תביעה נגד מרפאת שיניים

פסק דין רקע עובדתי: נתבעת 1 הינה חברה שעוסקת במתן טיפולי שיניים ומפעילה מרפאות שיניים. בין היתר מפעילה נתבעת 1 מרפאת שיניים (להלן - המרפאה). במרפאה טופלה התובעת ובה בוצעו טיפולי השיניים נשוא התביעה. נתבעת 2 הינה והייתה בכל המועדים הרלבנטיים לתביעה בעלת המניות בנתבעת 1. התובעת, ילידת 1959, עובדת כחשבת שכר במקצועה. ביום 18.8.96 פנתה התובעת למרפאה לשם קבלת טיפול שיניים. התובעת נבדקה, ונאמר לה, כי עליה לעבור שיקום נרחב של שיניה. ביום 16.02.1997 החלה התובעת בסדרה של טיפולי שיניים שכללה עקירות שיניים, טיפולי שורש, טיפולים פריודנטלים שמרניים, ניתוחי חניכיים התקנת שתלים דנטאליים וטיפולים שיקומיים. הטיפול השיקומי אשר נמשך כשנתיים וחצי והסתיים ביום 14.3.1999 וכלל גשר בלסת העליונה הנסמך על שיניים 25, 24, 23, 21, 13, 14, 17 ובלסת התחתונה כתר בשן 35, שיקום הנסמך על גבי שתלים בשיניים 36, 44, 45, 46 ו - 37. התובעת שילמה עבור הטיפול 61,749 ₪. ביום 18.01.2001 נבדקה התובעת ע"י ד"ר עופר כהן, מנהל המרפאה, אשר ביצע חיזוק ברגים. בצילום שן 13 מצא ד"ר כהן עששת כותרתית מתחת לגשר. תהליך הבירור הקליני והרנטגני שבוצע ע"י ד"ר כהן כלל חיתוך והסרת העבודה השיקומית בצד ימין עליון. ביום 15.02.2001 נבדקה התובעת ע"י מומחה חניכיים במרפאה, ד"ר אלון סבאון, אשר מצא את הממצאים הבאים: א. חוסר חניכיים אוחזות באזור השתלים; ב. התאמה שולית לא טובה של כתר 14; ג. עששת מתחת לכתר 13. הממצאים שגילה ד"ר סבאון הובילו למסקנה, שיהיה צורך לחזור על השיקום תוך כדי עקירת שיניים נוספות וביצוע שתלים דנטאליים. התובעת פנתה לנתבעת 1 בבקשה, כי תעבור טיפול משקם נוסף ללא תשלום, אך נתבעת 1 השהתה את החלטתה בעניין למשך שנה. בזמן זה סבלה התובעת מכאבים ומחוסר נוחות מהמבנה הזמני שהותקן בפיה, ונזקקה להדבקות חוזרות ונשנות. לכן פנתה ביום 17.03.2002 לד"ר ישראל תמרי, מומחה לשיקום הפה, על מנת שיטפל בה, וכן קיבלה חוות דעת רפואית על מצבה מד"ר שלמה ברק. טענות התובעת : 1. הנתבעות גרמו במעשיהן ו/או במחדליהן נזקים לתובעת. רשלנות הנתבעות מתבטאת בין היתר במעשים ו/או המחדלים הבאים: א. ביצוע לקוי של השיקום. ב. בצוע רשלני ו/או בלתי מקצועי ו/או לא נאות ו/או טיפול בסטנדרט נמוך מהמקובל ומהסביר. ג. העדר ציון של אפשרות ביצוע שתלים בלסת העליונה. ד. עיכוב בלתי סביר של הטיפול השיקומי הנוסף. ה. אי אזהרת התובעת מפני הסכנות הצפויות מהטיפול. ו. לא נהגו כפי שרופאי ומטפלי שיניים סבירים וזהירים היו נוהגים בנסיבות המקרה. 2. התובעת טוענת כי בוצעה כלפיה עוולת תקיפה,כמשמעות מונח זה בפקודת הנזיקין, באשר לא ניתנה הסכמתה מדעת לטיפול, הואיל ולא הוסברו לה הסיכונים המהותיים בטיפול, לרבות תופעות הלוואי. 3. הנתבעת טוענת כי הפרו כלפיה את החובות החקוקות בחוק זכויות החולה, בעיקר החובות המתייחסות לאזהרת החולה מפני הסיכונים הצפויים לו כתוצאה מהטיפול ולכן מתקיימת העוולה של הפרת חובה חקוקה. 4. כתוצאה מרשלנות הנתבעות נגרמו לתובעת כאב וייסורים רבים בגין טיפולי שיניים ארוכים, מורכבים ומכאיבים שפוגעים בה, משבשים את אורחות חייה, גורמים לה ויגרמו לה בעתיד להיעדרות מהעבודה ולהפסדי שכר ויגרמו לה גם בעתיד לכאב ואבדן שכר. 5. נתבעת 2 אחראית אחריות שילוחית למחדלי הנתבעת 1. אחריות נתבעת 2 היא גם בכך שלא הנהיגה כל כללים להבטיח מסירת מידע נכון מלא ומפורט למטופלים, וביניהן התובעת, וכן בכך שלא דאגה לתדרוך נכון ויאות של נתבעת 1 לגבי הטיפול במטופלים. 6. התובעת טוענת כי בנסיבות המקרה, אירוע הנזק מתיישב יותר עם רשלנות הנתבעות מאשר עם העדר רשלנות מצידה ולפיכך יש להחיל את הכלל של "הדבר מדבר בעדו" ולהעביר את הנטל להוכיח שהנתבעות לא התרשלו לכתפיהן של הנתבעות. טענות הנתבעות: 1. התובעת הגיע לנתבעת כאשר מצב פיה בכי רע, ובין היתר, עם מחלת חניכיים כללית מתקדמת, שיניים עם פרוגנוזה גרועה, עששת והיגיינה אוראלית לקויה ביותר. 2. התובעת עברה, בין היתר טיפולים פריודנטלים ושיקומיים עד ליום 31 בינואר 1999 ולאחר מכן הוזמנה לביקורות, אליהן לא הגיעה במועד. 3. על אף ההדרכות וההסברים הרבים שקיבלה התובעת לשיפור והקפדה על היגיינה אוראלית, לא שמרה התובעת על היגיינה אורלית תקינה. 4. במהלך הטיפול, הופנתה התובעת לרופאים מומחים בתחומים שונים. בין היתר הופנתה בחודש ינואר 1997 למומחה לכירורגית פה ולסת, אשר הציע לה אפשרויות שיקום שונות בלסת העליונה, לרבות שיקום באמצעות שתלים, בהתחשב במצבה ובנתוניה הרפואיים. התובעת פסלה את האפשרות. 5. הנתבעות ו/או מי מטעמן מסרו לתובעת מידע מלא אודות הטיפול על סיכוייו וסיכוניו, בהתאם לנתונים שהיו בפניהם במועד הטיפול בתובעת ובדיקתה לרבות אפשרויות הטיפול החלופיות העומדות לפניה. 6. הנתבעות ו/או מי מטעמן טיפלו בתובעת בבקיאות, במיומנות ובאופן זהיר וסביר ומילאו כל חובותיהן בהתאם לנתונים שעמדו בפניהן במועד הטיפול בתובעת ובדיקתה ובהתאם לנסיבות תוך שמירה על רמה רפואית נאותה, טובה וסבירה. 7. הנתבעות שוללות קשר סיבתי בין הטיפול שקיבלה התובעת במרפאה לבין נזקי התובעת. 8. האחריות לנזקים הנטענים לתובעת רובצת לפתחה של התובעת עצמה, שכן התובעת סירבה לקבל את הטיפול הרפואי, שהוצע לה על ידי הנתבעות, ולא הקפידה להגיע לביקורות ולשמור על היגיינה אורלית, כפי שהתבקשה, על אף שהוסברו לה המשמעויות האפשריות של התנהגותה. 9. בהתאם לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד - 1994, זכאית התובעת לקבל את כל הטיפולים ו/או הבדיקות ו/או התרופות להם הנה זקוקה, אם בכלל, במסגרת השירותים הניתנים על ידי קופת החולים בה הנה חברה ו/או על ידי קופת המדינה, ולפיכך, אין היא זכאית לפיצוי כלשהו בגין כל ראש נזק או פריט נזק המכוסים על ידי חוק זה, בהתאם לדין ולהלכה הפסוקה. 10. התובעת לא נקטה באמצעים סבירים להקטנת הנזק. דיון: נראה, כי הפלוגתאות בין הצדדים הינן: 1. האם הועבר נטל ההוכחה לכתפי הנתבעות? 2. האם התרשלו הנתבעות או ביצעו עוולה אחרת כלשהי? 3. האם יש ליחס רשלנות תורמת לתובעת? 4. מהו גובה הנזק? האם יש להעביר את נטל הראיה לכתפי הנתבעות? התובעת טוענת כי יש לקבוע שנטל הראיה עבר לשכמן של הנתבעות, להוכיח כי לא הייתה התרשלות במהלך האבחון והטיפול שניתן לתובעת, והוא אינו מוטל עוד על שכמה של התובעת. היפוך הנטל מבוסס על מספר טענות: טענה של "היזק ראייתי", טענה של "הדבר מעבד בעדו", וטענה המבוססת על ס' 38 לפקודת הנזיקין. נזק ראייתי : בתי המשפט בארץ התייחסו לא אחת לנושא של הרישום הרפואי וחשיבותו: בע"א 2809/03, פלוני נ' הסתדרות מדיצינית הדסה, תק-על 2005(1)4179, עמ' 4184, נאמר: "חובתם של רופאים ומוסדות רפואיים לבצע רישומים רפואיים המשקפים לאשורו את מצבו של החולה והטיפול שניתן לו בזמן אמת, הוכרה בשורה ארוכה של פסקי דין (ראה: ע"א 6948/02 אדנה נ' מדינת ישראל, משרד הבריאות, פ"ד נח(2) 535; ע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי על שם חיים שיבא, פ"ד נו(2) 936, 950-949; ע"א 6330/96 בנגר נ' בית החולים הכללי ע"ש ד"ר הלל יפה, חדרה, פ"ד נב(1) 145, 156 - 157; ע"א 58/82 קנטור נ' ד"ר שלום מוסייב, פ"ד לט(3) 253). היעדר רישום רפואי נאות, בין משום שהרישום לא נערך ובין משום שלא נשמר, עשוי להעביר אל שכמם של הרופא והמוסד הרפואי את '...נטל השכנוע לגבי אותן עובדות אשר לו היו רשומות רפואיות כנדרש קל היה לבררן' (ע"א 6948/02 לעיל, בעמ' 543-542)". בע"א 6330/96, בנגר נ' בי"ח כללי ע"ש ד"ר הלל יפה, פ"ד נב (1)145, 157, נאמר: "הנה-כי-כן, היעדרם של רישומים הנדרשים על-פי שיגרת הנוהל הרפואי מצביע על אי-מילוי חובה החלה על הרופאים ועל המוסד הרפואי כלפי המטופלים, ומהווה מחדל רשלני. במחדל זה יש כדי לפגום גם באפשרויות הטיפול בחולה בעתיד, וגם כדי לשלול ממנו ומבית-המשפט ראיה בעלת חשיבות במקרה של התדיינות עתידית בין החולה לבין הרופא או המוסד. מחדל זה של הרופא או של המוסד הרפואי פועל לחובתם בהתדיינות משפטית בין החולה לבינם, בכל אותם מקרים שקיומו של רישום נאות היה בו כדי להבהיר את העובדות שבמחלוקת. נוסיף, במאמר מוסגר, שיש הרואים בהתרשלות, אשר כתוצאה ממנה לא נערכו רישומים רפואיים נאותים, עניין המהווה עילה לתביעה בגין 'נזק ראייתי' שנגרם לחולה, אשר מנע ממנו להוכיח את תביעתו". ע"א 6768/01, רגב נ' מדינת ישראל,פ"ד נט (4) 625, 633: "בית-משפט זה עמד לאורך השנים על חשיבות קיומן של רשומות רפואיות תקינות ומלאות. הרישום '... נועד לשרת תכליות שונות. הוא מאפשר טיפול עקבי, רציף ונכון בחולה, המטופל לא-פעם לאורך זמן ועל-ידי אנשי צוות שונים. הוא מעניק כלים לניתוח מושכל של העובדות והממצאים, ובעקבות ניתוח זה - להסקת מסקנות ההולמות את מצבו של החולה ולהפקת לקחים מן ההתרחשויות. הוא נותן תוקף לזכותו של החולה לדעת מהו מצבו הרפואי, מה נעשה בגופו, ומהן האפשרויות העומדות בפניו. הוא מאפשר לחולה להוכיח את תביעתו מקום שהטיפול בו היה רשלני' (דברי השופט ריבלין בע"א 6696/00 בית החולים המרכזי עפולה נ' פינטו, תק-על 2002(3), 2648. בפיסקה 13). התיעוד הרפואי משרת את ההליך הרפואי, את ההליך המשפטי ואת זכויות החולה, ואמת המידה לרמת התיעוד הנדרשת נגזרת ממבחן הסבירות, כאשר אל מול חשיבותו של התיעוד נשקלים שיקולים מעשיים של אפשרויות ויכולת מבחינת תנאי עבודתו של הרופא, דחיפות פעולתו, העומס המוטל עליו וכיוצא באלה. נזק ראייתי שנגרם לתובע עקב ליקוי בעריכת הרשומות הרפואיות או בשמירתן עשוי להביא להעברת נטל השכנוע מכתפי התובע לכתפיו של המוסד הרפואי". חובת ניהול רשומות רפואיות ושמירתן נזכרת היום גם בסעיף 17(א) לחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996, שם נאמר: "מטפל יתעד את מהלך הטיפול הרפואי ברשומה רפואית; הרשומה הרפואית תכלול, בין היתר, פרטים מזהים של המטופל והמטפל וכן תכלול מידע רפואי בדבר הטיפול הרפואי שקיבל המטופל, עברו הרפואי כפי שמסר, איבחון מצבו הרפואי הנוכחי והוראות טיפול; ואולם תרשומת אישית של המטפל אינה חלק מהרשומה הרפואית". חוסר מסמכים, אבדנם כתוצאה מאשמו של הגוף המטפל, או אי ביצוע רישומים, עשוי להביא להעברת נטל הראיה מהתובע אל כתפיו של הנתבע. אולם, לא כל סתירה או ליקוי ברישום הרפואי, יש בהם כדי להעביר את נטל ההוכחה מצד אחד למשנהו. כאשר מדובר בסתירות, יש לבחון האם הן נוגעות ישירות ב"סלע המחלוקת". כאשר מדובר בחסרים ברישום, נטל ההוכחה יועבר, רק כאשר העדר הרישום נוגע ללב השאלה שבמחלוקת. כאשר החוסר ברישום אינו יכול לשפוך אור על ההתרחשויות שבמחלוקת, אין בו כדי להצדיק את הפיכת נטל ההוכחה והעברתו לכתפי הנתבע. בע"א 5373/02, נבון נ' קופת חולים כללית, פד"י נז(5)35, 45, נאמר: "לא כל סתירה ברישום הרפואי מביאה מיד להעברת נטל ההוכחה. יש סתירות שאף שאין עליהן מענה מפורש, אין הן נוגעות בשורש המחלוקת, ועל-כן אין בהן כשלעצמן כדי להעביר את נטל ההוכחה. אם הן מצטרפות לסתירות נוספות שנותרות ללא מענה, ייתכן שיהיה בחוסר הבהירות הכללי כדי לאפשר את מעבר נטלי ההוכחה, לעומת זאת אם מדובר בכמה 'סתירות' בודדות, אשר אינן נוגעות ישירות בסלע המחלוקת, לא יהיה בהן כדי להשפיע. לדוקטרינת הנזק הראייתי יש שתי נפקויות מרכזיות: האחת, כעילת תביעה נזיקית עצמאית של ניזוק נגד אותו אדם או מוסד שבאשמתו נגרם הנזק הראייתי, כאשר לא בכל המקרים יהיה זה הנתבע בתביעה המרכזית אשר במסגרתה נגרם הנזק הראייתי. השנייה, כעילה להעביר נטל ראיה במסגרת התביעה המרכזית מכתפי התובע אל כתפי הנתבע בהנחה שהנתבע הוא גם זה שגרם לנזק הראייתי". ע"א 5586/03, פרימונט נ' פלוני "אין חולק כי ישנה חשיבות רבה ביותר לביצוע רישומים על ידי רופא בעת הטיפול שהוא מעניק או סמוך לאחריו. חשיבותם של הרישומים נובעת הן מהצורך לבצע מעקב אחר מצבו הבריאותי של המטופל ולקבל תמונת מצב מלאה באשר למצבו זה, על ידי כל גורם רפואי שיגיש סעד לאותו מטופל, וכן מהצורך בראיות אותנטיות ובעלות משקל באשר להשתלשלות האירועים במהלך הטיפול ובאשר לתוכנו ומהלכו של הטיפול. לפיכך נקבע, כי מקום בו לא נערכו רשומות רפואיות בנוגע לטיפול, ולא ניתן הסבר מניח את הדעת למחדל זה, יועבר נטל הוכחת העובדות השנויות במחלוקת שיכלו להתברר מתוך הרישומים אל כתפי הרופא או המוסד במסגרתו ניתנו השירותים הרפואיים. עם זאת, לא כל חוסר ברישום מעביר אוטומטית את נטל ההוכחה לכתפי הנתבע. על היעדר הרישום לנגוע ללב השאלה שבמחלוקת. כמו כן, אין מדובר בהעברה כללית של נטל הראיה אל הנתבע, אלא בהעברת הנטל לצורך הכרעה בסוגיה עובדתית קונקרטית". בענייננו, כאמור, טוענת התובעת כי הרישומים הרפואיים חסרים, וכי לא צוינו בהם כל הפרטים בנוגע לטיפולים, שעברה התובעת אצל הנתבעת 1, ובנוגע להסברים שניתנו לה לפני הטיפול ובמהלכו. האם הרישומים הרפואיים נוהלו כראוי? כאמור, יש לבחון האם התיק הרפואי שנוהל בעניינה של התובעת, נוהל כנדרש. מעדותו של ד"ר מטלון, רופא שיניים שעבד במרפאה בתקופה הרלבאנטית, עולה, כי תיקה של התובעת נוהל באופן לקוי ופרטים נרחבים ומהותיים הושמטו ממנו. כך נאמר בעדותו של ד"ר מטלון: "ש: בתצהירך וברשומות הרפואיות מפורטים כל הטיפולים של התובעת במרפאה? ת: כן. כל הטיפולים שקיבלה בש.ל.ה. ש: מציג בפניך את נספח 2 לתצהיר התובעת. זה אישור של מרפאת ש.ל.ה. מדוע הביקור הזה מיום 14.3.99, לא רשום בכרטיס הרפואי? ת: לא בהכרח טופלה על ידי באותו יום כך שאין לי מושג למה זה לא מופיע ברישום" (עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 8-13). בהמשך הוסיף ד"ר מטלון והשיב לשאלתי כך: "כשאנו מקבלים היום רשומה רפואית מהשנים 96 עד 99, אולי אף מקודם, אנו צריכים להתייחס אליה במידה מסוימת בעירבון מוגבל" (עמ' 13 לפרוטוקול, שורות 14-15). ועוד בהמשך: "ש: יש ברישומים איזה מקום שכתוב שהוסבר לתובעת או טופסי הפניה לשיננית? ת: אין טפסי הפניה לשננית. ש: אין גם הסבר שצריכה לשיננית? ת: ההסברים בעל פה. לא כל דבר נרשם ברשומה. כשכתוב שהיא צריכה ניקוי, זה אומר שעליה ללכת לשיננית. לבית המשפט: גם טיפול שיננית אמור להירשם ברשומה הרפואית. יכול להיות שבתקופה הרלוונטית גם השיננית לא דאגה לרשום טיפולה ברשומה. היום קשה מאוד שזה יקרה. אז הם לא תוגמלו על פי הרישומים, חלקם כן, וחלקם לא" (עמ' 16 לפרוטוקול, שורות 14-21). ועוד בהמשך: "ש: איך קבעת ביום 15.11.98, שבסיס הגשר לא תקין? ת: על ידי בדיקה וצילומים. ש: איפה רשום צילומים? ת: זה לא נרשם. ... ש: איך קבעת ביום 20.12.98 שבסיס הגשר כן תקין? ת: באותה צורה, בדיקה קלינית וצילומי רנטגן. ש: צלום רנטגן, על סמך הנוהג שלך אתה אומר זאת? ת: לא מניח אלא בוודאות. אני לא רושם בצוע צילומים. הצילומים היו אמורים להיות ברשומה הרפואית. אני לא יודע איפה הם. אין לי אותם. גם לא ראיתי אותם לקראת דיון" (עמ' 17 לפרוטוקול, שורות 5-26). ועוד בהמשך: "ש: נשאלת לגבי הרשומות שבאותה תקופה הרשומות לא מולאו באופן מלא. ת: לא הייתה בקרה" (עמ' 19 לפרוטוקול, שורות 25-26). מדבריו של ד"ר מטלון אנו למדים בצורה שאיננה משתמעת לשני פנים, כי הרשומות הרפואיות נוהלו במרפאה בצורה רשלנית ובלתי מספקת, כאשר דברים רבים לא נרשמו, ולא היתה כל בקרה על הרישום. עם זאת, על מנת לקבוע כי הרישום החסר בתיק הרפואי יש בו כדי להעביר את נטל הראיה אל שכמי הנתבעת, יש לקבוע כי אופן ניהול התיק ועדכונו גרמו לתובעת קושי להוכיח את גרסתה. כדי להוכיח רשלנות, היה על התובעת לטעון ולהוכיח כי במהלך הטיפולים הרפואיים סטו הרופאים מסטנדרט התנהגות סביר המצופה מרופאים המבצעים טיפולים מסוג זה, וכי לא ניתנו לתובעת הסברים מלאים על הטיפול הנדרש ועל אופן ההתנהגות הנדרש ממנה במהלך הטיפול ולאחריו. אין ספק, כי רישום מפורט של האמור בטיפולים, היה מסייע לתובעת להוכיח חלק מטענותיה. בשל הרישום הרפואי הלקוי, אשר גרם, איפוא, לתובעת נזק ראייתי, עבר נטל ההוכחה לכתפיהן של הנתבעות, ועליהן להוכיח העדר התרשלות מצידן. הדבר מעיד על עצמו: התובעת טוענת, כי יש לקבוע שנטל ההוכחה עבר לשכמן של הנתבעות מכוחו של הכלל "הדבר מעיד על עצמו", הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), שם נאמר: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה". מכוח האמור בס' 41 הנ"ל, נקבע בהלכה הפסוקה כי על התובע המבקש להעביר את נטל הראיה לנתבע, להוכיח 3 תנאים: הראשון - כי לתובע לא הייתה ידיעה או לא הייתה לו יכולת לדעת מהן הנסיבות שהביאו לאירוע שבו ניזוק, השני- כי הנזק נגרם על ידי נכס שהיה בשליטתו המלאה של הנתבע, והשלישי - כי אירוע המקרה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע התרשל, מאשר עם המסקנה שנקט זהירות סבירה. קיומה של התרשלות: לדעתי, אין צורך בענייננו להידרש לכלל, שכן הדברים מדברים בעד עצמם. בעמ' 7 לחוות דעתו של מומחה בית המשפט, ד"ר הדר בתר, נאמר: "בנוסף איכות העבודה לא הייתה תקינה וגם על פי הרשומה הרפואית יש עדות לאי התאמה שולית של הכתרים אל השיניים המושחזות דבר שכנראה האיץ את הפגיעה העששתית בהן". לעניין הטענה, כי לא הועלתה בפני התובעת האפשרות לניתוח הרמת רצפת הסינוס המקסילרי בלסת העליונה, הרי במסמך שנערך ביום 22.1.2007 בידי ד"ר עזז, שבדק את התובעת, רשם ד"ר עזז מפורשות, כי התובעת איננה מעוניינת בניתוח, ולכן "יש להסתפק בשיקום פרוטטי בלבד". יחד עם זאת, אין ציון לכך שהוסברו לתובעת ההשלכות של אי ביצוע הניתוח. בענין זה נאמר בעמ' 7 לחוות דעתו של ד"ר בתר: "במידה והיה ברשומה הרפואית דיון לגבי בחירת דרך השיקום, תוך הסבר לגברת שהיא בוחרת בשיקום אשר נמצא בסיכון גבוה עקב מחלת החניכיים המתקדמת ניתן היה להסכים חלקית להסבריו של ד"ר א. אברמובסקי (המומחה מטעם הנתבעות - נ"ש)". עוד ציין דר' בתר בעמ' 7 לחוות דעתו: "אולם במידה וקיימת בעיה פריודנטלית והיגיינת הפה לא משביעת רצון, אסור היה לרופא השיניים המשקם להתקדם בתוכנית הטיפול ולבצע כתרים או גשרים קבועים". מדבריו של ד"ר בתר עולה בבירור, כי הטיפול שניתן לתובעת על ידי נתבעת 1 היה שגוי נוכח מצבה של התובעת, והיה אסור לבצעו. יש, איפוא, לקבוע, כי נתבעת 1 התרשלה בטיפול שנתנה לתובעת, וכך אכן מסכם ד"ר בתר את חוות דעתו, וקובע בעמ' 9 לחוות הדעת: "אני מוצא, שהנתבעת מרפאת השיניים ש.ל.ה אחראית לטיפול שיניים רשלני וכושל אשר איננו עומד באמות המידה המקובלות, הן ברמת תכנית הטיפול שהיתה שגויה והן ברמת הביצוע אשר תרמה להתפתחות נגעי עששת בשיניים המאחזות תוך תקופה קצרה לאחר ביצוע העבודה השיקומית". יחד עם זאת דחה ד"ר בתר את הטענה בדבר קיומם של אחוזי נכות צמיתה לתובעת, וכן דחה את הטענה בדבר רשלנות בביצוע השתלים בלסת התחתונה. אינני מוצא סיבה כלשהי שלא לקבל את מסקנותיו של ד"ר בתר. העולה מן הדברים הוא, כי הוכחה רשלנות בטיפול שהוענק לתובעת. הסכמה מדעת לטיפול: התובעת העלתה טענה נוספת ולפיה, היות שלא פורטה בפניה החלופה לעניין ניתוח הרמת רצפת הסינוס המקסילרי בלסת העליונה, והיות שלא הוסברו לה הסיכונים המהותיים בטיפול, ובין היתר לא הוסבר לה, כי קיימת סכנה שתגרם לה עששת משנית וכי הטיפול עלול שלא להצליח ובשל כך היא עלולה להזדקק לטיפול חוזר, הרי שלא ניתן לראות בהסכמתה לביצוע הטיפול הסכמה מדעת, ובנסיבות אלו בוצעה כלפיה עוולת תקיפה. בע"א 2781/93, מיאסה עלי דעקה נ' בית החולים "כרמל", חיפה, פד"י נג(4)526, 552, נאמר: "על מנת שהסכמתו של חולה לטיפול רפואי שעתיד להיעשות בגופו תהא 'הסכמה מדעת', יש לספק לו מידע הולם על מצבו, על מהות הטיפול המומלץ ומטרתו, על הסיכונים והסיכויים הטמונים בו ועל אלטרנטיבות טיפוליות סבירות לטיפול האמור". ע"א 434/94, ברמן נ' מור - המכון למידע רפואי בע"מ, פד"י נא(4)205, 214, נאמר: "המבחן למידע שחובה למסור למטופל אינו איפוא הנוהג המקובל בקרב הרופאים אלא צרכיו של המטופל למידע כדי להחליט אם לקבל את הצעת רופאו. צרכים אלה נקבעים על-פי קנה-מידה אובייקטיבי. על הרופא מוטל למסור למטופל את כל האינפורמציה שאדם סביר היה נדרש לה כדי לגבש החלטה אם להסכים לטיפול המוצע". בע"א 6153/97, שטנדל נ' שדה, פד"י נו(4)746, 756-757, נאמר: "מהם פרטי המידע הנדרשים על-ידי מטופל לגיבוש הסכמה מדעת? סעיף 13(ב) לחוק זכויות החולה מפרט פרטי מידע המהווים אינדיקציה לתוכנו של מבחן צורכי המטופל שנקבע בפסיקה. וכך נקבע בסעיף: 'לשם קבלת הסכמה מדעת, ימסור המטפל למטופל מידע רפואי הדרוש לו, באורח סביר, כדי לאפשר לו להחליט אם להסכים לטיפול המוצע; לענין זה, 'מידע רפואי', לרבות - (1) האבחנה (הדיאגנוזה) והסכות (הפרוגנוזה) של מצבו הרפואי של המטופל; (2) תיאור המהות, ההליך, המטרה, התועלת הצפויה והסיכויים של הטיפול המוצע ; (3) הסיכונים הכרוכים בטיפול המוצע, לרבות תופעות לוואי, כאב ואי נוחות; (4) סיכויים וסיכונים של טיפולים רפואיים חלופיים או של העדר טיפול רפואי; (5) עובדת היות הטיפול בעל אופי חדשני'. ואכן, הסכמה מדעת לטיפול מבוססת על שקלול של חיוניות הטיפול וסיכויי הצלחתו, מצד אחד, עם תדירות הסיבוך האפשרי ומידת חומרתו, מצד שני. זהו מאזן הסיכויים והסיכונים. לדוגמה, סביר שמטופל יסכים לטיפול הרפואי היחיד האפשרי להצלת חייו, גם אם הסיבוך האפשרי עקב הטיפול הוא חמור ואף תדיר. כן סביר הוא, כי המטופל יתנגד לקבלת טיפול רפואי לצורך ריפוי ליקוי שאפשר להמשיך ולחיות עימו כאשר סיכויי הצלחת הטיפול אינם ודאיים, גם אם הסיבוך האפשרי אינו שכיח ודרגת חומרתו נמוכה. הזיקה בין פרטי המידע הרלוואנטיים מגדירה את היקף הגילוי הנדרש, ומחייבת מתן מידע מלא על סיכויי ההצלחה. ככל שהטיפול אינו חיוני, כך כוללת חובת הגילוי מתן מידע מפורט יותר". במקרה דנן אין כל ראיה ברשומות הרפואיות לכך, שאכן ניתן לתובעת הסבר מלא ומפורט בנוגע לאלטרנטיבות הטיפול השונות, שהוצעו לו, ובנוגע לסיכונים שבמהלך הטיפולי בו בחרה. בהעדר מידע שכזה, אשר היה אמור להימסר לתובעת, לא ניתן לראות את הסכמתה לביצוע הטיפול כהסכמה מלאה ומדעת. על מנת להחליט באיזו דרך טיפולית לבחור, היה על התובעת לקבל את מלוא הפרטים ואת כל הסיכונים הטמונים בביצוע הטיפול ללא ביצוע ניתוח הרמת הסינוס המקסילרי. אין כל עדות בפני, כי הסבר מפורט שכזה אכן ניתן לתובעת על ידי מי מרופאי נתבעת 1 בטרם החלה בטיפול. עדות למתן הסבר שכזה איננה מצויה ברשומות הרפואיות. יתירה מכך רופא המרפאה, פרופ' בדרי עזז, שטיפל בתובעת, אישר, כי אין הוא זוכר איזה הסבר בדיוק נתן לתובעת (עמ' 37 לפרוטוקול, שורות 1-3). הפרת הוראות חוק זכויות החולה: יצויין כי הוראות חוק זכויות החולה, אשר נכנס לתוקפו ביום 12.8.96, חלות במקרה דנן, וזאת לאור העובדה שהטיפול אצל נתבעת 1 החל לאחר מכן. ממילא בהעדר עמידה בחובת הגילוי המוטלת על הנתבעת 1, כאמור לעיל, הופרה חובה זו הקבועה בחוק. אשם תורם: הנתבעת טוענת, כי לתובעת אשם תורם באי הצלחת הטיפול בכך שלא התייצבה במרפאה במועד לשם ביקורת ואף לא שמרה על הגיינה אוראלית בהתאם להסברים שניתנו לה. בעניין זה לא נמצאה ברשומות הרפואיות עדות כלשהי לכך שנתבעת 1 אכן דאגה לזמן את התובעת לביקורת. דבר זה הינו באחריות הרופא המטפל, כפי שנקבע גם על ידי ד"ר בתר בעמ' 8 לחוות דעתו. אין עדות ברשומות הרפואיות לכך שהתובעת הוזמנה לביקורת ולא התייצבה. אין ברשומות הרפואיות גם כל עדות לכך, שהתובעת הופנתה לשיננית לשם ביצוע ניקוי כנדרש. טענתה של התובעת בסעיף 36 לתצהירה, כי ביצעה את כל הוראות הרופא המטפל בנוגע לניקוי שיניה, לא נסתרה. לפיכך דין הטענה בדבר אשם תורם מצידה של הנתבעת להידחות. הנזק: עלות הטיפול המתקן: עקב כשלון הטיפול אצל נתבעת 1 עברה התובעת טיפול נרחב אצל ד"ר ישראל תמרי, מומחה לשיקום הפה, וכן אצל פרופ' איילה שטבהולץ, מומחית למחלות חניכיים - פריודונטיה. לד"ר תמרי שילמה התובעת עבור הטיפול סך של 81,100 ₪. לפרופ' שטבהולץ שילמה התובעת עבור הטיפול בלסת העליונה סך של 18,324 ₪. בסך הכל שילמה התובעת עבור הטיפול המתקן סך של 99,424 ₪. על תשלומים אלו העידה התובעת בסעיף 42 לתצהירה, ודבריה בענין זה לא נסתרו. סכום זה, כשהוא משוערך בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הטיפול האחרון, 14.7.04, ועד היום עומד על סך של 114,154 ₪. אכן בחוות דעתו העריך ד"ר בתר את עלות הטיפול המתקן בסך של 69,000 ₪ בלבד, יחד עם זאת אישר ד"ר בתר בעדותו בפני, כי טווח המחירים הינו נרחב ביותר (עמ' 23 לפרוטוקול, שורה 8). מנגד לחוות דעתו של ד"ר בתר עומדות בעניין זה האסמכתאות שצורפו לתצהיר התובעת, המאשרות את הסכום ששילמה עבור הטיפול המתקן. סבירותו של סכום זה עולה מדבריו של ד"ר בתר, כי טווח המחירים הינו נרחב ביותר. לפיכך דין טענת התובעת, כי היא זכאית להשבת מלוא הסכום ששילמה עבור הטיפול המתקן, להתקבל. כאב וסבל: הוכח מעבר לכל ספק, כי התובעת אכן סבלה מכאבי שיניים קשים במהלך הטיפול המתקן. ד"ר בתר גם תמך בטענה זו בדבריו, כי קיימת תופעה של כאבים במשך מספר ימים לאחר טיפולים מהסוג אותם עברה התובעת (עמ' 29 לפרוטוקול, שורות 1-8). לפיכך ברור, כי התובעת זכאית לפיצוי בגין כאב וסבל, למרות שבהתאם לקביעתו של ד"ר בתר, אותה אני מקבל, לא נותרה לתובעת נכות צמיתה כלשהי. זאת בהתחשב בעובדה שמדובר בסבל שנמשך כמה שנים, שבמהלכן עברה התובעת טיפולי שיניים. בנסיבות העניין זכאית התובעת לפיצוי בגין ראש נזק זה בסך 40,000 ₪. הפסדי שכר בעבר: לתמיכה בטענותיה בדבר הפסד ימי עבודה עקב טיפולי השיניים שעברה צירפה התובעת מסמך הנושא את הכותרת "תעודת עובד ציבור", והחתום על ידי מר יגאל נדב, מנהל משאבי אנוש בעיריית רחובות, שם עבדה התובעת. במסמך מפורטים ימי היעדרותה של התובעת מעבודתה בעטיים של הטיפולים. בסעיף 23 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, נאמר: "בית המשפט רשאי, אם אין הוא רואה חשש לעיוות הדין, לקבל כראיה תעודה על דבר שנרשם במסמך רשמי; התעודה תהא חתומה בידי עובד הציבור שעשה את הרישום או את המעשה או קיבל את הידיעה שנרשמה, ואם אין הוא עוד באותו שירות - בידי האחראי על היחידה שבה עבד". בסעף 28 לפקודת הראיות נאמר: "לענין סימן זה, 'עובד הציבור' - (1) עובד המדינה, לרבות שופט, דיין בבית דין דתי, חבר הממשלה ומבקר המדינה; (2) עובד ההסתדרות הציונית העולמית והסוכנות היהודית לארץ-ישראל; (3) עובד או נושא תפקיד של גוף ציבורי אחר שקבע שר המשפטים באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת". עיון בהוראות סעיף 28 הנ"ל מלמד, כי מר נדב אינו עונה לאף אחת מן ההגדרות החלופיות המופיעות בסעיף 28, וממילא אינו יכול להיות מוגדר כ"עובד צבור". האמור במסמך אינו בגדר "תעודה על דבר שנרשם במסמך רשמי" כלשהו, ואף לא נטען כך באותו מסמך. באותו מסמך כלל לא מצוין על מה מבוסס האמור בו. התובעת ציינה במפורש, כי מר נדב ערך וכתב את המסמך לבקשתה של התובעת (עמ' 44 לפרוטקול, שורות 9-10). מטעמים אלו לא ניתן לקבל את המסמך כתעודת עובד ציבור. מסמך זה, החתום על ידי מר יגאל נדב, גם לא יכול להיחשב כרשומה מוסדית. בסעיף 35 לפקודת הראיות מוגדר המונח "רשומה מוסדית", כדלהלן: "מסמך, לרבות פלט, אשר נערך על ידי מוסד במהלך פעילותו הרגילה של המוסד". נוכח דבריה של התובעת, כי המסמך נערך לבקשתה, ומשברור, כי אין זה מסמך שנערך במהלך ניהולה הרגיל של העירייה בסמוך למועד ההעדרויות מן העבודה, אין מסמך זה נחשב לרשומה מוסדית. משהתברר, כי המסמך איננו בגדר תעודת עובד ציבור, ואף איננו רשומה מוסדית, אין לקבל את האמור במסמך זה. מדוחו"ת הנוכחות שהציגה התובעת לא ניתן ללמוד אילו העדרויות נובעות מהטיפולים אותם עברה התובעת, ובודאי שלא ניתן לדעת אם מדובר בהעדרות בשל טיפול בלסת העליונה או בשל טיפול בלסת התחתונה, שבנוגע אליה לא נמצאה אחריות כלשהי מצד מי מן הנתבעות. יתירה מכך, התובעת הודתה, כי רוב הטיפולים אצל פרופ' שטבהולץ נערכו בימי שישי (עמ' 5 לפרוטוקול, שורות 10-11), ימים בהם התובעת איננה עובדת. התובעת לא הציגה אישורי מחלה כלשהם בנוגע לימים בהם נעדרה מן העבודה בגין הטיפולים. מכל האמור לעיל עולה, כי התובעת לא הוכיחה נזקיה בגין ראש נזק זה, ואין היא זכאית לפיצוי בגין הפסד ימי עבודה. עזרת צד ג': התובעת לא הציגה ראיה כלשהי לתמיכה בטענתה, כי הוציאה הוצאות כלשהן עבור עזרה בעבודות משק הבית, ולכן טענה זו לא הוכחה, ואין היא זכאית לפיצוי כלשהו בשל כך. לעניין הפיצוי הנתבע בגין העזרה שקיבלה התובעת מבנותיה, דין הטענה להידחות. לא הוכח, כי היתה זו עזרה מעבר למקובל בין בני משפחה בנסיבות העניין, וכן לא הוכח, כי נגרם נזק כלשהו או הוצאה הוצאה כלשהי בעטיה של עזרה זו. לפיכך, אין התובעת זכאית לפיצוי כלשהו בגין ראש נזק זה. הוצאות רפואיות בעתיד: התובעת איננה זכאית לפיצוי כלשהו בגין ראש נזק זה. אמנם ד"ר בתר קבע, כי התובעת תהיה זקוקה להמשך טיפול ומעקב תחזוקה של רופא שיניים, אך זאת ככל אדם אחר שעבר טיפול שיקומי בשיניו. הצורך בטיפול שיקומי היה קיים כבר מלכתחילה בטרם החל הטיפול אצל נתבעת 1, ואינו נובע מהתרשלותה של נתבעת 1. כך גם קבע ד"ר בתר בתשובותיו לשאלות ההבהרה, שנשלחו אליו על ידי ב"כ התובעת. הוצאות נסיעות: המדובר בנזק מיוחד הטעון הוכחה. להוכחת הוצאותיה בגין נסיעות לטיפולי השיניים צירפה התובעת כרטיסי נסיעה בסך כולל של 1,908 ₪. מעבר לסכום זה לא הוכחו הוצאות נוספות. לפיכך, זכאית התובעת לפיצוי בגין ראש נזק זה בסך של 1,908 ₪ בלבד בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק. סכום זה, כשהוא משוערך ממועד הגשת התביעה עד היום עומד ע"ס 2,467 ₪. הנתבעת 2: מעבר להכחשה כללית בכתב ההגנה, לא מצאתי טענה של ממש בפיה של נתבעת 2 להעדר אחריות מצידה למעשיה ו/או מחדליה של נתבעת 1. גם בכתב סיכום טענות הנתבעות אין כל טענה בעניין זה. לפיכך, ככל שהתביעה מתקבלת נגד נתבעת 1, יש לקבלה גם נגד נתבעת 2, ולחייבן ביחד ולחוד בתשלום סכום הפיצוי המגיע לתובעת. סיכום: הנתבעות, ביחד ולחוד, תשלמנה לתובעת סך של 156,621 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. כמו כן, תשאנה הנתבעות, ביחד ולחוד, בהוצאות התובעת וכן בשכר טרחת עורך דינה בסך 12,000 ₪ בצירוף מע"מ ובתוספת הפרשי וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. מרפאת שינייםשיניים