מה נחשב ל"הטרדת עד" ?

לעניין העבירה של הטרדת עד, קבע בימ"ש , כי כל התנהגות שיש בה כדי לגרום לעדים "אי נעימות או אי רצון" (ספרו של קדמי "על הדין בפלילים" חלק שני עמ' 884), ממלאת אחר היסוד העובדתי של עבירת ההטרדה של עד. ש. שטמר, שופטת: 1. לפנינו ערעור על פסק דין מיום 15/1/02 של בימ"ש השלום בחדרה (כב' השופט ע. שרון, ס' נשיא), לפיו הורשע המערער בעבירה של איום לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז1977- (להלן – "חוק העונשין") וכן בעבירה של הטרדת עד לפי סעיף 249 לחוק העונשין. נגזר על המערער עונש של 6 חודשים על תנאי, והתנאי הוא שהוא לא יעבור במשך 6 חודשים מיום מתן פסק הדין עבירה שהיא עבירת אלימות למעט תגרה. הערעור הוא הן על ההרשעה בדין והן על חומרת העונש. 2. בכתב האשום נטען נגד המערער, כי הוא איים על גרושתו, המתלוננת, בכך שאמר לה, ש"אחת כמוה שבוגדת צריך לחתוך אותה ולהרוג אותה". אחר כך, בתחנת המשטרה, אליה נקרא המערער לאחר שהמתלוננת הגישה תלונה נגדו, התקשר המערער אליה ואמר לה ש"מה עשית לי.. את לא יודעת להסביר את עצמך". 3. המערער כפר בכך שאיים על המתלוננת. לגבי הטענה, כי הטריד אותה בטלפון בכך שאמר "מה עשית לי... את לא יודעת להסביר את עצמך", טען המערער, שאין התנהגותו זאת מהווה את העבירה של הטרדת עד לפי סעיף 249 לחוק העונשין. 4. העדה העיקרית, שעל עדותה ביסס בימ"ש קמא את ממצאיו העובדתיים בהכרעת הדין, היתה המתלוננת. מעדותה עלה, כי על אף גירושיה מהמערער בשנת 1992, המשיכו השניים להתגורר יחד, כאשר יחסיהם מלווים בחיכוכים מרובים. המערער נשאר לגור בדירתה נגד רצונה. הוא נהג לאיים עליה. באירוע נשוא כתב האישום, איים עליה הנאשם באומרו, כי אם תבגוד בו, אזי צריך לשבור לה את הראש, לרסק אותו להרוג אותה. כן התקשר אליה המערער מתחנת המשטרה, ואמר לה "מה עשית לי, למה את לא מסבירה את עצמך נכון, תגידי להם שאת טעית ואני התכוונתי שמישהו אחר יעשה לך את זה ולא אני" (עמ' 3 לפ' ש' 28-29). מטרתו של המערער היתה, לעמדתה, שהיא תשנה את עדותה. 5. המערער מסר בעדותו בבימ"ש קמא, כי הוא אמר למתלוננת "אדם אחר לו עמד במקומי גם תסלקי אותו וגם תבגדי בו, היה פוגע בך" (עמ' 7 לפ' מש' 17). הוא התקשר מתחנת המשטרה ואמר לה "מה אמרת להם שהתנהגו אלי כמו רוצח". בהודעתו במשטרה, מסר המערער, כי "... אמרתי לה אלוהים מעניש למי שמגיע אלוהים מעניש אותו, ואדם אחר במקומי היה הורג אותך". 6. בימ"ש קמא כתב בהכרעת הדין, כי גירסתה של המתלוננת היתה עקבית (עמ' 18 להכרעת הדין, מש' 17), וכי הוא נתן בעדותה של המתלוננת "אמון מלא" (עמ' 16 להכרעת הדין). 7. בנוסף קבע בימ"ש קמא, כי גם על פי הודאתו של המערער, הוא עבר את עבירת האיום. המבחן, מהו "איום", הוא מבחן אובייקטיבי, הבודק, אם בנסיבות המקרה, עלול האיום להטיל "פחד או בהלה בלבו של אדם רגיל" (ע"פ 103/88 ליכטמן נ' מ"י, פ"ד מג(3) 373). בימ"ש קמא קבע, כי "נראה לי איפוא כי בנסיבות של ויכוח מילולי קשה על רקע של בגידה ובקשה של המתלוננת כי הנאשם יעזוב את הבית, עובדות שהן הנאשם והן המתלוננת לא הכחישו כלל, אלו הן נסיבות בהן אדם סביר היה חש בעודו שומע משפט זה – מורא ופחד (שאותו טוען הנאשם כי אמר): 'אלוהים מעניש למי שמגיע, אלוהים מעניש אותו ואדם אחר במקומי היה הורג אותך". לעניין היסוד הנפשי של עבירת האיום, כתב בימ"ש קמא, כי המערער אמר אותם במטרה כדלקמן: "לדידי הנאשם עשה זאת על מנת להפחיד את המתלוננת אך די לי בכך שכן הנאשם מודה כי אמר לה את הדברים הנ"ל על מנת להקניטה". עוד כתב בימ"ש קמא, כי המתלוננת היא אשה מאמינה, "רגישה לנושא האלוהים" וכי באמירתו הנ"ל, הקניט אותה המערער מתוך מודעות וכוונה להקניטה. 8. לעניין העבירה של הטרדת עד, קבע בימ"ש קמא, כי כל התנהגות שיש בה כדי לגרום לעדים "אי נעימות או אי רצון" (ספרו של קדמי "על הדין בפלילים" חלק שני עמ' 884), ממלאת אחר היסוד העובדתי של עבירת ההטרדה של עד. עוד קבע בימ"ש קמא, כי נגרמה למתלוננת אי נעימות או אי רצון משיחתו של המערער עמה בטלפון, וכי המערער היה מודע לכך, שהוא מבקש מהמתלוננת לשנות את גירסתה. 9. בדקתי את טענותיו של המערער בערעור. אקדים ואומר, כי הכרעת הדין של בימ"ש קמא, מפורטת ודנה בכל הנושאים, עובדתיים ומשפטיים, שהיו נחוצים כדי להגיע למסקנה, אליה הגיע. די היה לבימ"ש קמא להסתמך על קביעות עובדתיות שהוא קבע, ושהיו מבוססות על אמון, שנתן בדברי המתלוננת, אולם בימ"ש קמא בדק גם מה הדין בהנחה כי הדברים שנאמרו, היו אלה שהמערער הודה בהם. אין בדעתי להתערב בקביעות מהימנות שבימ"ש קמא קבע. הן מבוססות על אמון שנתן בגירסת המתלוננת, והלכה היא לנו, שאין בימ"ש לערעורים מתערב בדרך כלל בקביעות מהימנות של הערכאה הדיונית (וראה ע"א 418/74 עממית חברה לביטוח נ' יורם וינברגר, פ"ד כט(1), 303; ע.א. (חיפה) 2210/01 עומרי עבד אלחמיד נ' א.פ.ה, תק-מח 2001(3), 4269). בחנתי את הסתירות, שהמערער טוען שיש בעדות המתלוננת ובעדותה אל מול הודעותיה, ולא מצאתי שיש בהן כדי להפחית מהאמון, שנתן בימ"ש קמא בגירסתה. לא מצאתי טעות גם במסקנותיו המשפטיות של בימ"ש קמא לעניין ניתוח יסודותיהן של העבירות, בהן הואשם המערער. לאחר שהכללתי, אתייחס לכמה טענות שהועלו על ידי המערער. 10. נימוק אחד בערעור כנגד הרשעתו של המערער הוא, שלא היה לבימ"ש קמא רקע עובדתי מוכח כדי לקבוע, שהאמירה, שהוותה את העילה לאישום בעבירת האיום, נאמרה בנסיבות של ויכוח מילולי קשה. אינני יכולה לקבל טענה זאת. המתלוננת מסרה בעדותה כי היו חיכוכים בינה לבין המערער, כי הוא התגורר בבית אתה נגד רצונה, וכי "ביום 21/6/99 כמו בשאר הימים, הוא איים עלי שאם אני אבגוד בו ושאני בוגדת בו, אז צריך לשבור לי את הראש, לרסק אותי ולהרוג אותי. כמובן שהיו באותו יום צעקות וקללות" (עמ' 3 לפ' מש' 13, ההדגש לא במקור). 11. לא מצאתי, כי קביעתו של בימ"ש קמא, שהדברים, אשר המערער מאשר כי הוא אמר למתלוננת, נאמרו כדי להקניטה, אינה נכונה. 12. המערער טען, כי הוא הורשע בעבר על אמירה זהה או דומה כנגד המערערת, וכי שיחתם, במהלכה אמר המערער את הדברים למערערת, היתה כאשר שוחחו ביניהם על אותה ההרשעה או על העבר. כדי להוכיח זאת, ביקש המערער להציג לפנינו תמלילים של קלטות, אשר מוקלטות בהן שיחות בינו לבין המתלוננת, ושבימ"ש קמא סרב להתיר לו להגישם. לכאורה לא היה מקום שלא לקבל את התמלילים של בימ"ש קמא, מה גם שהתובעת לא התנגדה לקבלתם. בחנתי את התמלילים. אין בהם כדי לשנות את מסקנותיו של בימ"ש קמא. עולה מהם, כי המערער מנסה וחוזר ומנסה לגרום למתלוננת, שהיא תאמר שהדברים לא נאמרו. אולם המתלוננת איננה מאשרת זאת; להיפך, היא אומרת שהיא הרגישה עצמה מאויימת מהדברים (עמ' 4 לתמליל), ושהמערער אמר לה, שיפגע בה, ולכן היא הלכה למשטרה (עמ' 6 לתמליל). היא אמנם מאשרת שהמערער לא אמר שהוא ירצח אותה, אולם גם במשטרה היא לא מסרה, שהמערער אמר באופן ישיר כי ירצח אותה. מהדברים שאמר לה, כי אם היא תבגוד בו, אזי צריך לשבור לה את הראש, לרסק אותו להרוג אותה, עולה איום נסתר, או נסתר פחות, לחייה. אוסיף כי בתמלילים יש הפסקות הקלטה מרובות, מה שמפחית מאמינותן של ההקלטות. 13. סעיף 192 לחוק העונשין, קובע כדלקמן: "192. איומים: המאיים על אדם בכל דרך שהיא בפגיעה שלא כדין בגופו, בחירותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו, שלו או של אדם אחר, בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו, דינו - מאסר שלוש שנים". מסכימה אני עם בימ"ש קמא, כי האמרה של המערער למתלוננת, שאם תבגוד בו "צריך לשבור לה את הראש, לרסק אותו ולהרוג אותה", היא אמרה שהיא איום, דהיינו שאדם אובייקטיבי היה מרגיש מאויים ממנה, ושהיא נעשתה במטרה להפחידה או להקניטה (וראה ע"פ 103/88 ליכטמן נ' מ"י, פ"ד מב(3) 373). הוא הדין באמרה "אלוהים מעניש למי שמגיע אלוהים מעניש אותו, ואדם אחר במקומי היה הורג אותך". גם אמרה זאת היא איום בנסיבות בהן מערכת יחסים עגומה ואלימה, ובמהלך ויכוח מילולי על רקע בגידה של המתלוננת ודרישתה, שהמערער יעזוב את הבית. אדם אובייקטיבי היה מרגיש מאויים מאמירה כזאת. 14. נוסחו של סעיף 249, מובא להלן לנוחות הקורא: "249. הטרדת עד: המטריד אדם בנוגע להודעה שמסר האדם, או עומד למסור, בחקירה על פי דין, או בנוגע לעדות שמסר האדם, או עומד למסור, בהליך שיפוטי, דינו - מאסר שלוש שנים". יסודותיה של העבירה בסעיף 249 הנם: המטריד אדם בנוגע להודעה שמסר... או עומד למסור בחקירה על פי דין. יצירת קשר עם המתלוננת כשבמסגרת קשר זה התבטא המערער: "מה עשית לי, למה את לא מסבירה את עצמך נכון, תגידי להם שאת טעית ואני התכוונתי שמישהו אחר יעשה לך את זה ולא אני" (עמ' 3 לפ', ש' 28-29 ) מהווה הטרדת עד. התבטאות זו של המערער קשורה הדוקות להיות אישתו, קרי, המתלוננת עדה ויש באימרה זו כדי " "להפריע" לעד במהלך חייו הרגילים ולהפוך בדרך זו את נכונותו להעיד ל"מטרד"". (ראו ע"פ 3274/94 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(5) 353 סעיף 3 לפסק הדין). נקבע לגבי המושג "הטרדה", בע"פ 526/90 עו"ד שרגא בלזר נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4) 133, בסעיף 22 לפסק הדין: " הטרדה כוללת לצורך ענייננו, כל פניה אל אדם בדיבור או במעשה שיש בו כדי לטרדו ממנוחתו או מעיסוק באותם עניינים שהוא בוחר לו מרצונו. הדבר כולל, בין היתר, פניות טלפוניות המעמיסות על זמנו, צלצולי סרק בדלת או בטלפון, מעקבים גלויים או נסתרים, צעידה בעקבות אדם, עריכת משמרות, פניות אליו כדי שישוב ויבחן טענותיו והאשמותיו, בייחוד בלווית איום מוסווה ששמו או משרתו ייפגעו, לרבות הזמנתו למקום שלא ביוזמתו בקשר לעדותו ודברים כיוצא באלה, שיש בהם כדי להעסיק אדם בעניינים שאינם אלא, כלשון העם, בלבול מוח גרידא". בענייננו, פניה טלפונית למתלוננת בטענה, כי הדברים שמסרה למשטרה הנם שגויים (או "לא מוסברים היטב") בתוספת דרישה כי "תודה", ב"טעותה" עונים על הגדרה זו. על כך יש להוסיף, כי לצורך הוכחת יסודות עבירת הטרדת העד, די לה לתביעה להוכיח כי הנאשם היה מודע לאמירתו, ואין המניע או המטרה חלק מהגדרת העבירה, דהיינו אין התביעה חייבת להוכיח, כי הנאשם אמר את שאמר על מנת להכשיל את עדותו של העד או על מנת לפגום במהימנותו ו: "תכליתה של ההוראה לאסור כל הטרדה בנוגע לעדות בלי שיהיה צורך להוכיח את הכוונה של הכשלת העדות" (ראו ע"פ 526/90 עו"ד שרגא בלזר נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4) 133, סעיף 22 לפסק הדין). 15. בדקתי את טענותיו של המערער לעניין העונש. אינני סבורה כי העונש חמור או בלתי הולם בנסיבות העבירות ובנסיבותיו של המערער. בימ"ש קמא התחשב בכך שזו העבירה הראשונה של המערער, ולכן הסתפק במאסר על תנאי. לא מצאתי טעות בשיקול דעתו של בימ"ש קמא. לפיכך, אני מציעה לחברי להרכב לדחות את הערעור, הן על ההרשעה בדין והן על העונש. ש. שטמר, שופטת ח. פיזם, ס. נשיא - אב"ד: אני מסכים. ח. פיזם, ס. נשיא - אב"ד א. רזי, שופט: אני מסכים. א. רזי שופט לפיכך, הערעור נדחה. משפט פליליהטרדת עדשאלות משפטיותהטרדה