להלן פסק דין בנושא טענת רשלנות רפואית בניתוח מיתרי הקול: עובדות הרקע העומדות בבסיס התביעה נשוא פסק דין זה פורטו על ידי בפתיח להחלטתי מיום 28.12.03, במסגרתה החלטתי על מינויו של פרופ' יונה קרוננברג כמומחה רפואי מטעם בית המשפט בתיק זה [ להלן: "המומחה" ו "החלטת 03" בהתאמה" ] כדלקמן: "התובע, זמר במקצועו לטענתו, עבר שני ניתוחים שמטרתם הייתה אמורה לשפר או לתקן את הצרידות שפגעה בקולו. הניתוח הראשון, לתיקון מחיצת האף, אשר נשברה והתעקמה ככל הנראה במהלך שירותו הצבאי של התובע [ עדות התובע בעמ' 2 לפרוטוקול הדיון ביום 20.12.2003 (להלן: "פרוטוקול א'"), שורות 6 עד 8 ]; הניתוח הראשון בוצע על ידי ד"ר צרפתי, נתבע מס' 1 ביום 21.5.91 ובמהלכו נגרם לתובע נקב במחיצה הנ"ל (סעיפים 1.1 ו 2.1 לסיכומי טענות הנתבעים; להלן: "הניתוח הראשון"). הניתוח השני בוצע ביום 8.2.93 על ידי הנתבע מס' 2, ובמהלכו הוסרו פוליפים, וככל הנראה גם רקמות נוספות ממיתרי הקול של התובע (סעיף 2.1 לסיכומי טענות הנתבעים; להלן: "הניתוח השני"). לטענת התובע נגרמו לו נזקים רבים עקב הניתוחים הנ"ל כתוצאה מרשלנותם של הנתבעים הנ"ל; כן טען התובע כי לא נתן הסכמתו לביצוע הניתוח השני וכי יש לראות בביצועו, כמות שנעשה, מעשה תקיפה; עוד נטענו על ידי התובע טענות באשר לאחריות הנתבעים, או מי מהם, לרבות טענות בדבר העברת נטל השכנוע בדיון עקב העדר רישומים, או קיומם של רישומים חסרים וכו'...". דברים אלה ישמשו אותי גם לעניין פסק הדין עצמו, כמו גם שאני מאמץ, אם יש צורך בכך, את הדברים שנקבעו על ידי בהחלטת 03 לעניין טענות סף שונות שנטענו על ידי הנתבעים כחלק מפסק דין זה; עוד יאמר כי מונחים ושמות שנעשה בהם שימוש באותה החלטה ישמשו גם לעניין כתיב פסק דין זה. הנתבעת מס' 3, מדינת ישראל (להלן: "המדינה"), היא מעבידתם של שני הנתבעים האחרים שעבדו וביצעו את הניתוחים נשוא התביעה בבית החולים "אסף הרופא" שבבעלות המדינה [ סעיף 1 לתצהיר ד"ר אביתר וסעיף 1 לתצהיר ד"ר צרפתי; להלן: "בית החולים" ]. אין חולק, כאמור, על עובדת קרות הנקב במחיצת האף של התובע כתוצאה של הניתוח הראשון; דומני שכל המומחים מסכימים כי היווצרות של נקב כזה, במחיצת האף, הוא סיבוך מוכר וידוע של ניתוח במחיצה, העשוי לקרות בשיעור של 5% מהמקרים. עמד על כך לראשונה (במשפט זה, כמובן) פרופ' יואכימס, שנתן חוות דעת מטעם הנתבע מס' 1, ד"ר צרפתי, בפרק ה"דיון" בעמ' 2 לחוות דעתו; גם המומחה מטעמו של התובע, ד"ר אריסטדה, מאשר למעשה את הקביעה הנ"ל; בחוות דעתו המשלימה, אשר הוגשה לאחר מתן חוות דעתו של פרופ' יואכימס, מאשר ד"ר אריסטדה את הקביעה הנ"ל בסעיף 2 לחוות דעתו המשלימה בעמ' 1 וכן בסעיף 1 בעמ' 2 שם. השאלה היא על כן, האם ניתן למצוא רשלנות בפעולתו של ד"ר צרפתי, במהלך הניתוח הראשון, רק מכך שבסופו של הניתוח התהוותה תוצאה בלתי רצויה, והיא, כמוסכם, תוצאה אפשרית של הניתוח. גישתו של ד"ר אריסטדה בעניין זה היא, בלשון נקייה, מוזרה; בחוות דעתו הראשונה, היא זו העיקרית שניתנה לפני שהוגשו תצהירי הנתבעים וחווות דעת המומחים האחרים, אין כל אמרה המייחסת רשלנות לד"ר צרפתי בניתוח הראשון; באותה חוות דעת מציין ד"ר אריסטדה את מציאותו של הנקב ואת התהוותו בניתוח הראשון וכן את תוצאותיו המעשיות והפגימה בתובע הנובעת ממנו, אך אין הוא נוגע בשאלת האחריות להתהוותו (להבדיל מדברים הנאמרים בחוות דעתו באשר לדרך ביצועו של הניתוח השני). בחוות דעתו המשלימה מסכים ד"ר אריסטדה, כאמור, לכך שהיווצרות הנקב היא תופעה ידועה ואפשרית אך לטעמו: "...רופא זהיר היה צריך להתאמץ ולמנוע את הסיבוך". ולא פרש ד"ר אריסטדה כיצד ניתן היה למנוע את הסיבוך בזהירות יתרה, כאשר מדובר בסיבוך מקובל. בחקירתו הנגדית הוסיף ד"ר אריסטדה את הדברים הבאים: "...אני לא מסכים לכך שנקב באף יכול להיגרם גם אם המנתח הכי טוב מנתח. דבר כזה יכול לקרות (ב)5% מהמקרים. הספרות לא מתייחסת לכך שנקב יכול להיגרם אם מדובר ברופא בכיר או ברופא מתחיל. לגישתי זה קורה לרופא לא מנוסה. כל הקולגות שלי הם באותה דעה כמוני..." (עמ' 12 לפרוטוקול א' שורות 4 עד 7). אלה דברים שאינם מקובלים עלי כנכונים, על פניהם; לא סביר שהספרות המקצועית תתייחס לסיבוך אפשרי כנתון סטטיסטי קיים, בלא קשר לקיומה של רשלנות או לטיבו של מבצע הניתוח כאשר בפועל מדובר בסיבוך שהוא תולדה של רשלנות מקצועית, או חוסר מיומנות, כפי שמנסה ד"ר אריסטדה להסיק. יתר על כן; אם סיבוך כזה הוא מסימניו של רופא בלתי מקצועי, הרי מסכים גם ד"ר אריסטדה שד"ר צרפתי הוא רופא מקצועי ומיומן [ עמ' 7 לפרוטוקול שורות 21, 22]. בעניין זה מקובלת עלי גם עמדתו של המומחה לפיה "...הופעת נקב במחיצת האף היא תופעה ידועה לאחר ניתוח ליישור מחיצת האף והיא מופיעה גם בידי הטוב שבמנתחים..."[ עמ' 3 לחוות דעתו, פסקה ראשונה]. בנסיבות אלה, בקיומה של הסתברות סטטיסטית ברורה לאפשרות קרות הנזק ללא רשלנות, לא ניתן לקבוע שהתקיים התנאי השלישי הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), תשכ"ח - 1968, אשר יעביר את נטל הראיה על הנתבעים להראות כי לא הייתה רשלנות בפעולתו של ד"ר צרפתי [ ראה: ע"א 8151/98 ביאטריס שטרנברג נ. ד"ר אהרון צ'ציק ואח', פד"י נו1 עמ' 539, כב' השופט ריבלין בעמ' 559 - 560; ע"א 93131/03 חאלד חביבאללה (קטין) ואח' נ. בית החולים נצרת E.M.M.S , פד"י נט4 עמ' 18 ] . לא ראיתי מקום לקביעה אחרת באשר לאחריות לאירוע או באשר לנטלי הראיות בהתחשב ברישום הרפואי שהוצג. טענה אחרת הנוגעת לניתוח הראשון מתייחסת להסכמתו המודעת של התובע ולכך שלא הובהרו לו הסיכונים הכרוכים בו, לרבות הסיכוי להיווצרות הנקב [ ראה עמ' 4 לסיכומי טענות התובע ]. טענה זו, שנטענה בקצרה ולא בשכנוע רב, ניתנת לדיון בקצרה. נכון הוא שד"ר צרפתי לא ידע לומר מה נאמר לתובע עובר לניתוח, והדברים מסתברים הן מכך שעבר זמן רב מאז והן מכך שלא הוא הגורם שהחתים את התובע על טופס ההסכמה לניתוח [ מוצג במ/1; להלן: "טופס ההסכמה"; עמ' 8 לפרוטוקול הדיון ביום 2.5.02 (להלן: "פרוטוקול ב'") שורות 24 עד 26 ועמ' 9 שורות 1 - 8 ושורות 16, 17 ]; מקובל עלי גם שטופס ההסכמה עצמו אין בו ציון ברור של הניתוח אלא במינוחו המקצועי באותיות לטיניות וגם אין הוא מציין את מהות הסיכונים שהוסברו לתובע, אם כי נרשם בו כי הוסברו לו "...הסיכונים הסבירים...". מאידך, הרופא שהחתים את התובע על גבי הטופס, ד"ר רומן ז'ורניצקי (להלן: "ד"ר ז’ורניצקי") מסר תצהיר בו הוא מפרט כי אמנם אינו זוכר את המקרה, ויאמר כי הדבר מסתבר והגיוני, אך הוא נוהג להסביר "...לכל מטופל ומטופל מהם הסיכונים והסיכויים שבניתוח..." וכו' (סעיף 3 לתצהירו של ד"ר ז’ורניצקי). ב"כ התובע ויתר על חקירתו של ד"ר ז’ורניצקי; גם אם מקובל עלי, כפי הצהרתו, שאין בכך משום הודאה באמור בתצהירו של ד"ר ז'ורניצקי [ פרוטוקול הדיון ביום 14.10.02 עמ' 4 ], מכל מקום האמור בו לא נסתר. יאמר שגם התובע עצמו לא טען בתצהירו כי לא הוסבר לו הסיכון הכרוך בניתוח; בסעיף 4 לתצהירו נזהר התובע לומר רק ש "...ד"ר צרפתי לא הסביר לי שיש סיכונים בניתוח" אך כאמור, לא ד"ר צרפתי היה הגורם המזהיר. רק בחקירה הנגדית טען התובע שאכן הוסברו לו דברים הנוגעים לסיכוני הניתוח אולם רק לעניין ההרדמה [ עמ' 4 לפרוטוקול א' שורות 4, 5 ] ושם, לראשונה, נטען על ידיו כי אילו היה יודע על הסיכונים הכרוכים בניתוח, יכול היה שלא להסכים לביצוע, וגם כאן נמנע התובע, כפי שנמנע בתצהירו, מלומר במפורש כי לא היה מבצע את הניתוח אילו ידע על הסיכון בהיווצרות הנקב, בהנחה שאכן לא ידע על כך. בהעדר טענה מפורשת, שלא לומר ראיה של ממש [ ואיני מברר בהליכים אלה האם מדובר בראיה להלך רוח סובייקטיבי או ראיה אובייקטיבית, כפי הפסיקה להלן ] באשר לכך שהתובע היה מוותר על ביצוע הניתוח אילו היה מודע לאפשרות תוצאותיו הלא רצויות, לא ניתן לקבוע אשם של ד"ר צרפתי או מעסיקתו, המדינה הנתבעת מס' 3, גם לעניין זה [ ע"א 278//93 מיאסה עלי דעקה נ. בית החולים "כרמל" חיפה ואח', פד"י נג4 עמ' 526; ע"א 6948/02 פנטה אדנה ואח' נ. מדינת ישראל, משרד הבריאות, פד"י נח2 עמ' 535 ]. אוסיף עוד שאינני מקבל את גישת ב"כ התובע לפיה היה הניתוח הראשון בגדר של ניתוח מיותר [ ומכאן, לתפיסתו, מעשה תקיפה כלפי התובע, ראה פרק ה' פיסקה ראשונה לסיכומי טענות התובע ופרק ו' "הסיכום", שם ]. הדברים נסמכים על כך שתלונותיו של התובע, עובר לניתוח הראשון, למעשה החל משנת 1984 היו על צרידות, ולא בגין קשיי נשימה ועל כן לא הייתה הצדקה לבצע את הניתוח הראשון, במחיצת האף. אולם, מסעיפים 3, 4 לתצהירו, כמו גם בעדותו בעמ' 2 לפרוטוקול שורות 17 עד 24, כמו גם ברישומי גיליון מרפאת בית החולים, המוצג במ/5 (להלן: "גליון המרפאה") עולה שהתובע הופנה לבית החולים במפורש לניתוח במחיצת האף על ידי רופאו בקופת החולים וכי בנוסף לצרידות סבל מקשיי נשימה, דבר שהביא את ד"ר צרפתי להניח כי עם הטיפול במחיצת האף והשיפור בנשימה יבוא גם השיפור בצרידות ואין בסיס לקבוע שלא היה מקום להנחה כזו. יצוין כי גם רופא התובע, ד"ר אריסטדה, בשלוש חוות הדעת שמסר לבית המשפט, לא העלה טענה בדבר מיותרותו של הניתוח הראשון כשלעצמו, להבדיל מתוצאותיו המאכזבות. לאור האמור לעיל, דין התביעה באשר לניתוח הראשון להדחות. שונים פני הדברים באשר לניתוח השני. אין חולק על כך שהניתוח השני לא שיפר (לפחות) את מצב צרידות הקול של התובע, אשר סבל מצרידות לפני הניתוח הנ"ל (למעשה גם לפני הניתוח הראשון) וגם לאחריו [ ראה, בין היתר, חוות דעת פרופ' יואכימס בעמ' 2 בפרק הדיון ובפרק סיכום וכן חוות דעת המומחה בפסקה שניה בעמ' 4 של חוות דעתו ]. הכל מסכימים גם שכיום, קרי לאחר הניתוח השני, סיבת הצרידות היא, בין היתר, כתוצאה מכך שיש לתובע "...חוסר סגירה של המיתרים בגלל קיעור מיתר מימין, קיעור המיתר הוא הסיבה לצרידות..." (שם, בחוות דעת המומחה) וכך גם אצל פרופ' יואכימס בפרק הסיכום בעמ' 2 לחוות דעתו הוא כותב כי "...הנבדק סובל מצרידות בינונית כתוצאה מחולשת המיתר הימני...". הדעות נחלקו בשאלה האם חולשת המיתר הימני של התובע נגרמה בניתוח השני, או שאין קשר בינה לבין הניתוח, כאשר עמדת פרופ' יואכימס והמומחה היא שאין קשר בין הדברים (שם בחוות דעתם) בעוד שד"ר אריסטדה סבור שהדבר נובע מכריתת יתר של רירית מיתרי הקול [ סעיף 3 בעמ' 2 לחוות דעתו המשלימה ]. לגישתו של פרופ' יואכימס, סיבת ההקשתה של המיתר הימני, אינה קשורה לכריתת חלק כזה או אחר של הרירית אלא היא תולדה של חולשת השריר [ סעיף 4 לחוות דעתו המשלימה של פרופ' יואכימס ועדותו בעמ' 14 לפרוטוקול ב', שורות 4, 5 ]. חולשת השריר, לתפיסתו, אינה קשורה לניתוח הואיל ופגיעה בשריר, המצוי מתחת לרירית המיתר, הייתה מביאה לתופעות נוספות שפרופ' יואכימס לא מצא אצל התובע כגון, הצטלקות המיתר [ שם בסעיף 4 לחוות דעתו המשלימה ]. גם המומחה סבור שאין קשר בין הניתוח לבין חוסר המגע בין מיתרי הקול של התובע, אך קשה למצוא מסקנה חד משמעית בחוות דעתו. בעמ' 4, בפסקה הנ"ל הוא קובע שהקיעור במיתר הקול של התובע הוא "...כנראה תוצאה של שימוש יתר במיתרי הקול (?! - צ.כ.)"; בהמשך חוות דעתו, בפרק הסיכום, בסעיפים 4 עד 7 הוא מגיע למסקנות הנראות בעיני תמוהות במקצת ואלו ממצאיו: לתובע צרידות ניכרת המוסברת מכך שיש לו קיעור של מיתר ימין (סעיף 4 וסעיף 6); צרידות זו הייתה קיימת עוד לפני הניתוח השני (סעיף 5); אין הוא יכול להסביר את סיבת הקיעור במיתר הימני (בניגוד לאמור בקטע הקודם של חוות הדעת) אך לבטח אין קשר בין הקיעור לבין הניתוח. על מנת לקיים את המסקנות הנ"ל של המומחה צריך להראות ממצא נוסף והוא שגם הקיעור היה קיים לפני הניתוח ואכן בחקירתו הנגדית טוען המומחה שגם לפני הניתוח, לאורך השנים היה לתובע חוסר מגע בין המיתרים [ עמ' 14 לפרוטוקול הדיון ביום 29.6.06 (להלן: "פרוטוקול ג'") שורות 1 עד 4 ] אולם דברים אלה לא נרשמו על ידיו בחוות דעתו. יתר על כן, לא ניתן להכחיש שגם עובר לניתוח השני לא הייתה לתובע סגירה שלמה של המיתרים [ ראה גיליון קבלת חולה, מוצג במ/8; להלן: "גיליון הקבלה" ]; מאידך, אין כל ממצא קודם באשר לקיעור המיתר הימני, עובר לאותו ניתוח. מתוך עדותם של ד"ר אביתר ושל פרופ' יואכימס, לא ניתן אלא לייחס, ולו על דרך של העברת נטל הראיה, את קיעור המיתר לניתוח השני, והדברים יובהרו. בעמ' 6 לפרוטוקול ב' אומר ד"ר אביתר את הדברים הבאים (שורות 6 עד 14): "...בבדיקות שנעשו לפני הניתוח נמצא שהתנועות במיתר סדירות רק שהמיתרים לא נסגרים במדויק. אני ראיתי בבדיקה של החולה חולשה של השריר הימני. הבדיקה הייתה אחרי הניתוח . את מיתרי הקול מניע שריר. אם יש תנועות תקינות אין בעיה עם השריר לאחר הניתוח מתסכלים שוב על התנועות." [וראה לעניין תקינות התנועות גם את הרישום בגיליון הקבלה]. כזכור וכמפורט לעיל, קבע פרופ' יואכימס כי סיבת הקיעור היא חולשת השריר. אמור על כן: סיבת הקיעור - חולשת השריר; זו נמצאה אחר הניתוח השני; טרם הניתוח השני נמצאו תנועות השריר תקינות; כאשר התנועות תקינות, אין בעיה עם השריר. המסקנה המתבקשת היא על כן שחולשת השריר, ממנה נובע הקיעור במיתר הימני, ממנו נובעת הצרידות, היום (להבדיל מהצרידות שהייתה קיימת קודם) היא תולדה מסתברת של הניתוח, ובכך עובר, לטעמי נטל הראיה על העדר הרשלנות על הנתבעים, קרי נתבע מס' 2 ד"ר אביתר והמדינה, ונטל זה לא הורם. לאור האמור לעיל איני צריך להידרש לשאלות כיצד נפגע או לא נפגע השריר והאם יש ראיה לפגיעה בו במהלך הניתוח השני בממצא כזה או אחר; די בכך שחולשתו, שלא הייתה קיימת לפני הניתוח, הופיעה לאחריו. מסקנת ביניים היא על כן שהתביעה נגד הנתבע ד"ר צרפתי והמדינה, כמעבידתו של ד"ר צרפתי, נדחית והתביעה נגד ד"ר אביתר והמדינה כמעבידתו של ד"ר אביתר מתקבלת. שאלה אחרת נוגעת למידת הנזק שנגרמה לתובע כתוצאה מהניתוח השני. ברור שהתובע סבל מצרידות בקולו שנים רבות קודם לניתוח השני, צרידות שהביאה אותו לטיפול הניתוחי. אין חולק, כאמור, שגם היום, לאחר הניתוח השני הוא סובל מצרידות. קשה לקבוע מהי מידת הצרידות שנגמרה לו עקב הניתוח. בגיליון המרפאה, מוצג במ/5 הנ"ל, נרשם בטרם בוצע בתובע הניתוח הראשון ביום 1.10.90, כי התובע "סובל מצרידות מזה כ - 5 שנים עם החרפות בקול עד כדי Ahponia ולעתים קרובות". משמעות הביטוי "אפוניה" היא אובדן קול [עדות ד"ר צרפתי בעמ' 7 לפרוטוקול ב' שורות 23 עד 25 ועמ' 8 שורות 1,2 שם מאשר ד"ר צרפתי כי הדברים נרשמו בגיליון המרפאה הנ"ל מפי התובע ]. למרות שהתובע טוען בחקירתו שהצרידות לא הגיעה עד כדי אבדן קול [ עמ' 1 לפרוטוקול א' שורות אחרונות ] לא סביר בעיני שהדברים שנרשמו בגיליון המרפאה נרשמו באופן לא מדויק ומגמתי בשלב שקדם לניתוח הראשון, שלא הייתה לו כלל נגיעה למיתרי הקול והרישום נעשה כחמישה חודשים לפני הניתוח. יצוין עוד שרק בחקירתו החוזרת ידע התובע לכמת לכאורה את הצרידות בקולו עתה כעומדת בדרגה 10 בסולם שבין 1 ל 10 בעוד שקודם לכן הייתה בדרגה 5 [ עמ' 7 לפרוטוקול א' ], דבר שאינו סביר בעיני, לאחר ששמעתי את התובע בעת עדותו. מכל מקום מקובל עלי שהצרידות בקולו של התובע התגברה והיא עתה במצב קבוע, ולעניין דרגת נכותו של התובע, אם יש לכך משמעות כלשהי, אני מקבל את קביעתו של המומחה שקבע לו נכות בשיעור של 10% בגין הצרידות. יצוין כי שאר שיעורי הנכות שנרשמו בחוות הדעת השונות אינן רלבנטיות לתביעה, בין משום שמקורן בניתוח הראשון, ובין משום שאינן קשורות כלל לניתוחים ובין שהן קשורות לצלקות שהתהוו בצווארו של התובע כתוצאה מהצורך להנשימו בעת הניתוח השני, צורך שנוצר בלא אשם כלשהו של הצוות הרפואי. קביעת הפיצוי המגיע לתובע בגין נכותו היא עניין לשומת בית המשפט, בדרך של חישוב גלובלי; לטענת התובע, אין הוא עובד מאז שנת 1997, כביכול עקב הנזקים שנגרמו לו בניתוחים, אולם איני מקבל את עדותו (היחידה) בעניין זה ואין לה כל סימוכין רפואיים המצדיקים את בטלתו מאונס של התובע שמקצועו העיקרי אינו קשור דווקא בשימוש בקולו [ סעיפים 13, 14 לתצהיר התובע ]. אמנם התובע טוען שהוא גם היה זמר בחתונות או מסיבות פרטיות, באופן מזדמן, לעיתים בתמורה ולעיתים שלא בתמורה, אולם אין בתצהירו [ סעיף 11 לתצהיר ] ובעדותו כדי לכמת את סכומי הכנסתו, ככל שהייתה כזו, מהופעותיו במסיבות פרטיות אלו, ונראה, כך עולה מדברי התובע, שהוא לא טרח לנהל מערכת חשבונות מסודרת וסדירה לעניין זה ; נראה גם שהתובע, המקבל קצבת "נכות כללית" ותשלומי הבטחת הכנסה מהמוסד לביטוח לאומי, אינו שש לחזור למעגל העבודה וזו הסיבה העיקרית לכך שאין הוא עובד ומשתכר למחייתו במומיו [ עדותו בעמ' 5 לפרוטוקול א' שורות 21 עד 26 ועמ' 6 שורות 1 עד 8 ]. גם אם מקובל עלי כי התובע זכאי לפיצוי מה בגין אבדן הכנסה [ ויאמר כי לא נסתרה גם טענתו הסבירה על כך שתקופה של למעלה מחצי שנה לאחר הניתוח השני לא יכול היה לדבר כלל ובוודאי שלא יכול היה לעבוד כפי סעיף 9 לתצהירו], הרי מכל מקום, לא ניתן לקבוע שהתובע איבד את כל יכולתו להשתכר. בנסיבות אלו, אין לי אלא לקבוע את שיעור הפיצוי המגיע לתובע בגין הפסדי יכולת להשתכר, בעבר ובעתיד, באופן גלובלי, כאמור לעיל [ דוד קציר, "פיצויים בשל נזקי גוף", מהדורה רביעית, פרק 44 בעמ' 191, פרק 69 בעמ' 295-293 ופרק 101 בעמ' 394-387 ובייחוד בעמ' 392 ]. אני קובע על כן את שיעור הפיצוי לתובע בגין הפסדי השתכרות, או הפסדי כושר להשתכר, לכדי הסכום של -.170,000 ₪, נכון ליום מתן פסק הדין. עוד זכאי התובע לפיצוי בגין "כאב וסבל" ובעניין זה הספק הוא קטן בהרבה שכן ניתן להניח שהתובע, שהיה לפחות זמר חובב, סובל מעצם העובדה ששוב אינו יכול לשיר כרצונו והצרידות המתמדת היא גורם קשה ומטריד. על מקרה זה אין חלים מבחני חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 ואת שיעור הפיצוי המגיע לתובע בגין "כאב וסבל" יש לקבוע על פי נסיבות המקרה ובלא להסתייע במכפלה כלשהי של סכומי הפיצוי הנקבעים על פי החוק הנ"ל. הגישה כיום בפסיקת בית המשפט העליון לראש נזק זה היא שיש לפסוק בו סכומים משמעותיים, אשר ייתנו ביטוי ממשי לסבל שעובר הניזוק [ ע"א 398/99 קופת החולים של ההסתדרות הכללית ואח' נ. לאה דיין ואח', פדי נו1 עי' 765; ע"א 1432/03 ינון ייצור ושיווק מוצרי מזון בע"מ נ. מאג'דה קרעאן ואח' "דינים" עליון סט 68; ע"א 2055/99 פלוני ואח' נ. הרב נסים זאב ואח' , פדי נה5 עמ' 241 ]. אני קובע על כן את הפיצוי המגיע לתובע בגין נכותו, עקב הניתוח השני, בראש נזק זה לכדי סכום של -.80,000 ₪. הסכומים הנ"ל נכונים למועד כתיבת פסק הדין ויישאו ריבית והצמדה כדין. אני מחייב על כן את הנתבעים 2, 3 לשלם לתובע את הסכומים הנ"ל, בצרוף ריבית והצמדה כאמור, מיום מתן פסק הדין, וכן את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך של -.50,000 ₪ ומע"מ בצרוף ריבית והצמדה כדין על ההוצאות ושכ"ט עו"ד. ניתוחמיתרי הקולרפואהרשלנות רפואית (בניתוח)תביעות רשלנות רפואיתרשלנות