משקל תינוק 3 קילו

פסק דין

א.     רקע עובדתי
התובעים הגישו נגד הנתבעת תביעה בעילה של רשלנות רפואית.

התובעת 1 (להלן:"התובעת") נולדה ביום 28/8/83 בביה"ח "סורוקה" בבאר-שבע, במשקל 3,170 גר' . לאמה של התובעת, תובעת 2, היה זה הריון עשירי במספר לאחר 5 לידות חי ו-4 הפלות. במועד הגשת התביעה היתה התובעת קטינה. כיום היא כבת 21.5. לאור מצבה הרפואי קרוב לוודאי שהיא חסויה.
התובעת שוחררה ביחד עם אמה לביתה ביום30/8/83 במשקל של 2,740 גר'.
ביום 11/9/83, 12 יום לאחר שחרור התובעת מביה"ח לבית הוריה, אושפזה שוב בביה"ח במצב של צחיחות קשה (דהידרציה) שהתבטאה בטורגור ירוד ומרפס קדמי שקוע. לאחר יומיים, בשל הקאות ויציאות מרתיות, בוצע צילום דרכי עיכול והועלה חשד לחסימת מעיים עקב וולוולוס. התובעת נותחה נוכח ממצאי הצילום ב-13/9/83(להלן: "הניתוח"). בניתוח נמצאה מלרוטציה (סיבוב הפוך) של המעי ללא פגיעה במעי. כעולה מדו"ח הניתוח, המעי לא היה אסכמי ולכן לא נפתח ולא נכרת.
יומיים לאחר הניתוח מתואר שיעול פרודוקטיבי שלווה בחיוורון בגלגול עיניים ותנועות רעד בידיים. האירוע טופל במתן חמצן וסקשן. בגין האירוע אושפזה להשגחה במחלקת טיפול נמרץ. 01:00 החלו בהנשמה בעזרת צינור טובוס ומכונת הנשמה. התובעת נגמלה מהנשמה ביום29/9/83. ביום 23/11/83 שוחררה מביה"ח.

בגיל 21 חודשים, למעלה משנה וחצי לאחר האירועים שתוארו לעיל, הופיע התקף אפילפטי. מאז סבלה התובעת מהתקפים ופרכוסים תדירים שהצריכו אשפוזים רבים וטיפול סטרואידי. בהמשך אובחנה נסיגה התפתחותית והתקפי ניתוק ובהייה.
ב- MRI של המוח נמצאה פגיעה מוחית המאופיינת בדלדול של הקורטקס ושל המח הקטן ועקב כך הרחבה של חדרי המח המלווה בדלדול החלק המרכזי של המוחון (ה- VERMIS).

כיום, התמונה הכללית הינה של פגיעה קוגניטיבית קשה, הפרעות התנהגות קשות, פיגור שכלי קשה, מאפייני התנהגות אוטיסטית ועוד. בשל כל אלו נכותה של התובעת הינה 100% לפי סעיף 34(ז) לתקנות המל"ל (הפרעות פסיכו נוירוטיות) ועוד 100% בשל אפילפסיה לפי סעיף 30(2) לתקנות המל"ל. התובעת תלויה בזולת, אינה מודעת לסכנות וזקוקה להשגחה מלאה.
עד גיל 12, גידלו ההורים את התובעת בביתם. מגיל 12 נמצאת התובעת במוסד באזור בנימינה.

ב.     כתבי הטענות וחוות הדעת הרפואיות
לכתב התביעה המקורי צורפה חוות דעתו של ד"ר אלי שחר מנהל היחידה לנירולוגיה ילדים ושיקים נאורולוגי בביה"ח רמב"ם בחיפה (ת/2) בה העריך את נכותה של התובעת, קבע כי התסמונת האפילפטית שממנה סובלת התובעת היא תסמונת Lennox Gastaut - תסמונת נירולוגית שהמאפיינים שלה הם פרכוסים מסוגים שונים שאינם מגיבים טוב לטיפול תרופתי, EEG שמראה זיז גל איטי ומהלך המחלה הוא בהידרדרות מנטלית פרוגרסיבית. כמפורט בחוות דעתו של ד"ר שחר, התפתחה המחלה אצל התובעת בגין חסימת מעיים חלקית או מלאה שהיתה לה סמוך לאחר הלידה, והיא שוחררה מחדר הלידה בבית החולים ללא בירור האפשרות של חסימת מעיים. עוד אמר שהתובעת התקבלה לאשפוז חוזר בגיל שבועיים במצב קשה של צחיחות, איבדה כ-20% ממשקל גופה. הטיפול הרפואי בקבלתה היה רשלני, שבמקום להתחיל בעירוי נוזלים מיידי, הפסיקו כלכלה לחלוטין ובהמשך ניסו להאכילה דרך הפה, מה שגרם להחמרת חסימת המעיים הקלינית.
לדעתו של ד"ר שחר גם לאחר הניתוח לא פעל הצוות הרפואי במידת המהימנות הנדרשת כי לא התייחס באופן מיידי לאבחון וטיפול בפרכוס שתואר ע"י האם. זו דיווחה לו שרופא הגיע לבדוק את התובעת, רק לאחר זמן ממושך מאז האירוע.

הנתבעת הגישה כתב הגנה וצרפה חוות דעת של ד"ר ר. וייץ, מנהל היחידה לנאורולוגיה של הילד במרכז הרפואי לילדים בילינסון. להערכתו, אין כל תיעוד רפואי שהצביע על אפשרות של חסימת מעיים בשלושת הימים הראשונים לחייה של התובעת.
ד"ר וייץ שולל את הטענה שלתובעת נגרם נזק מוחי באשפוז הראשון, לפני או אחרי הניתוח, כי התפתחותה של התובעת עד גיל שנה וחצי היתה נאותה, עד התקף הפרכוסים הראשון.
לדעתו, קשה להניח שפגיעה מוחית שנגרמה (כביכול) בגיל שבועיים שלושה לא תגרום לעיכוב התפתחותי מיידי אלא תתבטא רק כעבור חודשים ארוכים. להערכתו לוקה התובעת בתסמונת אחרת, בעיקר עקב התמונה האוטיסטית שלה, אך גם אם תוכר מחלתה כתסמונתLennox Gastaut אין קשר סיבתי בין המחלה לבין האירועים בחודש הראשון לחייה. סיבת הנזק המוחי אינה ידועה. יתכן נגרמה בתקופת ההריון כאשר אם התובעת לא חשה בתנועות העובר במשך שבועיים או במהלך אשפוזיה האחרים בתקופת ההריון.

הנתבעת הגישה חוות דעת נוספת של פרופ' זוהר ברזילי מומחה ברפואת ילדים וטיפול נמרץ מביה"ח תל-השומר. להערכתו, שחרורה של התובעת מחדר התינוקות לאחר שלושה ימים היה תקין גם עם ירידה במשקל. התופעה של ירידה במשקל לאחר הלידה מוכרת והיא נגרמת כתוצאה מהפרשת נוזלים אקסטרה וסקולריים.
לדעתו, לאור תוצאות הניתוח קרוב לוודאי שהחסימה במעיים אצל התובעת היתה חלקית בלבד וזמנית, ולכן עם פתיחת הבטן וזיהוי המלרוטישן, לא הראה המעי סימני סבל. עם קבלתה, ביום 11.9.83, לחדר המיון במצב בינוני, התחילו מתן נוזלים תוך התייחסות למצבה. מתן המלחים נעשה בהתאם למשקלה של התובעת. המהלך לאחר הניתוח היה תקין והיא הועברה לטיפול נמרץ אך ורק להשגחה בעקבות האירוע של חיוורון וגלגול העיניים, מהלך שהדגים זהירות ראוייה לציון. בגלל התדרדרות נשימתית מאוחרת, וצבירה של 2CO הוחלט להנשימה ולהקל על החלמתה. לדעתו אין קשר בין אשפוזה בביה"ח לבין מחלתה. אין הסבר למחלה הפרכוסית הקשה ממנה היא סובלת והסיבות לתסמונת Lennox Gastaut אינן ידועות.
אז הגישו התובעים בקשה לצירוף חוות דעתו של ד"ר לרמן שהוא מומחה לאפילפסיה בילדים (ת/8). אין מחלוקת שד"ר לרמן בעל נסיון רב באבחון וטיפול בילדים שלקו בתסמונת Lennox Gastaut. לדעתו מתקיימים אצל התובעת כל הנתונים המצביעים שהיא סובלת מהתסמונת האמורה כי האוטיזם אצלה הוא משני.
לדבריו יש קשר סיבתי בין מחלתה לבין הנזק המוחי שנגרם לה בגיל שבועיים כי בתסמונת Lennox Gastaut הנזק המוחי הראשוני לא חייב להיות קשה. יש סבירות גבוהה שהצחיחות הקשה והאיחור בתיקון מאזן הנוזלים, לרבות האיחור בהעברתה לטיפול נמרץ, כל אלה גרמו לנזק המוחי אצל התובעת. עוד הוא אומר כי היה מקום לחשוד בחסימת מעיים כבר בימים הראשונים לאחר הלידה ע"י בדיקה פשוטה של מישוש הבטן.

לקראת ישיבת ההוכחות שהיתה קבועה ל-29.12.02 פנו התובעים בבקשה נוספת, שלישית, לתיקון התביעה ולצירוף חוות דעת של מומחה בתחום רפואת הילדים.
למרות התנגדות הנתבעת התרתי, בהחלטתי מ-7.10.02, את תיקון התביעה בצירוף חוות הדעת.
התובעים צרפו את חוות הדעת של פרופ' גויטין, מנהל היחידה לטיפול נמרץ ילדים בביה"ח הדסה עין כרם (ת/1). אז גם התגלה, לטענת התובעים, כי משקל הלידה של התובעת שנרשם בגליון השחרור מחדר התינוקות 3 ק"ג, ועליו התבססו המומחים מטעם שני הצדדים, היה שגוי וכי המשקל הנכון היה 3,170 ק"ג. לכן בשחרורה, משהיה משקלה 2,750 ק"ג היתה ירידה במשקל של מעל 13.6% וצריך היה להשאיר את התובעת בביה"ח לבירור. בכך היתה מועלית האבחנה של חסימת מעיים והיה נמנע מצבה הקשה עם קבלתה לביה"ח כעבור 15 ימים. לדעתו של פרופ' גויטין, המהלך הארוך והמסובך לאחר הניתוח אינו אופייני למהלך לאחר ניתוח פשוט, במיוחד כאשר המעי לא היה נמקי ולא הצריך כריתה, והוא נובע מהמצב הקשה בו היתה שרויה התובעת לפני הניתוח.

לאחר הגשת כתב ההגנה המתוקן הגישה הנתבעת חוות דעת משלימה של פרופ' ברזילי.
פרופ' ברזילי לא מצא ברישום הרפואי שום רמז לכך שבשלושה ימים לאחר הלידה היה מקום לחשד לחסימת מעיים. לתינוקת שנולדה במועד (Full Tern) היתה צפויה ירידה מעל 10% במשקל לאם שסובלת מאי ספיקה. להערכתו אין ספק שחסימת המעיים התפתחה לאחר השחרור מביה"ח, התובעת הגיעה לביה"ח במצב של צחיחות. המהלך לאחר הניתוח אינו קשור לטיפול הרפואי שניתן לתובעת שהיה מקצועי ובאיכות סבירה ביותר.

לאחר שכל הרופאים נחקרו על חוות דעתם הגישו התובעים בבש"א 2747/04 מיום 12.2.04, בקשה לתיקון התביעה וצירוף חוות דעת של רופא נשים, חוות דעת נאורולוג ילדים וחוות דעת מתוקנת של פרופ' גויטין. לדעתם התביעה היא "חריגה ובעייתית, שכן נבנתה 'טלאי על טלאי' בשל אי תשומת לב המומחים לפרטים שונים..." (כנוסח סעיף 1 של הבקשה). לחלופין ביקשו למחוק את התביעה על מנת לאפשר לתובעים להתארגן ולהגיש כתב תביעה חדש הכולל את מלוא טענותיהם.
היתה זו בקשתם הרביעית של התובעים לתיקון התביעה.
הבקשה נדחתה בעיקר מהטעם שהוגשה לאחר שנים רבות של ניהול התביעה, בתום שמיעת פרשת התביעה וחלק מעדי הנתבעת, הבקשה נסמכה על עובדות ומסמכים רפואיים אשר היו ידועים לתובעים (או אמורים להיות בידיעתם) עובר להגשת כתב התביעה המקורי שהוגש ביום11.4.99.
אז סברתי שטענת התובעים שהתיקון נדרש על מנת ש"יהא להם יומם בבית המשפט" היא טענה חסרת יסוד כי לא היתה טענה או תיזה שלא הועלתה על ידם. לעמדת הנתבעת הסיבה להגשת הבקשה היתה שלאחר שמיעת עדויות התביעה, ובמיוחד חקירתם הנגדית של המומחים הרפואיים מטעם התביעה הבינו גם הם, ככל הנראה, כי תביעתם אינה מבוססת.
שוכנעתי שהבקשה להפסיק את התובענה בשלב ההוא של הדיון על מנת לאפשר לתובעים להביא ראיות אחרות מאלו שהוצגו בפני, נועדה לשלול מהנתבעת את התשתית הראייתית כפי שהונחה עד אז בהצגת חוות דעת רפואיות, בעדויות ובחקירות נגדיות מקיפות של עדי התביעה.

אקדים ואומר את מסקנתי שיש לדחות את התביעה.

ג.     המחלוקת
המחלוקת בין הצדדים עוסקת בטעות שנפלה ברישום משקלה של התובעת עם שחרורה מביה"ח ביום השלישי לחייה והאופן בו טופלה. כפי שיפורט בהמשך, אין חולק כי משקל הלידה שנרשם בשחרורה היה 3,000 גר' במקום המשקל הנכון של 3,170 גרם. התינוקת שוחררה לביתה במשקל של 2,740 גרם, הווה אומר, היתה ירידה של כ-13.6% ממשקלה בלידה.
במאמר מוסגר יצויין כי הראשון אשר הצביע על הרישום המוטעה של משקל הלידה היה ד"ר וייץ, המומחה מטעם הנתבעת, בעוד שהמומחים מטעם התובעת ציינו בחוות דעתם את משקל הלידה כ-3 ק"ג.
לטענת התובעים, הרישום המוטעה של המשקל הביא לכך שהתובעת שוחררה לביתה עם ירידה חריגה במשקל מבלי שתתברר הסיבה לירידה זו. לגרסתם, חסימת המעיים שהתגלתה אצל התובעת בהמשך הינה חסימה מולדת אשר ניתן היה לגלותה ולמנוע את הסיבוכים אחר כך. בשל רישום מוטעה של המשקל לא עוררה הירידה במשקל את חשדם של הרופאים המטפלים ואלו שחררו את התובעת לביתה. התובעת המשיכה לסבול מהחסימה עת היתה בבית הוריה וההתייבשות בגינה הגיעה לביה"ח בשנית הינה פועל יוצא מכך.
התובעים מתווים את השרשרת הסיבתית החל מהרישום המוטעה של המשקל שהביא לשחרור מביה"ח בלי בירור הסיבה לירידה, שהוביל לצחיחות קשה שהביאה לאשפוז של התובעת. גם באישפוז השני נעשו פעולות רשלניות. בקבלתה למיון לא ניתן לתובעת עירוי נוזלים מיידי ולא אובחנה חסימת המעיים בבדיקה הגופנית שנערכה לה. החסימה הממושכת שלא אובחנה מוקדם מספיק הביאה לקשיים בכלכלת התובעת, ירידה במשקל והתייבשות קשה שגרמו, לפי התובעים, לנזק המוחי ממנו סובלת התובעת.

ד.     הבדיקות הרפואיות לאחר הלידה
לאחר הלידה, בטרם שוחררה מביה"ח לביתה, נבדקה התובעת פעמיים ע"י רופא. הבדיקה הראשונה המתועדת היא מיום 29.8.83, יום לאחר לידתה. כעולה מ-נ/2, הרופא ציין שמדובר בתינוקת אשר נולדה בתום הריון מלא, גודלה מתאים לגיל ההריון ומצויין "בדיקה גופנית תקינה".
ב-30.8.83 נבדקה התובעת בשנית ע"י ד"ר מ.סאבו, שביצעה אף היא לתובעת בדיקה פיסיקלית וציינה כי הבדיקה היתה תקינה כרשום ב-נ/3. בגליון השחרור נ/3, רשמה ד"ר סאבו כי התובעת שוחררה במשקל 2,740 ק"ג כאשר משקל הלידה צויין כ-3 ק"ג במקום המשקל 3,170 ק"ג אשר היה משקל הלידה בפועל, כעולה ממסמכי הלידה.
התובעת היתה בחדר תינוקות והובאה מידי פעם אל אמה. כאשר היתה בהשגחת האחיות הן האכילו אותה, לעיתים, והחליפו לה חיתולים. מגליון האשפוז של התובעת (נ/1) עולה כי היה מעקב אחר משקלה, צויין המשקל בעת הלידה, הגובה והיקף הראש, ולגבי כל יציאה יש סימון מעוגל. לטענת התובעים, אין רישום במסמכים הרפואיים כי התובעת לא קלטה כלכלה בשלושת הימים הראשונים לחייה וכי היו יציאות מימיות ולא היו גזים.

באשר לסימון היציאות, מקובלת עלי הגישה כי לכל ביה"ח פרקטיקה נהוגה משלו, מה גם שמדובר בלמעלה מלפני 20 שנה. אין להשוות בין שיטות הרישום הנהוגות כיום לאלו של אז. בגיליון התינוקות היה סימן V אשר הדעות חלוקות לגבי משמעותו. אני מקבלת את דבריהם של פרופ' ברזילי וד"ר וייץ כי בשנת 1983, נהוג היה לרשום מפורשות לו היתה בעיה, ובהיעדר רישום שכזה נראה כי לא נצפתה בעיה.
הדברים נשללו גם מדברי המומחים הרפואיים מטעם התובעת. ד"ר שחר, שרשם בחוות דעתו כי מאז לידתה נצפו יציאות נוזליות ולא היה מעבר גזים, לא ידע להסביר בחקירתו הנגדית מניין שאב את האינפורמציה האמורה.
בעדותו מיום 15.9.03, עמ' 12 לפרוט', משנתבקש להראות מאיזה רישום רפואי לקח את הנחתו שלא היה מעבר גזים, ענה:"אין לי תשובה על זה". משנשאל שלא יכול להיות שלא היה מעבר גזים מאחר והיו לתובעת יציאות, הוא ענה: "יש לעיתים חסימת מעיים חלקית, לעיתים אין מעבר גזים, יש לעיתים יציאות, זה בא והולך..." בהמשך, משהוצגה לפניו דעתו של פרופ' גוייטין שאישר שיש סתירה מובנית בין קביעה שאין מעבר גזים, כי ברגע שיש יציאות חייב להיות מעבר גזים, הסכים עם דעתו.
ד”ר לרמן כתב בחוות דעתו: "היה מקום לחשוד בחסימת מעיים כבר בימים הראשונים בעיקר בגלל אי מעבר גזים". ד”ר לרמן יצא מנקודת הנחה כי עובדתית לא היה מעבר גזים. ואולם, בחקירה הנגדית, מודה ד”ר לרמן שלא ראה מסמך המעיד שלא היה מעבר גזים אלא הסתמך על חווה"ד של ד"ר שחר (עמ' 10 לפרוט' מיום 16/9/03).
"ת: במידה מסויימת הסתמכתי על מה שהוא כתב וכתבתי את זה. למשל, שלא היה מעבר גזים, כתבתי שזה מצאתי בחווה"ד של אלי שחר.
ש: אבל אתה לא ראית מסמך כזה שאומר שלא היה מעבר גזים?
ת: לא, לא ראיתי מסמך. כן ראיתי את חווה"ד של ד"ר שחר"

בהמשך החקירה, עונה ד”ר לרמן מפורשת כי "מעבר הגזים יורד מהפרק" (שורה 17 עמ' 35) ובכך נשמט הבסיס לתמיכתו בטענת התובעים בכל הקשור לכך.
ד”ר לרמן המשיך וכתב: "ע"י בדיקה פשוטה של מישוש הבטן אפשר היה לגלות גוש בבטן ועדות להתנפחות המעיים". בחקירתו התברר כי ד”ר לרמן, לא התייחס למסמכים רפואיים חשובים ומרכזיים, משכתב שלא נעשתה בדיקה גופנית.

פרופ' גוייטין סמך לעניין הנתון שלתובעת היו מספר יציאות נוזליות מימיות ולא היה מעבר גזים, על האמור בכתב התביעה. הוא לא פגש את הורי התובעת כדי לבחון את העניין, מה גם שכפי שיתואר בהמשך. עדות ההורים על אירועי הלידה והאשפוז אינם יכולים לשמש ראיה לתמיכה או קביעת מצבה הרפואי של התובעת.

ה.     רישום משקל הלידה-האם רשלנות ו/גם "נזק ראייתי"
ככל הנראה, מקור הטעות הינה בהעתקה בלתי נכונה של מסמכי חדר הלידה על ידי ד"ר סאבו לתיק חדר תינוקות. לפי התובעים, העתקה לא נכונה הינה רשלנות של ד"ר סאבו שהנתבעת חבה עליה באופן שילוחי; והרישום המוטעה גרם לשרשרת מעשים רשלניים, כמו שחרור התובעת מביה"ח.
אכן, חשיבות קיומו של רישום רפואי סביר ותיעוד רפואי היא רבה, הן לצורך ההליך הרפואי, הן לצורך ההליך המשפטי והן לקיום זכויותיו של החולה.
סעיף 17 לחוק זכויות החולה, תשנ"ו-1996 הסדיר את סוגיית הרישום בהטילו על המטפל חובה לתעד את מהלך הטיפול ברשומה רפואית. בעניינו חוק זה לא חל שכן החוק חוקק בשנת 1996 ותחולתו אינה רטרואקטיבית. עם זאת, מטרת החוק לעגן מגמה רווחת בפסיקה שהייתה קיימת קודם לחקיקה בנושא זה.
בהתאם, נקבע בפסיקה כי ישנה חשיבות ממדרגה ראשונה לרישומים הנעשים על ידי רופאים המטפלים בחוליהם בעת הטיפול או בסמוך אחריו.

בע"א 58/82 קנטור נ. מוסייב (2), בעמ' 259, קובע כב' השופט ד' לוין:
"רישומים אלה חשיבותם בכך, שהם מציגים בפני הרופא המטפל בחולה או לפני כל מי שיתבקש להושיט לו סעד רפואי עם הזמן תמונת מצב על המחלה או על מצב בריאותו של החולה בדרך כלל, בכל שלב ושלב של התפתחות המחלה והשתלשלות הדברים. על פי הרישומים ובהסתמך עליהם יוכל לקבל מעקב שוטף, ראוי ואחראי אחר התפתחות הדברים ולקבל את ההחלטות הנאותות. רישומים אלה חשיבותם רבה גם כראיה אותנטית ובעלת משקל באשר לאירועים שקרו ולהתפתחויות שהתרחשו במועד כלשהו בעבר".

הנפקות הראייתית היא העברת נטל ההוכחה לכתפי הנתבעת שנתנה את השירותים רפואיים, ביחס לכל פעולה הסומכת על הרישום הלא תקין.
בעניינו, אין מקום להיפוך הנטל.
מסקירת הרישומים הרפואיים שנערכו על ידי הנתבעת עולה כי משקלה של התובעת נרשם במסמכי הלידה. ביום השלישי לחייה נרשם משקלה של התובעת בגיליון השחרור. באשר לעובדה שנרשם משקל מוטעה של 3,000 גרם, הרי שאין הדבר מהווה מחדל שגורם ל"נזק ראייתי" אלא לכל היותר טעות אשר את נפקותה יש לבחון.

בעדותה של ד"ר סאבו סיפרה כי מצבה של התובעת בעת שחרורה לביתה היה טוב. לא היה כל סימן לבעיה רפואית כלשהי ממנה סבלה התובעת בבדיקה שנעשתה לה לאחר לידתה ובין בבדיקתה שלה. לדבריה, אף אם היתה מדייקת ברישום משקל הלידה, הדבר לא היה מונע את שחרורה. מצבה הרפואי של התובעת לאחר הלידה היה תקין. הפרקטיקה הנוהגת באותם ימים היתה לאפשר שחרור ילודים לביתם תוך כ-72 שעות. מרבית הילודים הראו ירידה במשקלם לאחר הלידה, אף בשיעור הירידה אשר הראתה התובעת בפועל.

פרופ' ברזילי הסביר, ועמדתו מקובלת עלי, כי ירידה במשקל אינה תמיד אינדיקציה לחסימת מעיים, ולכן גם אם התובעת ירדה במשקל מעל 10% לא היתה כל סיבה שלא לשחררה לביתה, בעיקר עקב תוצאות הבדיקות הקליניות שנעשו לה בטרם שחרורה. התובעת קיבלה בלידתה ציון אפגר גבוה. אמה של התובעת היא ולדנית מנוסה ולא היתה סיבה מיוחדת לתת לה הנחיות או אזהרות מעבר לדברים הרגילים בהם מונחים הורים בשחררם תינוק חדש לביתו.
בחקירתו מיום 18.2.04, עמ' 99 לפרוט' הוא אומר:
"ש: פרופ' ברזילי, אתה אומר ש 13.6% ירידה לא היית עושה תמיד בדיקות בנסיבות מסוימות, אבל אתה לא מזהיר את ההורים שיש כאן משהו חריג?
ת: כבודו, אני לא הייתי בודק לחסימת מעיים ולא הייתי מזהיר מעבר לדברים הרגילים שאומרים להם בשחרור מביה"ח, ובשחרור מביה"ח יש וודאי איזה התייחסות לענין הזה שאני לא יכול כרגע לאפייין אותה, אבל וודאי חוץ משלום אומרים להם עוד שניים שלושה דברים...אם אני הרופא בקהילה ואני רואה את הילד הזה, אז אני כמו שהרופא שבודק אותו בטיפת חלב. אני רואה שיש התחלה של עליה במשקל, אני רואה שהיא ורודה, אני רואה שהיא עירנית, אני רואה שהיא מגיבה. מה הסיבה להתרגש?" (עמ' 99 לפרוטוקול)

גישתו של פרופ' ברזילי נמצאה נכונה.

בבדיקת התובעת בטיפת חלב, 5 ימים אחרי שחרורה מביה"ח, וביום התשיעי לחייה ב-5.9.83 נרשם: "צבע עור ורוד, טבור טרם נשר, לנקות ALCOHOL, יש לה גירוי בטוסיק לטיפול מקבלת יניקה + תוספת ביקורת 11.9.83". משקלה של התובעת בטיפת חלב היה 2,800 ק"ג, כלומר, העלתה כ-60 גר'.
לתיאור מצבה של התובעת ביום 5.9.83 בטיפת חלב משמעות מכרעת להחלטה לשחרורה מביה"ח ביום 30.8.83. ניתן לומר שבמועד שחרורה מביה"ח, לא היתה כל עדות לחסימת מעיים ועובדה שהתובעת עלתה במשקל.

פרופ' וייץ, מטעם הנתבעת, נחקר בחקירה הנגדית על חשיבות משקל הילוד בשחרור מחדר תינוקות, והופנה לאמור בספרו של נלסון העוסק ברפואת ילדים לפיו ירידה של מעל 1% במשקל מדי יום מייצגת איבוד נוזלים. לשאלת בא כח התובעים באשר לנפקות הירידה במשקל ענה פרופ' וייץ "10% זה נתון מסוים, מתוך מכלול פרמטרים" אבל אם "נגיד מגיע ל 12%-13% לא הייתי מתרגש אם מצב התינוקת טוב" (פרוטוקול מיום 18/2/04 עמ' 130, 134).
גם הוא הסביר שהתובעת 2 אם מנוסה, ולכן לא היה מקום לתדרכה באופן מיוחד.

ב"כ הנתבעת הרחיב בסיכומיו את הדיבור על נסיונם של התובעים להסתיר את תיק טיפת חלב ושזה אותר ע"י הנתבעת (נ/16 הכולל גם את התיק הרפואי של אם התובעת במעקב הריון). לרישום בתיק זה חשיבות גבי נסיבות אשפוזה בביה"ח ביום 11.9.83 והתפתחות התובעת עד גיל שנה וחצי.
איני מוצאת לנכון לקבוע מסמרות גבי הסיבות של אי חשיפת התיק ע"י התובעים למרות שעלה בידיהם לאתרו, בניגוד למסמכים אחרים אשר הובאו על ידם במהלך ניהול המשפט. חשיבותם של המסמכים הרפואיים האלו מדברת בעד עצמה וגם על פיהם יבחנו הנתונים הרפואיים הנדרשים לעניין.

ו.     הימים הראשונים בבית
בתצהיר עדותה הראשית של אם התובעת סיפרה כי התובעת אכלה מעט מאד, הקיאה את מה שאכלה והיו לה מעט יציאות וגזים, ולכן פנתה לטיפת חלב ושם סיפרה לאחות את מה שקורה עם התובעת, אך זו אמרה לה שאין בעיה מיוחדת, וכי רק לאחר שמצבה של התובעת התדרדר והיא נעשתה אפטית היא פנתה למרפאת קופת חולים בבאר שבע ומשם הפנו אותה לביה"ח (סעיף 7 לתצהיר עדותה הראשית).
גירסת התובעת 2 נשללת על פי הרשום בתיק טיפת חלב.
במועד הבדיקה ב-5.9.83 סיפרה אם התובעת כי היא מניקה ונותנת גם תוספת, אין רישום כלשהו על בעיות באכילה או ביציאות, ללמד שהתובעת 2 לא התלוננה על כך, והיא הוזמנה לביקורת ב-11.9.83. לטעמי נשללת גירסת התובעת 2 שפנתה לקופ"ח ביוזמתה.
ב-11.9.83 אמנם הופיעו התובעת ואמה בטיפת חלב, לפי ההזמנה, שם נרשם "ירדה במשקל, הילדה פולטת הרבה, הופנתה לקופת חולים ד"ר רמות. מיון 13.9.83". בהמשך נרשם כי נשלחה למיון ילדים וכי התובעת סובלת מצחיחות (עמ' 11 של נ/16).

לו היתה התובעת 2 מתלוננת על מצבה של התובעת ב-5.9.83 היו הדברים נרשמים בתיק טיפת חלב. עובדה שכאשר תארה את מצבה של התובעת ביום 11.9.83 נשלחה מיד לקופת חולים. היא לא הגיעה לשם ביוזמתה שלה ותלונותיה תוארו ברישומים.
ד"ר קימיה אשר בדק את התובעת ב-11.9.83 בקופת חולים, הפנה אותה למיון, כשהוא מציין במכתב ההפנייה כי מדובר בתינוקת בת 15 יום אשר "מזה מספר ימים מקיאה, הקאות בצבע ירוק? קיבלה מטרנה, כעת ילדה חיוורת ואפטית" (נספח ג' לסיכומי הנתבעת).

ז.     האישפוז ב-11.9.83
בין אם התובעת 2 הגיעה לביה"ח עם התובעת לבדה או בין אם הגיעה עם בעלה, מאז הגעתם נלקחה התובעת לטיפולים ובדיקות. התובעת 2 לא היתה נוכחת מרבית הזמן. טענותיה של התובעת 2 שלא ניתן לתובעת עירוי עם קבלתה לאשפוז, כמו גם עדותו של אבי התובעת נשללו בחקירתם הנגדית ונסתרים באופן חד משמעי מהתיעוד הרפואי.
התובעת 2 אישרה (בעמ' 78 לפרוט' מ-16.9.03) כי הרבה בדיקות נעשו שלא בנוכחותה במשך שעות והיא אינה יודעת אם ניתן לתובעת עירוי, אם לאו. אבי התובעת סיפר (בעמ' 154 לפרוט' מ-1.1.04), כי לא נשאר בביה"ח כי היו לו דברים אחרים לעשות, ובמיוחד לטפל בילדה הקטנה שנשארה בבית.

אני שוללת את עמדת התובעים שלא רשומה השעה המדוייקת אשר בה הוחל מתן עירוי הנוזלים או שנלמד מכך שבפועל לא ניתן לה עירוי נוזלים עם קבלתה.
ברישום שב-ת/6 בכתב ידה של ד"ר כרמי מצויין "חצות" ליד התאריך 12.9.83, וכן שהתובעת "במצב כללי טוב, נראית ערנית אך עיניים שקועות... קצב עירוי (ציון חץ המופנה כלפי מעלה)" ברור שהרישום 12.9.83 חצות מתייחס לחצות הלילה שבין 11.9.83 יום קבלת התובעת לביה"ח, לבין 12.9.83. כל טענה אחרת בדבר זיוף או כאילו מדובר בלילה שבין 12.9.83 ליום13.9.83, נדחית. בתצהיר עדותה הראשית אמרה פרופ' כרמי כי מהתיעוד הרפואי שהוצג בפניה עולה שהתובעת נבדקה ב-11.9.83 ובבדיקה הורה הרופא על מתן עירוי נוזלים והפסקת כלכלה דרך הפה. רישום זה מתיישב עם מה שרשמה פרופ' כרמי בחצות אותו יום בדבר הידרציה מהצהריים והצורך בהגברת קצב העירוי.
התובעים ויתרו על חקירתה הנגדית, אם כי לא רק ויתור על חקירה שולל את גירסתם, אלא גם הגיונם של דברים.
פרופ' ברזילי הסביר כי גירסתם של התובעים שהתובעת לא קיבלה כל עירוי, אלא כעבור יום שלם, מופרכת, אינה הגיונית וכלשונו (בעמ' 113 לפרופ' מ-18.2.04):
"פרופ' ברזילי: אני חושב שאם הילדה הזו לא היתה מקבלת עירוי
כב' השופטת: היא היתה מתה.
פרופ' ברזילי: וכתוב NOTHING PER MOUTH ב-10 בבוקר. היא היתה
מתה. בניגוד למבוגר כמוני, וצר לי, שיכול לפרק שומן ולספק לעצמי מקורות לאנרגיה, לתינוק שבא עם ירידה כזו במשקל אין רזרבה של אנרגיה. אין לו רקמות שומן, אין לו גילקוגן בכבד, הוא לא יחזיק מעמד עוד יממה וחצי, זה לא נשמע לי הגיוני".

משנשאל ד”ר לרמן בחקירתו בדבר מועד מתן הנוזלים לתובעת ומשאומת עם מסמך בקבלתה לביה"ח השיב (בעמ' 62 לפרוט' מיום 16.9.03, ש' 12-10):
"ת. אם היא באמת קיבלה ביום הקבלה את הנוזלים והכל. אז לא היתה בעיה.
ש. זאת אומרת, בהנחה שמה שכתוב ב-נ/4 (הקבלה לאשפוז ב-11/9) זה המסמך שהיה בפניך, נעשה ביום קבלתה, אתה חוזר בך מהאמור בחווה"ד שלך?
ת. נכון."

ח.     הבדיקה בעת הקבלה לאשפוז
יש לשלול טענת התובעים שחסימת המעיים ממנה סבלה התובעת הינה חסימה אשר ניתן היה לגלותה באמצעות סימנים כגון גוש קטן בבטן שאי מציאתם מעידה על בדיקה רשלנית. ממכלול הנתונים העומדים בפני מצטירת תמונה שונה. התובעת שוחררה במצב תקין לאחר בדיקה לביתה, הוסיפה במשקלה (טיפת חלב) ועברה בדיקת בטן ללא כל מימצא.
מעיון בגיליון הקבלה של התובעת בביה"ח ומסמכי הבדיקה שצורפו אליו, נלמד על טיפול אינטנסיבי ובדיקות רבות ומקיפות שנערכו לתובעת עם קבלתה, כראוי לילד במצבה. כפי שניתן לראות מדף חדר מיון של הקבלה, נעשתה בדיקת בטן. נרשם: "הבטן הייתה רכה, כבד מימוש סנטימטר אחד מתחת לקשת הצלעות, טחול לא מימוש". בדיקת הבטן לא העלתה חשד לחסימת מעיים שכן גם לפי פרופ' גויטין מבין הסימנים גם בטן תפוחה.
למחרת יום קבלתה של התובעת לאשפוז, קרי ביום 12.9.93 היה משקלה של התובעת 2,580 גר' והיו הקאות ויציאות ירוקות. בהתאם לבדיקה נראתה חיונית וערנית. מאחר והתובעת קיבלה עירוי מאז קבלתה הוחלט נסיון לכלכלה O.P (דרך הפה) וסוכם כי במידה ותמשיך להקיא ישקלו צילומי GI - צילומי דרכי העיכול.
פרופ' ברזילי הסביר כי הדיווח של צואה ירוקה שולל חסימת מעיים, שכן הצבע הירוק בצואה מקורו בבילירובין מחומצן שהוא הפרשה של מרה לצואה ומעבר שלה דרך המעי הדק למעי הגס והחוצה. מאחר והתובעת המשיכה להקיא למחרת, וההקאות הפכו מרתיות וכן היו יציאות מרתיות הופנתה התובעת ב-13.9.83, לביצוע צילום דרכי עיכול כמתוכנן בחשד כי היא סובלת מ-MIDGUT VOLVULOUS, שמשמעו פיתול המעי האמצעי סביב עצמו. התופעה נדירה ומופיעה בד"כ אצל תינוקות.

ט.     הניתוח מיום 13.9.83
נוכח מימצאי הצילום הועברה התובעת, יומיים לאחר קבלתה, לחדר ניתוח באותו יום, 13.9.83, ונותחה. בניתוח נמצא מל רוטציה, סיבוב הפוך עם ולוולוס של המעי ללא פגיעה במעי. כעולה מדו"ח הניתוח, המעי לא היה אסכמי ולכן לא נפתח ולא נכרת. ככל הנראה התובעת החלה לסבול בשלב כלשהו מחסימה חלקית של המעי בעקבות סיבוב שלו על עצמו, חסימה אשר לא היתה כאמור לעיל מלאה. מבין הסימנים האופיניים לחסימה הופיעה הקאה ירוקה (מרתית) רק ב-13.9.83.
התובעת קיבלה לאחר הניתוח עירוי של סוכר ומלחים בהתאם למשקלה תוך התחשבות בהפרשות אשר בזונדה (210 סמ"ק). ערכי האלקטרוליטים, החלבון, הסוכן, ההמוגלובין האוראה והכדוריות הלבנות נוטרו בדמה של התובעת ומצאו ירידות קלות ברמות הנתרן, והחלבון בדם. רמת הנתרן בדמה של התובעת ירד לערך של 125 מאק/ליטר, ערך נמוך אך בר תיקון ללא גרימת נזק.
לאחר טיפול מתאים עלתה רמת הנתרן בדמה של התובעת למחרת לערך של 128 מאק/ליטר ובימים שלאחר מכן לערכי הנורמה. בשום שלב משלבי הטיפול לא ירדה רמת הנתרן בדמה של התובעת מתחת לרמה של 120 מאק/ליטר אשר עלולה להיות סימפטומטית.
ביום 15.9.83, יומיים לאחר הניתוח, נצפה אצל התובעת אירוע אשר תואר בתיעוד הרפואי מפיה של האם כחיוורון מלווה בגלגול עיניים ותנועות רעד של ידיים וראש. האירוע חלף טופל ע"י מתן חמצן וסקשן.
הרופא אשר בדק אותה מצא שהנשימה תקינה. למען הזהירות נשלחו בדיקות דם מקיפות, הוזמן צילום חזה, הוזמנה פלסמה טרייה והרופא הורה להעביר את התינוקת מול התחנה להשגחה. בהמשך ועל אף שמצבה של התובעת היה תקין ובבדיקה גופנית לא היו סימנים של מצוקה נשימתית היא הועברה להשגחה בטיפול נמרץ נשימתי עוד באותו יום 15.9.83.
בקבלתה לטיפול נמרץ היתה התובעת במצב תקין. תרשומת מקבלתה לטיפול נמרץ מיום 15.9.83: "בבדיקה: תינוקת עירנית צבע טוב, טכיפנאה קלה, ללא דיסטרס נשימתי, שיעול לח מדי פעם".
ויודגש התובעת הועברה לטיפול הנמרץ כשהיא נושמת ללא כל סיוע ובמצב תקין ולמען הזהירות לשם השגחה.

ד"ר שחר שרשם בחוות דעתו כי לאחר הניתוח מדווח על הפרעה קשה במיוחד ברמת הנתרן 125 ורמת סוכר נמוכה של 68, ואירוע של גלגול עיניים והכחלה המייצג קרוב לוודאי פרכוס אפילפטי, חזר בו בחקירתו הנגדית מסברתו שהתובעת היתה במצב של כחלון עת הועברה לטיפול נמרץ ואמר: "אם לפי המסמכים לא היה באותו שלב כחלון אז אני מקבל שלא היה כחלון ואני טעיתי או הוטעיתי" (עמ' 33 לפרוט' מיום 15.9.03).

בסעיף 4ג' של חוות הדעת מצא ד”ר לרמן לתאר את ההתרשלות הנתבעת בטיפול בתובעת אחר הלידה ובמהלך האשפוז הסעיף יועתק במלואו כי בחקירתו הנגדית חזר בו ד"ר לרמן, אחת לאחת, מקביעותיו.
"לדעתי יש להדגיש את הנקודות הבאות:

  1.      היה מקום לחשוד בחסימת מעיים כבר הימים הראשונים בעיקר בגלל אי מעבר גזים. ע"י בדיקה פשוטה של מישוש הבטן אפשר היה לגלות גוש בבטן ועדות להתנפחות המעיים.
  2.      היתה רשלנות באחור לזהות את חסימת המעיים עם התקבלה לאשפוז ב-11.9.83. הנסיון להאכילה היה משגה.
  3.      היה אחור בלתי סביר בתיקון מאזן הנוזלים והאלקטרוליטים כאשר הגיע לאשפוז במצב של צחיחות קשה ואבוד של 25% ממשקלה בלידה.
  4.      היה אחור בלתי סביר בהעברתה לטיפול נמרץ כאשר פרכסה והכחילה, יומיים אחרי הניתוח, והתפתחו קשיי נשימה אשר הצריכו הנשמה מלאכותית.
  5.      היה צריך לבצע ברור יותר מקיף של כל הפרמטרים הביו-כימיים והערכה מלאה של המצב הנוירולוגי של מירב."


בעדותו מיום 16.9.03 התייחס ד”ר לרמן לעניין הכחלון באומרו כי נושא הכחלון נרשם על ידו, כנראה, מפי האמא וכי האיחור בהעברתה לטיפול נמרץ נבע לדעתו אם הופיע כחלון. אולם "אם לפי המסמכים לא היה באותו שלב כחלון אז אני מקבל שלא היה כחלון ואז טעיתי או הוטעיתי. אני יודע שהיה כחלון והיתה הנשמה, זה הופיע יותר מאוחר..." (עמ' 33 ש' 9).

ובעמ' 34, משנשאל על סיבת העברתה לטיפול נמרץ לצורך השגחה אמר:
"זה סטנדרט אידיאלי, אני יודע שבדרך כלל אין מקום בטיפול נמרץ, קשה להתקבל לטיפול נמרץ, קצת מפליא אותי.
ש. בהנחה שהיה מקום היה סטנדרט טוב מאד ונגמרו כל הבעיות הפרוצדורליות, אתה חוזר ממך בסעיף 4ג' לחוות דעתך?
ת. אז אני חזור בי
...

ש. אני מבקש שתחזור על תשובתך האחרונה?
ת. אני חוזר בי מהאמור בסעיף ג'4 לחווה"ד".

ובהמשך חזר בו ד”ר לרמן גם מהאמור בסעיף 4ג'5 של חוות דעתו (עמ' 48 לפרוט').

הרופאים שטיפלו בתובעת במהלך האשפוז מ-11.9.83 מסרו תצהירי עדות ראשית.
לא אוכל להתעלם מכך שהנתבעת עשתה מאמץ רציני לאסוף את כל הרופאים על מנת שעדותם תימסר. תצהירי עדותם הראשית הוגשו ב-10.9.03, בחלוף 20 שנה ממועד האירועים. רובם ככולם הסתמכו, מטבע הדברים, על התיעוד הרפואי.
ד"ר א. גזלה שהיה רופא מתמחה בכיר במחלקת הילדים בביה"ח סורוקה, כיום מנהל מרכז בריאות הילד של הנתבעת בבאר-שבע, החתים את אם התובעת על הסכמה לניתוח בחשד לחסימת מעיים ביום 13.9.83. לדבריו, בסיכום הביניים שערך לא תאר את כל הטיפולים והבדיקות אשר נערכו לתובעת אלא רק את הדברים אשר היו חשובים להמשך הטיפול בה בחדר ניתוח ולאחר מכן במחלקה הכירורגית ילדים של ביה"ח.
הוא גם רשם את מכתב השחרור של התובעת מביה"ח. ד"ר גזלה לא נחקר ע"י התובעים על תצהירו.

ד"ר פינאלי, היה אחד הרופאים אשר טיפל בתובעת, הוא זה שפיענח את צילום הושט וקיבה שנעשה לה ב-13.9.83, לפיו נראו סימנים ל-Midgut volvulous ולכן הועברה לניתוח. גם הוא לא נחקר ע"י התובעים על תצהירו.

ד"ר ראובני בדק את התובעת ביום 15.9.83 בעקבות הופעת חוורון והאירוע שתואר ע"י התובעת 2. בבדיקתו מצא כי היא חיוורת עם שיעול ליחתי במצב כללי בינוני. הוא ערך לה בדיקת לב וריאות שהיו תקינים והבטן רכה ולא תפוחה. הוא זה שהורה על לקיחת דמים לגזים ואלקטרוליטים והזמנת צילום חזה והזמנת פרש פרוזן פלסמה (FFP) בתום בדיקתה הורה על העברתה להשגחה אל מול תחנת האחיות.

על פי הראיות אקבע שהנתבעת פעלה במסירות ובמקצועיות בטיפול בתובעת החל מלידתה ועד שחרורה מביה"ח בעקבות האשפוז מ-11.9.83. אין בפעולותיה השונות רשלנות כלשהי.
התובעת הגיעה לביה"ח ב-11.9.83 במצב של צחיחות (דהידרציה) עם ירידה במשקלה של 25% בהשוואה למשקל הלידה. הניתוח בוצע ביום 13.9.83.
העברת התובעת לטיפול נמרץ ילדים ב-15.9.83 היתה לאחר אירוע קצר של הפסקת נשימה שטופל ע"י מתן חמצן בשאיבה וחלף מיד. מצבה הכללי השתפר ונעשו לה בדיקות שונות ומקיפות שהיו תקינות. ההנשמה לתובעת התחילה לאחר כ-12 שעות כשהיתה בטיפול נמרץ בגלל צבירת 2CO ומימצאים של חסימה בדרכי האויר ולא בגלל אי ספיקה נשימתית.
פרופ' ברזילי הביר שמטרת ההנשמה היתה למנוע החמרה מתינוקת שעברה ניתוח בטן והתקשתה לנשום לאור הצחיחות בה נמצאה לפני הניתוח. לא היתה ירידה באספקת חמצן למוח. השיקול להנשימה היה נכון ונבון על מנת להקל על החלמתה.

י.     פרוץ המחלה והקשר הסיבתי
שאלת הקשר הסיבתי מהווה גם היא גורם מכריע לדחיית התביעה.
על מנת להוכיח טענת רשלנות, יש להראות קשר סיבתי בין המעשים הרשלניים, כביכול, ובין הנזק שנגרם בפועל.
התפתחותה התקינה של התובעת עד גיל שנה וחצי שוללת ומנתקת קשר סיבתי לאירועי הימים הראשונים לאחר לידתה.
המומחים מטעם התביעה גרסו כי התפתחות התובעת לא היתה תקינה אלא איטית. ואולם, בחקירתם של אלו התברר כי הסתמכו כמעט לגמרי, על מקצת מסמכים רפואיים ובכלל זה חוות דעתם של רופאים אחרים, לא עמדה בפניהם התמונה בכללותה ולא עיינו בכל המסמכים הרפואיים הרלבנטיים.

במהלך חקירתו הנגדית של ד"ר שחר אישר שילד שהתפתחותו תקינה עד גיל שנתיים סביר להניח שאם יש לו נזק הוא אינו קשור ללידה.
נשללה הדעה שהתובעת עברה התקף אפילפטי לאחר הניתוח ביום 15.9.83, או שעברה התקף אפילפטי נוסף בגיל 4 חודשים, בהתבסס על מכתב של ד"ר קימיה מיום 30.12.84 (ת/5).
מקובלת עלי עמדתו של ד"ר וייץ שציין שהאירוע של ה-15.9.83 יכול להתאים לבעית נשימה שאכן התפתחה אצל התובעת מאוחר יותר באותו יום (עמ' 138 ו-140 לפרוט' מיום 18.2.04).

חוות דעתו של ד”ר לרמן הוגשה לטענת התובעים, כדי להצביע על הקשר הסיבתי שבין מחלת התובעת לבין אירועי הימים הראשונים לאחר הלידה והמהלך של אשפוזה השני.
בחוות דעתו רשם כי ד"ר וויץ מטעם הנתבעת טעה בסברה שהתפתחות התובעת עד גיל שנה וחצי היתה נאותה ולפי המידע שקיבל היה איחור משמעותי בהתפתחות הדיבור וההליכה אצלה ומתמיד היתה היפראקטיבית.

בחקירתו הנגדית הוצגו לעיונו מסמכים רפואיים אשר לא הוצגו לו בעת עריכת חוות דעתו.
נ/7 - דו"ח רפואי של ד"ר גרוס מביה"ח ביקור חולים בירושלים, כשהתובעת היתה בת 5, בו נרשם (באנגלית) שהתובעת התחילה ללכת בגיל 21 חודש ולדבר בגיל שנה וחצי, וכי רק בגיל שנה ותשעה חודשים קיבלה את ההתקף האפילפטי הגדול, בעקבותיו החל המעקב הנאורולוגי.
נ/8 - מסמך מביה"ח סורוקה בבאר-שבע, גבי אשפוז מ-23.10.88, שם נרשם שלפי דברי האם התפתחה התובעת באופן תקין עד גיל שנה וחצי.
נ/9 - תעודת השחרור מהמרכז הרפואי שערי-צדק משנת 92, שם נרשם "התפתחות תקינה עד גיל שנה וחצי".
נ/10 - מסמך התייעצות עם ד"ר רמי עמית נאורולוג פדיאטרי, שרשם שהתובעת התפתחה בצורה תקינה עד גיל שנה וחצי.
נ/11 - מסמך אשפוז מבי"ח סורוקה, כשהתובעת בת 6, ובו נרשם כי הליכתה העצמאית היתה בגיל שנה והתחילה לדבר בגיל שנה "מילים קצת".

משראה ד”ר לרמן את המסמכים האמורים, אישר כי הסיבה שנקב בחוות דעתו לקרות הנזק בגין התייבשות סמוך ללידה אינה נכונה, ואם התפתחותה של התובעת, כעולה מהמסמכים הרפואיים היתה תקינה עד גיל שנה וחצי, אז הסיבה העיקרית אותה הניח בחוות דעתו אינה נכונה (עמ' 33 ו-36 לפרוט' מ-16.9.03).
חשוב להדגיש כי ד”ר לרמן הבין היטב את השאלה, ולא כטענת התובעים שד"ר לרמן לא הבין או לא היה מרוכז ומדובר בפליטת פה. הדברים נאמרו מספר פעמים וסוכמו באמור בעמ' 53 של הפרוט' ש' 16 ואילך:
"כב' הש' גילאור: אתה אמרת בחוות הדעת שלך שיש סבירות גבוהה שנגרם לה נזק מוחי בגלל הליקויים שדיברת עליהם וזה אחראי בסבירות גבוהה לתסמונת. האם באותה סבירות גבוהה שכל זה לא יתרחש, היא גם הייתה לוקה במחלה הזאת?
ת. אני חושב שכן. אבל אי אפשר להגיד במאה אחוז ודאות...
כב' הש' גילאור: אז למה אתה מדבר על סבירות גבוהה?
ת. אולי כי ככה נוח לרופאים לחשוב".

ד”ר לרמן טיפל בתובעת במהלך השנים מבלי שציין זאת בחוות דעתו. הוא נתן לה טיפול נסיוני. לדבריו, הקווים האוטיסטיים אצל התובעת הופיעו לאחר מתן הטיפול, טיפול שלא הוכר עד אז בעולם ולא היה טיפול קונבנציונלי (עמ' 39 לפרוט' מיום 16.9.03).
למרות שהיה אמור להמציא את הכרטיס הרפואי של התובעת שברשותו, כי ב"כ הנתבעת ביקש ללמוד מהרשום בו על שנאמר לד”ר לרמן באשר להתפתחותה של התובעת עד גיל שנה וחצי, הוא לא המציא את הכרטיס עד היום.

פרופ' ויץ יוצא נגד האבחנה של תסמונת Lennox Gastaut אשר גם לא אומצה על ידי הצוות הרפואי שטיפל בתובעת. לדעתו התובעת לוקה בתסמונת כיפיונית אוטיסטית שהגורם או הגורמים לה עלומים. אין כל יסוד לטענה שהארועים הטרום או הבתר-ניתוחיים בחודש הראשון לחייה גרמו לתמונה הקלינית שהחלה להסתמן בגיל שנה וחצי שכן לנסיבות סב-לידתיות, למחלות שונות של הילוד ואפילו לאשפוז ממושך לו, אין כל קשר להתפתחות תסמונת אוטיסטית.

הוברר כי במהלך הריונה של אם התובעת היא אושפזה בשבוע ה-26 בשל תלונות על העדר תחושה של העובר במשך שבועיים. היא סבלה בעת אשפוזה מקוצר נשימה, סחרחורות והתעלפויות. במהלך אשפוזה אובחנו אצלה צניחת המסתם המיטרלי, רמה נמוכה של המוגלובין, חשד לדלקת כליות כרונית ודלקת מפרקים שגרונית וכיב בתרסריון.
בשבוע ה-33 אושפזה פעם נוספת לשם הערכת מצבה הקרדיאלי, היא התלוננה על הקאות רבות, שיעול וחולשה. במהלך הלידה נצפו מים מקונליאליים והוכנו מלקחיים שבסופו של דבר לא נעשה בהם שימוש.
מתצהיר עדותו הראשית של ד"ר טאובר (גם הוא לא נחקר בחקירה נגדית), אושרו העובדות האמורות ללא עוררין. הוא היה האחראי על לידתה של התובעת וחלק מהצוות הרפואי אשר טיפל בתובעת 2 בקבלתה ללידה.
שוכנעתי גם מדברי פרופ' ברזילי שהתובעת סובלת מפיגור קשה שסיבתו לא ידועה ואין לקשור בין אשפוזה לאחר הלידה למצבה הרפואי.

משנשלל הקשר הסיבתי, בין האירועים בחודש הראשון לחיי התובעת לבין ההתקף הפירכוסי הראשון שארע בגיל שנה וחצי, לאור ההתפתחות התקינה עד גיל שנה וחצי, קרסה ונשללה התיזה שהוצגה בחוות דעתו של ד”ר לרמן, ולמעלה מהנדרש - גם אם לתובעת תסמונת Lennox Gastaut אין בעצם העובדה כי היא סובלת ממחלה זו כדי לבסס את הקשר הסיבתי בין המחלה לבין האירועים בחודש הראשון לחייה.
נכון שבמחלת Lennox Gastaut יש מקרים שבהם המחלה פורצת אחרי התפתחות תקינה עד גיל שנה וחצי, ואולם אז לא ניתן לקשור אותם לאירועים הסב לידתיים. אלו המקרים שכ-50% מהחולים במחלה של Lennox Gastaut הסיבתיות אינה ברורה והמקרה נותר ללא פענוח של גורם המחלה.

יא.     סיכום שאלת האחריות
הנתבעת לא התרשלה בטיפול בתובעת לאחר הלידה. התובעת נבדקה ע"י רופאי הנתבעת ועם שחרורה מביה"ח מצבה היה תקין. לא היה יסוד לחשש כלשהו שהיא סובלת מחסימת מעיים.
לא הוכחה כל רשלנות במהלך האישפוז ב-11.9.83.
לא היה איחור בזיהוי חסימת המעיים ממנה סבלה. ההחלטה לניתוח התקבלה בהתחשב בצחיחות בה נמצאה בהגעתה לביה"ח והיא טופלה בנוזלים ובאנטיביוטיקה.
העברתה לטיפול נמרץ נעשתה לאחר אירוע קצר וחולף של הפסקת נשימה שהגיבה היטב למתן חמצן ושאיבה. ההנשמה החלה כ-12 שעות מאז שהועברה לטיפול נמרץ בגלל צבירת 2CO וללא ירידה או פגיעה בחימצון או הפסקה בזרימת הדם המוחית.
לא הוכח קשר סיבתי בין אירועי החודש הראשון לחייה לתסמונת ממנה סובלת התובעת.

אשר על כן יש לדחות את התביעה.

יב.     נזק
לאור מסקנתי בדבר העדר אחריות, אתייחס לפרטי הנזק בקצרה.
חשוב להדגיש שאין לי ספק שחייהם של התובעים 3-2 ובני המשפחה האחרים השתבשו לאחר שהוברר כי התובעת חולה וסובלת מהמגבלות שפורטו. התובעים 2 ו-3 עשו ימים ולילות לטפל בה ופנו לקבל הדרכה ועצה רפואית ככל שניתן. נראה שמסירותם לתובעת אינה יודעת גבול. יחד עם זה, נאלצו להעבירה למוסד בהיותה כבת 12.
בתביעתם הם מבקשים להשיבה לביתם על מנת לטפל בה בעצמם. אביה של התובעת העיד כי פרש מעבודתו בשנת 1998 על מנת לקחת את התובעת הביתה. לדבריהם במוסד בו היא נמצאת היא סובלת מהתעללות והם דואגים מאד לעתידה. לדעתם, לאור מגבלותיה לא תוכל להתאים למסגרת אינדיבידואלית של הוסטל וסיכוייה להתקבל למקום כזה קלושים. הפתרון היחיד הוא להחזירה הביתה על מנת שההורים, בעזרת מטפלת אישית, יטפלו בה. כאשר יבצר מהם לעשות כן מפאת גילם, אחותה כרמית קדושים, שהיא אחות מוסמכת, בעזרת אחיה האחרים יעשו כן, בהשגחה ופיקוח העובדת הסוציאלית באיזור המגורים.
יש לדחות את חוות דעתה של העובדת הסוציאלית דורית זילברשטיין אשר תמכה ברצון ההורים להשיב את התובעת הביתה. היא לא ביקרה במוסד בו שוהה התובעת, לא ביקרה בבית המשפחה, אלא הסתפקה בפגישה עם ההורים בקניון עזריאלי, שמעה מהם את הפרטים הרלוונטיים, לדעתה. אפילו לא שוחחה עם אחותה של התובעת גבי התאמתה והתמדתה לטפל בה.

המומחה מטעם הנתבעת גדעון האס העריך כי התובעת מתאימה למסגרת חוץ ביתית ולמסגרת זו יתרונות על פני בידודה של התובעת בבית. בנוסף נתן חוות דעתו ד"ר אבי רמות שהבהיר בחקירתו כי יש מוסדות מתאימים וטובים למוגבלים דוגמת התובעת.

בשאלה האם מוסד או בית, דעתי היא שעדיף לטובתה של התובעת שתהיה במוסד, כדוגמת המוסד בו היא שוהה כיום, בפיקוח הגורמים המטפלים השונים, לרבות ההורים העומדים על המשמר כדי להגן על התובעת, במידת האפשר, מכל פגע.
דווקא נסיון החיים שלהם מלמד אותם שלא יכלו להשאיר את התובעת בביתם. חס וחלילה אין לבוא אליהם בטענה כלשהי כאשר החליטו להוציאה מהבית. הם מבקרים אותה דרך קבע ודואגים לה.
אין בדעתי להתערב בשאלה שעלתה לדיון בחקירות הנגדיות של ההורים על ייעוד הכספים שקיבל האב כפיצויי פיטורין. בתשובתו הכנה הסביר כי לא חשב שיש מקום להשתמש בכספי הפיצויים על מנת להשיב את התובעת הביתה. הכספים שימשו את המשפחה לשיפור מגוריהם בבניית וילה חדשה. את ביתם הישן נתנו לבנם ולא מכרו אותו.

התובעים 2 ו-3 העידו כי הם משלמים סך של 800 ₪ בחודש בגין אשפוזה במוסד. הוצאות האשפוז משולמות מתוך גימלאות המל"ל להן זכאית התובעת, וישירות למוסד.
על מנת לאפשר להורי התובעת להחליט גם על מוסד אחר, תיקבע התוספת שהם משלמים מעבר לגימלאות המל"ל לסך 1,500 ₪.
מאחר וגימלאות המל"ל מיועדות לתשלום בגין האשפוז במוסד לא ינוכו מסכום הפיצויים הגימלאות של ילד נכה, גימלת נכות כללית וקיצבת שירותים מיוחדים (למעט בתקופה בה שהתה בבית עד גיל 12).

ד"ר וייץ העריך כי יש קיצור בתוחלת חייה של התובעת בשיעור של 25%-20%.
לדעת ד"ר שחר, אם הפרכוסים מרוסנים, והנכה נמצא בסביבה מוגנת, אין קיצור תוחלת חיים.

אני מעדיפה את עדותו של ד"ר וייץ. תוחלת החיים תקוצר ב-20% והפיצוי יהיה עד גיל 65.

לפי הדוחות האקטואריים מגיעה גימלת ילד נכה ל-144,715 ₪, קיצבת שירותים מיוחדים
ל-621,144 ₪ וגימלת נכות כללית ל-424,158 ₪. הסכומים הביאו בחשבון קיצור תוחלת חיים דומה לזו שנקבעה על ידי.

הפיצוי בגין התשלום תוספת למוסד יהיה בגין העבר - 115 חודש X 800 = 92,000 ₪.
עתיד ועד גיל 65 - 437,000 ₪.

כאב וסבל
לאור נכותה הקשה של התובעת, ריחוקה מהמסגרת המשפחתית, חייה במוסד ומיגבלותיה, יוערך הפיצוי בגין ראש נזק זה בסך 500,000 ₪.

הפסד השתכרות לעתיד
מגיל 22 עד גיל 65 לפי שכר ממוצע במשק - 2,035,672 ₪.

הפסד השתכרות בעבר
מאחר ואלמלא נכותה היתה משרתת בצבא עד גיל 20, השתכרותה עד היום היתה זניחה בהתחשב בהכשרתה לעיסוק כלשהו או ללימודים באוניברסיטה.

הפסד פנסיה וזכויות סוציאליות
אין חזקה בדבר פנסיה לכל עובד, וממילא לאור הקיצור בתוחלת חייה, אין לפסוק לה בפריט זה.

השגחה וסיעוד עבר ועתיד
לאור קביעתי כי עדיף שהתובעת תשהה במוסד, יש לפסוק לתובעים רק את ההפרש המתואר לעיל וכן הוצאות מסויימות שנגרמות להם כשהם מביאים אותה לביתם בחופשותיה.
על פי אמדנה בגין העבר ועד גיל 12 (בהתחשב בטיפול נדרש לכל ילד עד גיל 3) - ואח"כ מגיל 12 ועד היום, בהתחשב בגימלת ילד נכה, סיוע כספי שקיבלו מהמועצה המקומית להבים וגימלת שירותים מיוחדים ששולמה להם בעבר - 350,000 ₪.
לעתיד ולתוחלת חיי ההורים לפחות עוד 20 שנה - 150,000 ₪.

הפסד השתכרות של התובעת 2 והתובע 3
התובעת 2 הפסיקה לעבוד עוד לפני לידתה של התובעת. אין מקום לפיצוי התובעת 2 בגין הפסדי שכר.
התובע 3 עבד כשרטט בקמ"ג, פרש ב-1998 והוא מקבל פנסיה ממקום עבודתו.
התובעת אושפזה במוסד עוד בשנת 1995, והתובע 3 פרש רק 3 שנים לאחר אשפוזה במוסד, כך שאין קשר בין מצבה של התובעת לבין פרישתו. התובע קיבל מענק פרישה בסך של חצי מליון ₪ והפנסיה שהוא מקבל היא זו שהיתה משולמת לו לו היה פורש מאוחר יותר. עדות הגב' זלוטיקמן, עמ' 133 לפרוט' מ-1.1.04.
אין מקום לפיצוי התובע 3 בגין הפסד השתכרות בעבר ובעתיד.

הוצאות רפואיות ונסיעות בעבר ובעתיד, כולל נסיעות למוסדות
אין ראיה כי ההוצאות הרפואיות של התובעת לא מכוסות בסל הבריאות.
מאז שהייתה במוסד יש להניח היא מקבלת את כל הנדרש במוסד, ולא הוכח אחרת.
ההוצאות הרפואיות והנסיעות בעבר ובעתיד יוערכו על פי אמדנה, מעבר לקיצבת הניידות, שסכומה מגיע על פי חוות הדעת האקטוארית של ספיר לסך 432,860 ₪ - לסך 100,000 ₪.
משכך לא תנוכה קיצבת הניידות מסכום הפיצוי.

רשלנות תורמת של ההורים
לאור מסקנתי בדבר דחיית התביעה, לא אתייחס לטענה שיש להשית על ההורים רשלנות תורמת. בכל מקרה, ב"כ הנתבעת לא חזר על כך בסיכומיו וממילא לא שוכנעתי שיש להעמיס על מצפונם אחריות למצבה של התובעת.

הוצאות משפט
משהגעתי עד הלום, נשאלת השאלה האם להעתר לבקשת הנתבעת ולחייב את התובעים 3-2 בהוצאות ריאליות נוכח הוצאותיה הגדולות של הנתבעת בניהול התיק, ובין היתר שכר טרחת עו"ד, שכר המומחים, ניהול ישיבות הוכחות ממושכות והוצאות הקלטת הישיבות. הנתבעת עותרת שלא להטות את כפות המאזניים אל מידת הרחמים בעניין פסיקת ההוצאות כי התביעה הוגשה בידיעה ברורה שאין בה ממש, ונבנתה "טלאי על טלאי", מידי פעם בצירוף חוות דעת נוספת לכתב התביעה וגם בגין הסתרת תיק טיפת חלב אשר למרות שאותר על ידי התובעים ולא המציאו אותו לנתבעת או לבית המשפט.

בהתחשב בכל אלה, שוכנעתי שיש מקום לחייב את התובעים 3-2 בהוצאות המשפט, אולם אביא בחשבון שיקולי את נכותה הקשה של התובעת, גורלם המר שלה ושל בני המשפחה ומצבם הכלכלי. הסכום שיפסק כהוצאות משפט יהיה פחות מההוצאות הריאליות. לא נעלם מעיני כי עליהם לשאת בתשלום יתרת האגרה.
הנתבעת תחליט אם היא נוקטת במידת הרחמים בגבייתם של אלו.

אשר על כן התובעים 3-2, ביחד ולחוד, ישלמו לנתבעת את הוצאות המשפט ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 50,000 ₪.







לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. סיבוכים בלידה

  2. כליאת כתפיים

  3. גרידה - הפלה

  4. דילול עוברים

  5. קרע ברחם בלידה

  6. דופק עוברי איטי

  7. ציון אפגר

  8. שולפן ריק

  9. פרע כתפיים

  10. משקל תינוק 3 קילו

  11. תפירת צוואר הרחם

  12. לידת עובר מת

  13. לידה מוקדמת תאומים

  14. הולדה בעוולה

  15. תינוק עם מום

  16. פסק דין מלול

  17. לידה בשבוע 34

  18. שבר ביד בלידה

  19. פיגור מוטורי - לידה

  20. היצרות כתפיים

  21. לידה מכשירנית

  22. לידה בשבוע 26

  23. לידה בשבוע 27

  24. קרע ברחם בלידה

  25. לידת ואקום - סיבוכים

  26. מצג עכוז היפוך

  27. טופס לידה ביטוח לאומי

  28. שיתוק ביד בלידה

  29. חוק התפטרות לאחר לידה

  30. אלח דם / ספסיס - בלידה

  31. לידת תאומים פגים

  32. רחם שרירני - מיומה ברחם

  33. לידת עכוז - סיכונים

  34. כריתת רחם בגלל לידה

  35. חבל הטבור סביב הצוואר

  36. תסחיף מי שפיר בלידה

  37. לידת עכוז או ניתוח קיסרי ?

  38. מחלת אס אם איי בלידה

  39. שיתוק על שם ארב בלידה

  40. לידה מוקדמת - סיבוכים

  41. לידה בשבוע 30 - לידת וואקום

  42. סיבוך הוצאת ראש בלידה

  43. לידה נרתיקית או לידה קיסרית

  44. סיבוכים בלידה - תאומים

  45. לידת ואקום - שולפן ריק

  46. לידה רגילה במקום ניתוח קיסרי

  47. צניחת חבל הטבור - תשניק לידה

  48. עובר במצג עכוז שבוע 40

  49. זריקת אפידורל בלידה - סיכונים

  50. טעות בחישוב תאריך הלידה

  51. זירוז לידה או ניתוח קיסרי

  52. כריתת חצוצרה לאחר לידה - התיישנות

  53. לידה רגילה אחרי ניתוח קיסרי

  54. רשלנות רפואית בלידה - חישוב פיצויים

  55. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון