורת של בית משפט של ערעור על ממצאים עובדתיים, שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, מצומצמת ביותר, והיא מצומצמת עוד יותר לגבי ממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית על יסוד התרשמות ישירה מן העדים. להוציא חריגים, כדי שערכאת ערעור תתערב בעובדות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, צריך שהטעות של הערכאה הדיונית תהיה מהותית ובולטת עד כדי שתבטל את העדיפות המוקנית לערכאה זאת כתוצאה מהתרשמות ישירה מן העדים (ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632). רק לעתים רחוקות תתערב ערכאת הערעורים בממצאים עובדתיים אשר נקבעו בבית המשפט קמא, אשר שמע את העדויות והתרשם התרשמות ישירה ובלתי אמצעית ממהימנותם של העדים (ע"א 5118/02 חבי אלטריפי נ' סלאיימה, פ"ד נ(5) 407). כוחן של קביעות אלה יפה לענייננו. אשר על כן, הערעור נדחה. המערערת תשלם למשיב הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום של 25,000 ₪ + מע"מ צמוד מהיום. ניתוחצלקתאף