זיהום בפה בגלל עקירת שן

פסק דין

הרקע לתביעה וטענות הצדדים
הנתבע, רופא שיניים במקצועו ביצע לתובעת, ילידת 1981, ביום 30.12.02 עקירת שן בינה כלואה שכתוצאה ממנה התפתח לה זיהום בחלל הפה, עד שהיא הגיעה למצב שבו פנתה לחדר המיון בבית חולים הדסה ביום 9.01.03 (להלן: "יום האירוע"), שם נותחה ונמצא "זיהום חריף בגרון ופראפינגאלי מימין". התובעת הועברה לטיפול נמרץ מונשמת ומורדמת. היא שוחררה ביום 19.01.03 ולאחר מכן עברה סדרת טיפולים מכאיבים לרבות פיזיוטרפיה לפתיחת הפה. התובעת רואה בנתבע כנושא באחריות לנזקיה והיא הגישה את תביעתה בגין כך כנגדו.

לטענת התובעת נגרם לה כתוצאה מכל התלאות שעברה בעטיו של הנתבע נזק נפשי חמור והיא תמכה את טענותיה בעניין זה על חוות דעתו מיום 28.2.03 של ד"ר שלום ליטמן, מומחה בפסיכיאטריה, שקבע לה נכות צמיתה בשיעור 10% ונכות זמנית בשיעור 30% לתקופה של שלושה חודשים ו-20% לשלושה חודשים נוספים. יומיים לפני שמיעת ההוכחות התובעת הצטיידה עם חוות דעת חדשה לגמרי של ד"ר ליטמן מיום 18.12.07 שקבע שהיא לוקה ב-20% נכות. נוכח הגשת חוות הדעת השנייה בערבו של הדיון, טען ב"כ הנתבעת בצדק, כי לא ניתן לקיים את הדיון בשאלת גובה הנזק, ולכן הדיון התמקד אך בשאלת החבות.

הנתבע הדף מעליו את כל טענות התובעת וטען כי לא התרשל בעבודתו אלא העניק לתובעת טיפול רפואי למעלה מהסביר. לשלמות התמונה יצויין כי הנתבע הצטייד אף הוא עם חוות דעתה של ד"ר נעה קרת, גם היא מומחית בתחום הפסיכיאטריה שקבעה כי אין לתובעת כל נכות צמיתה עקב האירוע.

חוות הדעת של המומחים
לביסוס טענות התובעת בעניין החבות היא הצטיידה עם חוות דעתו של ד"ר אייל תגרי, מומחה לשיקום הפה. חוות דעתו הראשונה ניתנה ביום 4.06.06 וחוות דעתו המשלימה ניתנה ביום 22.10.06. בחוות הדעת הראשונה ציין ד"ר תגרי כי בעקבות הטיפול שעברה התובעת אצל הנתבע אזור העקירה פיתח זיהום, אך חרף זאת הנתבע לא זיהה את התפתחות הזיהום באזור העקירה והתפשטותו לגרון. כמו כן הוא לא עמד על הסכנה לבריאותה ואף לחייה של התובעת ולולי עירנותה למצבה יכול היה רצף האירועים להסתיים באובדן חיים. מצבה הרפואי התדרדר עד כדי צורך באשפוז דחוף וניתוח חירום לניקוז מוגלה מלווה בהנשמה מלאכותית למשך 24 שעות בחדר טיפול נמרץ. לטענתו רשלנות הנתבע התבטאה במספר אופנים: (1) חוסר תיעוד מספק של הממצאים הרפואיים אותם הציגה התובעת בעת שהגיעה לטיפול. (2) ביצוע מעקב רופף ולא מספק אחר התסמינים של התובעת לאחר ביצוע הטיפול. (3) אי זיהוי חומרת התסמינים, ואי בדיקתם בעזרת בדיקות נוספות. (4) ואי הפנייה למוסד רפואי לצורך בירור התסמינים ופיתרון מצב החירום הרפואי שנוצר. על פי חוות דעת המשלימה שהוגשה ביום 24.10.06 ולאחר שעיין בחוות דעתו של ד"ר אלי סימון מטעם הנתבעים, טען ד"ר תגרי כי גם ד"ר סימון אינו סותר את הממצאים העובדתיים שמצא הוא, קרי, חוסר תיעוד רפואי מספק, אי זיהוי הסימנים הקליניים הברורים, והעובדה שהנתבע לא יזם הפנייה דחופה ומיידית לבירור נסיבות המצוקה הרפואית של התובעת לחדר המיון. משכך הסיק כי בפני הנתבע עמדו מספיק תסמינים ונתונים כדי: (1) להעלות את אפשרות הזיהום לראש רשימת האבחנות המבדלות. (2) לזהות כי התובעת סובלת מהתפתחות זיהום, או למצער לזהות כי מתפתח תהליך חמור כלשהו בלתי מאובחן. (3) לזהות את הצורך בהתערבות טיפולית מיידית. (4) ולבצע הפנייה דחופה לבירור וטיפול בהתרחשות הרפואית.

בחקירתו הנגדית בבית המשפט ציין ד"ר תגרי כי הוא אינו יכול לקבוע כי הנתבע התרשל בזמן ביצוע העקירה ואין לייחס את עצם הזיהום לפעולותיו של הנתבע בזמן הטיפול. הוא גם ציין כי אין לבוא בתלונות אל הנתבע על כך שלא זיהה את מקור הזיהום, אך הוא הדגיש כי רשלנותו של הנתבע באה לידי ביטוי בכך של פעל כנדרש לאור אבחונו ביום האירוע. לדבריו, היה על הנתבע להפנות את התובעת לחדר המיון באופן מיידי, או למצער להתייעץ בעניין עם עמית כדוגמתו. עם זאת הוא הסכים כי שכיחות הזיהום שתקף את התובעת הוא נמוך מאוד מאוד והוא גם אינו מתפתח בסמוך למקום העקירה כי אם "במעגל השני" (באזור הגרון).

כאמור, גם הנתבע הצטייד עם חוות דעת משלו, של ד"ר אלי סימון מיום 31.07.06 ובה טען ד"ר סימון כי מדובר באירוע נדיר. לטענתו עוד, מהלך הטיפול כולו ואחריו נעשה בהתאם לכללים המקובלים ולא נמצא בספרות הרפואית תיאור של דרך כלשהי למניעת זיהום לאחר עקירת שן בינה ומתן כיסוי אנטיביוטי מתאים. בחוות דעתו המשלימה מיום 15.12.06 טען כי נראה שקיימת חפיפה בסימנים האובייקטיביים בין מקרה בלי זיהום למקרה עם זיהום כאשר רק הופעת החום ובלוטות מבדילות ביניהם. במקרה דנן נתן הנתבע כיסוי אנטיביוטי רחב טווח מיד לאחר העקירה ושינה את סוגה כשהתובעת פנתה אליו כעבור מספר ימים, באופן שנהג כ"רופא סביר". הוא הוסיף כי גם ד"ר וינברגר, מומחה בתחום אף אוזן גרון (א.א.ג.) אליו הופנתה התובעת, שאמון על זיהוי זיהומים מהסוג הנ"ל, ובדק את התובעת בשעות הצהריים המאוחרות של יום האירוע, מצא שנשימתה סדירה, אין לה הפרעה במיתרי הקול, לא זיהה שהיא מפתחת מורסה בצוואר ולא איבחן מתוך כל התסמינים שמצא את הזיהום המדובר. גם לאחר שקיבל לידיו את חוות הדעת המשלימה של ד"ר תגרי נשאר ד"ר סימון איתן בדעתו כי הזיהום שנגרם לתובעת הנו נדיר והוא תוצאה של סיבה בלתי ידועה שגרמה לתוצאה המצערת חרף הטיפול המקובל שקבלה התובעת. הוא הוסיף כי משום שהזיהום נדיר אין חובה להזהיר מפניו. בחקירתו הנגדית הוא עמד על דעתו ולא עלו מהחקירה ממצאים נוספים שיכלו לתרום לנושא השנוי במחלוקת בין המומחים.

עדויות הצדדים
בתצהירה, התובעת טענה כי לפני הניתוח הוחתמה על טופס הסכמה לניתוח אך לא הוסבר לה דבר לגבי הסיכונים שבניתוח או הסיבוכים האפשריים לרבות זיהום שיכולים לנבוע ממנו (טענה שנזנחה על ידי התובעת בחקירתה הנגדית שהעידה כי גם כיום, חרף הסיבוך שהיה, היא הייתה מבצעת את הניתוח בכל מקרה, בלית ברירה). כשפנתה לנתבע ביום האירוע והלינה בפניו על כאביה והרגשת מעין מחנק בגרון, הוא הותיר לשיקול דעתה לפנות לרופא א.א.ג ולא נתן לה הפנייה לחדר מיון כפי שעולה לכאורה מרשומותיו. גם ההטבה בפתיחת הפה שנרשמה ברשומותיו לא הייתה כלל ועיקר. לטענתה, הרישום ברשומותיו אינו נכון והן חסרות ולקויות ומרבית תלונותיה לא הועלו על הכתב.

בחקירתה הנגדית בבית המשפט הוסיפה התובעת כי כשהגיעה אל הנתבע ביום האירוע בסביבות השעה 11:00 בבוקר ביקשה ממנו שיפנה אותה לאשפוז. היא ציינה בפניו את חולשתה הכללית והעובדה שהאנטיביוטיקה שהיא נוטלת אינה משפרת את מצבה. לדבריה, גם מכתב ההפנייה שנועד לרופא א.א.ג. נכתב על פי דרישתה ולא מיוזמתו של הנתבע. על הטיפול בהמשך היום סיפרה כי לאחר שהופנתה לחדר מיון על ידי רופא א.א.ג., היא המתינה זמן רב, גם עד לקבלתה בחדר מיון וגם לאחר מכן עד לקבלתה במחלקת פה ולסת בבית החולים. רק בשעה 22:30 היא עברה בדיקת C.T. שבעקבותיה נאמר לה שיש לה זיהום.

מנגד טען הנתבע בתצהירו כי התובעת הגיעה למרפאתו ביום האירוע לביקורת שנקבעה מראש, וכשהתלוננה בפניו על כאביה וקשיי האכילה שלה הוא הפנה אותה לצילום פנורמי על מנת לשלול מקור אחר לזיהום אפשרי. לאחר שהצילום הפנורמי לא העלה כל ממצא משמעותי הוא החליף לה את האנטיביוטיקה ונתן לה מכתב המתאר את מצבה והטיפול שקיבלה. לטענתו, הוא גם הנחה אותה לגשת לחדר מיון במידה ותרגיש שמצבה מחמיר. בהמשך היום, אחר הצהריים, הוא ביקש ממזכירתו להתקשר אל התובעת להתעניין במצבה והוא אף תיעד את תשובתה בכרטיס הרפואי שלה. הוא הוסיף כי לא מצא לנכון להפנות את התובעת לצילום C.T. משום שבשעת הבדיקה התובעת הייתה נינוחה, ללא חום וללא כאבים או נפיחות חריגה. לדבריו, זו הפעם הראשונה מתוך אלפי עקירות שיני בינה שביצע החל משנת 1998 (כ-2,000 בשנה) שנתקל בזיהום מעין זה כתוצאה מעקירת שן בינה.

בחקירתו הנגדית הנתבע הבהיר את האמור בתצהירו וסיפר כי הוא בדק את התובעת ביום האירוע ולא זיהה נפיחות תת ליסתית בבלוטות, לא בצד ימין ולא בצד שמאל. כמומחה בתחום הוא מודע לאפשרות להתפתחות זיהום ומטעם זה נתן לתובעת כיסוי אנטיביוטי. הוא שב וטען כי הנחה אותה לפנות לחדר מיון במידה ותחוש ברע, תתקשה לאכול או לנשום, או שחום גופהּ יעלה. לצורך זה הוא אף צייד אותה במכתב מתאים. מטעם זה הוא גם ביקש ממזכירתו להתקשר אל התובעת בשעות הצהריים של יום האירוע מתוך רצון לעקוב אחר מצבה ולוודא כי היא חשה בטוב ואף הלך לבקרה בבית החולים לאחר שנודע לו על מצבה. לדבריו, הוא לא מכיר הנחייה כלשהי המחייבת להפנות לחדר המיון במקרה של הופעת התסמינים שראה אצל התובעת בביקורה אצלו ביום האירוע.

הדיון לגופו
ההלכה היא כי חובת הזהירות של רופא, כחובת כל בעל מקצוע אחר, היא לפעול במסגרת מקצועו כרופא בזהירות סבירה המתחייבת מנסיבות העניין. קיומה של רשלנות מצידו נבחנת על פי אמות המידה הקבועות בסעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש). קיומה של החובה כמו גם הפרתה נבחנים לאור נורמות ההתנהגות הנדרשות מהרופא הסביר בהתחשב בתפקידו ובחובותיו כרופא כלפי החולה. המבחן אינו מבחן של "חכמים לאחר מעשה" אלא מבחנו של הרופא הסביר בשעת מעשה. רופא ככל בשר ודם עלול לטעות, אך לא כל טעות מהווה רשלנות (ע"פ 116/89 אנדל נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(5) 276; ע"א 612/78 פאר נ' קופר, פ"ד לה(1) 720). יש להבחין אפוא, בין אירוע שיסודו באי זהירות או ברשלנות לבין אירוע שיסודו בתקלה או בטעות שאינם כרוכים ברשלנות (ע"פ 116/89 עניין אנדל, בעמ' 285; ע"א 705/78 רמון נ' מאוטנר, פ"ד לד(1) 550, 555)

בין יתר חובותיו של הרופא המטפל במסגרת תפקידו, מוטלת החובה לאבחן את האבחנה הרפואית הנכונה ביחס לחולה בו הוא נדרש לטפל, להחליט על הטפול הנדרש ולהשגיח כי טפול כזה אכן יינתן לחולה (ע"פ 116/89 עניין אנדל, בעמ' 289). לא פעם גם כוללת חובת האבחון את החובה של הרופא לא להסתפק בעובדות הנגלות לפניו אלא לדרוש ולחקור ולברר אינפורמציות נוספות בשקידה ראויה ובמאמץ סביר על מנת לקבל את תמונת מצבו של החולה במלואה (ע"א 206/87 קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י נ' עזבון המנוח אדיסון, פ"ד מה(3) 72, 76).

ממכלול הראיות במקרה זה עולה כי הנתבע אכן לא זיהה את סוג הזיהום ממנו סובלת התובעת. ברם, לא השתכנעתי כי יש לייחס לנתבע התרשלות כלשהי בעניין זה. חולה אמנם רשאי לצפות שרופא יביא בחשבון גם אפשרות של מקרה נדיר ובלבד שהוא ידוע במדע הרפואה (ר' ע"א 612/78 בעניין פאר, בעמ' 727; ת"א (חי') 231/90 פלד נ' קופת חולים של ההסתדרות, פורסם במאגרים). ואולם כאמור, לא כל איחור או טעות באיבחון מקים חזקת רשלנות. לעיתים, האיחור נובע מקוצר ידה של הרפואה, על האמצעים העומדים לרשותה, ולכן גם כאן המבחן יהיה האם רופא סביר בנסיבות העניין, יכול וצריך היה לאבחן את הזיהום קודם לשלב בו הוא אובחן הלכה למעשה (ע"א 3264/96 קופת חולים נ' פלד, פ"ד נב(4) 849). כפי שעלה מחוות דעתו של ד"ר סימון המורסה מסוג זה מתפתחת באופן הדרגתי והיא מכפילה את עצמה בטור הנדסי, הצובר תאוצה ככל שעובר הזמן. לכן להערכתו, ייתכן ובזמן שהתובעת נבדקה על ידי הנתבע עדיין לא ניתן היה לזהות את הנפיחות שהתפתחה רק בשלב מאוחר יותר. ראייה לכך ניתן למצוא גם בעובדה שגם ד"ר וינברגר, המומחה בתחום א.א.ג. ואמון על זיהוי זיהומים מסוג זה, בדק את התובעת כשש שעות אחרי שהיא נבדקה על ידי הנתבע, וזיהה בלוטה רגישה בגודל 2 מ"מ בצוואר, כשבניתוח התברר שהיא גדולה הרבה יותר. בנסיבות אלו אינני מוצא התרשלות בעצם העובדה שהנתבע לא זיהה את סוג הזיהום ממנו סבלה התובעת, בוודאי מקום בו גם ד"ר תגרי, המומחה מטעם התובעת הודה כי מדובר בזיהום ששכיחותו כתוצאה מעקירת שן בינה נמוכה מאוד מאוד.

כך גם אינני סבור כי הנתבע התרשל בכך שלא הפנה את התובעת לחדר המיון, ולו משום שלא השתכנעתי כי באותו שלב בו ביקרה התובעת אצל הנתבע אכן מצבה היה חמור באופן שהוא דרש את הפנייתה המידית לחדר המיון. כפי שעולה מחומר הראיות, גם ד"ר וינברגר לא זיהה את מצבה של התובעת כמצב חירום הדורש התערבות מיידית ובהפניתו נכתב כי מצא שנשימתה סדירה ואין לה הפרעה במיתרי הקול. הוא אמנם הפנה את התובעת לחדר המיון אך בד בבד ציין כי הטיפול הנדרש הוא אנדוסקופיה גרון בדרכי הנשימה והוסיף כי "אני חושב יהיה בסדר". גם כשהגיע התובעת לחדר מיון לא בוצע בה כל טיפול חירום מיידי. אדרבה, התובעת עצמה ציינה בחקירתה בבית המשפט (עמ' 30 לפרוטוקול) כי המתינה זמן רב עד שקיבלו אותה למיון ולאחר שהופנתה למחלקת פה ולסת גם שם המתינה זמן רב. גם אחרי שנבדקה על ידי הרופא במחלקת פה ולסת בבית החולים היא לא הובהלה מיד לניתוח. בנסיבות אלו די ברור כי מצבה לא דרש התערבות מיידית.

יתרה מזאת. הנתבע לא היה אדיש למצבה של התובעת. הוא אמנם לא סבר שהיא דורשת הפנייה מיידית לחדר המיון כאמור, אך הוא שלח אותה לצילום פנורמי וכשהגיעו תשובות שלא אבחנו בה דבר, הוא הנחה אותה לשים לב לאפשרות של החמרה במצבה והורה לה לפנות לחדר המיון במקרה שכזה ואף צייד אותה במכתב שיוכל לשמש אותה לשם כך. הנתבע לא הסתפק בכך ואף פעל מיוזמתו להשגיח על מצבה של התובעת בהמשך היום וביקש ממזכירתו להתקשר אליה ולשאול בשלומה.

אכן, לטענת ב"כ התובעת הייתה זו התובעת שביקשה את המכתב ולא הייתה הפנייה מטעם התובע. ואולם, מהתיעוד הרפואי עולה שלא כך הם פני הדברים. בכרטיס הרפואי הידני של התובעת אצל הנתבע נכתב בתאריך 9.01.02: Wrote her letter to emergency room ובתיק המטופל הממוחשב נכתב באופן מפורט יותר:gave her letter to emergency room and told her to go to hospital if situation deteriorates. גם לא מצאתי כל בסיס לסברה כאילו רישום זה נעשה אך בדיעבד או שהוא אינו משקף את המציאות כפי שהיא הייתה, ואינני רואה כל מקום להטיל דופי באמיתותם. מה גם שבסיכומי ב"כ התובעת לא נטען אחרת.

גם טענת התובעת כי אין אמת בגרסת הנתבע שהתקשר אליה, בעצמו או באמצעות מזכירתו, בהמשך היום שלאחר ביקורה אצלו, נסתרת מעיון בדפי פירוט השיחות שיצאו ממרפאתו של הנתבע. עיון בפירוט שיחות אלו מלמד כי ביום האירוע בשעה 16:05 בוצעה שיחה מהמרפאה לטלפון בביתה של התובעת, והשיחה נמשכה 52 שניות. בנסיבות אלו, מקום בו מחד גיסא, התובעת מכחישה כי נתקבלה שיחה שכזו, ומאידך גיסא, הוכח כי השיחה אכן בוצעה, אין מקום להטיל ספק בעדותו של הנתבע כי בשיחה זו ביקש לעמוד על מצבה וקיבל מידע שמצבה טוב, כפי שרשם גם בתיקה הרפואי של התובעת אצלו.

לכן, גם אין מקום לטענת ב"כ התובעת כי העובדה שהנתבע לא הפנה את התובעת לחדר המיון מטילה עליו את נטל השכנוע להוכיח כי הנזק שנגרם לתובעת היה נמנע לוּ הוא היה מפנה אותה בזמן לחדר המיון. אמנם נקבע כי אי קיום בדיקות, שראוי היה לבצען, עשוי להוות נזק ראייתי שיש בו כדי להעביר את נטל השכנוע לכתפי הנתבע להוכיח כי באותו שלב שבו נמנע מלבצע את הבדיקות, לא סבל הנפגע מהנזק (ר' ע"א 9328/02 מאיר נ' לאור, פ"ד נח(5) 54; ע"א 8317/99 שוקרון נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(5) 321). ברם, כפי שעולה מהראיות, נזקה של התובעת, ככל שהוא קיים, אינו תוצאה של האיחור בהגעתה לחדר המיון.

אכן, ד"ר תגרי טען בחוות דעתו ושב וטען גם בחקירתו הנגדית כי האיחור בהגעת התובעת לחדר המיון היה קריטי, ופעולת האינטובציה שעברה בסופו של יום בבית החולים היא תוצאה של איחור זה. ברם, כשנתבקש על ידי ב"כ הנתבע לאתר בין המסמכים המצורפים לחוות דעתו את המקום בו צוין כי התובעת הגיע לחדר המיון עם מצוקת נשמתית שדרשה ביצוע אינטובציה, הוא לא יכול היה לאתר זאת. גם כשהוצג בפניו התיעוד הרפואי מחדר המיון המתאר את מצבה של התובעת בשעת הגעתה, הוא לא מצא אזכור למצב אותו תאר בחוות דעתו ובבית המשפט. לאחר שנדרש שוב לתיעוד הרפואי מבית החולים ממנו מצטיירת התמונה כי התובעת לא הגיעה לבית החולים במצב חירום כפי שתאר בחוות דעתו, הודה כי "אנחנו לא יודעים מה היה המצב שלה... בחדר המיון. מסיקים מסקנה שאנחנו לא יודעים... לא הייתי שם. אני יכול להניח ברמת וודאות של הנחה שלא הייתה במצוקה נשמתית בזמן זה (שבו הגיעה לחדר המיון - ד.מ.)..." (עמ' 18 לפרוטוקול).

ואכן, בגיליון סיכום המחלה של מחלקת פה ולסת של בית החולים הדסה לא מתואר כי בקבלתה התובעת סבלה מבעיית נשימה כלשהי ולא כי היה צורך בביצוע פעולות דחופות. מגיליון זה עולה גם כי לא היה מצב חירום ולא נעשו פעולות מיידיות שנדרשו כתוצאה ממצבה החמור. העברתה של התובעת כשהיא מונשמת לטיפול נמרץ היה רק לאחר הניתוח להשגחה. כך גם צויין בגיליון סיכום המחלה של יחידת טיפול נמרץ כי היא התקבלה ליחידה להשגחה לאחר ניתוח כשמצבה הכללי טוב. מצוין גם בתיעוד זה כי האישפוז ביחידה נדרש לאחר הניתוח וכתוצאה ממנו ומקשיים שנתגלו במהלכו באופן טבעי. כל נזקיה של התובעת שנגרמו לטענתה מטיפול החירום שקיבלה היו אפוא, תוצאה של הניתוח ולא של המצב בו הגיע לבית החולים. די ברור אפוא, כי הניסיון של ד"ר תגרי, כמו גם של התובעת, להציג התדרדרות דרמטית במצבה החל משעות אחר הצהריים של יום האירוע, אינו עולה בקנה אחד עם התיעוד הרפואי כולו המצוי בתיק.

יתרה מזאת. דווקא מתוך עדותו של ד"ר תגרי עולה כי הזיהום החל שלושה ימים לפני ביקור התובעת במרפאה של הנתבע ביום האירוע ובזמן הביקור ניתן היה לזהות את הזיהום. בנסיבות אלו הפעולה הכירורגית שהיה על התובעת לעבור לצורך הטיפול בזיהום הייתה מתבצעת בסבירות גבוהה גם אם הייתה התובעת מקדימה להגיע לבית החולים במספר שעות.

ובשולי הדברים אעיר כי לא מצאתי ממש בטענת ב"כ התובעת, כפי שעולה מחוות דעתו של ד"ר תגרי, שהתיעוד הרפואי של הנתבע לוקה בחסר ויש לראות בכך נזק ראייתי. ראשית משום שלא מצאתי רגליים לסברה זו. עיון בתיעוד הרפואי שנרשם על ידי הנתבע בעניינה של התובעת מלמד כי הוא ציין את מצבה ואת הטיפול וההנחיות שנתן לה. הוא אכן לא ציין את סיבת הפנייה, אולם לפי עדותו שלא נסתרה, היה מדובר בביקור קבוע מראש שנועד לביקורת לאחר עקירת שן הבינה והוצאת תפרים לאחר הניתוח שעברה התובעת. שנית, גם לוּ היה הצדק בטענה זו עם התובעת לפיה התיעוד הרפואי שנרשם על ידי הנתבע נרשם בחסר, ואין ללמוד ממנו במה חשד הנתבע באותו שלב, הרי שאין מקום לשעות לטענתה כי הדבר מהווה נזק ראייתי הפועל במקרה זה כנגד הנתבע. אכן, מקום בו היה על הרופא לבצע רישום נאות וזה לא נעשה, או שהרישום אבד ואיננו, מבלי שניתן למחדל זה הסבר המניח את הדעת, יועבר נטל ההוכחה בדבר העובדות השנויות במחלוקת שיכלו להתברר מתוך הרישום, אל הרופא או הממסד הרפואי הנתבע, כשעל פי מתחם התפרסותו של החסר הראיתי, נגזר היקפו של הנטל המועבר (ע"א 9063/03 פלוני נ' הסתדרות מדיצינית הדסה, פורסם במאגרים; ע"א 8151/98 שטרנברג נ' צ'צ'יק, פ"ד נו(1) 539, 552; ע"א 4426/98 חוסין נ' קופת חולים כללית, פ"ד נד(3) 481; ע"א 58/82 קנטור נ' מוסייב, פ"ד לט(3) 253, 260). במקרים מסוימים הפרת חובת הרישום כשלעצמה יכולה אף להתגבש לכדי התרשלות ממש (ע"א 5049/91 קופת חולים של ההסתדרות הכללית נ' רחמן, פ"ד מט(2) 369, 371; ע"א 8151/98 עניין שטרנברג, בעמ' 551). ברם, מחדל רישום כשלעצמו אינו מטיל אחריות על בעל חובת הרישום, אם אין קשר סיבתי בין מחדלי הרישום לנזק (ר' ע"א 8279/02 גולן נ' עזבון המנוח מנחם אלברט, פורסם במאגרים; ע"א 6643/95 כהן נ' קופת חולים של ההסתדרות, פ"ד נג(2) 680).

בענייננו, גם אם היו מחדלים ברישום שנעשה על ידי הנתבע, וכאמור איני סבור כן, לא ניתן לומר שהם גרמו נזק כלשהו לתובעת. זאת משום שאפילו אם היה הנתבע רושם את כל תלונותיה של התובעת, הרי שלכל היותר ניתן היה לקבוע כי היה עליו לזהות את מצבה. ברם, אפילו היה הנתבע מזהה את מצבה של התובעת לאשורו, לא היה בכך כדי להיטיב את מצבה כיום, שכן כאמור, גם לו הייתה התובעת מקדימה להגיע לבית החולים במספר שעות, היא הייתה מקבלת את אותו טיפול שקבלה ככל הנראה בסופו של יום בבית החולים ממילא.

התוצאה היא אפוא, כי דין התביעה להידחות.

התובעת תשלם את הוצאות הנתבע בנוסף לשכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪ בצירוף מע"מ.







לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. קדחת שיגרון

  2. הלם היפוולמי

  3. עצם דג בגרון

  4. קומה - תרדמת

  5. עובר גדול מדי

  6. פיגור התפתחותי

  7. עיוורון פתאומי

  8. פגיה - זיהומים

  9. המתת חסד בישראל

  10. עיוורון בעין אחת

  11. לרגקטיל - אלרגיה

  12. הפלה בשליש השלישי

  13. פיגור שכלי בינוני

  14. משקל תינוק 3 קילו

  15. המסת קריש דם

  16. אובדן סיכויי החלמה

  17. עובר מת ברחם - הפלה

  18. ברית מילה - סיבוכים

  19. צינתור סיכונים

  20. ציון אפגר נמוך

  21. משקל תינוק מעל 5 קילו

  22. הפטיטיס c הדבקה

  23. צניחת חבל הטבור

  24. המתת חסד בישראל

  25. ביופסיה סיכונים

  26. פיגור בגדילה תוך רחמית

  27. קולונוסקופיה - סיכונים

  28. הפלה סיכונים - עקרות ?

  29. מצנח רחיפה סיכון

  30. זיהום בפה בגלל עקירת שן

  31. השתלת עדשה בעין - זיהום

  32. הסרת נקודת חן – סיכונים

  33. כריתת כיס המרה – סיכונים

  34. זריקת לידוקאין - סיכונים

  35. מדיאסטינוסקופיה – סיכונים

  36. סקירת מערכות מורחבת

  37. קרישי דם בגלל עירוי

  38. עקרות ראשונית - כריתת רחם

  39. הסרת פטרת ציפורניים

  40. עובר מת ברחם – אולטראסאונד

  41. סריקת מערכות - שלמות גפיים

  42. לפרוסקופיה כריתת רחם

  43. ניתוק ממכונת הנשמה / החייאה

  44. הרדמה ספינלית סיכונים

  45. מילוי קמטים - סיכונים

  46. חיידק אי קולי תינוקות

  47. דיקור מי שפיר סיכונים

  48. מיעוט מי שפיר בשבוע 36

  49. חיידק טורף אצל תינוקות

  50. השתלת סיליקון - סיכונים

  51. הסרת קעקועים בלייזר - סיכונים

  52. משקל עובר גדול – מעל 3 קילו ?

  53. שפיכה מוקדמת טיפול רשלני

  54. תסביב האשך - רשלנות רפואית

  55. ניתוח מעקפים - רשלנות רפואית

  56. כריתת טחורים - רשלנות רפואית

  57. סדר הבאת הראיות - רשלנות רפואית

  58. ציסטה בעור - תביעת רשלנות רפואית

  59. הסרת משקפיים בלייזר שיטת PRK - סיכונים

  60. פסילת מומחה בתביעות רשלנות רפואית

  61. צירוף נתבעים בתביעת רשלנות רפואית

  62. הסרת משקפיים בלייזר שיטת LASIK - סיכונים

  63. כריתת קונכיות - תביעת רשלנות רפואית

  64. נכות 100 אחוז פיצויים רשלנות רפואית

  65. אוהל חמצן לילדים - תביעת רשלנות רפואית

  66. האם יש צורך בקבלת הסכמת ההורים לביצוע אקסטובציה ?

  67. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון