תיקון ראיה בלייזר - סיכונים - תביעת רשלנות רפואית

פסק דין 1. עניינה של תביעה זו בשאלת אחריותם בנזיקין של הנתבעים או מי מהם בגין "רשלנות רפואית" או "תקיפה" (ס' 1 לכתב התביעה) - שגרמה לתובע נזקים קשים ובלתי הפיכים בעיניו. הנזקים אירעו כתוצאה מביצוע שני ניתוחים לתיקון רוחק ראייה. האחד בוצע בתאריך 15.7.1999 (להלן:"הניתוח הראשון") ומשנכשל ניתוח זה בוצע ניתוח מתקן בתאריך 27.11.1999 (להלן:"הניתוח המתקן"). זהות הצדדים 2. התובע, הינו כלכלן ומנתח מערכות בהכשרתו, אשר ביקש לתקן את ראייתו על ידי ניתוח אלקטיבי באמצעות לייזר. הנתבע 1 הינו מרכז רפואי פרטי, בשם רואים 6/6 לייזר רפואי ומדעי בע"מ (להלן "המכון" או "מכון רואים 6/6"), המספק שירותים רפואיים שונים, ובכלל זה ניתוחים אלקטיביים לתיקון הראייה. בכל המועדים הרלבנטיים לכתב התביעה הועסקו הנתבעים 5 - 2 במכון הנ"ל. המכון הפסיק את פעילותו בחודש מרץ 2007. הנתבע 2 , תומר קרמר, הוא מבעלי וממנהלי הנתבע 1, ושימש גם כטכנאי לייזר. הנתבעים 5 - 3, ד"ר יוסי פיקל, ד"ר יאיר פורגס ופרופסור צבי פרידמן - הינם רופאים שנמנו על הצוות הרפואי של המכון בכל המועדים הרלבנטיים לכתב התביעה ואשר טיפלו בתובע בכל הקשור לשני הניתוחים שבוצעו במכון. הנתבעת 6, מדינת ישראל - משרד הבריאות נתבעת בשל אחריותה לשלומו ובריאותו של הציבור. רקע עובדתי 3. חלקים ניכרים מהעובדות המהוות רקע להגשת תביעה זו, ובפרט - פרשנותם המשפטית של אותם אירועים - נתונה במחלוקת בין הצדדים. אפתח בעובדות המוסכמות על הצדדים, ואלו הן: א. ביום 28.06.99 פנה התובע למכון במטרה לקבל מידע ופרטים אודות ניתוח לייזר להסרת משקפי ראייה. בפגישה מתואמת שנקבעה לאותו היום, נערכה לתובע בדיקת התאמה לניתוח. נתבע 3, ד"ר יוסי פיקל, בדק את התובע בבדיקת ציקלופלגיה שבה, אובחן התובע כסובל מרוחק ראייה של 8.5 דיופטריות בעין ימין ו - 7.75 דיופטריות בעין שמאל. לאחר הבדיקה המליץ ד"ר פיקל לתובע לבצע ניתוח LASIK (להלן גם: "לייזר") לתיקון ראייה בשתי עיניו. ב. ביום 15.07.99 עבר התובע ניתוח לייזר מסוג לאסיק בשתי עיניו. הניתוח בוצע באמצעות מיקרוקרטום שבמהלכו הושמה טבעת על הקרנית שיצרה מתלה של הקרנית. לאחר הרמת מתלה הקרנית הופעלה קרן לייזר, אשר שינתה את קמירות קרנית העין. בסיום הוחזר מתלה הקרנית למקומו. את הניתוח ביצע הנתבע 4 ד"ר יאיר פורגס, במכשיר מסוג אקסהיימר תוצרת חברת שוינד. התובע שוחרר לביתו לאחר הניתוח עם רטיות על עיניו. ג. למחרת הניתוח, ביום 16.07.99 הגיע התובע לביקורת במכון ונבדק על ידי ד"ר יאיר פורגס. לטענת התובע, כך על פי כתב התביעה, כבר באותו היום החל לסבול מכפל ראייה וצלליות. אין חולק כי לאחר הניתוח הגיע התובע מספר רב של פעמים למכון למטרת בדיקות וביקורות, בשל תלונות על פגמים בראייתו. כתוצאה מכך, הוחלט על ידי ד"ר יאיר פורגס לבצע ניתוח נוסף בעינו השמאלית של התובע, לשיפור הראייה. ד. ביום 22.11.99 בוצע לתובע, במכון, ניתוח מתקן על ידי הנתבע 5, פרופסור צבי פרידמן. ביום 23.11.99 הגיע התובע לביקורת ונבדק על ידי ד"ר ונדר. ה. לטענת התובע, מיד לאחר הניתוח המתקן, החל לסבול מפיצול קשה בראייה יותר מאשר סבל לאחר הניתוח הראשון. לטענתו ראייתו נחלשה וחש יובש בעיניו. לאחר הניתוח התלונן התובע בפני רופאי המכון על כפילות ראיה בעין שמאל ועל היובש בשתי עיניו. לאור תלונותיו, הומלץ לתובע להשתמש בעדשות מגע קשות. התובע הגיע למכון בתאריכים שונים לבדיקות וביקורות נוספות וכן אחת לכמה ימים הגיע לשם החלפת עדשות המגע. ביום 1.1.03 הגיע התובע אל המכון וציין כי הותאמו לו עדשות מגע קשות על ידי ד"ר דניאל שחר. ו. ביום 16.7.04 שהה התובע בבריכת שחיה יחד עם בנו. הצדדים חלוקים אם התובע נכנס למים ושחה עם העדשות, או כטענתו לא נכנס כלל למים ואין קשר בין שהייתו בבריכה לבין הנזק לעיניו. (נושא זה ידון בנפרד בעת הדיון בעניין הנזק). ביום 20.7.04 אושפז התובע למשך שלושה ימים בבית החולים "מאיר" בעקבות זיהום בעיניו. ביום 29.7.04 הוגשה תביעה זו. טענות הצדדים טענות התובע כנגד הנתבעים 5-1 4. לטענת התובע, התרשלו רופאי ומנהל המכון ב"רשלנות רפואית" כשהפרו את חובת הזהירות בה הם חבים בכך שבצעו לתובע שני ניתוחי לייזר כאשר ידעו או חייבים היו לדעת שבנתוני רוחק הראייה הגדולים של התובע קיימים סיכונים רבים שאכן אירעו ולא הזהירו מפניהם את התובע ובכך גרמו לו לנזקים. בבצעם את שני הניתוחים - נהגו ב"רשלנות רפואית" בניגוד להוראות סעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"). לחלופין, לא הסבירו לא את הסיכונים שבביצוע הניתוחים ולא קיבלו ממנו הסכמה מדעת ובכך ביצעו כנגדו עוולת "תקיפה" בניגוד להוראות סעיף 23 לפקודת הנזיקין. הניתוח והתיקון בוצעו ללא כל הצדקה רפואית, בצורה בלתי מיומנת ובלתי מקצועית, ובכך חרגו הנתבעים 5 - 1 מהפרקטיקה הנהוגה, וגרמו לו לנזקים שהנתבעים 5 - 1 חבים בפיצוי בגינם. בנוסף, טוען התובע כי בענייננו חל סעיף 41 לפקודת הנזיקין- "חובת הראיה ברשלנות כשהדבר מעיד על עצמו", משום שלא הומצא לו ו/או לבאי כוחו דו"ח בנוגע לניתוח הראשון ולניתוח המתקן ו/או הומצא לו דו"ח חלקי בו חסרים פרטים הכרחיים רבים. לטענתו, הנתבעים 5 - 1 או מי מטעמם לא תעדו את מהלך הטיפול הרפואי ברשומה רפואית כדין. יצוין כי טענה זו נזנחה בסיכומים, ומשכך לא אדון בה. עוד טוען התובע בכתב התביעה ובסיכומיו, כי לא בוצעה לו בדיקה טופוגרפיה שהייתה צריכה להיערך טרם הניתוח. לטענתו העדרה של בדיקה זו גרם לו ל"נזק ראייתי" אשר גם בו יש כדי להעביר את נטל הראייה על שכמם של הנתבעים 5 - 1. באשר לנזקים הנתבעים על ידו וגובהם - אלו ידונו בפרק נפרד. התובע תומך טענותיו בחוות - הדעת של פרופ' בן - סירה. טענות הנתבעים 5-1 5. לטענת הנתבעים 5-1 לא הייתה כל התרשלות מצידם בטיפולם בתובע. הם העניקו לתובע טיפול נכון ומיומן, בהתאם לכללי הרפואה ו/או ההנחיות ו/או הנהלים הרפואיים המקובלים. הנתבעים 5 - 1 דוחים את טענות התובע. לטענתם אינם חבים פיצוי לנזקים שנגרמו, שכן, לא עוולו באלו מהעוולות המיוחסות להם על ידי התובע. נזקי התובע, מוכחשים כשלעצמם, ואין כל קשר סיבתי ו/או עובדתי ו/או משפטי בין המעשים ו/או המחדלים המיוחסים לנתבעים 5-1 המוכחשים מכל וכל, לבין מצבו של התובע. הנתבעים 5 - 1 תומכים טענותיהם בחוות הדעת של פרופ' פרוכט. טענות התובע כנגד הנתבעת 6 - ותגובת הנתבעת 6 6. לטענת התובע, רשלנות הנתבעת 6 - מדינת ישראל- משרד הבריאות - מתבטאת בכך שלא מילאה את חובתה לפקח על פעולות מכוני הלייזר להסרת משקפיים. חובה זו, מקורה הן באחריות הכוללת של המדינה לדאוג לבריאותו של העם והן בהתאם לאמור בפקודת בריאות העם, 1940, לגבי הפעלת מוסדות רפואיים ומרפאות. התובע טוען כי הנתבעת 6 הותירה את תחום ניתוחי הסרת משקפיים בלייזר ללא פיקוח ומבלי שתפרסם המלצות והנחיות ברורות לגבי מי הם הגורמים הרשאים לבצע ניתוחים אלו, ומי הם המנותחים שיכולים לעבור ניתוחים כאלו ללא נזק. כמו כן, לא פרסמה אזהרות בנושא. 7. לטענת הנתבעת מס' 6 - יש לדחות ו/או למחוק את התביעה נגדה בשל היעדר עילה ו/או היעדר יריבות כנגדה. התשתית הראייתית 8. מטעם התובע, העידו - התובע, אשתו ושניים ממנהליו בתשלובת קיסריה ורדינון, שם מועסק. מטעם הנתבעים, העידו הנתבעים 5 - 2 , וכן ד"ר יורם לוטן - מנהל אגף הרישוי מוסדות ומכשירים רפואיים במשרד הבריאות, ומר נדב שפר - מנהל היחידה לאביזרים ומכשירים רפואיים במשרד הבריאות. כן, העידו שני המומחים לרפואת עיניים - פרופ' בן - סירה מטעמו של התובע ופרופ' פרוכט פרי, מטעם הנתבעים אשר כאמור הגישו חוות דעת מומחה מטעמם. דיון בטרם אדון בטענות המהותיות, אבחן את טענת התובע בדבר הפוך נטל - הראייה בשל נזק ראייתי. נזק ראייתי - מחסור בבדיקות טרם הניתוחים 9. התובע, באמצעות המומחה מטעמו פרופ' בן סירה, טוען כי נגרם לו נזק ראייתי ("עמימות ראייתית") בעקבות מחסור בבדיקות, ומשכך יש להעביר את נטל הראיה אל הנתבעים 5 - 1 (רע"א 682/06 כהן נ' ישראליפט תעשיות, תק - על 2006(3), 167; ע"א 9328/02 מאיר נ' ד"ר לאור, פ"ד נח(5) 54, פסקה 13). על המחסור בבדיקות מבקש התובע ללמוד מחוות דעתו ועדותו של פרופ' בן - סירה ומעדות הנתבעים עצמם. פרופ' בן - סירה מציין בחוות דעתו בעמוד 8 מהן הבדיקות שלדעתו נדרשו. כשעומת בחקירתו הנגדית עם בדיקות שציין שלא בוצעו אך בוצעו, השיב שגם אם בוצעו חלק מהבדיקות, הדף עם הנתונים הוא דל (עמוד 49 לפרוטוקול). הנתבעים 5 - 1 מצידם טוענים כי ביצעו לתובע את כל הבדיקות הנחוצות טרם הניתוחים. 10. הכל מסכימים בדבר חשיבות בדיקת הטופוגרפיה בטרם ביצוע הניתוחים. הכל גם מסכימים כי תוצאות בדיקה כזו, או מסמך המעיד שנערכה, לא הוצג. על חשיבות בדיקת טופוגרפיה העיד פרופ' פרוכט, מטעם הנתבעים, כך: " ש. נכון שלפני ניתוח מתקן כמו שבוצע בתובע, צריך לחזור על הבדיקות שבוצעו? ת. חלק כן, וחלק לא. ש. על איזה בדיקות צריך לחזור. ת. בדיקה רגילה של העין, טופוגרפיה, פחימטריה, עובי של קרנית אני כן עושה ברוחק ראייה זה פחות חשוב לעשות. " (עמ' 109 לפרוטוקול) גם ד"ר פיקל, הנתבע 3 אישר גם הוא בעדותו את חשיבות הבדיקה: " ש. זה נכון שצריך לבצע בדיקת טופוגרפיה לפני ניתוח? ת. כן, בהחלט. ש. זו בדיקה חשובה? ת. מאד... ש. אותה בדיקה שהסברת עד כמה היא חשובה לא נמצאת? ת. לא, איני מוצא אותה." (עמוד 65 לפרוטוקול) אין צורך להרחיב את הדיבור בדבר חשיבות עריכת בדיקות למטופל טרם ניתוח. בתוצאות הבדיקות יש כדי לקבוע מהם הסיכונים לעומת התועלת בבצוע הניתוח, במה צריך לטפל ומהי הדרך הראויה ביותר לטפל באותו חולה. יחד עם זאת, העדרן של תוצאות בדיקה אחת, קרדינאלית ככל שתהיה, אין בהן לבדן כדי להעביר את נטל הראייה. על בית המשפט להשתכנע כי המחסור בבדיקות אלו יצר עמימות ראייתית השוללת מהתובע ידיעה עובדתית הפוגעת באפשרותו להוכיח את תביעתו. ההצדקות ליישום ואמוץ הדוקטרינה של נזק ראייתי, כמעביר את נטל ההוכחה, יהיה במצבים טיפוסיים של אי - ודאות בגרימת הנזקים. זו, לא תתקיים במצב בו העברת נטל השכנוע לא תשנה את תוצאת ההתדיינות העיקרית. בעניין זה, ראו מאמרם של פרופ' אריאל פורת ופרופ' אלכס שטיין - "דוקטרינת הנזק הראייתי: ההצדקות לאימוצה ויישומה במצבים טיפוסיים של אי - ודאות בגרימת נזקים", עיוני משפט כ"א 191. בענייננו, כל זאת לא הוכח. אליבא דתובע, הוא יודע מהם העובדות שגרמו לנזקיו. הרשלנות שמייחס לנתבעים 5 - 1 היא עצם עריכת ניתוח בנתונים קיצוניים כפי שהיו לו - גם אם תוצאות הבדיקות היו מאפשרות או לא מאפשרות ביצועו. לפיכך, בנסיבות אלו, אין להחיל את הדוקטרינה של הנזק הראייתי בענייננו והנטל נותר על כתפו של התובע להוכיח את תביעתו. האם התרשלו הנתבעים 5-1? 11. כפי שצוין לעיל, טענת התובע המרכזית הינה כי הנתבעים 5 - 1 התרשלו בבצעם את הניתוחים, ולפיכך ובשל כך נגרמו לו נזקים. על מנת לבסס חבות בעוולת הרשלנות יש להוכיח קיומם של שלושה יסודות: 1. חובת זהירות מושגית וקונקרטית. 2. הפרתה של חובה זו, דהיינו התרשלות, 3. קיומו של נזק. כמו כן יש להוכיח כי קיים קשר סיבתי "עובדתי" ו - "משפטי" בין ההתרשלות לבין קרות הנזק (ראה ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש, פ"ד לז(1) 113). אדון ביסודות אלו אחד לאחד. חובת הזהירות 12. מבחני חובת הזהירות נחלקים לשניים: חובת הזהירות המושגית וחובת הזהירות הקונקרטית. אין בענייננו חולק באשר לקיומה של חובת הזהירות המושגית ביחסים שבין רופא לבין מטופל. חובה זו נובעת מהאמון שרוכשים החולים לרופאם (ראו לדוגמה: ע"א 4025/91 צבי נ' קרול, פ"ד נ(3) 748). האם הופרה במקרה זה חובת הזהירות הקונקרטית? חובת זהירות קונקרטית מתקיימת כאשר בין המזיק הקונקרטי לבין הניזוק הקונקרטי קיימת חובת זהירות לעניין הפעולות שהתרחשו בפועל, שגרמו לנזק שאירע בפועל (ראו בע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113, 128). הבחינה לקיום החובה הקונקרטית נעשית על ידי מבחן הצפיות. לעניין אותו מבחן נאמר על ידי כבוד השופטת ד' דורנר בע"א 3056/99 רועי שטרן נ' המרכז הרפואי ע"ש חיים שיבא, פ"ד נו(2) 936, 956, כך: " על כל רופא, תהיה אשר תהיה סביבת עבודתו, מוטלת חובה לשקול באופן זהיר את טיב הטיפול הניתן על-ידיו בהתאם לנסיבות שלפניו על סמך מכלול האינפורמציה המקצועית המצויה בהישג ידו הסביר. עם זאת בכל מקרה לגופו יש לבחון אם מידע מסוג פלוני אכן היה מצוי בהישג יד כאמור " (ההדגשה אינה במקור - נ.א) 13. בענייננו חלוקים המומחים בדבר האינפורמציה והידע הרפואי שהיה קיים במועד הניתוח לגבי רוחק ראייה כפי שהיה לתובע: לטענת פרופ' בן - סירה, המומחה מטעם התובע: "ניתוח LASIK באנשים שסובלים מקוצר ראייה... הוא כבר "ותיק". לעומת זאת, ניתוחי ה - LASIK במקרים של רוחק ראייה... הם הרבה יותר חדשים, והתפתחו שנים לאחר התפתחות הניתוחים לקוצר ראייה, ועדיין נלמדים ומשתכללים עד היום. בשנת 1999, הם עוד היו בחיתוליהם. במיוחד אמור הדבר לגבי רוחק ראייה מעל 6 דיופטריות, כפי שהיה לתובע. ב - 1999 הניסיון העולמי בניתוחי לאסיק ברוחק ראייה מעל 5+ היה מועט, קצר מועד, לא אחיד ותוצאות רחוקות מאידיאליות... הרגרסיה (חזרת המספר לכיוון המקורי), כמות הסיבוכים והפגיעה באיכות הראייה היו גדולים יחסית." (עמ' 4 לחוות דעת בן - סירה - כל ההדגשות אינן במקור - נ.א) עוד הוא מוסיף: " ברשותי נמצאים כמעט כל האבסטרקטים של מרבית המאמרים על לאסיק ברוחק ראייה שהופיעו עד 1999... מעיון באבסטרקטים אלו מתברר שעיקר ההצלחות בניתוח ברוחק ראייה, היו באנשים בהם המספרים היו נמוכים, בדרך כלל, מספרים של רוחק ראייה עד 5+. לעומת זאת, דווחו על רגרסיה של התוצאות הניתוחיות ובעיות אחרות כמו ירידה בחדות הראייה, כאשר הניתוח נעשה על אנשים עם מספרים יותר גבוהים... הלייזר לטיפול ברוחק ראייה היה רק בתחילת דרכו ב - 1999." (עמ' 6 לחוות דעת בן סירה - ההדגשה אינה במקור - נ.א) פרופ' פרוכט המומחה מטעם הנתבעים, חולק עליו וקובע כי: "בשנת 1999 ניתוחי רוחק ראייה לא היו בחיתוליהם, כפי שכותב פרופ' בן סירה, והניתוחים הצליחו במרבית המקרים, וזאת לפי הספרות שפרופ' בן סירה מצטט. מספר מנותחי רוחק הראייה תמיד היה ותמיד יהיה קטן בהרבה מאלו עם קוצר הראייה וזאת מסיבות רבות... לפי PUBMED, עד ינואר 2000 פורסמו 56 מאמרים ועד ינואר 2001 84 מאמרים על ניתוחי לאסיק ורוחק ראייה. דבר המראה שבעולם טיפלו ברוחק ראייה... בכל הכנסים דנו בבעיות של רוחק ראייה, כך שלרופאים שעסקו בניתוחי לייזר הייתה גישה לאינפורמציה ענפה בתחום זה. פרופ' בן סירה טוען בחוות דעתו שעד שנת 1999 התופעה אופיינית הייתה רגרסיה... [הוא - נ.א] לא מבסס טענותיו על ידע מניסיונו האישי, והוא מצטט סדרה של מאמרים. אבל מכלול המובאות מהם פרופ' בן סירה מצטט בחוות דעתו מראה את ההפך, המאמרים מוכיחים בצורה ברורה שמרבית המטופלים לא זקוקים למשקפיים ורק במעטים יש חזרה משמעותית ברוחק ראייה... פרופ' בן סירה טוען שאסור היה לנתח מעבר ל (D)6.00+, אבל המבואות בהן פרופ' בן סירה משתמש מראות שבקרב הרופאים בכל העולם, למעט בארה"ב הניתוחים האלו התבצעו, ובהצלחה." (עמ' 4-6 לחוות דעת פרוכט - כל ההדגשות אינן במקור - נ.א) בבית המשפט נחקרו המומחים על מסקנותיהם אלו. פרופ' בן - סירה העיד כך: " ש. אומרים לי שעד שנת 99' יש הערכה שבסביבות 100,000 איש בארה"ב עברו את הניתוח הזה. ת. לא בדקתי את הנתון אבל אני בטוח שזה היה רק לגבי קוצר ראייה. ש. ובאירופה? ת. באירופה עד 99' היו כבר מספר מאמרים על ניתוחים ברוחק ראייה כאשר הם מחולקים לאירופה ועולם שלישי. כל המאמרים מאירופה טענו שהלייזר טוב עד פלוס 4 או פלוס 5, ומעל זה התוצאות לא רק שהן לא מספקות אלא יש אחוזים ניכרים של פגיעה באיכות הראייה. ...עד חצי שנה לפני הניתוח של התובע היו כששה מאמרים בכל העולם על כל הנושא. זה רק מראה כמה זה היה ניסיון אז. שאלת ביהמ"ש: ששה מאמרים זה הרבה? ת. זה כלום. באותה תקופה לקוצר ראייה היו 200-300 מאמרים. זאת הייתה תחילת הדרך בניתוחים של רוחק ראייה. אם היו ששה מאמרים, אלה היו הניסיונות הראשוניים." (עמ' 55-57 לפרוטוקול - כל ההדגשות אינן במקור - נ. א) פרופ' פרוכט ,שבחוות דעתו חלק על פרופ' בן - סירה, אישר בעדותו כי ברוחק ראייה קיצוני הייתה בעיה בחזוי התוצאה, וכך אמר: " ש. בחוו"ד שלך בעמוד 6, ש' 7-8 אתה כותב לגבי הציטוטים של פרופ' בן סירא, שהניתוחים התבצעו ובהצלחה ואתה מתבסס על דברי פרופ' בן סירא. במסגרת חווה"ד אתה מצרף צרופות 2, 3, 4, 5 . אני מפנה למאמר של ROSA. ת. לדעתי פרופ' בן סירא לא קרא את המאמרים אלא רק את התמצית. ש. לגבי המאמר של ROSA: אתה אומר שהניתוחים התבצעו בהצלחה. אתה מתכוון לנתונים של התובע. ת. כרגע אני מתייחס לתובע. אני מסכים שהיה לתובע רוחק ראיה קיצוני. ... ש. מאמר מס' 11 של פרופ' בן סירא, הוא מהחברה הבריטית המלכותית, שמסכם את הידע לשנת 99, אתה יכול להקריא את המסקנה של המאמר הזה. ת. אני מצטט מן המאמר, לרוחק ראייה בין אם ע"י לאסיק או בסוג ניתוח אחר, התוצאות להיפורוביה עד 4, נותן תוצאות בינוניות, זה מוריד חלק מהמספר לא את כולו, אך הטיפול של רוחק ראייה גבוה יותר, היום הוא פחות אפקטיבי. כמה שהמספר הוא גבוה יותר, זה פחות אפקטיבי. זה גם היום נכון. אם מרכיבים משקפיים ויורד המספר לא תמיד זה משפר את איכות החיים. ש. אתה מתייחס למאמר שלך שכתבת, מאיזה עיתון הוא לקוח. ת. אחד העיתונים הטובים בתחום שלנו. ש. נכון שהוא העיתון הרשמי של מנתחי הלייזר. ת. בכל העולם. ש. המאמר שלך שצירפת משנת 2003, כתבת בחווה"ד שעל בסיס אותו מאמר משנת 2003 ניתן לנתח בצורה אפקטיבית רוחק ראייה גבוה. תקריא לי מהמסקנות של המאמר. ת. אני מצטט מן המאמר את המסקנות, לאסיק היה בטוח ואפקטיבי וניתן לחיזוי לרוחק ראייה עד 6 ופחות ניתן לחיזוי ברוחק ראיה גבוה. ... ש. כלומר אתה מאשר שהיו מאמרים שפורסמו לפני 99 עם רוחק ראייה קיצוני והיו סיבוכים. ת. נכון. " (עמ' 104- 106 לפרוטוקול - כל ההדגשות אינן במקור - נ.א) לעומת עדויות אלו של המומחים מטעם שני הצדדים, העיד נתבע 4, ד"ר פורגס, כי פורסמו מאות מאמרים בנושא של רוחק ראייה. אולם, כשהתבקש להציג ולו מאמר אחד לפני שנת 1999, השיב שלא ידע שעליו להביא את כל הספרות המקצועית (עמ' 65 -64 לפרוטוקול). גם הנתבע 5, ד"ר פרידמן, שהעיד כי קרא מאמרים בדבר הצלחות לגבי רוחק ראייה, לא יכול היה להציגם ולא זכר פרטיהם פרט להפניה למאמרים המצוינים בחוות דעתו של פרופ' פרוכט (עמ' 78 - 77 לפרוטוקול). הנתבע 3, ד"ר יוסי פיקל מסכים כי לא רק בזמנים הרלבנטיים לניתוח, אלא גם היום, הפרקטיקה הנוהגת - שאין לנתח ברוחק ראייה של מעל פלוס 6, וכך אמר: " ש. יש מקרים של רוחק ראייה שבהם אתה חושב שפציינט מסוים לא מתאים לניתוח לייזר? ת. כן. ש. אתה יכול לומר מספר של רוחק ראייה שלא מתאים? ת. זה לא קשור בהכרח למספר. אם את מדברת רק על המספר ללא קשר לגיל ולדברים אחרים. ש. בגילו של התובע ת. אם נתייחס רק למספר נהוג לא לנתח מעל פלוס 6. יש לזה סייגים. ש. בזמנים הרלוונטיים לניתוח של התובע נהוג לא לנתח במספרים מעל פלוס 6? ת. גם כעת לא ננתח מעל פלוס 6, אלא אם כן אתה מנתח והפציינט מסכים שתישאר שארית של פלוס." (עמ' 83 - 84 לפרוטוקול - כל ההדגשות אינן במקור - נ.א) 14. עובדה נוספת הראויה לציון שה - FDA האמריקאי, בשנת 1999, לא נתן אישור לבצע ניתוחי לאסיק במכשירים האמריקאים, ככל כשמדובר בחולים הסובלים מרוחק ראייה. בשנים מאוחרות יותר, החל משנת 2000, התיר ה - FDA לבצע ניתוחי לייזר גם לרוחק ראייה אולם רק למי שרוחק הראייה שלו אינו עולה על 6 דיופטריות. אמנם בניתוח של התובע השתמשו במכשיר מתוצרת גרמניה, שה - FDA כלל לא דן בו. ואמנם הנחיות ה - FDA אינן מחייבות בישראל, אולם יש בהם משום אינדיקציה למודעות העולמית לסיכונים המיוחדים של הסובלים מרוחק ראייה, בשונה מהסיכונים של אלו בעלי קוצר הראייה. אין כל ספק, שכל רופא עיניים המעודכן בספרות העולמית, היה ער להנחיות ה - FDA ולהבחנה שנעשתה בין קוצר ראייה לרוחק ראייה קיצוני. 15. עוד יש לציין שרוחק ראייה בממדים כפי שהיו לתובע הוא לא שכיח, וממילא מובן שגם הניסיון לגביו קטן יותר. לנתון זה הסכימו גם הנתבע 4 (עמ' 70 לפרוטוקול), גם נתבע 3 (עמ' 89 לפרוטוקול) וגם פרופ' פרוכט (עמ' 103 לפרוטוקול). 16. זאת ועוד. הנתבעים 5 - 1 עצמם קבעו רף לסטנדרט הזהירות הנדרש בביצוע ניתוחי לייזר להסרת משקפיים. עובדה זו צוינה בדפי המידע שהוציא המכון עצמו. בדף המידע נקבע, שניתוחים אלו מומלצים למטופלים שרוחק הראייה שלהם הוא עד (D) 8+. אין חולק, כי התובע בעין ימין סבל מרוחק ראייה העולה על 8 + וחרף זאת לא נאמר לו דבר על ידי ד"ר פורגס שהסביר לו לפני הניתוח את מהות הניתוח, על הניסיון המועט והסיכונים הרבים. כך אמר הנתבע 4, ד"ר פורגס: " ש. האם אתה הסברת לתובע שדפי ההסבר עצמם של המכון עצמו, לא מחקרים ולא מאמרים, הם כאלה שקובעים שלא צריך לנתח מעל 8 [דיופטריות- נ.א]? ת. לא הסברתי לו." (עמ' 72 לפרוטוקול) 17. מכל האמור לעיל עולה כי בטרם החליטו הנתבעים 5 - 1 על ביצוע הניתוחים הייתה עליהם חובה לשקול את העובדה שהתובע סובל מרוחק ראייה קיצוני במיוחד, אשר הניסיון המצטבר לגביו באותו מועד היה דל. הם היו צריכים לקחת בחשבון שגם ה - FDA האמריקאי סבור שאדם במגבלות מסוג אלו של התובע אינו מתאים לניתוח באמצעות הלייזר. עוד היו צריכים לקחת במסגרת שיקוליהם, את העובדה שהמכון עצמו בו בוצע הניתוח, אינו ממליץ לבצע ניתוח בנתוני התובע, על פי דפי המידע שלו עצמו. הנתבעים 5 - 1 היו מודעים לכך שאפילו היה הניתוח עובר בהצלחה, לא היה בו כדי לגרום לתובע להסיר משקפיו, אלא לכל היותר להפחית את המספר. לפיכך, עצם ביצוע הניתוח בתובע על נתוניו הקיצוניים, חורג מכל סטנדרט זהירות, בו מצווים הנתבעים 5 - 1. לאור האמור לעיל, הוכח כי הופרה חובת הזהירות במקרה הנדון. האם הוכח נזק והאם קיים קשר סיבתי בינו לבין ההתרשלות הנזק 18. בהסתמך על חוות הדעת מטעם הצדדים, הן התובע והן הנתבעים 5 - 1 מסכימים שלאחר ביצוע שני הניתוחים פחתה ראייתו של התובע במידה קלה בעין ימין ובמידה רבה יותר בעין שמאל. הצדדים חלוקים בעניין נזק העכירות והצטלקות הקרנית השמאלית. 19. התובע טוען, בהסתמך על חוות דעת המומחה מטעמו, כי הניתוחים הם אלו שגרמו לנזק חמור ובלתי הפיך לתובע, המתבטא בשיבושי ראייה קשים שמשקפיים אינם יכולים לתקנם בשתי קרניות עיניו. בקרנית השמאלית לטענתו, העיוות הינו קשה יותר וגורם לעכירות ולצלקת. מנגד, טוענים הנתבעים 5 - 1, בהסתמך על חוות דעת המומחה מטעמם, כי הנזק לקרנית שמאל נגרם על ידי זיהום בקרנית עקב שימוש לא נכון בעדשות המגע. וכך אמר פרופ' בן - סירה: "הניתוח ה"מתקן" לא רק שלא השיג את מטרתו, אלא גרם להתדקקות של הקרנית, להיווצרות של צלקת מרכזית לבנה, והכי חשוב, סיכל לחלוטין כל אופציית תיקון עתידית בעזרת לייזר. הניתוח המתקן - קלקל את הקרנית... חלה נסיגה של תוצאות הניתוחים גם בעין הימנית...הניתוח אם כך לא הצליח בשתי העיניים. ולמעשה "קלקל" את איכות הראייה בשתי העיניים, אם כי ההשפעה על חדות הראייה יותר קשה בהרבה בעין שמאל... מתבררת תמונה של עיוות קשה ובלתי הפיך במצב הקרנית השמאלית. קרנית זו היא דקה, לא סדירה. בגלל היובש הקשה והחיתוך הלא סדיר הופיעה גם צלקת מרכזית "מוזרה"." (עמ' 9-10 לחוות דעת בן - סירה - כל ההדגשות אינן במקור - נ.א) פרופ' פרוכט מסכים כי הניתוח הראשון לא הביא לתוצאה המצופה (עמ' 6 לחוות דעתו) אולם באשר לניתוח המתקן, קבע: " ראייה זו השתנתה בשנת 2004, תואר תסנין זיהומי שהתפשט בשטח כל המתלה בעין השמאלית. בבדיקתי בינואר 2005 מצאתי עכירות והצטלקות תואמים בכל שטח המתלה. אין לי ספק, וכל רופא סביר יתמוך בכך, שהנזק לראייה בעין השמאלית נגרם על ידי הזיהום של הקרנית והצטלקותה בעקבות זיהום זה... התוצאה הסופית היום, לא הייתה צפויה. היא נגרמה בעיקרה על ידי הזיהום שגרם להצטלקות ולפגיעה משמעותית בראייה בעין השמאלית, ללא קשר לניתוח הלייזר שבוצע 5 שנים קודם לכן... העכירות בקרנית השמאלית שגורמת לראייה 6/30 נובעת מזיהום בקרנית וללא קשר לניתוח הלייזר. היות ולפני כשנה הראייה הייתה זהה בשתי העיניים." (עמ' 6-7 לחוות דעת פרופ' פרוכט - כל ההדגשות אינן במקור - נ.א) 20. מכאן, ששני הצדדים תמימי דעים שהניתוח הראשון לא הביא לתוצאה המקווה וגרם לנזק בראיית התובע. כן מסכימים שני הצדדים שגם הניתוח המתקן - לא תיקן את הראייה וזו נותרה גרועה משהייתה בטרם הניתוח. ההחמרה בהמשך, שתדון בהרחבה בפרק "ריחוק הנזק", בין שנבעה משימוש לא נכון בעדשות מגע ובין שנבעה מהחמרה שמקורה בניתוח המתקן , גרמה לנזק נוסף. לפיכך, קיומו של נזק (להבדיל מסיבתו) מוסכם על דעת שני הצדדים. קשר סיבתי בין התרשלות הנתבעים 5 - 1 לנזקו של התובע משקבעתי שהנתבעים 5 - 1 הפרו את חובת הזהירות וכי נגרם נזק, עדיין יש לבחון קיומו של קשר סיבתי בין ההתנהגות המזיקה לבין הנזק. קשר סיבתי עובדתי ומשפטי 21. כפי שציינתי בפרק הדן בהפרת חובת הזהירות, לאור המידע והניסיון הרפואי הדל שהיה קיים במועד הרלבנטי, ניתוחיו של התובע בנתוני רוחק ראייה קיצוניים כפי שהיה לו, היה בהם משום נטילת סיכון ידוע וצפוי. היה ברור שהסיכוי להצלחה קטן עד למאוד, ומאידך, הסיכונים רבים וגדולים. בכך, מתקיים היסוד של קשר הסיבתי העובדתי בין ביצוע הניתוחים לנזק שנגרם כתוצאה מעריכתם, והכל מסכימים שנגרם בגינם נזק, והראייה לא חזרה למצב הקודם גם לאחר הניתוח המתקן. 22. כפי שציינתי לעיל, הוכח כי דפי המידע של המכון עצמו כללו מידע על מי שכשיר לעבור ניתוח מסוג זה. התובע, על פי נתוניו, לא נכלל בקטגוריה זו. לפיכך, לא רק שהנתבעים 5 - 1 חייבים היו לצפות לסכנות, הם צפו אותם בפועל. הנתבעים 5 - 1 ידעו וצפו - כי לא רק שהתובע לא יוכל להסיר משקפיו לרוחק ראייה, אלא כי קיימת סכנה ממשית שכושר ראייתו יגרע כתוצאה מכך, דבר שאכן ארע. משכך, הוכח קשר סיבתי, עובדתי כמשפטי, בין התרשלות הנתבעים 5 - 1 לנזקו של התובע. שאלת ריחוק הנזק ואשם תורם 23. הנתבעים 5 - 1 טוענים כי עכירות והצטלקות הקרנית שגרמו לירידה נוספת בכושר הראייה אינן חלק מהנזק משום שהוא אינו נובע מתוצאות הניתוחים, אלא מחמת שימוש לא נכון בעדשות המגע כששחה עם העדשות בבריכה, ובכך תרם תרומה משמעותית לנזקיו. לטענתם, אין קשר בין הניתוחים לנזקים המאוחרים. התובע גרם להיווצרות הנזקים בכך ששהה בבריכה עם העדשות ובכך תרם באשם תורם להיווצרות הנזק. הנתבעים 5 - 1 מסתמכים בטענתם זו על רישומי בית - חולים מאיר בעת שאושפז התובע בשל אותם זיהומים. בגיליון הרישום בכניסתו לבית - חולים נאמר: "מזה יומיים כאבים ואודם בעין שמאל, עד כה לא קיבל טיפול. בבדיקתו אובחן קרטיטיס עם היפופיון. לציין שמרכיב עדשות מגע קשות, ולעיתים שוחה בבריכת שחיה (שחה 4 ימים טרם קבלתו). מאז שהחלו הכאבים אינו מרכיב את העדשות. לפני 3-4 שנים עבר ניתוח LASIK ומאז משתמש בעדשות מגע". (ההדגשה אינה במקור - נ.א) התובע בעדותו שלל כל אפשרות כי שחה עם העדשות וטען כי אמנם שהה בבריכה עם בנו - אך לא שחה בבריכה ומעולם לא נכנס עם העדשות למים. לא ראיתי לנכון להסתמך על גיליון הרישום כבסיס עובדתי, שכן, אין לדעת בתשובה לאיזה שאלה נאמרו הדברים, בעיקר משום שלא נאמר בגיליון מפורשות ששחה עם עדשות מגע בעיניו. כל שנאמר בגיליון הרפואי שהתובע מרכיב עדשות מגע ולעיתים שוחה בבריכה. לאמר, הדלקת יכלה להיווצר מעצם השחייה בבריכה ללא כל קשר לעדשות - המגע. אין חולק שהפחתה בכושר ראייתו של התובע בשתי עיניו ארעה לאחר הניתוחים. זהו למעשה הנזק הראשוני שנגרם לתובע. על מנת לתקן נזקי הניתוחים, היה על התובע להרכיב עדשות מגע. לפיכך, גם אם הזיהום בעין השמאלית וההצטלקות בה נגרם כתוצאה מהרכבת עדשות המגע, הרי שהניתוחים הלא מוצלחים הם שהביאו למצב זה. המבחן לריחוק הנזק נעשה באמצעות בחינה של האפשרות לצפות את קיומו. הצפיות אינה צריכה להתייחס לכל פרטי האירוע שהתרחשו הלכה למעשה, אלא לאופיו הכללי על - פי תכונותיו העיקריות ( ראו ע"א 2061/90 אילנה מרצלי נ' מ"י , פ"ד מז(1) 802, 817; וכן, דנ"א 7794/98 רביד נ' קליפורד, פ"ד נז(4) 721). בענייננו, אין חולק כי הנזק הנוסף נובע בין השאר מהשימוש בעדשות המגע שהזדקקות להן נכפתה על התובע כתוצאה מהניתוח המתקן על מנת שיוכל לראות באופן סביר. הזיהום הוא נזק צפוי בשימוש בעדשות מגע בין כתוצאה משחיה ובין מטעם אחר והינו סוג נזק שניתן וצריך היה לצפותו, כתוצאה מאי - הצלחת הניתוחים. לפיכך, לא הוכח כי יש להחיל את כלל ריחוק הנזק. 24. באשר לאשם התורם: זה יתקיים כאשר הניזוק תורם בהתנהגות רשלנית מצידו, בניגוד לסטנדרט המצופה ממנו, להתרחשות הנזק או החמרתו. במקרה כזה, יוצבו מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי לשקול מעשיו ומחדליו של כל צד. כאמור, לא הוכח עובדתית, כי התובע נהג ברשלנות בדרך השימוש שעשה בעדשות מגע ובוודאי אין לקבל טענה זו מפי מי שגרם למצב בו נדרש התובע להרכיב עדשות מגע. משכך, לא הוכח כל אשם תורם מצד התובע. "הקטנת הנזק" 25. הנתבעים 5 - 1 טוענים שעל התובע הייתה מוטלת החובה להקטין את נזקו על ידי קבלת אחד מהטיפולים המוצעים על ידי ד"ר פרוכט, ובכללם השתלת קרנית. "הקטנת הנזק" היא חובה המוטלת על הניזוק להקטין את נזקו שנגרם לו כתוצאה מעוולת המזיק. נטל זה מקורו בדיני החוזים: סעיף 14(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 ומיושם בדיני הנזיקין (ראו: ע"א 252/86 גולדפרב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה(4) 45). צודק וראוי ליישם את הדרישה להקטנת הנזק כל אימת שעולה מעובדות המקרה שהניזוק מחפש אחר פיצוי מירבי מהמזיק ובשל טעם זה אינו נוקט באמצעים לשיפור מצבו. לא זה המצב בענייננו. אין חולק כי ניתוח השתלת קרנית, מגלם בתוכו סיכונים של דחית הגוף - הזר וכן כאב וסבל, באופן שגם ראייתו החלקית של התובע - יכול שתפגע. לפיכך, לא סביר ולא צודק לחייב את התובע לעבור טיפול שכזה, שסיכונים רבים לצידו. הוכח כי התובע ניסה במשך 3 שנים לקבל טיפול במכון רואים 6/6 ונועץ ברופאים שאינם עובדים במכון על מנת להקטין את נזקו ולשפר את ראייתו. התובע לא מיהר להגיש את תביעתו בטרם מיצה את כל הדרכים שהוצעו לו על ידי הנתבעים 5 - 1, והגיש אותה כמוצא אחרון. לפיכך, טענת הנתבעים 5 - 1 בעניין זה נדחית. האם הוכחה עוולת התקיפה 26. כאמור לעיל, טענתו החלופית של התובע היא כי הנתבעים 5 - 1, טרם שני הניתוחים שבוצעו בעיניו, לא נתנו לו הסבר התואם את מצב רוחק ראייתו הקיצוני, נמנעו מלספק לו מידע אודות הסיכונים המיוחדים לרגישותו זו ובכך ביצעו כנגדו עוולת "תקיפה" בניגוד להוראות סעיף 23 לפקודת הנזיקין. הם ניתחו אותו בהעדר הסכמה מדעת מצדו. הנתבעים 5 - 1, מכחישים טענה זו וטוענים כי לתובע ניתנו מלוא ההסברים הן בנוגע למצבו והן בנוגע לסיכונים וזאת טרם ביצוע הניתוחים, והוא אף חתם על טופס מידע והסכמה לניתוחים. 27. עוולת התקיפה הקבועה בסעיף 23 לפקודת הנזיקין היא עוולה פרטיקולארית, שיש להוכיח את יסודותיה המיוחדים על מנת שתקום בגינה עילת תביעה. עוולת התקיפה אינה דורשת הוכחת נזק אלא היא מתייחסת לשימוש בכוח שלא בהסכמה וליסוד נפשי של כוונה, שהם מיסודות העוולה. וזו לשון הסעיף: " 23. תקיפה (א) תקיפה היא שימוש בכוח מכל סוג שהוא, ובמתכוון, נגד גופו של אדם על ידי הכאה, נגיעה, הזזה או בכל דרך אחרת, בין במישרין ובין בעקיפין, שלא בהסכמת האדם או בהסכמתו שהושגה בתרמית, וכן ניסיון או איום, על ידי מעשה או על ידי תנועה, להשתמש בכוח כאמור נגד גופו של אדם, כשהמנסה או המאיים גורם שהאדם יניח, מטעמים סבירים, שאכן יש לו אותה שעה הכוונה והיכולת לבצע את זממו. (ב) "שימוש בכוח", לעניין סעיף זה - לרבות שימוש בחום, באור, בחשמל, בגז, בריח או בכל דבר או חומר אחר, אם השתמשו בהם במידה שיש בה להזיק. " 28. עוולת התקיפה, בהקשרה הרפואי, משמעותה קבלת טיפול רפואי ללא הסכמה מדעת של המטופל ומבלי שהוסברו לו כל הסיכונים. (ראו: ע"א 560/84 נחמן נ' קופת חולים של ההסתדרות, פ"ד מ (2) 384, 387)). וכך נאמר על בע"א 67/66 ד"ר בר-חי ואח' נ' שטיינר, פ"ד כ (3) 230, 232 : " עילת התקיפה הלזו אינה כמשמעותה בלשון הדיוטות, כי איש אינו טוען שהרופאים התנפלו על הילדה. אולם מבחינת הדין, ניתוח המכוון לטובת החולה גם הוא עשוי להיות בכלל תקיפה, כאשר החולה או הממונה עליו יכול להישאל להסכמתו ולא נשאל. " האם התובע נתן הסכמה מדעת לביצוע הניתוחים? 29. דוקטרינת ההסכמה מדעת קובעת כי אין לבצע טיפול רפואי באדם ללא הסכמה מודעת לטיפול שינתן לו (ראו, למשל: ע"א 522/04 מרכז לייזר לניתוחי קרנית בע"מ נ' מחמד דיראוי, תק- על 2005(2),4023 (להלן: "פרשת דיראוי"); וכן, ע"א 3108/91 רייבי נ' וייגל, פ"ד מז(2) 497; וכן, ע"א 4384/90 ואתורי נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נא(2) 171). הרציונל שעומד מאחורי החובה למסירת מידע נובע מהאוטונומיה של הפרט על גופו. כדי שאדם יוכל לקבל החלטה מושכלת מדעת, אם להסכים להתערבות כירורגית - רפואית בגופו אם לאו, עליו לקבל את מלוא האינפורמציה שתסייע בידו בגיבוש החלטתו, לאחר ידיעת מלוא הסיכונים והסיכויים. בשנת 1996 עוגנה דוקטרינת ההסכמה מדעת וחובת גילוי המידע בחקיקה בפרק ד' סעיף 13 לחוק זכויות החולה, התשנ"ו - 1996 שזו לשונו: " 13. הסכמה מדעת לטיול רפואי א. לא יינתן טיפול רפואי למטופל אלא אם כן נתן לכך המטופל הסכמה מדעת לפי הוראות פרק זה. ב. לשם קבלת הסכמה מדעת, ימסור המטפל למטופל מידע רפואי הדרוש לו, באורח סביר, כדי לאפשר לו להחליט אם להסכים לטיפול המוצע; לעניין זה, "מידע רפואי", לרבות - 1. בחנה (הדיאגנוזה) והסכות (הפרוגנוזה) של מצבו הרפואי של המטופל; 2. תיאור המהות, ההליך, המטרה, התועלת הצפויה והסיכויים של הטיפול המוצע: 3. הסיכונים הכרוכים בטיפול המוצע, לרבות תופעות לוואי, כאב ואי נוחות; 4. סיכויים וסיכונים של טיפולים רפואיים חלופיים או של העדר טיפול רפואי; 5. עובדת היות הטיפול בעל אופי חדשני. ג. המטפל ימסור למטופל את המידע הרפואי, בשלב מוקדם ככל האפשר, ובאופן שיאפשר למטופל מידה מרבית של הבנת המידע לשם קבלת החלטה בדרך של בחירה מרצון ואי תלות." (כל ההדגשות אינן במקור - נ.א) הפסיקה קבעה כי בניתוחים אלקטיביים, מסוג הניתוחים שעבר התובע, קיימת חובת גילוי מוגברת המחייבת מתן הסבר נרחב יותר למטופל גם בדבר סיבוכים נדירים העשויים להתרחש. על הרציונל שבהחמרה בחובת הגילוי, הבהירה כב' השופטת ד' דורנר בע"א 6153/97 שטנדל נ' פרופ' שדה, פ"ד נו(4) 746, 757, וכך אמרה: " הסכמה מדעת לטיפול מבוססת על שקלול של חיוניות הטיפול וסיכויי הצלחתו, מצד אחד, עם תדירות הסיבוך האפשרי ומידת חומרתו, מצד שני. זהו מאזן הסיכויים והסיכונים. לדוגמה, סביר שמטופל יסכים לטיפול הרפואי היחיד האפשרי להצלת חייו, גם אם הסיבוך האפשרי עקב הטיפול הוא חמור ואף תדיר. כן סביר הוא, כי המטופל יתנגד לקבלת טיפול רפואי לצורך ריפוי ליקוי שאפשר להמשיך ולחיות עימו כאשר סיכויי הצלחת הטיפול אינם ודאיים, גם אם הסיבוך האפשרי אינו שכיח ודרגת חומרתו נמוכה. הזיקה בין פרטי המידע הרלוואנטיים מגדירה את היקף הגילוי הנדרש, ומחייבת מתן מידע מלא על סיכויי ההצלחה. ככל שהטיפול אינו חיוני, כך כוללת חובת הגילוי מתן מידע מפורט יותר... ההסבר הנדרש לקבלת הסכמה מדעת לניתוח אלקטיבי - שאף בלעדיו ניתן לנהל אורח-חיים רגיל - נכלל ברף העליון של חובת הגילוי, והוא כולל, בנוסף להתייחסות לסיכויי ההצלחה, גם מתן אזהרה מפני הסיבוכים האפשריים. זאת, גם אם סיבוכים אלו נדירים." (כל ההדגשות אינן במקור - נ.א) באותו פסק דין הוסיפה כב' השופטת מ' נאור כי: "יש להעמיד את המטופל על הסיכונים והסיכויים שבניתוח המוצע, לרבות החלופה שלא לבצע כלל ניתוח על סיכוייה וסיכוניה". (ההדגשה אינה במקור - נ.א) 30. ומכאן לענייננו. לטענת התובע, לא הציגו הנתבעים 5 - 1 בפניו את הסיכונים הכרוכים בניתוח בהתאם למצבו. בפרט, לא ניתן לו כל הסבר כי הנזקים יכולים להיות בלתי הפיכים ועלול להתפתח עיוות בקרנית שיגרום למגבלות ראיה. לטענתו, ההסברים שאכן נמסרו לו טרם הניתוח הראשון, הציגו מצג על פיו לא יזדקק עוד למשקפיים וגם אם לא תתקבל התוצאה האופטימאלית, לאחר הניתוח הראשון ניתן יהיה לבצע תיקון שבעקבותיו יוסרו המשקפיים. באשר לסיכונים האפשריים שהציג הנתבע 3, שהוא זה שנתן הסברים לתובע בטרם הניתוח הראשון, שיתכן ויזדקק להיעזר במשקפיים במספרים נמוכים מאוד (1.5) וקיימת אפשרות לסנוורים בעיניו, אולם אלו יתרחשו רק מספר חודשים מועט לאחר הניתוח. לעניין דרך הסכמתו לניתוח הראשון, טוען התובע, כי בעודו שוכב על שולחן הניתוחים מטושטש, הוגש לו טופס המידע והסכמה לחתימה, מבלי שהנתבעים 5 - 1 הסבירו לו מהותו ותוכנו של המסמך. לטענתו, סבר כי חותם על טופס אישור לביצוע תשלום (סעיף 5 לתצהיר התובע ובעדותו בעמ' 23-24 לפרוטוקול). לפיכך, טוען כי משהסכים לניתוח הסתמך על מידע וייעוץ שאינם מתאימים ואינם ראויים ו/או בהעדר מידע וייעוץ מתאימים וראויים, ולכן לא יכול היה ליתן הסכמה מודעת. הנתבעים 5-1 מצידם טוענים, כי הוצגו בפני התובע טרם הניתוח ולא כפי שטען - בעודו מטושטש ועל שולחן הניתוחים, הסברים מפורטים, הן בבדיקת ההתאמה שבוצעה על ידי הנתבע 3 ביום 28/6/99 והן על ידי הנתבע 4 בטרם ביצע את הניתוח הראשון. ההסברים כללו לגרסתם מידע אודות הניתוח, לרבות המערך הפיזיקאלי שלו, אופן ביצועו, תוצאותיו האפשריות, הסיכונים האפשריים וסיכויי ההחלמה. לטענתם, גם הוצגה בפני התובע מטרת הניתוח - הקטנת מספר רוחק ראייתו ככל שניתן והודגש על ידם שגם לאחר הניתוח יצטרך להיעזר בעדשות ו/או משקפיים. לגרסתם, כלל לא נאמר לתובע שהניתוח יבטל לחלוטין את הצורך שלו במשקפיים. עוד טוענים, כי לאחר מתן ההסברים, באותו מועד, חתם התובע על טופס מידע והסכמה לניתוח, וכך גם בטרם הניתוח המתקן. 31. באשר להסכמת התובע, הנתבעים 5 - 1 הגישו כראיה את טופס המידע והסכמה לניתוח [עמ' 6 ו - 9 לתיק המוצגים מטעם הנתבעים 5-1 ] וכן את דפי ההסבר לניתוח [עמ' 5 - 2 לתיק המוצגים מטעם הנתבעים 5-1]. שני הצדדים מסכימים, כי התובע חתם על טופס מידע והסכמה לניתוח. לטענת התובע לא ידע על מה הוא חותם וטעה לחשוב שחותם על הוראת תשלום, בעוד הנתבעים 5 - 1 טוענים שהסבירו לו על מה הוא חותם. אין חולק כי בטופס המידע נכתב במפורש כי קיימת אפשרות שמטופלים בעלי קוצר ראייה גבוה מעל 8 דיופטר, יצטרכו להיעזר במשקפי ראייה לאחר הטיפול בלייזר. עוד צוין בטופס כי בעקבות הניתוח קיים סיכון רגישות לאור השמש ו/או רגישות לפנסים ואורות בלילה, תופעות העלולות להפריע בנהיגה בעיקר בשעות הלילה. בטופס גם מוסברת האפשרות שחדות הראייה הסופית לאחר הטיפול עלולה להיות פחות טובה מהראייה האופטימאלית עם עדשות מגע או משקפיים. בטופס הנדון, צוין בפירוש כי הוא מהווה נספח בלתי נפרד לדברי ההסבר מטעם מכון רואים 6/6. בדפי דברי ההסבר לניתוח פורט מי הם המטופלים להם מתאים השימוש בניתוח לייזר, הטכניקות הניתוחיות הרלבנטיות וכן שלבי הבדיקה, טיפול, מעקב וההחלמה. בדפים אלו, מפורטים הסיכונים והסיכויים הבאים: סנוורים ונצנוצי אור סביב לפנסים, הפרעות ראייה בחודשים הראשונים עקב עכירויות שמופיעות בקרנית ונובעות מתהליך ההחלמה ומרוחק ראייה זמני, תופעה זמנית של עליה בלחץ התוך עיני, אבדן כיפת הקרנית - מצב שייתכן ויצריך ניתוח השתלת קרנית, מצבים באחוזים נמוכים של תיקון יתר או חסר המצריכים ניתוח חוזר, וזיהומים וצלקות העלולים להופיע בעיקר במטופלים עם מחלות נלוות. 32. אין חולק כי דפי ההסבר שצורפו על ידי הנתבעים 5 - 1 אינם חתומים על ידי התובע, למרות שיש עמודה המיועדת לחתימת המטופל והרופא (העמוד האחרון בדפי ההסבר). כשנשאל הנתבע 4 ד"ר פורגס, בנוגע להעדר חתימה על דפי ההסבר, אמר: "ש. על דפי ההסבר הוא [התובע - נ.א] חתם בפניך? ת. הוא חתם בפני. ש. אתה בטוח בזה? ת. כן. ש. תראה לי את החתימה שלו על דפי ההסבר ת. הוא לא חתם על דפי ההסבר האלו. חשבתי שאת מדברת על ההסכמה לניתוח... ת. לא, אין צורך לחתום עליהם, בשום מקום עליהם. לכל אחד נותנים דפי הסבר שמסביר על כל הנושא של הפיתוח, הוא מדבר באופן כללי. שאלת ביהמ"ש: אם לא צריך לחתום למה יש מקום לחתימה? ת. כל אחד מקבל את ההסבר, ועובר יום שלם של התאמה מהרופא שיושב ומסביר לו, ומקבל בין השאר גם את דפי ההסבר. אני לא מחתים אף פעם אישית על דפי הסבר, אף פעם לא החתמתי שום לקוח שלי. הדפים האלה ניתנים לכל חולה. לא נהוג לחתום על דפי הסבר. לא נהוג לעשות את זה בשום ביה"ח. ש. המכון לא נוהג להחתים על דפי ההסבר? ת. על דפי ההסבר אני לא החתמתי אף פעם. אני לא חושב שהמכון נהג להחתים. תמיד ישבנו עם החולה והסברנו לו. בטופס ההסכמה של הניתוח הוא חותם אני קראתי את דפי ההסבר והבנתי אותם, זה חלק בלתי נפרד." (עמ' 64 - 65 לפרוטוקול - כל ההדגשות אינן במקור - נ.א) אציין, כי גם לו הייתה חתימה, אין היא תנאי מספיק. ההסבר הפרונטלי בשפה מובנת למטופל, חשוב מחתימה על המסמך - שיתכן שלמרות החתימה, לא קרא המטופל, או קרא ולא הבין, את תוכנו. טופס המידע וההסכמה לביצוע הניתוח הוא המסמך היחיד עליו כן חתם התובע. הפרטים בטופס כללים ביותר מצוינים בו סיכונים זניחים בלבד ואין בו פירוט של כלל הסיכונים והסיבוכים האפשריים לניתוח במצבו האישי - הרפואי של התובע. דפי ההסבר, כמו גם טופס המידע וההסכמה, אינם מותאמים למצבו האינדיבידואלי של התובע ולסיכונים הכרוכים במצבו המיוחד, לפיכך, לגביו נדרש הסבר פרטיקולארי על מנת לעמוד בחובת הגילוי המוגברת שחבים הנתבעים 5 - 1 כלפיו. המבחן למסירת המידע אינו מבחן טכני, כי אם חייב להיות מבחן מהותי של הבנת ההסבר. על היקף ההסבר העיד הנתבע 4, ד"ר פורגס כך: "ש. אתה כתבת בתצהירך שהסברת לו מפורשות שיתכן שלאחר ההליך הוא יזדקק למשקפי ראייה או עדשות כדי לראות? ת. אמת. ש. האם זה נכון שלא הסברת לו שיכול להיות שאחרי הניתוח הוא לא יוכל להגיע לתיקון ראייה עם משקפיים? ת. לא, לא דיברנו על זה. ש. זה נכון שלא הצגת בפני התובע נתונים או איזו שהן סטטיסטיקות לגבי ההצלחה של המכון בניתוח בנתונים של רוחק ראייה כמו שנמדדו על ידך אצל התובע? ת. לא ביצענו סטטיסטיקות ולכן לא הצגתי לו. ש. נכון שלא הסברת לתובע גם שיכול להיות שיסבול מעיוותים בקרנית? את המילה עיוותים בקרנית הוא שמע? ת. הוא שמע באופן כללי על הסיבוכים והסיכונים בניתוח. ש. אני שואלת ספציפית לגבי עיוותים בקרנית ת. זה כתוב גם בטופס ההסכמה. ש. עיוותי קרנית כתוב בטופס ההסכמה (נספח ו' 6)? ת. מה שכתוב זה הסיבוכים האופייניים של התיקונים האלה והם רגישות לאור שמש, פנסים, אורות בלילה, חדות ראייה פחות טובה מהראייה האופטימאלית. עיוותי קרנית לא כתוב. (עמ' 68 לפרוטוקול).... ש. הסברת לתובע שיש סיכון של הופעת צלקת בקרנית אחרי הניתוח? ת. כן. ש. כתוב את זה איפשהו? ת. לא." (עמ' 72 לפרוטוקול - כל ההדגשות אינן במקור - נ.א) הנתבע 5, פרופ' פרידמן, אף הוא העיד בעניין מסירת המידע בטרם ביצע את הניתוח המתקן, כך: " ש. בדקת אם הם הסבירו לו לפני לגבי התיקון? ת. אני לא יכול לזכור היום, אבל אני הסברתי לו בדיוק מה אני הולך לעשות. ש. יצאת מנקודת הנחה שהם הסבירו לו? ת. כן. ידעתי שד"ר פורגס ניתח אותו וידעתי שהוא הסביר לו." (עמ' 76 - 77 לפרוטוקול) הנתבע 3, ד"ר פיקל, הודה שלא ציין בפני התובע על אפשרות של עיוותים בקרנית, יחד עם זאת הבהיר כי: " ת. כרופאים יש לנו בעיה לאורך כל הדרך לנסות לתרגם את הדברים המקצועיים שאנו יודעים לשפת היום יום, לשפת המעשה, ולכן כאשר את שואלת אותי האם הסברתי לו עיוותים בקרנית התשובה היא לא, קרוב לוודאי אמרתי לו לא, אבל אני צריך כרופא שמסביר למטופל או לחולה להסביר לו את האימפקט של עיוותים בקרנית, אז יתכן שלא אמרתי לו עיוותים בקרנית אבל אמרתי לו סנוורים שזה חלק מעיוותים בקרנית. לכן אם תשאלי אותי בצורה חד וחלקה האם הסברתי על עיוותים בקרנית התשובה תהיה לא, אבל למעשה את ההשלכות של עיוותים בקרנית אני מניח שהסברתי לו. ש. הסברת לו שהניתוח הזה לא מאושר לטיפול בהתאם לתנאי ה-FDA האמריקאי? ת. לא הוסבר. ש. הסברת לתובע לגבי הניסיון העולמי שקיים לגבי רוחק ראייה להבדיל מקוצר ראייה? ת. כן. (עמ' 84 לפרוטוקול - כל ההדגשות אינן במקור - נ.א) לאור האמור, עולה כי הנתבעים 5 - 1 לא עמדו בחובת הגילוי המוגברת לה היו מחויבים הן מפאת מצבו המיוחד של התובע והן מפאת היות הניתוח אלקטיבי. 33. עם זאת, יש לבחון, האם מדובר במקרה קיצוני של הפרת חובת הגילוי המביאה למסקנה כי בנתונים המצומצמים של הידע שנמסר למטופל, עצם עריכת הניתוח מהווה תקיפה. הפסיקה הישראלית, בעקבות הפסיקה האמריקאית, נוהגת במגמת צמצום בשימוש בעוולת התקיפה גם כאשר הוכח כי הופרה חובת גילוי. השימוש בעוולה זו יעשה רק במקרים קיצוניים ביותר, כך נאמר בפרשת שטנדל (עמוד 759-758) מפי כב' השופטת ד' דורנר: " במהלך השנים חל שינוי, בעיקר במשפט האמריקני, בהתייחסות לעוולה של תקיפה בשל הפרת רופא את חובת הגילוי המוטלת עליו. חיוב על-פי עוולת התקיפה צומצם רק למקרים קיצוניים שבהם לא הייתה הסכמה כלל מצד המטופל לקבלת הטיפול הרפואי. ואילו במקרים שבהם הופרה חובת הגילוי, כלומר, לא נמסר לחולה מידע מספיק, החליפה עוולת הרשלנות את עוולת התקיפה... בפסיקתנו, היחס בין עוולת התקיפה לבין עוולת הרשלנות טרם הוכרע, אך בספרות המשפטית הוצבע על הצורך בהחלפת עוולת התקיפה - המשקפת התנהגות אנטי-חברתית - בעוולת רשלנות, שנטען כי היא המבטאת נכונה את מעשה הנזיקין של הפרת חובת הגילוי על-ידי הרופא המטפל." (כל ההדגשות אינן במקור - נ. א) בענייננו, כפי שקבעתי לעיל, הנתבעים 5 - 1 אמנם הפרו את חובת הגילוי המוגברת שחלה עליהם והתובע שנתן הסכמתו היה מודע רק לחלק מהסיכונים שהוא נוטל בעצם ביצוע הניתוח. יחד עם זאת, הפרת חובת הגילוי בעניינו של התובע אינה עולה לכדי מקרה קיצוני בו לא ניתנה הסכמה כלל. לפיכך, לאור מגמת צמצום השימוש בעוולת התקיפה, ומשקבעתי לעיל כי הנתבעים 5 - 1 נהגו ברשלנות בעצם ביצוע הניתוח, לא ראיתי לנכון לקבוע כי בוצעה עוולת תקיפה, שהוספה מלכתחילה כעילה חלופית. אחריות הנתבעת 6 מדינת ישראל - משרד הבריאות 34. התובע מייחס לנתבעת 6 - מדינת ישראל - משרד הבריאות רשלנות בדרך של מחדל. לטענתו, הרשלנות מתבטאת בכך שלא פורסמו הנחיות בנושא ניתוחי לייזר,ולא קיימו את חובתם לפקח על הנעשה במכוני הלייזר להסרת משקפיים. חובה זו מקורה לטענתו, באחריות הכוללת של המדינה לבריאותו של העם בהתאם לפקודת בריאות העם, 1940 (להלן: "פקודת בריאות העם"). עוד טוען כי היה על הנתבעת 6 ליידע את הציבור שהניתוחים לא מתבצעים בפיקוחה, הן בדרך של בקרה על פרסומי המכון והן באמצעות האינטרנט. מאידך, הנתבעת 6 מצידה טוענת, כי דין התביעה כנגדה להדחות מאחר ולא קיימת עילה או יריבות בינה לבין התובע. לחלופין, טוענת כי גם אם יקבע שהייתה עליה חובה, הרי שלא חבה ברשלנות, שכן, לא הפרה את חובת הזהירות ובוודאי שלא הוכח קיום קשר סיבתי, בין הפרת חובה, אם הייתה, לבין הנזק. הראיות 35. זולת הצגת הטענות הכלליות שפורטו לעיל, לא הביא התובע כל ראייה בקשר לנתבעת 6. הנתבעת 6 מצידה הביאה לעדות את מר נדב שפר, מנהל היחידה לאביזרים ומכשירים רפואיים במשרד הבריאות שהעיד כי לגבי מכשיר הלייזר קיימת תעודה - שהמכשיר אושר לשימוש. עד נוסף שהובא לעדות, מטעם הנתבעת 6, הוא ד"ר לוטן - מנהל אגף רישוי מוסדות ומכשירים רפואיים. ד"ר לוטן הבהיר מהם השיקולים המקצועיים ששוקל משרד הבריאות בבואו להחליט על מה לפקח בכל הקשור לכירורגיה זעירה. הוא העיד כי בשאלת הפיקוח על פעילות מכוני הלייזר ערך משרד הבריאות דיונים מקצועיים בהם נשקל האם נכון לסווג את מכוני הלייזר בגדר כירורגיה קטנה, בהתחשב בשאלת הסיכונים האפשריים בפעולה זו. האם פיקוח המשרד אפקטיבי ורלבנטי למזעור אותם סיכונים, תוך התחשבות במשאבי כוח אדם, התקצוב המחויב וקביעת סדרי העדיפויות בפעילות המשרד. בהתחשב בכך, ולאחר שיקול דעת, התקבלה העמדה לפיה אין הצדקה להכניס מכונים אלו, תחת חובת הרישוי של מרפאות לכירורגיה קטנה (סעיף 11 לתצהירו). דיון 36. בטרם אדון בעניינו של התובע, אבחן תחילה בקווים כלליים עד היכן משתרעת אחריותה של המדינה מהיותה מופקדת בין יתר תפקידיה על בריאות העם. בבחינה זו יש להתחשב במדיניות משפטית מתי הוגן, סביר וצודק להטיל חובת זהירות נורמטיבית על הגוף המפקח. דומני, שאין צורך להרחיב את הדיבור על כך שאין לדרוש מהשלטון לפקח על עבודת כל רופא ורופא אינדיבידואלית, או לשלוח מפקח מטעמו לכל מכון העוסק ברפואה מידי יום ביומו. יפים הדברים שנאמרו על ידי כב' השופט (הנשיא) מ' שמגר בע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי ואח', פ"ד מח (3) 45, 84 -85: "מכלול הטיעונים שפורטו, מצביעים על הצורך לנקוט יתר זהירות ביחס לתביעות רשלנות נגד המדינה, אם אלו עוסקות בהחלטות רשות שלטונית הכרוכות בהפעלת שיקול דעת רחב. המבחנים הנזיקיים הרגילים, אותם מיישם בית המשפט הבודק תביעות רשלנות, אינם עונים על הקשיים המיוחדים שמציבות סיטואציות אלו, ושיקולי מדיניות מחייבים ריסון בהטלת אחריות על המדינה." (ההדגשה אינה במקור - נ.א) על פי פקודת בריאות העם נדרש פיקוח על ידי המדינה למרפאה פרטית או מכון פרטי כשהוא מסווג ככירורגיה קטנה, רק באשר לבדיקת התנאים הפיזיים. לא נדרש פיקוח על פעולות הרופאים או התערבות בשיקול דעתם. כל עוד לא הוגשה למשרד הבריאות תלונה ספציפית באשר לרופא המועסק במכון או במרפאה הטעונה פיקוח, שפעל באופן בלתי מקצועי העלול לגרום נזק למטופלים, אין על משרד הבריאות להתערב. 37. ומכאן למקרה הספציפי. במכון רואים 6/6 הועסקו רופאים מורשים ומקצועיים והטיפולים שבוצעו במכון הם טיפולים רפואיים, מוכרים וידועים. ב"כ התובע מבקשת, כתמיכה לטענתה שלנתבעת 6 אחריות לנזקי התובע, להסתמך על ע"א 8526/96 מדינת ישראל נ' מכון יונה, תק-על 2005(2), 4166, 4184, ( להלן: "פרשת מכון יונה") שם נאמר: " הפיקוח של המדינה נועד לשמור גם - ואולי בעיקר - על אותם אנשים, שכדברי המדינה, "מפקירים עצמם" לטיפול רפואי כזה או אחר, בלי להקדים לכך בדיקות ובירורים באשר למהות הטיפול ולכישוריו של מבצעו. חולים אלה סומכים על ההנחה כי הרשות פוקחת עיניה כדי להבטיח כי הדברים הנגלים לעיניהם הם דברים כהווייתם: כי המכון הרפואי הוא מכון רפואי; כי רופאיו הם רופאים מורשים; וכי הטיפולים הניתנים במסגרתו הם טיפולים רפואיים ולא מעשים של אחיזת עיניים.... אין המדובר כאן בדרישה ל"פיקוח צמוד, אקטיבי ושוטף על הפעילות הרפואית המתבצעת מדי יום ביומו, בכל רחבי הארץ, באלפי מרפאות פרטיות על-ידי אלפי רופאים" - כלשון המדינה בטיעוניה; מדובר כאן בדרישה מצומצמת ובסיסית בהרבה, לאמור: להמשיך ולתהות על קנקנו של מכון אחד, שהפרסומים באשר לפעולותיו הרפואיות הטעונות רישוי היו גלויים לעין כל וגם הגיעו לאוזנן של רשויות המדינה והטרידו את אנשיה עד כדי ששוגרה למקום משלחת מכובדת, שנמנעה מלהשלים את החקירה חרף הממצאים המדאיגים שנתגלו. עולה מן האמור, שבנסיבות המיוחדות של המקרה רשות סבירה יכולה וחייבת הייתה לצפות את האפשרות כי התרשלות בקיום חובותיה תגרום נזק למאן-דהוא מבין המטופלים במכון. " (כל ההדגשות אינן במקור - נ.א) אולם אין הנדון שם דומה לענייננו. בפרשת "מכון יונה" נדונה פרוצדורה טיפולית שאיננה מוכרת בעולם הרפואה ואף זכתה לכינוי "מעשה רמייה", שהרשויות ידעו על קיומה. לפיכך, יש לראות את הדברים שנאמרו בפסק - הדין הנ"ל בהקשר לנסיבות המיוחדות של המקרה שם, כאשר המדינה הייתה מודעת לנעשה ולכן הוטלה עליה אחריות לצפות את הנזק. במקרה שבפני, ניתוחי לייזר לתיקון ראייה היו והינם פרקטיקה רפואית מוכרת ומקובלת לטפול בליקוי ראייה. הם התבצעו במכון על ידי רופאים מורשים ומקצועיים. העדרן של הנחיות ברורות לא פגם בהבנת העוסקים כי עליהם להעסיק רופאים מקצועיים, ומיומנים, להשתמש במכשירים שסוגלו למטרתם זו ובתנאים היגייניים נאותים. לפיכך השאלה אם היה על משרד הבריאות לפרסם הנחיות ברורות אם לאו, אינה רלבנטית כלל, שכן, אין בינה לבין קרות הנזק מאום. משרד הבריאות יכול היה בהחלט לצאת מנקודת - הנחה שרופאים מומחים ומיומנים לא יבצעו ניתוח למי שאינו מתאים לטפול המוצע על ידי המכון. הפיקוח על עבודת כלל הרופאים נעשה בעת מתן הרישיון לעסוק ברפואה, ולא על בסיס של כל פעולה רפואית - כירורגית, הנעשית על ידם. כאשר הנזק הנטען מקורו, כך על פי עילת התביעה, ברשלנותם המקצועית של הרופאים ובהפעלת שיקול - דעת לא ראוי, נשמט הבסיס לקשר הסיבתי בין חובת הפיקוח, אם הייתה קיימת, לבין נזקו של התובע. הוא הדין עם טענות נוספות של התובע שהועלו בסיכומים בלבד, בדבר חובת פרסום באינטרנט, וחובת רישוי של מכשיר הלייזר - שאין ביניהם לבין הנזקים - מאום. לפיכך, לא הוכחה כל רשלנות מצד המדינה ובוודאי שלא הוכח שהעדר פיקוח מטעמה גרם לנזק ואין כל קשר סיבתי בין פעולותיה או מחדליה לקרות הנזק. מטעמים אלו, דינה של התביעה כנגד הנתבעת 6 - להדחות. הנזקים הנכות הרפואית 38. אין חולק כי ראייתו של התובע נפגעה בעקבות הניתוחים שבצעו הנתבעים 5 - 1. וכך נקבע בחוות הדעת של פרופ' פרוכט, המומחה מטעם הנתבעים: " במקרה של התובע הניתוח לא הביא לתוצאה המצופה, והראייה פחתה במידה קלה בעין הימנית (6/10) ובמידה רבה יותר בעין השמאלית(6/36)." (עמ' 6 לחוות דעת פרוכט) " לאחר ביצוע התיקון איכות הראייה בעין השמאלית פחתה בשל אי סדירות הקרנית שנראתה בטופוגרפיה. אולם, לאורך הזמן אי הסדירות פחתה במידה ניכרת וביולי 2002 ראייתו של התובע התייצבה ברמה של 6/8.5 בכל עין עם תיקון..." (עמ' 3 לחוות דעת פרוכט - ההדגשה אינה במקור - נ.א) פרופ' בן - סירה, מטעם התובע, מעריך את נכותו הרפואית של התובע בשיעור משוקלל של 64%, על פי הפירוט הבא: 40% מותאם בשל "פגיעה באיכות הראיה", 25% בשל "חדות הראיה", 5% מותאם בשל "יובש וחוסר דמעות קל-בינוני", 5% בשל "כתמי קרנית", 5% בשל "דלקת הלחמית והעפעפיים". פרופ' פרוכט, מטעם הנתבעים, קובע לתובע נכות רפואית בשיעור משוקלל של 24% לפי הפירוט הבא: 20% בגין פגיעה ב"חדות הראיה" ו-5% נוספים בגין "כתמי קרנית". הנתבעים 5 - 1 טוענים בעיקר כנגד קביעתו של פרופ' בן - סירה, בדבר נכות של 40% בשל "פגיעה באיכות הראייה", נכות שאינה מוכרת כלל בתקנות המוסד לביטוח - לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבירה) תשל"ז - 1956, או בחוק אחר. הנתבעים 5 - 1 מודעים לכך שבית - המשפט אינו כפוף לסעיפי הנכות הקיימים בתקנות הביטוח - הלאומי, אולם, טוענים שהכרה בסעיף לקוי שאינו קיים בתקנות או בחוק מחייב בסיס עובדתי - רפואי הן לעצם קיומו והן לשיעורו. לטענתם, לא הוכח כי לתובע ליקוי בגין "איכות - ראייה", וממילא, לא הוכח, אף שעורו. הם מפנים שימת - הלב לכך שחוות דעתו של פרופ' בן - סירה, ניתנה מבלי שהוא עצמו ביצע אי פעם ניתוחי לייזר והוא מתנגד, ככלל, לעריכתם, יהא ליקוי הראייה קטן ככל שיהא. על בסיס זה מבקשים לשלול את קביעותיו. 39. לא ראיתי לנכון לשלול את בדיקות הראייה שביצע פרופ' בן - סירה לתובע רק משום שהוא עצמו מתנגד או שולל ביצוע ניתוחי לייזר מכל סוג. פגמי הראייה הינם התוצאה להבדיל מהדרך שנוצרו וניתנים לבדיקה על ידי כל מומחה לרפואת - עיניים, שאין חולק שפרופ' בן - סירה נמנה עליהם. כפי שצוין לעיל, הגם שפגיעה ב"איכות הראייה" לא הוכרה בחוק, אין מניעה שבית - המשפט יקבע נכות כזו גם אם אינה בתקנות ביטוח - לאומי או בחקוק אחר, כל זאת בכפוף להוכחת הפגיעה. בענייננו, לא שוכנעתי כי הוכחה פגיעה ב"איכות הראייה" בהבדל ובנפרד מהפגיעה של חדות הראייה, יובש, חוסר דמעות, כתמי קרנית ודלקת לחמית ועפעפיים. כל אלו ביחד כבר מגלמים בתוכם בהצטברותם "פגיעה באיכות הראייה". לפיכך, יש להפחית את אחוזי הנכות בגין "פגיעה באיכות הראייה", שנקבעו על ידי פרופ' בן - סירה. אני מקבלת את שאר קביעותיו של פרופ' בן - סירה לגבי יתר הנכויות. לפיכך, יש להפחית מקביעותיו של פרופ' בן - סירה את 40% בגין איכות ראייה. ומשכך, תעמוד נכותו הרפואית המשוקללת של התובע על 35.7%. הנכות התפקודית 40. הלכה פסוקה וותיקה היא כי אכן יש להבחין בין נכותו הרפואית של נפגע ("נכות גופנית") לבין נכותו התפקודית ("בסיס הפסד הכיס"). וכך נאמרו הדברים כבר לפני למעלה מ-45 שנים ב-ע"א 50/62 קליין נ' רוזנברג, פ"ד ט"ז(3), 1572 (1962): "נזק ממון שהיה לנפגע בתביעת נזיקין נקבע על בסיס של הפסד כיס והפסד הכנסה, והפסד הכנסה ונכות גופנית אינם היינו הך. יש ואדם נפגע פגיעה קלה יחסית מבחינה גופנית, אך תוצאותיה הכלכליות קשות וחמורות; ויש וקורה היפוכו של דבר. הדבר תלוי במקצועו של האדם, בכושר הסתגלותו למצבו החדש, בשלמותו הנפשית ואיתנותו הרוחנית ובגורמים רבים אחרים המשתנים ממקרה למקרה." (ההדגשה אינה במקור - נ.א.) (ראו גם, למשל: ע"א 5175/06 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' אסרף. תק - על 2008(1), 1484; ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי. פ"ד נ"ב(3), 792 (1995); ע"א 1546/91 מוסטפה נ' אחמד. תק - על 94(2), 1508). בענייננו, התובע הינו כלכלן ומנהל מערכות בהכשרתו. לשם ביצוע עבודתו בתחום מקצועו נדרש מהתובע לעיין בחומר כתוב ולהשתמש במחשב. אין ספק שפגיעה ביכולת הראייה של התובע, עשויה לגרום לו לתוצאות כלכליות משמעותיות. בנסיבות אלו לא ראיתי לאבחן בין נכותו הרפואית של התובע לבין נכותו התפקודית וזו גם זו -תועמד על 35.7%. ראשי הנזק אשר בגינן זכאי התובע לפיצוי הפסד השתכרות (בעבר) 41. התובע עובד בחברת "ורדינון" כתמחירן ומנהל ייצור. בחודש יולי 2001 הוחלט על ידי הממונים עליו לקדם אותו לתפקיד מנהל תכנון פיקוח וייצור. לטענתו, מעבידיו לא ידעו באותה העת על קשיי הראייה שלו שנבעו מהניתוח, מאחר והסתיר זאת מפניהם, בתקווה שיצליחו לתקן ראייתו. לאחר הקידום, התובע לא הצליח לבצע את עבודתו בעקבות מגבלות הראייה שלו. אולם, חרף העובדה הזו משכורתו לא פחתה ונשארה באותם סכומים ששולמו לו לאחר הקידום. מר עמרן אמר, מנהל כוח האדם ב-"ורדינון" העיד בחקירתו הנגדית, שעל פי הערכתו, אלמלא נזקיו של התובע היה ממשיך במסלול קידום שיועד לו, ושכרו העתידי היה גבוה בכ - 35% משכרו כעת. העד לא ציין על מה נסמכת הערכתו, במיוחד כאשר במועד עדותו המפעל צמצם מאוד את פעילותו היצרנית. הנתבעים 5 - 1 טוענים שקידום התובע נעשה למטרת פרויקט ספציפי וזמני. בעניין זה הם נסמכים על עדותו של מר יצחק קירשנר, מנהל הכספים ב-"ורדינון", שהעיד שמינוי התובע לתפקידו החדש נעשה לקדנציה. מכך מבקשים הנתבעים 5 - 1 ללמוד כי מדובר בפרויקט זמני. כך או כך, על פי הצהרות המס שצורפו לתצהיר התובע לשנים 2004 - 1997 עולה כי שכרו השנתי של התובע לא רק שלא פחת, אלא עלה מידי שנה בשנה. התובע הסביר את עליות השכר בכך, שקודם נהג להגיע לעבודה בהסעה שארגן מקום העבודה ולאחר - מכן ניתנו לו הוצאות החזקת רכב ולכן שכרו לא עלה. גם אם בשנת 2002 או 2003 ניתן לו רכב אין בכך הסבר לעליה בשכר מידי שנה בשנה, גם בשנים לאחר שקיבל רכב. אשר על כן לא הוכחה ירידה בכושר השתכרות התובע עד למועד הגשת התביעה והוא אינו זכאי בשל העבר לפיצוי כלשהו. אובדן כושר השתכרות (בעתיד) 42. על פי העדויות והראיות שהונחו בפני, עולה שהתובע צפוי לאבד את עבודתו כבר בתקופה הקרובה, זאת לאור העתקת מרבית פעילותה היצרנית של חברת "ורדינון", בה מועסק התובע, להודו. לסיכומי התובעת צורף אישור מהמעבידה מתאריך 15/06/2008 שפעילות היצור של מפעל הטקסטיל הנ"ל הועתקה מחוץ לגבולות המדינה ותגרום לפיטורי מרבית עובדי מערך היצור והניהול. התובע יועסק החל מיום 22/06/2008 רק 4 ימים בשבוע, ויום אחד נוסף ישולם לו כחופשה בתשלום כל עוד תעמוד לרשותו יתרת חופשה. לאחר מכן יעבוד בהיקף משרה של 4 ימים, דהיינו 80% משרה. משכך, סכנת הפיטורים או צמצום היקף המשרה של התובע אינו תיאורטי גרידא ויהיה על התובע כדי לשמור על רמת הכנסתו, לחפש מקום עבודה אחר. בנסיבות אלה, במגבלותיו הרפואיות, יהיה משום קושי, שעלול לגרום להפחתה בשכרו. אשר על כן בגין אובדן כושר השתכרות בעתיד החל מיום הגשת התביעה ועד גיל הפנסיה, זכאי התובע לפיצוי לפי הפרמטרים הבאים: בסיס שכר בסך 12,830 ש"ח (על פי תלוש המשכורת האחרון) משוערך למועד מתן פסק הדין X 35.7% נכות תפקודית X תקופת עבודה מיום מתן פסק הדין עד גיל הפנסיה לגברים (67 שנים) X מקדם היוון בגובה 3% לשנה. כאב וסבל 43. התובע מבקש כי בית המשפט יפסוק לו פיצוי בסך 2,000,000 ש"ח בגין כאב וסבל, משום שסובל מנכות שלה השפעה קשה על חייו בכל רגע נתון. הקשר הזוגי עם אשתו דהיום כמעט ונותק, הוא נמנע, לטענתו, מלצאת מביתו בערבים, מתעייף בקלות, נמנע מנסיעות לחו"ל, מפעילות ספורטיבית וממשחקי מחשב. הוא טוען כי אין לו את האפשרות לקרוא ספרים וכתוצאה ממצבו אינו יכול לעזור לילדיו בהכנת שיעורי הבית וכי הוא נמנע מלטפל בילדיו הקטנים בשל הקושי להתמצא במרחב. לטענת הנתבעים 5 - 1, הפיצוי אותו מבקש התובע בגין כאב וסבל הינו מופרך וחסר כל בסיס, ובסיכומיהם הוכיחו, כך הם טוענים, כי אין בין תיאור מצבו של התובע בכתבי טענותיו לבין המציאות כל קשר, ותיאוריו הדרמטיים הומצאו לצורכי ההליך המשפטי בניסיון ליצור יש מאין ולזכות בפיצוי אשר כלל אינו זכאי לו. יצוין כי לו היה התובע נפגע ב"תאונת דרכים" לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, היה זכאי לפיצוי בראש נזק זה בסך 96,900 ש"ח. התובע טוען, ובדין טוען, כי אין בית-משפט כבול לחוק הפלת"ד ואין לקבלו כמדד בעניין זה. כפי שהוכח, ראייתו של התובע כתוצאה מהניתוח שובשה, נכותו מעלה קשיים רבים עבורו בחיי היום - יום, שוכנעתי כי הוא מתקשה לקרוא ולהתמצא במרחב, בפרט בשעות החשיכה, ואין ספק כי איכות חייו השתנתה לרעה לאחר הניתוח. יחד עם זאת, לא שוכנעתי כי אין הוא יכול לנסוע לחו"ל וגם טענתו שנפגע הקשר הזוגי שלו כלל אינה רלבנטית, שכן, הוא נישא לזוגתו לאחר הניתוח. אשר על כן הנני פוסקת לתובע פיצוי גלובלי בראש נזק זה לעבר ולעתיד גם יחד סך - 200,000 ש"ח. פגיעה באוטונומיה 44. התובע טוען שעל הנתבעים 5 - 1 לפצותו בגין פגיעה באוטונומיה בנפרד מראש הנזק כאב וסבל, מאחר והתבצע בגופו טיפול ללא הסכמה מדעת. מחמת העובדה שלא התקבלה טענתו החילופית של התובע בגין תקיפה, אין לפסוק פיצוי בראש נזק זה. הוצאות רפואיות 45. בסיכומיו מבקש התובע פיצוי בגין הוצאות רפואיות, אותן אומד התובע בסך 70,000 ש"ח. יש לציין כי לגבי העבר, לא הציג התובע כל קבלה על הוצאה רפואית כלשהי. באשר לעתיד, לטענתו, ההוצאות הרפואיות נובעות מצרכיו בשימוש בעזרי ראייה כגון עדשות מגע ומשקפיים והוצאות הטיפול בעיניו. בנוסף, מבקש התובע הוצאות רפואיות בשל ניתוח עתידי של השתלת קרנית שיתכן ויזדקק לו עקב מצבן הקשה של הקרניות. פרופ' בן - סירה מעריך שהשתלת קרנית תעלה כ 15,000 $ ויתכן שיצטרך התובע לאחר מספר שנים לחזור על ולעשות השתלה נוספת. הנתבעים 5 - 1 טוענים כי מאז חקיקת חוק בריאות ממלכתי תשנ"ד - 1994 תובעים אינם זכאים עוד לפיצוי בגין ראש נזק של הוצאות רפואיות, לפיכך, על התובע להוכיח באופן פוזיטיבי כי נגרמו לו או יגרמו לו הוצאות רפואיות אשר אינן מכוסות במסגרת סל הבריאות. לטענתם, במקרה זה מלבד טענות בעלמה לא הוכיח התובע כי הוא זכאי להוצאות אלו. בשל הצורך להחלפת משקפיים ו / או עדשות מגע ואפשרות של הוצאות רפואיות בגין ניתוח שיעבור, אם יעבור, שאינן מכוסות על ידי הביטוח הרפואי, הנני פוסקת לתובע סכום גלובאלי בגין הוצאות רפואיות על סך 25,000 ש"ח. הוצאות נסיעה מוגברות 46. התובע מבקש פיצוי עבור הוצאות נסיעה בעבר ולעתיד בסך 120,000 ₪ לפחות. התובע לא הציג כל ראייה המוכיחה שנגרמו לו הוצאות נסיעה בעבר. נהפוך הוא, התובע נוהג בעצמו במכוניתו. יחד עם זאת, לא מן הנמנע שבעתיד יאלץ התובע, עקב החמרה במצב ראייתו בגיל מבוגר יותר, מוקדם מהרגיל, לשאת בהוצאות מסוג זה. אשר על כן, הנני קובעת פיצוי בגין הוצאות נסיעה בסך גלובאלי של 30,000 ש"ח. עזרת הזולת 47. התובע מבקש פיצוי עבור עזרת הזולת בסך 250,000 ₪ לפחות. התובע לא הציג ראייה כלשהי המוכיחה שנגרמו לו הוצאות כאלו. גם לא שוכנעתי שיידרש לעזרה בעתיד. לפיכך, אין לפסוק לתובע הוצאות בראש נזק זה. פיצויים עונשיים 48. לגישתו של התובע יש לקבוע כי הנתבעים 5 - 1 יחויבו בפיצויים עונשיים בסך 400,000 ש"ח, בשל כך שהחליטו משיקולים שאינם רפואיים, לערוך לתובע את שני הניתוחים. על כן, במטרה שנזקים מסוג זה לא ישנו בעתיד, מתבקש הסעד הנ"ל. לטענת התובע, מעשי הנתבעים 5 - 1 נבעו משיקולים של בצע כסף בלבד ומעשיהם מהווים זלזול של ממש בבריאותו. לכן, זהו המקרה היוצא מן הכלל שבו ראוי שבית המשפט יפסוק פיצויים עונשיים בנזיקין. הנתבעים 5 - 1, מתנגדים להשתת פיצויים עונשיים, שכן אין זה המקרה הראוי להטלתם, גם אם ימצא ששגו בשיקול דעתם. 49. פיצויים עונשיים בנזיקין, הינם חריג בשיטת המשפט הישראלי, ויפסקו רק במקרים נדירים ביותר. ככלל, דיני הנזיקין, כפי שבאים לידי ביטוי בסעיף 76 לפקודת הנזיקין קובעים פיצוי "רק בשל אותו נזק שעלול לבוא באורח טבעי במהלך הרגיל של הדברים ושבא במישרין מעוולת הנתבע". מטרת הפיצויים היא להעמיד את הניזוק באותו מצב בו היה נתון קודם למעשה הנזיקין, ולפיכך, חב אדם בנזק אותו גרם. פסק הדין המנחה בעניין זה הינו ע"א 140/00 עיזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל ואח' נ' החברה לשיקום הפיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה, שניתן על ידי כבוד השופט (כתוארו דאז) א' ריבלין בהסכמת הנשיא א' ברק, כבוד המשנה לנשיא ת' אור וכבוד השופטים א' מצא ו-ד' דורנר. וכך נאמר בפסק הדין: "מקדמת דנא נתפס המשפט האזרחי כמבקש בעיקרו להסדיר יחסים בין פרטים, ובאספקלריה זו מסווגים הפיצויים העונשיים כאנומליה. ברוח זו הובע לא אחת חשש כי הכרה בסמכות לפסוק פיצויים עונשיים מחדירה לדין האזרחי פונקציה השמורה לדין הפלילי, תוך 'ההתפשרות' על כללי הראיות, נטלי ההוכחה בסדרי הדין הנוהגים בהליכים מן הסוג האחרון... ובהמשך לטיעון זה ניתן לגרוס, כי גם אם מוצדק לקנוס את המזיק עדיין אין עולה מכך שראוי כי הניזוק - ולא המדינה - ישלשל לכיסו את הסכום... אלא שאל מול כל אלה עומדים נימוקים בעלי משקל לטובת הכרה בסמכות לפסוק פיצויים עונשיים, וזאת באותם המקרים אשר בהם התנהגות המזיק היא חמורה במיוחד או שיש עימה פגיעה קשה בזכויות חוקתיות". (ההדגשה אינה במקור - נ.א) לא הוכח בענייננו, כי בהפעלת שקול דעת לקוי של הנתבעים 5 - 1 היה משום פגיעה קשה בזכויות חוקתיות, ואין מדובר במקרה קיצוני ומרחיק או בהפרה בוטה של החוק. לפיכך, הבקשה לפסוק פיצויים עונשיים נדחית. לסיכום 50. א. הוכח כי הנתבעים 5 - 1 נהגו ברשלנות כאשר נתחו את התובע כשנתוני רוחק ראייה הקיצוניים מהם סבל לא אפשרו זאת, על פי הידע שהיה קיים באותה עת. ב. עוולת התקיפה - לא הוכחה. ג. התביעה כנגד הנתבעת 6 נדחית - בהעדר עילת תביעה . התוצאה 51. הנתבעים 5 - 1 ישלמו (ביחד ולחוד) את הסכומים הבאים: אובדן כושר השתכרות בעתיד - לפי הפרמטרים שנקבעו בפסקה 40 לעיל. כאב וסבל - כפי שנקבע בפסקה 43 לעיל - 200,000 ש"ח. הוצאות רפואיות - לעבר ולעתיד, כפי שנקבע בפסקה 45 לעיל - 25,000 ש"ח. הוצאות נסיעה מוגברות - לעתיד, כפי שנקבע בפסקה 46 לעיל - 30,000 ש"ח. לסכומים אלו יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד מועד התשלום בפועל. הנתבעים 5-1 ישלמו ביחד ולחוד לתובע שכר טרחת עורכי דין בסך של 13% מסכום התביעה בצרוף ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. התובע - ישלם לנתבעת 6 שכר טרחת עורכי דין בסך 20,000 ש"ח בצירוף ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. כן ישלמו הנתבעים 5-1 לתובע - והתובע ישלם לנתבעת 6 - הוצאות משפט לפי תקנה 513 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. הצדדים יפנו למזכיר הכללי של בית המשפט בעניין זה. עינייםרפואהרשלנות רפואית (עיניים)תביעות רשלנות רפואיתרשלנות