פסק דין 1. התביעה: לפניי תביעת התובעת מס' 1, ילידת 1966, נשואה ואם לשישה (להלן: "התובעת"), וכן תובע מס' 2, בעלה של התובעת, לחיוב הנתבע - בית חולים בו התובעת יולדה וטופלה (להלן: "ביה"ח"), בפיצוי בגין נזקי גוף ונזקים אחרים שנגרמו להם לטענתם בשל רשלנות רופאי הנתבע, בהחליטם לכרות את רחמה של התובעת נכרת ללא הצדקה רפואית, תוך סטיה מהפרקטיקה הרפואית המקובלת ולחילופין בגין אי קבלת הסכמה מדעת לכריתתו (עוולת תקיפה). 2. ההגנה: הנתבע הכחיש את טענות התובעים, כפר בטענותיה וטען כי יש לדחות את התביעה וטען כי התובעת קיבלה טיפול רפואי מקצועי, ומיומן וכי פעולות רופאיו, כולל כריתת רחמה של התובעת, נעשו כדי להציל את חיי התובעת לנוכח מצבה הקשה והדימום שסיכן את חייה. עוד טען הנתבע כי לתובעת ניתנו הסברים מספיקים עובר לקבלת הסכמתה לניתוח ולפיכך הסכמתה ניתנה מדעת ואין יסוד לטענתה באשר לתקיפתה. 3. חוות דעת רפואיות: לפניי ארבע חוות דעת רפואיות כדלקמן: א. מטעם התובעת, פרופ' י. שנקר - מומחה לרפואת נשים ומילדות, שקבע כי הטיפול בתובעת בשלביה הראשונים של הלידה, ההחלטה לביצוע ניתוח הקיסרי, כמו גם ההחלטה לנתח את התובעת לשם איתור מוקדי הדמם אחרי תום הניתוח הקיסרי היו סבירים, אך טען כי מנתחיה הזדרזו בהחליטם לכרות את רחמה של התובעת קודם שנקטו באמצעים ידועים ומקובלים לאיתור מוקדי הדימום ועצירתם ובכך פגעו בתובעת, הותירוה ללא כושר פוריות ועם נכות צמיתה בשיעור של 40%. ב. מטעם התובעת, ד"ר י. ברבר - פסיכיאטר, שקבע כי עקב כריתת הרחם ואובדן פוריותה של התובעת, על רקע אמונתה ועמדותיה, התובעת סובלת מחרדה, דיכאון וקושי תפקודי וזקוקה להמשך טיפול פסיכו תרפויטי כדי למנוע החמרה במצבה הנפשי ולהערכתו נכותה הצמיתה הינה בשיעור של 20%. ג. מטעם הנתבעת, פרופ' פייגין - מומחה לרפואת נשים ומילדות, שלא חלק על שיעור נכותה הצמיתה של התובעת עקב כריתת הרחם, אך ציין כי הטיפול הרפואי בתובעת וההחלטה על כריתת הרחם היו סבירים והתבקשו לנוכח מצב התובעת, הדימום הנמשך והפרעות בקרישת הדם. ד. מטעם הנתבעת, פרופ' מ. קוטלר - פסיכיאטר, שאיבחן בתובעת הפרעת הסתגלות תגובתית לחוויות הרפואיות הקשות שעברה שכללה רכיבים דיכאוניים, בתר חבלתיים ושינוי מזגי. המומחה ציין כי התובעת אינה מתמידה בטיפול התרופתי והפסיכולוגי והעריך את נכותה הצמיתה בשיעור של 10%, בציינו כי אם תטופל כדבעי יתכן ונכותה תצטמצם או תתאיין. 4. נכות רפואית מוסכמת: בעלי הדין הגיעו להסכמה באשר לנכותה הרפואית של התובעת בתחום הפסיכיאטרי בשיעור של 15% (ראה הסכמת התובעים בפרוטוקול יום 19.7.05, הסכמת הנתבע מיום 11.9.05). לנוכח הסכמת המומחים באשר לשיעור הנכות הרפואית עקב כריתת הרחם (40%), אין נדרשת הכרעתי באשר לשיעור הנכות הרפואית של התובעת ששיעורה המשוקלל מגיע לכדי 49%. 5. מצבה הרפואי של התובעת עובר להחלטה על כריתת הרחם: בין בעלי הדין נתגלעה מחלוקת עובדתית באשר להערכת חומרת מצבה הרפואי של התובעת עובר להחלטה לכריתת רחמה. הנתבעת טענה כי עובר להחלטה זו, התובעת סבלה מדימום מתמשך וקשה שעלול היה לסכן את חייה ולפיכך חייב פעולה מהירה להפסקתו ואילו התובעת טענה כי אותה עת, מצבה ההמודינימי היה יציב, היא לא הייתה בסכנת חיים ולפיכך יכלו רופאיה לנסות ולאתר את מוקדי הדימום ולנסות לפעול להפסקתו. מעיון בתיעוד הרפואי שלפניי עולה כי ביום 6.8.02 בשעה 03:30 אושפזה התובעת בביה"ח בעקבות צירים בסוף הריון לקראת לידה, בשעה 11:30 עקב אי התקדמות הלידה הוחלט על ניתוח קיסרי ובשעה 11:55 חולצה תינוקת בריאה אחרי ניתוח קיסרי. עוד עולה כי מיד לאחר הניתוח הקיסרי בהיות התובעת בחדר הניתוח לאחר סגירת הבטן אובחן דימום נרתיקי ולאחר בדיקה אובחן קרע מדמם בצוואר הרחם ובוצעה תפירתו. מהתיעוד גם נלמד כי בשעה 14:30 באותו היום נמצא כי הדימום לא פסק והתובעת קיבלה טיפול בנסיון לכווץ את הרחם, טיפול שלא הועיל ובשלב זה ולנוכח הדימום הנמשך הוחלט על ניתוח, ובשעה 15:15 התובעת הוכנסה לחדר הניתוח. מהתיעוד גם עולה כי בשלב זה, לפני התחלת הניתוח התובעת הייתה בהכרה הבינה את שקורה סביבה ואף שוחחה עם בעלה באמצעות הטלפון, כי הניתוח החל בשעה 15:20, והוא בוצע ע"י ד"ר לחמן וד"ר קנר (ובמקום נכח מנהל המחלקה ד"ר ממט, שהוזעק לביה"ח). אין חולק כי לאחר פתיחת הבטן אובחנו שני מוקדי דימום קשים למדי, האחד מפרמטיום שמאל והשני מחלל הרחם, כי הדימום בפרמטיום השמאלי טופל ופסק (לאחר תפירה), אולם הדימום המסיבי בחלל הרחם המשיך והזרקת פרוסטגלנדין שמטרתו לכווץ את הרחם, בנסיון להפסיק את הדימום או לצמצמו, לא הועילה (והרחם אובחן כאטוני - רחם שאינו מתכווץ). מהנתונים הללו ניתן לקבוע כי התובעת אכן הייתה במצב יציב זה, אולם מצב זה היה תולדה של הכנה טובה של התובעת לקראת הניתוח. הדימום המסיבי אובחן בתובעת בשעה 14:30 והניתוח בה החל בשעה 15:20, כשבפרק זמן זה יוצב מצבה של התובעת ע"י עירויי דם, נוזלים וגורמי קרישה (ראה דברי ד"ר קנר בעמ' 148 לפרוטוקול שורה 12 ועמ' 149 שורה 5). טענת התובעת באשר להיותה במצב המודנמי יציב, נכונה עובדתית אולם לא ניתן להתעלם מדימום רחמי רב שלא ניתן היה להפסיקו באמצעות כיווץ הרחם (רחם אטוני), וכי האיזון הושג מלאכותית כמצב ביניים זמני עם פוטנציאל וסיכון להחמרת מצב עקב הדרדרות ואיבוד שליטה. במצב זה יש צורך וחשיבות לבחון את הפעולה החלופית שעליה הצביעה התובעת (קשירת כלי דם בנסיון להפסיק את הדימום ולמנוע הצורך בכריתת הרחם), ורכיביה הרלוונטים (הזמן הנדרש לביצועה, סיכוניה וסיכויי הצלחתה) על מנת לבחון את סבירות החלטת רופאי הנתבע בהחליטם לוותר עליה. 6. הפעולה החלופית - קשירת עורקי הזנת הרחם: א. זמן הפעולה: פרופ' שנקר, המומחה מטעם התובעת תאר את הפעולה האמורה בחוות דעתו ובתשובותיו במהלך חקירתו, שעיקרה איתור וזיהוי כלי הדם המזינים את הרחם וקשירתם (ראה חוות דעתו ותשובותיו בעמ' 71 ו- 73 לפרוטוקול). מהראיות שלפניי עולה בבירור, כי פעולה זו, הגם שמוכרת ואפשרית, מסובכת למדי, דורשת זמן רב ומחייבת פעולה בעומק הבטן וקשירה דו צדדית של כלי הדם המזינים את הרחם (ראה תשובות פרופ' שנקר בעמ' 68 לפרוטוקול שורה 15), קל וחומר במקרה זה בו אובחנו שני מוקדי דימום עם אטוניה של הרחם (ראה תשובת פרופ' שנקר בעמ' 74 לפרוטוקול שורה 11), בנו של קל וחומר, מקום בו לא ברור עדיין מקורו של הדימום והיותו מעורק או וריד או שניהם (ראה תשובת פרופ' פייגין - מומחה הנתבע בעמ' 126 לפרוטוקול שורה 20). מהראיות שלפניי ניתן לקבוע כי פעולה חלופית זו הצריכה זמן שהוערך בין 40 דקות לשעה. (20 דקות לקשירת כלי דם בצד אחד, כשבמקרה זה נדרשה פעולה דו צידית - ראה מאמר שאוזכר במאמרו של קלארק שאוזכר בחוות דעתו המשלימה של פרופ' שנקר). ב. סיכוני הפעולה החלופית: הוכח כי פעולה חלופית זו אינה נקיה מסיכונים וסיבוכים (מעבר לסיכון הישיר להמשך איבוד דם וחשש להדרדרות במצב), עקב החשש לפגיעה בצינורית השתן או אובדן גפה (סיכונים שצוינו ע"י פרופ' שנקר, מומחה התובעת - ראה דבריו בעמ' 72 לפרוטוקול שורה 1, עמ' 79 לפרוטוקול שורה 6). ג. סיכויי הצלחת הפעולה החלופית: פרופ' שנקר ציין בחוות דעתו כי סיכויי הצלחת הפעולה גבוהים למדי (כדי 80%), אך במהלך חקירתו שינה את הערכתו ואמר כי במצב של רחם אטוני (בו נמצאה התובעת), סיכויי הצלחת הפעולה הינם בשיעור נמוך יותר (שהוערך על ידו "מעל 50%"), יצויין כי גם הערכה "מתוקנת" זו מעוררת ספק באשר לנכונותה שכן פרופ' שנקר התעלם מדיווחי הספרות הרפואית שאוזכרו בחוות דעתו המשלימה, מהם עולה כי סיכויי הצלחת הקשירה ברחם אטוני נמוכים למדי ונעים בין 43%-21%. 7. רשלנות רופאי הנתבע - האמנם?: בהסתמך על התשתית הראייתית שהונחה לפניי עולה כי התובעת לא הצליחה לבסס טענתה באשר להתרשלות רופאי הנתבעת בהחליטם לכרות את רחמה ואלה טעמיי בקצרה: א. כאמור בסעיף 5 לעיל, לא ניתן לקבוע כי לא היה סיכון לחיי התובעת שכן הייתה במצב מאוזן תרופתית ולא ניתן היה להתעלם מסיכון להדרדרות פתאומית והחמרת מצב שעלולה הייתה לצאת משליטה. ב. במצב זה בו הייתה התובעת לא הייתה אפשרות רצינית ומבוססת להעריך את משך הזמן בו ניתן היה "להנות" מאותה יציבות במצב התובעת ולא ניתן היה לצפות או לחזות את ההתפתחויות בו. ג. מחד יתכן אמנם כי לרופאי הנתבעת היה זמן מספיק על מנת לבחון פעולה חלופית ואולי אף להצליח בה, אך מאידך לא ניתן היה להתעלם מאפשרות הפוכה של הדרדרות במצב התובעת וסיכון חייה (לעניין זה ראה דברי ד"ר קנר בעמ' 151 לפרוטוקול שורה 17). ד. במסגרת שיקולי הרופאים לבחון פעולה חלופית, לא ניתן להתעלם מהעובדה כי הזמן הנדרש לביצועה הוא זמן של 60-40 דקות (ראה סעיף 6 (א) לעיל). ה. בנוסף, רופאי הנתבעת חייבים היו לקחת בחשבון את סיכוני הפעולה החלופית וסיבוכיה כמו גם הסיכון לאי הצלחתה (ראה סעיף 6 (ב) ו- 6 (ג) לעיל). ו. מהמקובץ הגעתי למסקנה כי החלטת רופאי הנתבע, בזמן אמת, לוותר על פעולה חלופית ולכרות את רחמה של התובעת, בהתחשב במצב התובעת, בשקלם סיכוי מול סיכון, הייתה שקולה וסבירה ובוודאי שלא ניתן להצביע על רשלנות בקבלתה. 8. הסכמה מדעת: בחינת הראיות שלפניי מלמדת כי אין כל ממש בטענת התובעת באשר לאי קבלת הסכמתה לניתוח כולל כריתת רחמה וכי טענה זו לא הוכחה ולו בשמץ של ראיה. התובעת עצמה הודתה ואישרה כי בעת שחתמה על טופס ההסכמה הייתה בהכרה ומודעת למצבה (ראה דבריה בעמ' 13 לפרוטוקול שורה 8), והעובדה כי התקשרה לבעלה ושוחחה עמו (ראה דברי התובעת בעמ' 14 לפרוטוקול שורה 25), מעידה יותר מכל דבר אחר כי אכן הבינה את חומרת המצב ואת השלכותיו. נסיבות החתמת התובעת על טופס ההסכמה לניתוח (כולל הסיכון לכריתת הרחם) כפי שהוכחו מהראיות שלפניי מלמדות על הליך תקין ומסודר על הסכמה שנתקבלה ע"י התובעת באופן מודע וברור (ראה דברי פרופ' שנקר שרשם את דברי התובעת באשר לקבלת ההסכמה עמ' 87 לפרוטוקול שורה 16, תצהירי ד"ר לחמן וד"ר קנר ודברי ד"ר קנר בעמ' 150 לפרוטוקול שורה 7). 9. סוף דבר: לנוכח קביעותיי ומסקנותיי דלעיל, עולה כי התובעת כשלה בהוכחת טענותיה ועילותיה ולפיכך הנני דוחה את התביעה ומחייב את התובעת לשאת בחלק מהוצאות הנתבע ובשכ"ט באי כוחו בסכום כולל של 10,000 ₪ בצרוף מע"מ והפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל. ניתוחתביעות רשלנות רפואיתחובת הסבר לחולה