ועדת ערעור רופאים

פסק דין מבוא 1. ערעור לפי סעיף 44ג לפקודת הרופאים [נוסח חדש], תשל"ז - 1976 (להלן: הפקודה) על החלטת פרופ' אבי ישראלי, מנכ"ל משרד הבריאות (להלן: המשיב) מיום 8.2.04, לפיה אין הוא משנה את החלטתו מיום 26.1.04 להתלות את רשיונו של ד"ר ולדימיר יקירביץ (להלן: המערער) לעסוק ברפואה. רקע עובדתי 2. בבית-משפט זה הוגש כתב-אישום כנגד המערער, שבו הואשם בשורה של אישומים, בהם: הריגה, לקיחת שוחד, וגניבה בידי מורשה. עוד לפני הגשת כתב האישום, התקיימו בעניינו של המערער הליכים משמעתיים, לפי סעיף 44א לפקודה, שבסופם החליט ד"ר מאיר אורן, מנכ"ל משרד הבריאות דאז, בהמלצת ועדה שמינה, להתלות את רשיונו של המערער לתקופה של שישה חודשים, החל מיום 14.4.96. בערעור שהוגש לבית-משפט זה על ההחלטה (ע"ש 739/96 ד"ר יקירביץ נ' ד"ר מאיר אורן, המנהל הכללי של משרד הבריאות (לא פורסם)) קבעתי, כי יותר למערער לערוך ניתוח אחד בכל שבוע בפרקטיקה פרטית. לאור הגשת כתב האישום ביום 26.2.98 וההחלטות המאוחרות של בית-משפט זה, מיום 18.11.96 ו- 8.9.97 להגביל את רשיונו של המערער, כך שיותר לו לבצע עד 12 ניתוחים בכל חודש בבית-חולים פרטי, בכפוף למגבלות הקבועות בפסקי הדין, נחתם הסכם בין המערער לבעז לב, המשנה למנכ"ל משרד הבריאות, שבמסגרתו הוסכם על הפסקת עבודתו של המערער בבית החולים איכילוב בתל-אביב והשהיית ההליך המשמעתי בעניינו עד לסיום ההליך הפלילי. עוד הוסכם, כי עם סיום ההליך הפלילי יחליט מנכ"ל משרד הבריאות בדבר המשך הגבלת הרשיון ו/או התלייתו, ועד אז תישאר הגבלת הרשיון בעינה. 3. ביום 20.1.04 ניתנה הכרעת הדין בעניינו של המערער. בית המשפט (כב' השופט ג' קרא) החליט להרשיע את המערער בעבירות הבאות: לקיחת שוחד, עבירה לפי סעיף 290(א) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן: חוק העונשין); גניבה בידי מורשה, עבירה לפי סעיף 393(2) לחוק העונשין; סחיטה באיומים, עבירה על סעיף 428 סיפא לחוק העונשין; מעשה רשלנות ופזיזות, עבירה לפי סעיף 338(7) לחוק העונשין, והריגה, עבירה לפי סעיף 298 לחוק העונשין. לאחר הכרעת הדין, ביום חמישי ה- 22.1.04, סמוך לשעה 15:00, נתקבלה במשרד בא-כוח המערער הודעה ובה הוא מוזמן "לדיון דחוף לפי סעיף 44א בעניין דר' יקירביץ" שיתקיים ביום ראשון ה- 25.1.04 בשעה 10:30. בתגובה הודיע בא-כוח המערער למשרד הבריאות, כי לא יוכל להשתתף בדיון, מפאת הזמן הקצר בין משלוח ההודעה לבין מועד הדיון המתוכנן. 4. למרות זאת, קיימה הוועדה דיון ביום 25.1.04 לפי סעיף 44א (להלן: הוועדה), בהיעדרו של המערער. באותו היום נתקבלה במשרד בא-כוח המערער הודעה, לפיה ביום 28.1.04 יתקיים דיון נוסף בעניין המערער, וזאת לאור היעדרותו של המערער מהדיון אליו זומן. ביום 26.1.04 קיבל בא-כוח המערער את מכתבה של עו"ד שרה שר לב מהלשכה המשפטית של משרד הבריאות, אליו צורפה החלטתו של המשיב מיום 26.1.04, להתלות את רשיונו של המערער. בהחלטה נאמר: "הריני להודיעך כי לאור חומרת העבירות בהם הורשע מרשך, ד"ר ולדימיר יקירביץ, בת.פ 54/98 בבימ"ש מחוזי תל-אביב, ולאחר שניתנה לו הזדמנות נאותה לטעון טענותיו בפני הוועדה המיוחדת לפי סעיף 44א', החלטתי להתלות את רשיונו של ד"ר יקירביץ לעסוק ברפואה לתקופה של 6 חודשים, מיום 26.1.04 עד ליום 25.7.04, בהתאם לסעיף 44 א' לפקודת הרופאים (נוסח חדש), התשל"ז - 1976". עוד צויין במכתב, כי הדיון בפני הוועדה שנקבע ליום 28.1.04, יתקיים כמתוכנן. בדיון שנערך ביום 28.1.04 טען בא-כוח המערער, כי הוועדה פסולה מלדון בעניין, לאור החלטתו של המשיב מיום 26.1.04, השוללת את עצמאות שיקול-דעתה. לאחר שטען טענה זו, יצא בא-כוח המערער מאולם הדיונים. 5. ביום 1.2.04 החליטה הוועדה להמליץ למשיב על התליית רשיונו של המערער. בעקבות המלצה זו, החליט המשיב ביום 8.2.04 שלא לשנות את החלטתו מיום 26.1.04 להתלות את רשיונו של המערער, ומכאן הערעור שבפני. טענות הצדדים 6. לבא-כוח המערער טענות שונות המצדיקות, לטעמו, את ביטול החלטותיו של המשיב. לטענתו, מרגע הרשעתו של המערער אין נתונה עוד למשיב סמכות להתלות את רשיונו לפי סעיף 44א, אלא הדרך היחידה לנקיטת הליכים משמעתיים כנגד המערער היא על-ידי שר הבריאות (להלן: השר), על-פי סמכותו הקבועה בסעיף 41 לפקודה. מכאן, שהחלטתו של המשיב ניתנה בחוסר סמכות ודינה בטלות. עוד טוען בא-כוח המערער, כי החלטת המשיב לוקה בחוסר סמכות, שכן ניתנה תוך פגיעה בזכות הטיעון של המערער, מבלי שתינתן לו הזדמנות נאותה לטעון את טענותיו, וכן לא קדמה לה, כנדרש בחוק, המלצת הוועדה בדבר התליית רשיונו של המערער. עוד נטען, כי אין בהחלטתו השניה של המשיב מיום 8.2.04 כדי לרפא את הפגמים שנפלו בהחלטתו הראשונה. לטענת בא-כח המערער, החלטת המשיב שללה את שיקול הדעת העצמאי של הוועדה, ומכאן שדיוניה של הוועדה פסולים. ביום 4.3.04 נתקיים דיון בערעור, במהלכו שטחו הצדדים את טיעוניהם, ובסופו ניתן צו המשעה את החלטת המשיב. כן נקבע בהחלטה, כי באת-כח המדינה תבדוק ותייעץ לשר הבריאות בדבר התשתית המשפטית המתאימה לנקיטת צעדים משמעתיים כנגד המערער. 7. ביום 4.4.04 הגישו המשיב והמדינה בקשה לעיון מחדש, במסגרתה נתבקש ביטול ההחלטה מיום 4.3.04 המשעה את החלטת המשיב. בבקשתה טענה באת-כוח המדינה, כי סמכותו של המשיב להתלות רשיון רופא לפי סעיף 44א לפקודה קיימת גם לאחר מתן הכרעת הדין. לטענתה, נלמד הדבר מהגיונם של דברים, שאם לא כן, עלול להיווצר מצב ביניים, שבו לא ניתן יהיה להתלות רשיונו של רופא שהורשע בדין פלילי עד לסיום ההליכים לפי סעיף 41 לפקודה - והן מלשונו של סעיף 44ב לפקודה, המאפשר למשיב להאריך את תקופת ההתלייה או ההגבלה עד להחלטת השר לפי סעיף 41 לפקודה. מכאן, מבקשת באת-כוח המדינה להסיק, כי כל עוד לא נתקבלה החלטה על-ידי השר, רשאי המשיב להפעיל את סמכותו לפי סעיף 44א לפקודה. עוד מוסיפה וטוענת בא-כוח המדינה, כי לאור תכלית הסעיף וההיסטוריה החקיקתית, האמצעי שניתן למשיב בסעיף 44א הוא מטיבו זמני ומיידי, וגם מכך ניתן ללמוד כי המחוקק לא נתכוון להותיר מצב ביניים, שבו אי-אפשר יהיה להביא להתליית רשיונו של רופא שהורשע עד לסיום ההליכים בעניינו, לפי סעיף 41 לפקודה. לפי טיעון זה, סעיף 44א אינו בא לגרוע מסמכות השר לפי סעיף 41, אלא הוא מאפשר "לסתום" פרצות בחוק לשם שמירה על אינטרס הציבור, עד למיצוייה של הסנקציה המשמעתית על-ידי השר. אשר לאופן התנהלותם של ההליכים עד כה, ביחס להחלטת המשיב מיום 26.1.04 נטען, שלמערער היתה הזדמנות נאותה להשמיע את טענותיו, ומשבחר שלא לנצלה, אין לו להלין אלא על עצמו. באת-כוח המדינה מוסיפה וטוענת, כי אף בהנחה שהזמן שעמד לרשות המערער לא היה בו די, הרי שלנוכח דחיפות העניין הנובעת מהכרעת הדין במשפטו הפלילי של המערער, החלטתו של המשיב ניתנה כדין. בהקשר זה נטען, כי אופייה של החלטה זו כזמנית ומידתית עד לכינוס הוועדה ביום 28.1.02, איפשר את קבלתה אף מבלי שקדמה לה המלצת הוועדה. אשר להחלטה מיום 8.2.04 נטען, כי לא נשלל שיקול-דעתה של הוועדה מכך שלדיון קדמה החלטת המשיב מיום 26.1.04. לגישת באת-כוח המדינה, בנסיבות העניין היה על המערער לנצל את זכות השימוע שניתנה לו ולטעון טענותיו בדיון שנתקיים ביום 28.1.04. בהקשר זה נטען, כי לפי הלכות המשפט המנהלי, שמיעה מאוחרת עדיפה על היעדר שמיעה בכלל, ומכאן משבחר המערער שלא להשמיע את דבריו - עליו לשאת בתוצאות בחירה זו. על-סמך דברים אלה נטען, כי החלטת המשיב מיום 8.2.04 תקפה, מאחר וניתנה לאחר המלצת הוועדה ומתן הזדמנות נאותה למערער לשאת את דבריו בפני הוועדה. עוד נטען, כי אף אם נפל פגם בהליך קבלת ההחלטה הראשונה על-ידי המנכ"ל, הרי שפגם זה נתרפא לאחר שנתקבלה ההחלטה השניה. באת-כוח המדינה הוסיפה, כי מאחר שהמשיב אף הוא רופא במקצועו, הרי שעל היקף ההתערבות של בית המשפט בהחלטה להיות מצומצם. כן נטען, כי לאור חומרת הכרעת הדין והצורך להגן על הציבור, התליית רשיונו של המערער אינה עולה כדי פגיעה בלתי-חוקתית בחופש העיסוק שלו. ביום 16.6.04 גזר בית המשפט את דינו של המערער והשית עליו עונש של שבע שנות מאסר לריצוי בפועל וקנס כספי על סך 200,000 ₪ או שנת מאסר תמורתו. דיון משפטי 8. החלטת בית-משפט זה מיום 4.3.04 המשעה את החלטת המשיב אינה מעשה בית-דין ולפיכך היא ניתנת לעיון מחדש. בא-כוח המערער טוען, כי יש להתיר עיון מחדש בהחלטה רק עם השתנות הנסיבות, ואילו במקרה דנן לא חל כל שינוי בנסיבות שבגינו יש לדון מחדש בהחלטה. אין בידי לקבל טענה זו. ההחלטה, המשעה את הצו היתה מטיבעה החלטה זמנית, אשר ניתנה מבלי שייערך דיון לגופו של עניין בסמכות המשיב. ככזו, היא נתונה לעיון מחדש, על-פי בקשת צד לדיון, גם בהיעדר שינוי בנסיבות. הסמכות לנקוט באמצעי משמעת לאחר הרשעה 9. סעיף 44א לפקודה נושא את הכותרת "התלייה או הגבלה של רשיון" ולפיו: "(א) היה למנהל יסוד סביר לחשד שרופא גרם ברשלנות חמורה למותו של מי שהיה בטיפולו או לפגיעה חמורה בו, או הוגש נגד רופא מורשה כתב אישום על עבירה שיש עמה, בנסיבות הענין, משום קלון, רשאי הוא, על פי המלצת ועדה מיוחדת שיכונן לענין זה, להתלות את רשיונו של הרופא או להגביל את תחומי עיסוקו לתקופה שלא תעלה על ששה חדשים ; חברי הוועדה המיוחדת יהיו : רופא שמינה המנהל והוא יהיה היושב ראש, רופא שמינה המנהל מתוך רשימה שהגישה לו ההסתדרות הרפואית בישראל ונציג היועץ המשפטי לממשלה. (ב) הוועדה המיוחדת תגיש את המלצתה למנהל לא יאוחר מארבעה עשר ימים מיום מינויה, ובלבד שנתנה לרופא הזדמנות נאותה להשמיע טענותיו ; בנסיבות מיוחדות רשאי המנהל, לפי בקשת הוועדה, להאריך את התקופה האמורה לתקופה נוספת שלא תעלה על שלושים ימים. (ג) לא הגישה הוועדה את המלצתה למנהל תוך התקופה האמורה בסעיף קטן (ב), רשאי המנהל להתלות או להגביל את רשיונו של הרופא כאמור בסעיף קטן (א) אף בלא המלצה כאמור, ובלבד שהתייעץ ביועץ המשפטי לממשלה או במשנהו ושניתנה לרופא הזדמנות נאותה להשמיע את טענותיו לפניהם". סעיף 41 עוסק בסמכויותיו של השר וקובע: "ראה השר, על יסוד קובלנה של המנהל או של אדם שנפגע, כי רופא מורשה עשה אחת מאלה, רשאי הוא, בצו חתום בידו, לבטל את הרשיון של הרופא או להורות שהרשיון יותלה לתקופה שקבע בצו, או לתת לרופא נזיפה או התראה. ... (5) הורשע בעבירה פלילית שלא לפי פקודה זו". 10. לטענת בא-כוח המערער, מכך שנאמר במפורש בפקודה שהשר רשאי לנקוט באמצעי משמעת מקום שבו רופא הורשע בעבירה פלילית, הנך למד שסמכות המשיב להתלות או להגביל את רשיונו של רופא פוקעת עם רגע ההרשעה, שכן אילו המחוקק התכוון להעניק סמכות שכזו למשיב - היה עושה כן במפורש. כלל הפרשנות "מלשון ההן הנך למד על הלאו" עליו משליך בא-כוח המערער את יהבו, הינו כלל פרשנות "חלש" הכפוף לפרשנות התכליתית, היא הפרשנות שלאורה יש לפרש את החוקים (ראו בג"צ 5439/98 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ נ' הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, פ"ד נג(5) 224, 241; ע"א 73/50 דעואל נ' פטרזילקה, פ"ד ו 599, 605; בג"צ 6446/96 העמותה למען החתול נ' עיריית ערד, פ"ד נה(1) 769, 793; בג"צ 5012/97 מתן שירותי בריאות סיעוד ורווחה בע"מ נ' משרד הבריאות, פ"ד נב(1) 49, 61 - 60). אכן, יש ותכליתו של החוק תלמד כי המחוקק התכוון ליצור בסוגיה הסדר שלילי בבחינת "מלשון ההן הנך למד על הלאו", אך מסקנה זו היא פועל יוצא של תכלית החוק ולא תוצאת הפעלה מכנית או טכנית של כלל פרשנות, מבלי שתילקח בחשבון מטרתו של החוק. משום כך, ייתכן כי תכלית החוק תוליך למסקנה כי התייחסות פוזיטיבית של המחוקק לסמכותו של פלוני אין פירושה שלילת סמכותו של אלמוני. 11. במקרה דנן, תכלית החוק היא ליצור כלי שיאפשר נקיטת צעדים משמעתיים שונים כנגד רופאים אשר התנהגותם מחייבת לעשות כן. המחוקק התכוון להרחיב את הקיבולת של כלי זה, ולפיכך חוקק את סעיף 44א שנוסף לפקודה בתיקון תשמ"ז - 1987, ולפיו רשאי המשיב להתלות או להגביל את רשיונו של רופא, אם היה לו "יסוד סביר לחשד שרופא גרם ברשלנות חמורה למותו של מי שהיה בטיפולו או לפגיעה חמורה בו, או הוגש נגד רופא מורשה כתב אישום על עבירה שיש עמה, בנסיבות הענין, משום קלון". מבחינה לשונית, לשון החוק, המתייחסת לסמכותו של המשיב, יכולה לשאת על גבה גם נקיטת צעדים משמעתיים כנגד רופא שהורשע בעבירת הריגה. דעתי היא, כי הענקת סמכות שכזו למשיב עולה בקנה אחד גם עם תכליתו של החוק. כאמור, מבחינה תכליתית התכוון המחוקק להרחיב את קשת המצבים בהם יתאפשרו נקיטת צעדים משמעתיים כנגד רופאים. מאחורי מטרה זו עומדת תכלית ציבורית. רופאים שהתנהגותם אינה עולה בקנה אחד עם הדרישות המתחייבות מתפקידם, אינם ראויים לאמון הציבור ועשויים אף לפגוע בשלום הציבור אם ימשיכו לעסוק במקצוע הרפואה בכלל, או בהיקף שבו עסקו קודם לכן. במקרה דנן, קביעה כי המשיב נעדר סמכות, פירושה שהדרך היחידה לנקיטת צעדים משמעתיים כנגד המערער היא באמצעות סעיף 41 לפקודה. הליך זה הינו ארוך יותר מההליך המשמעתי על-פי סעיף 44א. אמנם, גם השר וגם המשיב מחוייבים במתן החלטה לאחר כינוס ועדה, אלא שבסעיף 44(ב) לפקודה נקבע שיש ליתן לרופא הודעה על כוונה ליתן צו לפי סעיף 41, לפחות שלושים יום מראש. יוצא, אם כך, שעלול להיווצר פרק זמן של שלושים יום שבו לא ניתן יהיה לנקוט צעדים משמעתיים כנגד רופא שהורשע בעבירת הריגה, כבמקרה דנן. 12. המחוקק לא התכוון ליצור ואקום משפטי שכזה. הצורך לנקוט צעדים משמעתיים באופן מיידי כנגד רופא שהורשע, רב מהצורך לנקוט צעדים שכאלה כנגד רופא שאשמתו עדיין לא הוכחה. משכך, לא ייתכן שדווקא לאחר הרשעה יווצר ואקום משפטי. פרשנות היוצרת ואקום, אינה פרשנות העולה בקנה אחד עם תכלית החוק, ולפיכך יש לזנוח אותה. זאת ועוד, אף מסעיף 44ב לפקודה עולה, כי סמכותו של המשיב להתלות או להגביל את רשיונו של רופא לא פקעה גם לאחר הרשעה. סעיף זה קובע כי אם הוגשה כנגד רופא קובלנה לפי סעיף 41, רשאי המשיב להאריך את תקופת ההתליה או ההגבלה או לבטלה עד להחלטת השר. הסעיף מבקש למנוע ואקום משפטי עד להחלטת השר ומשום כך עולה ממנו כי גם לאחר הרשעה, מסורה למנכ"ל הסמכות לנקוט בצעדים משמעתיים כנגד רופאים. 13. יתרה מכך ולמעלה מהצריך לעניין, מההסכם שנחתם בין המערער למשנה למנכ"ל משרד הבריאות עולה, כי זו היתה גם עמדת המערער בשעת חתימת ההסכם. הצדדים אמנם לא התייחסו להסכם זה בטיעוניהם, אך הוא צורף כנספח א' לבקשה לעיון מחדש, והינו רלוונטי לסוגייה שבפני ומשום כך בחרתי להתייחס אליו. בהסכם נקבע, כי עם סיום ההליך הפלילי יחליט מנכ"ל משרד הבריאות האם להמשיך בהגבלת או התליית הרשיון, ועד אז תישאר ההגבלה בעינה. עינינו הרואות, כי בעת החתימה על ההסכם סבר המערער כי למשיב מסורה סמכות לנקוט בצעדים משמעתיים עם סיום ההליך הפלילי, דהיינו - לאחר ההרשעה. מעבר לכך, שהסכמה זו מעידה על גישתו של המערער לעניין סמכותו של המשיב, הרי שספק רב אם יכול עתה המערער לטעון כנגד סמכותו של המשיב, כאשר בהסכם קודם לא חלק על סמכות זו ואף הסכים לה. אכן, על העניין שבפני חולש עקרון חוקיות המינהל, לפיו אין לה לרשות אלא שמורה אותה החוק. עם זאת, ייתכנו מקרים בהם יהיה האזרח מושתק מלכפור בסמכותה של הרשות, לאור הסכמות קודמות אליהן הגיע עם הרשות (השוו: לע"א 435/68 מדינת ישראל נ' "לי- עור" בע"מ ואח', פ"ד כג(1) 436; ע"א 7664/00 רובינשטיין ושות' נ' עיריית חולון, פ"ד נו(4) 117 - בהם נקבע כי הסכמה חוזית לשאת בתשלום בלתי חוקי עשויה לרפא את פגם אי החוקיות שנפל בדרישת התשלום). 14. בא-כוח המערער הציג כאסמכתא התומכת בטיעוניו את הנאמר בפסק הדין בע"א 50/91 סבין נ' שר הבריאות, פ"ד מז(1) 27. בעניין זה ניתן על-ידי השר צו שהיתלה את רשיונו של רופא שהורשע בביצוע מעשים מגונים שלא בכפייה בשתי חולות, מלעסוק ברפואה לתקופה של חמש שנים. החלטת השר היוותה גישת ביניים, המאזנת בין דעת הרוב לדעת המיעוט בהחלטת הוועדה שמונתה בהתאם לסעיף 44 לפקודה. דעת הרוב סברה כי יש להתלות את רשיונו של המערער לתקופה של שנתיים, בעוד שדעת המיעוט גרסה שיש לשלול את רשיונו של המערער לצמיתות. בערעור נטען, כי יש לאמץ את דעת הרוב בוועדה ולבטל את החלטת השר. על רקע זה יש לקרוא את הדברים הבאים שנאמרו על-ידי כב' הנשיא שמגר "אין מחלוקת, כי הסמכות להחליט ולקבוע את עונשו המשמעתי של רופא אשר עבר על הוראות סעיפים 41-43 לפקודת הרופאים מסורה לשר הבריאות, ולו בלבד" - עליהם ביקש להסתמך בא-כוח המערער - כמבהירים שביחסים שבין השר לוועדה, החלטת השר היא המחייבת ובכוחו לסטות מהמלצת הוועדה. פסק הדין לא עסק בהיקף סמכויותיו של השר לעומת היקף סמכויות המשיב, וממילא לא קבע לעניין זה דבר. לפיכך, אין להשליך ממנו לענייננו. 15. מן האמור עולה, כי המשיב מוסמך היה לנקוט בצעדים משמעתיים כנגד המערער לפי סעיף 44א, גם לאחר שזה הורשע. יש לציין, כי מעצם טיבה החלטת המשיב היא זמנית, ככזו היא נועדה למנוע ואקום משפטי עד להחלטת השר, אשר ההליכים לקבלתה צפויים להתחיל בהקדם. אוסיף ואציין, כי במהלך הדיון עלתה בין הצדדים מחלוקת לגבי השאלה האם רשאי השר להפעיל את סמכותו רק משעה שההרשעה חלוטה ולא ניתן עוד לערער עליה? דעתי היא, כי לאור תכלית החוק והאינטרס הציבורי שביסודו, רשאי השר, ואף המשיב, להפעיל את סמכותו גם בהיעדר פסק-דין מרשיע חלוט. ראשית, לא נקבע בחוק כי סמכותו של השר נתונה לו רק משעה שהרופא הורשע בפסק-דין חלוט. זאת ועוד, אפילו היה מצויין בחוק כי סמכותו של השר נתונה לו בעת הרשעה חלוטה, לא היה בכך, לאור תכלית החוק וכובד האינטרס הציבורי שביסודה, כדי להגיע למסקנה כי יש להעניק למונח "חלוט", שהיה מופיע בפקודה, את הפירוש הקבוע בסעיף 3 לחוק הפרשנות, תשמ"א - 1981, דהיינו פסק-דין שאין עליו עוד ערעור (השוו: רע"א 8746/01 שרון נ' עזבון המנוחה מרים שוורץ ז"ל, פ"ד נו(6) 448). הליך קבלת ההחלטות 16. הכרעת הדין שבה הורשע המערער, בין היתר, בעבירת ההריגה שיוחסה לו, חייבה את המשיב לנקוט באופן מיידי בצעדים משמעתיים כנגד המערער, וזאת עד להחלטת השר לפי סעיף 41 לפקודה. בחינת הליך קבלת ההחלטות נשוא הערעור שבפני מעלה, כי טוב היה עושה המשיב לו היה נותן את החלטתו מיום 26.1.04, אחרי שהוועדה נתנה את המלצתה בנידון ולאחר מתן פרק זמן ארוך יותר למערער להכין את טיעוניו לקראת הדיון בוועדה. בפני הוועדה היה קבוע דיון ליום ה- 28.1.04, ובנסיבות אלה יכול היה המשיב להמתין עד לאחר הדיון הצפוי. לעומת זאת, ההחלטה מיום 8.2.04 ניתנה לאחר המלצת הוועדה ולאחר שניתנה למערער האפשרות לשטוח את טענותיו בפניה. המערער לא ניצל אפשרות זו, בתואנה שהחלטתו הראשונה של המשיב שללה את שיקול-דעתה של הוועדה. ככלל, השימוע המוקדם עדיף על-פני השימוע המאוחר, וזה האחרון עדיף על-פני היעדר שימוע בכלל (בג"צ 549/75 חברת סרטי נח נ' המועצה לביקורת סרטי קולנוע, פ"ד ל(1) 757). החסרון הבולט של השימוע המאוחר, ומכאן נחיתותו אל מול השימוע המוקדם, הוא קיומו לאחר שכבר ניתנה החלטה בעניין הנדון. מכל מקום, אין לומר כי דין החלטת הרשות להיות בטלה באופן אוטומטי רק משום שזכות הטיעון של האזרח לא באה לכדי מימוש טרם מתן ההחלטה. הדבר לעולם יהיה תלוי בנסיבות כדברי השופט לנדוי בבג"צ 118/80 גרינשטיין נ' הפרקליט הצבאי הראשי, פ"ד לה(1) 239, 246 "לא תמיד גורמת הפרת אחד מכללי הצדק לבטלות הדיון מעיקרא. המבחן אינו נוקשה אלא גמיש ויחסי הדברים תלויים במידת החומרה של ההפרה ובנסיבותיה". יש לזכור, כי יש להבחין בין כללים המחייבים את הרשות לנהוג בדרך מסויימת, לבין התוצאה הנובעת מהפרת הכלל. תוצאה זו תלוייה בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה (בג"צ 3081/95 רומיאו נ' המועצה המדעית של ההסתדרות הרפואית בישראל, פ"ד נ(2) 177, 195-194; בג"צ 2918/93 עירית קרית גת נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(5) 832), ובאיזון בין העוול שנגרם לאזרח כתוצאה מהפגם, ובין הנזק לאינטרס הציבורי אם תבוטל החלטת הרשות (בג"צ 7505/98 גלעד קורינאלדי נ' לשכת עורכי הדין בישראל, פ"ד נג(1) 153). מכאן, שלא כל פגם במעשי הרשות מוליך לבטלות החלטתה. 17. טענת בא-כוח המערער בדבר שלילת שיקול הדעת של הוועדה, נטענה באופן כללי. מטענה זו אף משתמע ששיקול הדעת של כל ועדה, יהא הרכבה אשר יהא, יישלל לאור החלטתו הקודמת של המשיב. קבלת גישה זו תוליך למסקנה, כי המשיב אינו יכול עוד להפעיל את סמכותו לפי סעיף 44א, שכן אין עוד בנמצא ועדה אשר יכולה להמליץ לו בעניין מבלי שתושפע מהחלטתו המוקדמת. גישה זו כובלת את ידיה של הרשות המבקשת להפעיל את סמכותה לטובת הציבור כולו, ומכאן שיש לדחות אותה. 18. לגופו של עניין, לא השתכנעתי כי הוועדה או המשיב גמרו בדעתם להתלות את רשיונו של המערער בבחינה "דעה נעולה", אשר מביאה לכך שכל דיון שייערך לגופו של עניין, במסגרתו יעלה המערער את טיעוניו - יהיה מחוסר כל ערך מאחר ותוצאותיו יהיו ידועות מראש. במצב דברים שכזה, היה על המערער לנצל את זכות הטיעון שניתנה לו. סירובו לעשות כן, אינו יכול להכשיל את הוועדה, ובעקבותיה את המשיב, מלמלא אחר חובתם כלפי הציבור. 19. בנסיבות אלה, איני סבור כי בהחלטת המשיב מיום 8.2.04, המאשרת את החלטתו מיום 26.1.04, נפל פגם המחייב את ביטולה או את בטלותה. 20. לאור חומרת הכרעת הדין, הצורך להבטיח את אמון הציבור ברופאיו והחובה להגן על שלום הציבור, התליית רשיונו של המערער אינה עולה כדי פגיעה בלתי-חוקתית בחופש העיסוק של המערער. סיכום 21. הצו המשעה את החלטת המשיב מבוטל והערעור על החלטת המשיב נדחה. רפואהרופאיםערעור