רשלנות רפואית בניתוח הרמת חזה - זיהום

להלן פסק דין בנושא תביעת רשלנות רפואית בניתוח הרמת חזה - זיהום: 1. בפני כתב תביעה שהוגש על ידי התובעת כנגד ד"ר פלמן (להלן: "ד"ר פלמן") וכנגד כירורגיה אסתטיקה ולייזר בע"מ (להלן: "הקליניקה") וכן הודעות צד שלישי אשר הוגשו הן על ידי הקליניקה כנגד ד"ר פלמן, והן על ידי ד"ר פלמן כנגד הקליניקה. 2. התובעת ילידת 31/1/69 גרושה ואֵם לשתי בנות קטינות, עלתה לישראלי מקזחסטן בשנת 1991. בשנת 1997 נסעה התובעת ללטביה ועברה שם ניתוח להגדלת חזה. הניתוח בוצע בשיטה של שאיבת שומן מירכיה והזרקתם לשדיה. כתוצאה מהניתוח האמור, נשארו בירכיה של התובעת שקעים, וביום 30/9/99 פנתה התובעת לקליניקה על מנת לתקן את אותם שקעים. התובעת התקבלה לשיחה על ידי ד"ר בנט - אשר בדיעבד הסתבר שהוא אורולוג ולא פלסטיקאי - והוא הציע לתובעת לבצע בנוסף לניתוח תיקון השקעים בירכיים, גם ניתוח להגדלת והרמת שדיה, באמצעות השתלת תותבות, וזאת בשל כשלון הניתוח להגדלת שדיה שנעשה בלטביה (השומן שהוזרק הפך להיות גושי, ומראה השדיים היה נפול). התובעת שילמה את עלות הניתוחים לקליניקה, וביום 24/10/99 התייצבה לביצוע הניתוחים, ומה רבה היתה הפתעתה כאשר בהיותה לבושה כבר בבגדי הניתוח, התברר לה שהמנתח הוא ד"ר פלמן ולא ד"ר בנט כפי שסברה. ד"ר פלמן הסביר לתובעת שהוא אינו עומד לבצע את ניתוח תיקון השקעים בירכיה, וגם הניתוח להגדלת והרמת שדיה יהיה שונה מאופן הניתוח שהוסבר לה על ידי ד"ר בנט. התובעת טוענת כי חתמה על טופסי ההסכמה לניתוח מבלי שתוכנם הוסבר לה, והוכנסה לניתוח. בדיעבד מסתבר כי תוך כדי הניתוח פקע אחד מגושי השומן שהוזרקו לתובעת בלטביה, ותוכנו - נוזל גבינתי - נשפך לתוך שדה הניתוח. לאחר הניתוח התפתח בשד זה זיהום, חלק מהפטמה והעטרה עברוּ נמק, וצלקת הניתוח נפערה. כתוצאה מכך הגליד הפצע הניתוחי בצורה מכוערת, ונותרה צלקת רחבה ומכוערת על שדה השמאלי של התובעת. כמו כן, מעיון בצילומי שדיה של התובעת עולה כי הפטמות אינן בגובה זהה. מומחה בתחום הכירורגיה הפלסטית מטעם התובעת - פרופ' שפיר - קובע כי לתובעת נותרו 20% נכות, וכן הוא קובע כי בגין הניתוח שבוצע, יקשה לגלות בעתיד קיומו של תהליך סרטני בשד, אם חלילה יהיה כזה. מומחה בתחום הפסיכיאטריה מטעם התובעת - ד"ר גונן - קובע כי לתובעת נותרו 25% נכות פסיכיאטרית בשל תוצאות הניתוח, והמראה המכוער של השדיים. התובעת טוענת כי הנתבעים התרשלו כלפיה, וכן ביצעו כלפיה עוולת תקיפה. עוד טוענת התובעת כי ד"ר פלמן פגע באוטונומיה שלה להחליט ולהפעיל שיקול דעת באשר לעצם רצונה בביצוע הניתוח כפי שבוצע על ידו בפועל. התובעת עותרת לפיצוי בגין עזרת הזולת בעבר ובעתיד, נסיעות, טיפולים תרופתיים ותרופות, אובדן השתכרות או אובדן כושר השתכרות לעתיד, כאב וסבל ואובדן הנאות חיים, וכן היא תובעת פיצוי עבור ניתוח מתקן בעתיד לרבות טיפולים רפואיים ותרופות. ד"ר פלמן מכחיש את כל המיוחס לו כמו גם הקליניקה אשר טוענת כי אם התרשל מאן דהוא כלפי התובעת, היה זה ד"ר פלמן אשר ניתח את התובעת באחריותו הבלעדית, ואם ניזוקה התובעת בגין רשלנות ד"ר פלמן, עליו לשאת בפיצוייה. 3. השאלות שבמחלוקת כדלקמן: א. האם חתימתה של התובעת על טופסי ההסכמה מהווה "הסכמה מדעת?" ואם לאו - האם התנהגות הנתבעים מהווה תקיפה ו/או פגיעה באוטונומיה? ב. האם התרשלו מי מהנתבעים כלפי התובעת? ג. האם קיים נזק ראייתי? 3.1 הסכמה מדעת עקרון ההסכמה מדעת מופיע בסעיף 13 לחוק זכויות החולה, התשנ"ו - 1996 (להלן: "חוק זכויות החולה") אשר קובע: "(א) ... (ב) לשם קבלת הסכמה מדעת, ימסור המטפל למטופל מידע רפואי הדרוש לו, באורח סביר, כדי לאפשר לוֹ להחליט אם להסכים לטיפול המוצע; לענין זה, "מידע רפואי", לרבות - (1) האבחנה (הדיאגנוזה) והסכות (הפרוגנוזה) של מצבו הרפואי של המטופל; (2) תיאור המהות, ההליך, המטרה, התועלת הצפוייה והסיכונים של הטיפול המוצע; (3) הסיכונים הכרוכים בטיפול המוצע, לרבות תופעות לוואי, כאב ואי נוחות,...". מהאמור עולה כי על מנת שהסכמתו של מטופל לטיפול תהיה "מדעת" יש לתת לוֹ את מלוא המידע הרפואי הרלוונטי הכללי, והספציפי למצבו הוא. בשנים האחרונות עשו בתי המשפט הבחנה בין טיפולים רפואיים הכרחיים הניתנים לחולים, לבין ניתוחים אלקטיביים - כאלה שאין כל דחיפות בביצועם, או כאלה שהינם פרי רצונו של המנותח הפוטנציאלי, כמו ניתוחים קוסמטיים. בתי המשפט קבעו כי ככל שיורדת רמת חיוניותו של הטיפול המוצע, כך עולה חובתו של הרופא ליתן הסבר ומידע מפורטים יותר, והכל על מנת שבידי המנותח הפוטנציאלי תהיה כל האינפורמציה הנדרשת לוֹ על מנת שיחליט האם הוא מעונין בטיפול המוצע בהתחשב בסיכוניו האפשריים, אם לאו. בעניין אשר בפני העידה התובעת כי הגיעה לקליניקה בעקבות מודעה בעיתון (עמ' 28 שורה 15) לצורך ביצוע ניתוח "מיני שאיבת שומן לתיקון השקעים בירכיים" (שם, שורה 14). עם בואה לקליניקה, הופגשה התובעת עם ד"ר בנט. הפגישה נמשכה לדבריה כרבע שעה או עשרים דקות (שם, שורה 12) ובמהלכה הבהיר ד"ר בנט כי ניתן לבצע את התיקון המתבקש בירכיים, ולאחר שביקש לראות את חזה, אף המליץ לה על ניתוח חזה כדי לשפר את מראהו באמצעות השתלת סיליקון (שם, שורה 19). מתצהירה של התובעת וכן מעדותה עולה כי היא לא שאלה שאלות, למעט שאלות בהתייחס למראה החזה לאחר הניתוח, ונראה כי ד"ר בנט אף לא נידב מיוזמתוֹ כל מידע. לדברי התובעת "ד"ר בנט דיבר בבטחון כזה שלא היה לי בראש שאלה שיכול להיות סיבוך" (עמ' 29 שורות 17-16), ומהאמור עולה כי התובעת לא קיבלה מידע כלשהו מד"ר בנט לגבי סיכוייהם וסיכוניהם של הניתוחים המוצעים. במאמר מוסגר יצוין כי המנתח או הקליניקה לא הביאו את ד"ר בנט למתן עדות, והמסקנה היא כי לוּ היה מובא לעדות, היתה משמשת עדותו לחובת הנתבעים (ראה ספרו של המלומד י. קדמי "על הראיות" חלק שלישי, עמ' 1397). ביום הניתוח, זמן קצר מאוד לפני הניתוח, כאשר התובעת כבר הוכנה לניתוח והולבשה בבגדי הניתוח, היא פגשה לראשונה את המנתח ד"ר פלמן, והופתעה מאוד לשמוע שהוא זה שינתח אותה ולא ד"ר בנט עימו נפגשה (ואשר עד לאותו רגע לא ידעה עדיין כי ד"ר בנט הינו אורולוג ולא פלסטיקאי). התובעת העידה כי ד"ר פלמן הודיע לה ש"אני המנתח שלך" (עמ' 31 שורה 20) "ואז הוא הסתכל איזה ניתוח אני צריכה לעבור, הוא אמר לי שהוא לא יעשה לי בו זמנית את שני הניתוחים של שאיבת שומן והגדלת חזה. הוא אמר לי שהוא יעשה לי רק הרמת והגדלת חזה. הוא לא שאל אותי איזה משני הניתוחים אני מעדיפה לעשות..." (עמ' 31 שורה 23 ואילך עד עמ' 32 שורה 1), וכאשר ניסתה לומר לו כי קיבלה ייעוץ שונה - מד"ר בנט, ענה לה המנתח "גברת אין לי זמן, תחליטי עכשיו אחרת אני הולך, יש לי עוד פציינטים" (עמ' 32, שורה 3). השיחה בין ד"ר פלמן לתובעת התנהלה בשפה הרוסית (שם, שורה 17), ואחרי שהמנתח סימן את מקום החיתוך "הבנתי שגודל החתכים יהיה אחר. הבנתי שגודל החתכים יהיה גדול יותר ממה שאמר לי ד"ר בנט" (שם, שורה 19) "ברגע זה הבנתי שקיבלתי יעוץ חדש, רופא חדש, ניתוח חדש" (שם, שורות 16-15) כלומר, מדובר בהבנה סובייקטיבית ומוגבלת של התובעת, ולא בהסבר שניתן לה על ידי ד"ר פלמן. לדברי התובעת, לאחר שהמנתח סיים לסמן את מקום החיתוך, הוא יצא מהחדר, ואז נכנס לחדר הרופא המרדים אשר לא טרח להציג עצמו - בניגוד לסעיף 6 לחוק זכויות החולה - הוא שאל את התובעת מספר שאלות הנוגעות להרדמה "והוא אמר לי בואי תחתמי לי על הטפסים השגרתיים מה שכל פציינטית חותמת, לא קראתי מה כתוב שם, הבנתי שזה קשור לשאלות שלוֹ, היו שני טפסים, ראיתי שהיו שלוש חתימות שלי" (עמ' 33 שורות 6-4) והיא הבהירה כי "לא קראתי אף מילה ממה שכתוב על הטפסים, אני בקושי קוראת עברית" (שם, שורה 8). התובעת חזרה והבהירה כי מי שהחתים אותה היה המרדים ולא ד"ר פלמן (שם, שורות 12-11) וזאת בניגוד גמור ומוחלט לגירסתו של ד"ר פלמן אשר טען בחקירתו ביום 7/11/02 כי "אמרתי לה מספר פעמים בשפה הרוסית שעלול להיות לה נמק, צלקת ו/או צלקת היפרטרופית וקלואידית ומוגלה" (שם, עמ' 3 שורות 5-4) וכן "אני הסברתי לה הכל מה שיש" (שם, שורה 6) אלא ש"היא שאלה איזה צלקות יהיו לי" (שם) דבר התומך בגרסת התובעת ובהתרשמות בית המשפט שהתובעת לא שאלה כל שאלה למעט שאלות הנוגעות לתוצאות הניתוח, ומראה חזה לאחר הניתוח. בהמשך נסוג ד"ר פלמן מהצהרתו החד משמעית, וטען כי "אמרתי צלקת גסה. לא זוכר אם השתמשתי במילים היפרטרופית או קלואידית" (שם, שורה 15) ולבסוף נאלץ להודות כי "לא הסברתי לה שעלולה להיות לה צלקת שתגרום לבעיות כל החיים. לא הזכרתי את מילים היפרטרופי וקלואידי כי הפציינטית לא מבינה את זה" (שם , שורה 17-16). לא זו אף זו, ד"ר פלמן העיד כי צפה שיתגלו בעיות במהלך הניתוח (ראה עמ' 1 שורה 11 עד עמ' 2 שורה 1, וכן עמ' 2 שורות 15-14) אולם משיקוליו הוא, הוא נמנע מלהזהיר את התובעת או לפרט באוזניה את הסיכונים והסיבוכים הצפויים, ומדברי התובעת ניתן לקבוע כי יחסו של ד"ר פלמן כלפיה היה יחס של זלזול והתנשאות. מכל האמור, ומהתרשמותי מד"ר פלמן - התרשמות שאיננה מחמיאה לוֹ - הגעתי למסקנה שאף אחד מאנשי הקליניקה ואף לא ד"ר פלמן בעצמו, לא מסרו לתובעת מידע כלשהו באשר לסיכונים הגלומים בניתוח אותו חפצה לבצע, למרות שכל המומחים הסכימו שהתובעת נחשפה לסיכון גדול יותר בשל נזקי הטיפול שעברה בעבר בלטביה. לא זו אף זו, האמנתי לתובעת שלא קראה את טפסי ההסכמה בטרם חתימתה עליהם, ועובדה היא שד"ר פלמן הודה כי "דברתי עם התובעת בשפה הרוסית" (עמ' 39 שורה 13) והסביר זאת בכך ש"כי היא הבינה רוסית יותר טוב מעברית" (שם, שורות 17-16) וכן העיד כי "ידעתי שהיא לא מבינה טוב עברית, וגם לקרוא אולי לא" (שם, שורות 20-19) וכאמור המסקנה היא שהתובעת חתמה על הטפסים שהוגשו לה על ידי הרופא המרדים ולא על ידי ד"ר פלמן, בלא שתדע מה כתוב בהם, ובלא שקיבלה הסבר כלשהו, ולוּ מינימלי, באשר לסיכונים העומדים בפניה בעת ביצוע הניתוח. 3.2 תקיפה/פגיעה באוטונומיה לעניות דעתי, התנהגות הנתבעים בהחלט מגיעה לכדי תקיפה ופגיעה באוטונומיה, ואבאר: כזכור מדובר בניתוח אלקטיבי, ניתוח קוסמטי שביקשה התובעת לבצע. במהלך המשפט הוכח ללא כל צל של ספק כי מדובר בתובעת אשר מתייחסת לשלמות גופה ומראיה בצורה אובססיבית, והיתה מוכנה לעבור ניתוחים הכרוכים בסבל ובכאב על מנת לשפר את מראיה. משך הזמן שהוקדש לתובעת על ידי הגורמים הרפואיים בקליניקה היה אפסי, ונראה כי עיקר השכנוע של הקליניקה ורופאיה היה בדרך של הפניית המטופלות הפוטנציאליות לפקידות העובדות במקום, ואשר עברו אף הן ניתוחים קוסמטיים, על מנת שאלה יחשפו את גופן בפני המטופלות הפוטנציאליות, בניסיון לשכנען בכדאיות הניתוח, ובהצלחתוֹ המובטחת. ב"כ הקליניקה הזדעזע קשות מאופן התבטאותו של ב"כ התובעת בסיכומיו בהתייחס להתנהגות זו של עובדות הקליניקה, ואכן, מדובר בהתבטאות מוגזמת קמעא, אולם למיצער - נכונה, וזה המקום לציין כי אף אני - כשופטת ותיקה ומקצועית - נדהמתי לשמוע את עדות העדה מטעם הקליניקה, הגב' זיווה חכם, אשר נאמנותה למקום עבודתה אינה יודעת גבולות, ולדבריה "בוודאי שזה דבר מקובל שד"ר בנט מפנה פציינטיות פוטנציאליות אלי על מנת שאראה להן את תוצאותיו המוצלחות של הניתוח הפרטי שלי" (עמ' 48, שורות 18-17) וכן "כל מנותחת פוטנציאלית שרוצה לראות את הצלקת מקרוב, אני מתפשטת ומראה לה, הוא הדין לגבי ריקי" (שם, שורות 23-22), אכן, עדות מדהימה! וממנה עולה כי הקליניקה והמנתח סבורים שטוב מראה עיניים משיחת הסבר, שכן מראה עיניה של המטופלת הפוטנציאלית "חוסך" הסברים לגבי הניתוח המתוכנן וסיכוניו, ולא היא כמובן. מדברי התובעת עולה כי לא קיבלה כל הסבר באשר לסיכון הכרוך בניתוח אותו עמדה לבצע, במצבה היא (לאחר הטיפול הכושל בלטביה), ואין כל ספק שחובה היתה על הקליניקה והרופא להבהיר לה הבהר היטב הן את הסיכון הצפוי במהלך הניתוח, והן את הסיכון לאחריו - הקושי באבחון סרטן שד, דברים שלא רק שלא הובהרו, אלא לא עלו כלל בשיחתה הקצרה של התובעת עם ד"ר בנט או עם ד"ר פלמן. זו אף זו, בדיעבד הסתבר כאמור כי הרופא הראשון עמו התייעצה התובעת - ד"ר בנט - הינו רופא אורולוג ולא פלסטיקאי, ולא ברור מהם כישוריו בתחום הרפואה הפלסטית, אם בכלל, שכן הנתבעים לא טרחו להביאוֹ לעדות, על מנת שניתן יהיה לקבוע האם הוא מוסמך ליתן ייעוץ בתחום הפלסטי אם לאו. אומנם התובעת הודתה כי לא שאלה את ד"ר בנט מהם כישוריו, ולדבריה "אם אני באה לייעוץ, יושב מולי רופא, והוא בודק, אז ברור שהוא יהיה המנתח" (עמ' 29 שורה 1), ואכן, ההגיון אומר שאם אדם מתאם פגישה לצורך קבלת ייעוץ בתחום הפלסטי, הרי שהיועץ שיושב מולו יהיה מומחה בתחום שהתבקש. אינני מצפה שקליניקה המכבדת את עצמה תנהג אחרת, והנני מקבלת בהחלט את דברי התובעת שלא עלה על דעתה לשאול מהם כישוריו של ד"ר בנט, כאשר מטרת הגעתה לקליניקה היתה ידועה, (כזכור, היא הגיעה לאחר תיאום טלפוני) ומכאן ברור היה - או שצריך היה להיות ברור - שיש להפגישה עם פלסטיקאי ולא עם אורולוג. ד"ר גולן - פלסטיקאי שנתן חוות דעת עבור הנתבעים, הודה בהגינותו כי "בוודאי שהייתי מעדיף שגם הייעוץ לפני הניתוח יינתן על ידי כירורג פלסטי ולא למשל אורולוג, בפועל הייעוץ ניתן על ידי רופאים שונים וכן מזכירות, אחיות וכו'" (עמ' 21 שורות 16-15). התובעת תיארה בעדותה את הפתעתה הרבה ומבוכתה הקשה כשגילתה שהמנתח הוא ד"ר פלמן ולא ד"ר בנט, וכן תיארה את קוצר רוחו והחלטותיו החפוזות של ד"ר פלמן בנוגע לסוג הניתוח שיבוצע. ד"ר פלמן לא ידע מהו הניתוח הצפוי שהוא עומד לבצע, אלא לאחר כניסתו לחדר בו המתינה התובעת בבגדי ניתוח. ד"ר פלמן הודה כי פגש בתובעת לראשונה ביום הניתוח (עמ' 41 שורה 14) וכן הודה כי "בוודאי ששאלתי אותה למה באת היום..." (שם, שורה 21) וזאת, יש לזכור, דקות לפני ביצוע הניתוח, ולדבריו "כשהיא נכנסה אלי שאלתי "מה הבעיה". אני עושה את הניתוח לפני ההחלטה שלי" (עמ' 42 שורות 2-1), ואכן, נאמן לשיטתו, ד"ר פלמן אינו דוגל כנראה במתן הסברים "מיותרים", גורם הזמן הינו גורם חשוב ביותר ועל כן הוא זה שמחליט איזה ניתוח יעבור המטופל, גם אם מדובר בניתוח שכלל לא התבקש, או שהוא שונה מהניתוח עליו הוסכם עם ד"ר בנט, "לא דיברתי עם ד"ר בנט לפני הניתוח. אני לא ראיתי מסמך בכתב לגבי הסיכום של ד"ר בנט עם התובעת" (עמ' 41 שורות 20-19) ואם המטופל מתווכח, הוא מבהיר לו ש"אין לי זמן, תחליטי עכשיו אחרת אני הולך, יש לי עוד פציינטים" (דברי התובעת בעמ' 32 שורה 3), ואם מדובר במטופל חסר בטחון עצמי, או אולי אפילו חלש אופי, הוא לא יתווכח כמובן עם הרופא המכובד והעסוק, ויעשה כדברו, גם אם לא ממש ברור לו מהי הפרוצדורה הניתוחית שעומד הרופא לבצע בגופו, ומהם הסיכונים הצפויים לוֹ ספציפית מביצוע הפרוצדורה האמורה. מהאמור עולה כי אין - ולא יכול להיות ספק, שהתנהגותם של הנתבעים כלפי התובעת מהווה תקיפה ופגיעה חמורה באוטונומיה שלה להחליט האם היא מעונינת בניתוח שהינו לכאורה שגרתי, אולם במצבה המיוחד - הינו מסוכן במיוחד, ויש לשקול היטב האם נכון לבצעו, אם לאו. 3.3 רשלנות לשם קביעת אחריות בעוולת הרשלנות, צריך להוכיח קיומם של שלושה יסודות: א. קיומה של חובת זהירות החלה על מזיק כלפי ניזוק, הן במישור חובת הזהירות המושגית, והן במישור חובת הזהירות הקונקרטית. ב. בחינת השאלה האם הפר המזיק את החובה המוטלת עליו. ג. הוכחת הנזק. (ראה ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד ל"ז (1) 113). 3.3.1 חובת זהירות מושגית השאלה היא האם קיימת חובת זהירות בין סוג מסויים של מזיקים לבין סוג מסויים של ניזוקים. בעניננו, קבע בית המשפט העליון בפסיקה עניפה כי קיימת חובת זהירות מושגית של רופא ומוסד רפואי כלפי חולה המצוי בטיפולו (ראה ע"א 552/66 לויטל נ' קופת חולים ההסתדרות הכללית, פ"ד כ"ב (2) 480; ע"א 744/76 שרתיאל נ' קפלר, פ"ד ל"ב (1) 113; ע"א 705/78 רמון נ' מאוטנר, פ"ד ל"ד (1) 550; ע"א 4025/91 צבי נ' ד"ר קרול, פ"ד נ' (3) 787). 3.3.2 חובת זהירות קונקרטית במישור זה נבחנת השאלה "האם בין המזיק הספציפי לבין הניזוק הספציפי, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, קיימת חובת זהירות קונקרטית בגין הנזק הספציפי שהתרחש" (ראה פרשת ועקנין, בעמוד 125), ולעניננו, האם קיימת חובת זהירות קונקרטית בין ד"ר פלמן לבין התובעת, וכן בין הקליניקה לבין התובעת. שאלה זו, כמו קודמתה נבחנת על פי מבחן הצפיות - האם האדם הסביר יכול היה לצפות את התרחשות הנזק בנסיבותיו הספציפיות, ואם התשובה לשאלה זו הינה חיובית - נשאלת השאלה האם אדם סביר צריך היה לצפות את התרחשותו של אותו הנזק, כעניין שבמדיניות, שכן, לא כל אימת שניתן לצפות נזק פיסי, צריך לצפותו באופן נורמטיבי (ראה דברי כב' השופט ברק בע"א 145/80, שם, בעמ' 126). 3.3.3 יחסי ד"ר פלמן והתובעת ברמה העקרונית נכון לקבוע כי רופא יכול וצריך לצפות התרחשות של נזק כתוצאה מטיפול רפואי, שכן הוא זה אשר אמון על ביצוע הטיפול, והוא מודע לסיכוניו, ובעניין זה נקבע כי גם אם מדובר בהתרחשות נזק נדיר שיש קושי לצפותו עקב נדירותו, קיימת חובת זהירות קונקרטית בין המטפל והמטופל (ראה ע"א 612/78 פאר נ' קופר, פ"ד ל"ה (1) 720, וכן דנ"א 7794/98 רביד משה ואח' נ' דניס קליפורד ואח'). בעניין אשר בפני, היה ד"ר פלמן מודע לביצוע הניתוח הקודם שעשתה התובעת בלטביה (ראה עמ' 1 שורה 6) ולדבריו "בוודאי צפיתי שעלול להיגרם סיבוך בניתוח הנוכחי בגין הניתוח הקודם. קודם כל צפיתי שיכול להיות שהגושים שהיו בשני השדיים של הגברת זה תוצאה של הטיפול שהיא עברה בלטביה וזה יכול להיות סימנים מוגלתיים נקרוטים (נמק של הרקמות) או אפילו גם יותר גרוע, שיהיו בנקודות האלה התאים הסרטניים" (עמ' 1 שורה 11 ואילך עד עמ' 2 שורה 1). ד"ר פלמן המשיך כי "יכול להיות סיבוך. לפני הניתוח חשבתי שיהיה שם דלקת בנקודות שתמיד יכול להיות..." (עמ' 2 שורות 15-14) והבהיר באופן חד משמעי כי "לא נכון שלא צפיתי סיבוך" (שם, שורה 18), ואין ספק כי ביחסים שבין ד"ר פלמן והתובעת קיימת חובת זהירות קונקרטית, וכי לא רק שד"ר פלמן יכול היה לצפות התרחשות נזק, אלא שמדבריו הברורים עולה שהוא צפה אותו בפועל. 3.3.4 יחסי הקליניקה והתובעת התובעת פנתה לקליניקה שהינה מוסד רפואי, על מנת לבצע טיפול ניתוחי קוסמטי. הפניה של התובעת לקליניקה היתה על סמך מודעת פרסומת בעיתון. התובעת לא עשתה כל בירור באשר לזהות הרופא או הרופאים אשר יטפלו בה, והיא סמכה על הקליניקה שתפנה אותה לרופא מיומן אשר יתן לה את הייעוץ הרפואי והטיפול הרפואי הטובים ביותר. כאמור, הקליניקה הינה מוסד פרטי הנותן שירותים רפואיים, וככזה הוא יכול וצריך לצפות את הנזקים האפשריים כתוצאה ממתן שירותים רפואיים על ידי רופאים המומלצים על ידו. מכאן, המסקנה היא, שקיימת חובת זהירות קונקרטית בין הקליניקה לבין התובעת. 3.3.5 האם הופרה חובת הזהירות הקונקרטית של ד"ר פלמן כלפי התובעת? לעניות דעתי החובה הופרה, ואבאר: ראש וראשונה, חובה על הרופא אשר עומד לבצע ניתוח בחולה, ללמוד מראש את פרטיו של המנותח הפוטנציאלי, ולהכיר את עברוֹ הרפואי - שמא יש בו אינפורמציה כלשהי שיש בה כדי לשנות את ההחלטה לגבי עצם ביצוע הניתוח, או לגבי אופן ביצועו. ד"ר פלמן הודה שראה את התובעת בפעם הראשונה "ביום הניתוח" (עמ' 41 שורה 14) ולמעשה מדובר כנראה בדקות לפני הניתוח, ועל כן לא ידע ולא יכול היה לדעת דבר וחצי דבר על עברה הרפואי של התובעת. לא זו, אף זו, משלא הכיר או ראה את התובעת לפני הניתוח, לא היה לו זמן לתכנן את מהלכו, במיוחד בהתחשב במצבה המיוחד של התובעת ואפשרויות הסיבוך בשל הניתוח שעברה בלטביה. לדברי התובע הוא ידע שמדובר באישה שעברה הזרקת שומן בלטביה, וזאת משיחתוֹ עם ד"ר רוזן ממכון סאן. ד"ר פלמן לא הבהיר באילו נסיבות שוחח עם ד"ר רוזן על מצבה הרפואי של התובעת, ולדבריו "ד"ר רוזן התקשר אלי והסביר לי את המקרה של מרינה" (עמ' 42 שורה 22) ובמענה לשאלות בית המשפט ענה כי "ד"ר רוזן אמר לי שאמורה להגיע לקליניקה התובעת, והסיפור שלה הוא כזה וכזה" (עמ' 44 שורה 19). בהמשך הסתבר כי התובעת כלל לא ידעה על שיחתו של ד"ר פלמן עם ד"ר רוזן. לדבריה "לא יכול להיות שד"ר פלמן ידע על בואי מד"ר רוזן. אני באתי על פי הפרסום בעיתון" (עמ' 45 שורה 13) "והתעלומה" נפתרה בעדותה של הגב' חכם אשר טענה כי "אני יצרתי את הקשר בין ד"ר פלמן לד"ר רוזן... נתתי לד"ר פלמן את השם של התובעת, וד"ר פלמן יצר קשר טלפוני עם ד"ר רוזן, או אחד מהם יצר קשר עם השני" (עמ' 46 שורות 15-11), אלא שהדברים אינם עולים בקנה אחד עם עדותו של ד"ר פלמן, ומכל מקום, לא יתכן שעברו הרפואי של מנותח פוטנציאלי יוודע לרופא המנתח על דרך המקרה וברמת שיחה "רכילותית" עם רופא אחר אשר מכיר את אותו מנותח, וכבר מהתנהגותו של ד"ר פלמן עובר לניתוח, אי הכרתוֹ את פרטי התובעת, אי ידיעתו את פרטי הניתוח המיועד אותו חפצה לעבור ועליו סוכם עם ד"ר בנט, ואי הכנתו לניתוח שאינו ניתוח שגרתי, אלא ניתוח נדיר (ראה עדותו של ד"ר שפיר מטעם הנתבעים, עמ' 10 שורות 4-1), הם הנותנים שד"ר פלמן הפר את חובת הזהירות הקונקרטית כלפי התובעת, עוד בטרם ביצע את הניתוח גופו. במהלך הניתוח פרץ חומר "גבינתי" מאחד הגושים שנוצרו כתוצאה מהזרקת השומן שביצעה התובעת בלטביה. הנני מקבלת את טענת ד"ר פלמן כי התובעת לא סבלה מדלקת או מזיהום כלשהו לפני הניתוח, שכן תוצאות בדיקת הדם שלה היו תקינות לרבות ספירת הלויקוציטים, אלא מאי? מעדויות כל המומחים עולה כי לאחר הניתוח, התפתח בשד השמאלי זיהום עוֹר, והשאלה היא האם ניתן היה למנוע אותו, ולחילופין, האם ניתן היה לטפל בו אחרת באופן שהיה ממזער את עוצמת הזיהום שהתפתח, וממילא את גודל הצלקת המכוערת שנותרה. באשר למניעת הזיהום - לאחר ששמעתי את עדותם של כל המומחים, הגעתי למסקנה שלא ניתן היה למנוע את הזיהום. פרופ' שפיר בחוות דעתוֹ גורס כי "סביר להניח שהיה שם זיהום" - בנוזל הגבינתי שפרץ מהגוש במהלך הניתוח, אולם במהלך עדותו הבהיר כי "בכל שד יש חיידק שהוא גורם להרבה בעיות בשדיים לאחר ניתוח להגדלת שדיים והכנסת תותבות. בכל ניתוח שד החיידק הזה יכול להתעורר. זה חיידק שקיים על העור. לכל אחד מאיתנו ובמקרים מסוימים הוא יכול לגרום לבעיות" (עמ' 11 שורות 23-21) והוא אף הודה בהגינותו כי "בהחלט שזיהום עור כזה קרה גם אצלי במחלקה בעבר" אם כי הוסיף ש"זה לא שכיח בניתוחים קוסמטיים" (שם) והוא הבהיר כי "הזיהום גרם לכך שהפצע נפער ונוצרה צלקת רחבה" (עמ' 12 שורה 3). בחוות דעתו טוען פרופ' שפיר כי צריך היה לקחת תרבית מאותו נוזל גבינתי שפרץ מהגוש, על מנת לדעת באיזו אנטיביוטיקה להשתמש אם יהיה זיהום. בחקירתו טען פרופ' שפיר שהוא מסיק שהנוזל שפרץ היה מזוהם משום ש"השד השני לא הזדהם" (עמ' 11 שורה 11), אלא שהוא הודה שמדובר בהשערה בלבד. ד"ר גולן (מטעם הנתבעים) סבר כי אותו חומר גבינתי "הוא שומן שהוזרק ועבר נמק ללא זיהום חיידקי..." (עמ' 22 שורה 24) ולכן הוא מסיק ש"בזמן הניתוח לא היה זיהום. הזיהום התלבש לאחר מכן" (עמ' 23 שורה 11) והוא מבהיר כי "זיהום הוא לא דבר שכיח בניתוחים כאלה. מידי פעם יש זיהום" (שם, שורה 3). המומחים מסכימים כי הזיהום היה שטחי - עורי ותת עורי, וכי אין מדובר בזיהום עמוק, שאם לא כן, היה הזיהום נדבק גם לשתלי הסיליקון והיה צריך להוציאם, ולדברי ד"ר גולן "העובדה ששתלי הסיליקון לא הזדהמו, היא הנותנת שלא היה זיהום עמוק במהלך הניתוח בפצע העורי" (עמ' 23 שורות 16-15). ד"ר גולן הודה בהגינותו כי אם הוא כמנתח לא היה מתרשם במהלך הניתוח שהחומר מזוהם, לא היה לוקח חומר לתרבית, מכל מקום, משנוכח ד"ר פלמן לדעת שהגוש פקע ופרץ ממנו אותו חומר גבינתי, הוא טרח לחטא את המקום, ואף נתן לתובעת אנטיביוטיקה, והמסקנה הינה כי ד"ר פלמן לא התרשל תוך כדי מהלך הניתוח. באשר להתנהלותו לאחר הניתוח, מעדויות התובעת עולה כי קרוב לוודאי שהוא התרשל. התובעת העידה כי כשיצאה מחדר ההתאוששות נבדקה על ידי ד"ר פלמן שאף נתן לה מירשם לאנטיביוטיקה (עמ' 33 שורה 15). עוד העידה התובעת כי "בחצי שנה לאחר הניתוח לא עבדתי, לא יצאתי. כי הייתי במעקב אצלו, פעם בשבוע, פעם בשבועיים, היה צריך להחליף לי תחבושת. פעם הייתי מגיעה למרפאה בריינס פעם למרפאה שלו, הרבה פעמים קרה שהגעתי והוא לא היה, אף אחד לא בדק אותי בתקופה הזאת" (עמ' 34 שורות 4-1). התובעת העידה בבכי כי לא הבינה במהלך תקופה זו "שיש לי בעיה רצינית בשד" שכן "כל הזמן ד"ר פלמן אמר לי לחכות עד שהמקום יבריא ויהיה שלב ב'" (שם, שורות 6-5), וכאשר "העזה" התובעת להעיר לד"ר פלמן על כי איננה מרוצה ממראה הצלקת, תגובתו היתה "אם את לא מרוצה, נפגש בבית המשפט" (שם, שורה 9). בחקירתוֹ, לא ידע ד"ר פלמן להסביר מדוע "אין לתובעת כרטיס מטופלת בקליניקה הפרטית שלי" (עמ' 38 שורה 21) ולמעשה לא זכר אם התובעת הגיעה אליו לביקורת במרפאתו הפרטית (שם, שורה 23). ד"ר פלמן העיד כי המסמכים המצויים בתיק הקליניקה הם המסמכים היחידים הקיימים, ונשאלת השאלה מדוע אין מסמכים המעידים על הטיפולים והמעקב אחר התובעת במועד שאחרי הניתוח, ומשכך, אין לדעת איזה טיפולים קיבלה התובעת, והאם טיפולים אלו היו מספיקים, או שמא ניתן היה לנקוט בדרכי טיפול אחרות אשר היו מפחיתות את התוצאה המכוערת של הניתוח. מכל האמור עולה כי חובת הזהירות הקונקרטית שחב ד"ר פלמן לתובעת הופרה הן בהתייחס למהלכיו לפני הניתוח, והן בהתייחס למהלכיו אחרי הניתוח, אם כי לא בהכרח בזמן הניתוח. 3.3.6 האם הופרה חובת הזהירות הקונקרטית של הקליניקה כלפי התובעת? כאמור, מדובר במוסד רפואי המעסיק רופאים לצורך ביצוע טיפולים רפואיים. במהלך שמיעת המשפט לא הוברר מי הם הבעלים של הקליניקה, ושיטת העבודה בה נלמדה מעדותה של הגב' זיווה חכם אשר הגדירה עצמה כ"עובדת בכירה" (עמ' 46 שורה 1). הגב' חכם העידה כי ד"ר בנט העלום, שאיש מהנתבעים לא הזמינו למתן עדות - היינו "המנהל הרפואי של בית החולים, הנתבעת 2" (עמ' 46 שורה 18), אולם לא הובהר מהו היקף תפקידו של ד"ר בנט כמנהל הרפואי של הקליניקה וכן לא הובהר תחום אחריותו, אולם מהאינפורמציה המצומצמת שנמסרה על ידי הגב' חכם עולה כי כפי הנראה מקיים ד"ר בנט פיקוח רפואי כלשהו על פעולות הרופאים בקליניקה, שכן הגב' חכם העידה כי "ד"ר בנט מעיין בתיקים של הניתוחים שהוא ניתח, כל תיק לפי המנתח (?) ..." (עמ' 47 שורה 16), ולמרות שד"ר בנט הינו המנהל הרפואי של הקליניקה, ולמרות שהוכח שהפגישה הראשונה - והיחידה - של התובעת, במהלכה שוחחה על הניתוח הספציפי - שלא הוא זה שבוצע בסופו של דבר - היתה עם ד"ר בנט, לא הובא, כאמור, ד"ר בנט למתן עדות. מהאמור הנני מסיקה שהקליניקה היא זו שקבעה את סוג הניתוח שיבוצע במנותח פוטנציאלי, והיא גם בחרה ברופא המתאים לביצוע הניתוח "אני נותנת סידור עבודה לרופא המנתח" (עמ' 50 שורה 23), מכאן, שהיא יכולה היתה וצריכה היתה לצפות את הנזק הספציפי שנגרם בפועל. עוד יובהר, כי עם כל הכבוד לד"ר בנט, הרי שכישוריו הם מן הסתם בתחום האורולוגיה בהיותו מומחה לאורולוגיה, ולא ברור מהם כישוריו, אם בכלל, בתחום הפלסטיקה בכלל, ובהתייחס למצבה המיוחד של התובעת בפרט. העובדה שהיעוץ ניתן לתובעת על ידי רופא שאינו מומחה בתחום זה, ומן הסתם אינו בקיא בסיכונים הספציפיים שבניתוח התובעת, מהווה הפרת חובת הזהירות הקונקרטית שחבה הקליניקה לתובעת. מכל האמור עולה כי הן ד"ר פלמן והן הקליניקה התרשלו כלפי התובעת. 3.3.7. נזק ראייתי מעדותו של ד"ר פלמן עולה כי הוא לא ראה "מסמך בכתב לגבי הסיכום של ד"ר בנט עם התובעת" (עמ' 41 שורה 20), וקיומו של מסמך כזה אף לא הוכח, מקום שאין ספק שהסיכום בין ד"ר בנט לבין התובעת צריך היה להיות מועלה על הכתב, ובהעדרו של המסמך, נגרם לתובעת נזק ראייתי שהינו בר פיצוי. בנוסף, היעדרם של מסמכי הטיפול והמעקב אחר התובעת לאחר הניתוח, הן בקליניקה והן במרפאתוֹ הפרטית של ד"ר פלמן מהווים אף הם נזק ראייתי שכן לוּ היו בנמצא, יתכן והיו תומכים בטענת התובעת כי הטיפול בה היה רשלני. גם העדרם של מסמכים אלו הינו נזק ראייתי, וככזה - בר פיצוי. 4. הנכות שני הצדדים צרפו חוות דעת בתחום הפסיכיאטרי ובתחום האסתטי. המומחה מטעם התובעת בתחום הפסיכיאטרי - ד"ר גונן קבע כי לתובעת נותרו 25% נכות בתחום זה, ואילו המומחה בתחום הפלסטי מטעם התובעת - פרופ' שפיר - קבע כי לתובעת נותרו 20% נכות בתחום זה. המומחה מטעם הנתבעים בתחום הפסיכיאטרי - פרופ' קוטלר - קבע כי לתובעת נותרו 15% נכות זמנית למשך שנה (ממרץ 2000 עד פברואר 2001) ולאחר מכן נותרו לה 5% נכות צמיתה בתחום זה, ואילו המומחה בתחום הפלסטי קבע כי לתובעת נותרו 7% נכות (מתוך 10%) בתחום זה. 4.1 הנכות הפסיכיאטרית ד"ר גונן - המומחה מטעם התובעת - מתאר בחוות דעתוֹ את התובעת כמי שבעבר (לפני הניתוח נשוא כתב התביעה) "תפקדה היטב כאֵם לשתי בנותיה, יצאה עם חבר, ניהלה קשרים בין אישיים תקינים, וכו'". התובעת סיימה עשר שנות לימוד בקזחסטאן, קיבלה תעודת בגרות, והמשיכה בלימודי רוקחות אותם הפסיקה מיוזמתה לאחר כשנה וחצי, עם נישואיה בגיל 19. בני הזוג עלו לישראל בהיות התובעת בת 21. בישראל עבדה התובעת בקונדיטוריה ובעלה עבד בענף ההנעלה. לדברי המומחה "חיי הנישואין תוארו אומנם כתקינים, אך עם זאת חשה הנבדקת אכזבה ותיארה את בעלה כדמות בלתי תומכת וכשלון כמפרנס". בני הזוג התגרשו בשנת 1996 לאחר כשש שנות נישואין, ותיפקודה של התובעת לאחר גירושיה היה תקין. בתחילה עבדה התובעת כזבנית בחנות נעליים, בהמשך כמטפלת ולאחרונה כעוזרת במשק בית. לאחר הניתוח נשוא כתב התביעה חלה ירידה בתפקודה של התובעת, ולדברי המומחה מטעמה "נכותה הגופנית מהווה מכה קשה להערכתה העצמית, ועצם העובדה שיש בה ליקוי, יצרה פגיעה נרציסטית עימה לא היתה יכולה להשלים ואליה אינה יכולה להסתגל". המומחה הוסיף כי התובעת נמנעת מקבלת טיפול בתחום הפסיכיאטרי "הואיל ואיננה מאמינה כי ניתן לשפר את מצבה הנפשי בלא שינוי בנכותה הגופנית". המומחה מטעם הנתבעים - פרופ' קוטלר - מבהיר בחוות דעתוֹ כי "קיים כאן קושי לא מבוטל וזאת בהיעדר כל תיעוד רפואי אובייקטיבי בתחום הפסיכיאטרי, שהרי לא פנתה לכל מוקד טיפולי בתחום זה". בהתאם לתיאור שניתן למומחה על ידי התובעת, מחלק המומחה את הנכות לשתי תקופות, כאשר בתקופה הראשונה מדובר כאמור בנכות זמנית בשיעור 15%, ולאחר מכן, השתפר מצבה הנפשי, ולדבריו "היא מתארת שיפור במישור מצב הרוח, בשינה, בתיאבון, וכמו כן מדווחת על שיפור משמעותי במישור התפקודי: שבה לעבוד בתחילת 2001, מרגישה שתפקודה ההורי תקין אם כי עדיין איננה סבלנית כבעבר. מתארת עדיין קשיים בקשרים חברתיים וקושי ביצירת קשר עם בני המין השני...", ובהתאם להתרשמותו של פרופ' קוטלר יש לקבוע כי נכותה של התובעת בתחום הפסיכיאטרי הינה בשיעור של 5%. ראש וראשונה הנני קובעת כי אכן קיים קושי אובייקטיבי אמיתי לאמוֹד את מצבה הנפשי של התובעת, שכן התובעת לא פנתה מעולם לקבלת טיפול רפואי, ושתי חוות הדעת, הן של ד"ר גונן והן של פרופ' קוטלר מבוססות על דבריה של התובעת כפי שסופרו לרופאים, ובלא שייערך לה איזשהו מבחן אובייקטיבי לקביעת נכותה. בהמשך הגיש ד"ר גונן חוות דעת משלימה, ובה התייחס לאמור בחוות דעתוֹ של פרופ' קוטלר. בעדותו הודה כי "יכול להיות בהחלט שכל השיפור המתואר בחוות דעתוֹ של פרופ' קוטלר נמשך גם לאחר בדיקתה על ידי" (עמ' 15 שורות 23-22), וכן הוסיף כי אם היה מוכח בפניו כי התובעת מקיימת קשר בין אישי לקראת מיסודוֹ, או אם הגדילה את היקף שעות עבודתה, או אם היא יוצאת לחופשות, הרי שיש בכך לקבוע כי מצבה הנפשי השתפר. עוד הוסיף ד"ר גונן, כי אם עשתה התובעת ניתוח נוסף לשאיבת שומן מהבטן לאחר הניתוח נשוא כתב התביעה, כי אז זה "בהחלט מצביע על הדעיכה של עוצמת הדיכאון" (עמ' 16 שורה 11) וכן "יתכן שהייתי מפחית את אחוז הנכות שקבעתי" (שם, שורה 14) בשיעור של "בין 5 ל- 7 אחוז נכות" (שם, שורות 17-16). ד"ר גונן הודה כי הוא "מסכים שהדימוי העצמי של התובעת לפני הניתוח נשוא כתב התביעה היה פגום בנקודות מסויימות..." (עמ' 17 שורות 5-4) וחזר והבהיר כי "אני מסתמך על נתונים סובייקטיביים שקיבלתי מהתובעת" (שם, שורה 6). ד"ר גונן הבהיר כי "תיאורטית - התובעת יכולה להתחיל לעבוד כדיילת יופי" וכן "אני חושב שטיפול נפשי היה בהחלט (יכול - ד.ג.) לעזור לתובעת..." (שם, שורה 16). ד"ר גונן אישר כי "מראה חיצוני של נבדק גם מהווה פרמטר בהחלטתי..." (שם, שורה 21) וכן "אם אדם מטופח כל כך, הסבירות של סימפטומטולוגיה דכאונית יורדת" (שם, שורות 25-24), והוסיף כי "אנשים דכאוניים לא נראים טוב" (עמ' 18 שורה 1). עוד, הסכים המומחה - ד"ר גונן - כי אירועים שונים בעברה של התובעת, כגון: מות אביה, מעבר מארץ לארץ, והמעבר מסטטוס יוקרתי כסטודנט לעסוק במקצועות פחות יוקרתיים (עבודות ניקיון למשל), גם הם מהווים גורם דחק נפשי ומשפיעים על מצבה, למרות שעובר לכל אחד מהאירועים הללו, לא היתה תגובה פסיכיאטרית, אולם יתכן ש"לאירועים אלו... היתה השפעה מצטברת" (עמ' 18 שורה 6). במהלך עדותו התברר כי עובדה חשובה - לידת בת עם מום בלב, שחייב צינתור בגיל חודש - לא הובאה בפניו, אולם המומחה כלל גם ארוע זה בין האירועים שהשפעתם המצטברת יכולה היתה לגרום לנכותה הנפשית של התובעת. כאשר נחקר פרופ' קוטלר - המומחה מטעם הנתבעים - הוא הבהיר כי "התובעת לא פיתחה מחלה נפשית, מדובר בתגובת הסתגלות" (עמ' 52 שורה 11). פרופ' קוטלר העיד כי "כשאני דיברתי איתה על החזה שלה, היו קטעים שהיא פרצה בבכי, אבל לא ניתן לתרגם בכי לנכות" (עמ' 53 שורות 19-18) ואין ספק שניתן וצריך לעשות הבחנה בין תגובת צער או אבל, לבין נכות נפשית, והמומחה הסביר כי מצא לנכון להעניק לתובעת נכות, משום ש"בהחלט התגובה של התובעת ממושכת מהאדם הרגיל..." (עמ' 53 שורה 20). פרופ' קוטלר אישר כי "התובעת מקרינה אמינות על סמך התרשמותי..." (שם, שורות 26-25) אולם הודה כי אין מדובר בבדיקה אובייקטיבית כי אם בהתרשמות אישית, וכי "הדבר האובייקטיבי היחיד שהיה בבדיקה הוא שהיא הייתה קצת מדוכדכת" (שם, שורה 27). בהתייחס לכישורי עבודתה כדיילת יופי, והימנעותה מלעסוק בכך, הסביר פרופ' קוטלר כי היושר האינטלקטואלי מחייב להבהיר כי "אותה נבדקת תמיד עבדה בעבודות שהן פחות מרמתה, ויכולתה הבסיסית... היא מעדיפה כנראה תמיד לרדת לדרגה שהיא יותר פשוטה, וזה מעיד משהו על הצרכים שלה" (שם, שורות 25-20), ומסקנתו היא שהתובעת איננה מממשת את הפוטנציאל שלה אולם גם בעבר לא מימשה אותו (עמ' 55 שורות 3-2). זה המקום לציין כי שני המומחים הקרינו מהימנות ואמינות, אלא שד"ר גונן עשה מאמץ מוגזם משהו להיאחז בקביעות שבחוות דעתו. לעניות דעתי יש לייחס לחוות דעתוֹ של פרופ' קוטלר משקל רב יותר מאשר לזו של ד"ר גונן, ולוּ בשל העובדה שהוא בדק את התובעת תשעה חודשים לאחר ד"ר גונן, ונראה כי מצבה הנפשי השתפר. ד"ר גונן המציא אומנם חוות דעת משלימה, אולם הוא הודה בעדותו כי חוות דעתוֹ ניתנה על סמך מימצאי הבדיקה של פרופ' קוטלר, וכי לא בדק את התובעת פעם נוספת. לא זו, אף זו, בית המשפט אינו מומחה בתחום הפסיכיאטרי (או בכל תחום רפואי אחר) אולם בהתאם להתרשמותי מהתובעת, אין לי כל ספק שמצבה הנפשי קרוב יותר לקביעתוֹ של פרופ' קוטלר מאשר לקביעתו של ד"ר גונן. התובעת אשה יפה מאוד, מטופחת מאוד, לבושה באופן מוקפד, שיערה עשוי בקפידה והיא מאופרת בעדינות ובטוב טעם, ולא יתכן שאישה הלוקה ב- 25% נכות נפשית תראה כך, או שיהיו לה כוחות הנפש להשקיע במראה החיצוני, ברמה שהתובעת השקיעה במראה שלה. התובעת הופיעה לכל הדיונים, ועקבה בעירנות אחר מהלכם. אין לי כל ספק שהתובעת פגועה מתוצאות הניתוח, אולם מכאן ועד קביעה כי היא לוקה ב- 25% נכות נפשית, ארוכה הדרך, ולמעשה בלתי אפשרית. עוד יש לציין כי התובעת יכולה לשפר את מצבה הנפשי - עובדה לה הסכימו שני המומחים - אולם אינה עושה כן משיקוליה היא, אלא ששיקולים אלו אינם מעניינו של בית המשפט, והשאלה היא, אם היתה התובעת פונה לקבל טיפול פסיכיאטרי, האם היתה מפחיתה את נכותה, אם לאו, ואליבא דשני הרופאים - הם תמימי דעים בקביעה כי לו היתה התובעת פונה לקבל טיפול, היא היתה מפחיתה את נכותה. עוד יובהר כי התובעת טוענת כי היא מתגוררת עם גבר שהינו אב לשני ילדים בוגרים, אולם אין בינה לבין אותו גבר יחסים רומנטיים, ומדובר ביחסי ידידות בלבד. אינני מקבלת את גירסת התובעת בעניין זה, ועל פי התרשמותי מדובר ביחסים קרובים ביותר, הרבה מעבר לידידות גרידא. במסגרת יחסים אלו מנקה התובעת לעיתים את חדרי מגוריו של הגבר וילדיו, ואילו אותו גבר מסיע את בנותיה הקטינות ללימודיהן. עוד הובהר כי התובעת נטלה מאותו גבר הלוואה (כ- 7,000 ₪) לפני מספר שנים(!) וטרם החזירה אותה. התובעת העידה כי נסעה עימו ועם ילדיהם וחברים משותפים לחופשה באילת, הלזאת ייקרא יחסי ידידות גרידא? דומני שלא, ונראה כי בין השניים נרקמו קשרים הדוקים, הרבה מעבר לידידות, דבר המצביע על שיפור ניכר במצבה הנפשי של התובעת, אשר מתגברת על קשייה ומצליחה לייסד קשר בין אישי. לאור האמור הנני מוצאת לנכון לקבוע כי קביעתוֹ של פרופ' קוטלר עדיפה בעיני על זו של ד"ר גונן, והנני קובעת כי נכותה הנפשית של התובעת הינה כדלקמן: 15% מיום 1/3/00 עד יום 28/2/01. 5% לצמיתות מיום 1/3/01. 4.2 הנכות הפלסטית המומחה מטעם התובעת קבע כי לתובעת נותרו 20% נכות, ואילו המומחה מטעם הנתבעים קבע כי לתובעת נותרו 10% מתוכם יש להפחית 3% נכות בגין צלקות הנותרות בכל מקרה לאחר ניתוח קוסמטי בשדיים, ואשר על כן, לדידו, נותרו לתובעת 7% נכות. המומחה מטעם התובעת משקלל בקביעת אחוזי הנכות גם את העובדה שביצוע הניתוח, יקשה בעתיד של גילוי תהליך סרטני בשדיים - עובדה שד"ר פלמן היה מודע לה, אולם לא טרח להבהיר זאת לתובעת. אומנם נכון כי לאור האובססיביות שמגלה התובעת כלפי מראה גופה ודימוי הגוף שלה, יתכן שלא הייתה מייחסת למידע זה ערך כלשהו, והייתה מבצעת את הניתוח בכל מקרה, (כפי שאכן היתה עושה על פי התרשמותי), אולם לאור מצבה הספציפי של התובעת - לאחר ניתוח הזרקת השומן שנעשה בלטביה - דומה שיש לשקלל בקביעת הנכות גם סיכון זה שלא הובא לידיעת התובעת - עובדה שאני קובעת כמימצא. בית המשפט צפה בצילומי השדיים של התובעת, ואין כל ספק כי התוצאה אינה נאה לעין. יובהר כי מבנה השדיים הינו תקין, אולם הפטמות אינן נמצאות בגובה אחיד, וכאשר מרימה התובעת את ידיה, ניתן להבחין בגוש בשדה הימני. השד השמאלי "מעוטר" בצלקת גדולה, רחבה ומכוערת. השדיים מסמלות יותר מכל איבר אחר את נשיותה של האשה, ופגיעה בצורתם, פוגעת ללא ספק באשה ובנשיותה, פגיעה שהיא ברת פיצוי. כאמור, אין כל ספק כי תוצאת מראה השדיים של התובעת - הן השד הימני הכולל בליטה בצידו הימני, והן השד השמאלי "המעוטר" בצלקת רחבה ומכוערת - אינה טובה, וכי אין מדובר בנכות בשיעור של 7%, אלא ללא ספק, מדובר בנכות בשיעור 20% כקביעת פרופ' שפיר. באשר לסיכויי הניתוח המתקן - התובעת חוששת לבצע ניתוח מתקן ויש להבין אותה, לאור הסבל הרב שעברה, ולא ניתן לזקוף את הימנעותה מביצוע ניתוח מתקן לחובתה, מה עוד שמדובר בניתוח רציני ואשר אין כל רבותא או בטחון בהצלחתו. 5. הנזק התובעת עותרת לפיצוי בגין הפסד השתכרות בעבר, הפסד כושר השתכרות בעתיד, כאב וסבל ופגיעה באוטונומיה, תקיפה, רשלנות, הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד, פיצוי עבור עזרת זולת, הוצאות ושכ"ט עו"ד. 5.1 הפסד השתכרות בעבר טענותיה של התובעת בהתייחס לראש נזק זה הינן טענות בעלמא, שכן התובעת לא צרפה מסמך כלשהוא, או ראיה כלשהיא שיש בה כדי להעיד על גובה הכנסתה לפני הניתוח, ועל משך הזמן בו לא עבדה. התובעת ביצעה את חישוביה בהתבסס על הפסד שכר במשך 14 חודשים, אולם בחקירתה הבהירה כי לא עבדה במשך חצי שנה (ראה עמ' 34 שורות 2-1). כאמור, התובעת לא הוכיחה בראיות את רמת השתכרותה עובר לניתוח אולם הנני יוצאת מתוך הנחה שהיא אכן השתכרה, וכי נמנעה מלעבוד במשך כחצי שנה, ואשר על כן הנני מעריכה את הפסדה זה על דרך האומדנה, בסך של 12,000 ₪ ובשיערוך להיום, סך של 14,856 ₪. 5.2 הפסד השתכרות בעתיד התובעת טוענת בסיכומיה כי סיימה קורס דיילות יופי, והתכוונה לעסוק בכך, אולם בשל תוצאותיו של הניתוח, היא נמנעה מלעשות כן. טענה זו לא הוכחה. התובעת עברה כנראה קורס של דיילות יופי וקופאיות, אולם היא הודתה כי הקורס כלל הן לימודים תיאורטיים והן לימודים פרקטיים וכי "לא השלמתי את כל הקורס במובן זה שלא השלמתי את הלימודים הפרקטיים, כי רציתי לעשות אותם סמוך לתחילת עבודתי כדיילת יופי" (עמ' 26 שורות 13-11) והתובעת הבהירה כי "נכון שאם ארצה לעבוד כדיילת יופי אצטרך להשלים את הלימודים הפרקטיים שלי" (שם, שורות 15-14). עוד הוברר כי אי השלמת הלימודים הפרקטיים אינה קשורה בשום צורה או אופן לניתוח ולתוצאותיו, שכן התובעת הבהירה כי לא השלימה את הלימודים הפרקטיים ולא מימשה את תוכניתה לעבוד כדיילת יופי "בגלל שבתי הייתה בסך הכל בת 5 ורציתי שהיא תתבגר" (שם, שורות 6-5 וכן עמ' 36 שורה 10). זאת, אף זאת, בתחילה טענה התובעת כי "ידעתי שאני אתקבל לעבודה במשביר לצרכן" (עמ' 26 שורה 10) אולם לאחר מכן הודתה כי "בשלב זה, אחרי הקורס, לא היה לי מקום עבודה מובטח, התכוונתי למצוא" (שם, שורה 18) והמסקנה מהאמור הינה כי בשלב מסוים התכוונה התובעת לשפר את רמת עבודתה ולהתחיל לעבוד כדיילת יופי, אולם משיקוליה היא - לא מימשה את תוכניתה, ואין בין אי מימוש התכנית לבין הניתוח קשר כלשהו, שכן התובעת לא השלימה את לימודיה וממילא לא הוסמכה לעבוד כדיילת יופי, ללא כל קשר לניתוח ולתוצאותיו. ב"כ התובעת חקר רבות את המומחים באשר ליכולתה של התובעת לעבוד כדיילת יופי, וזאת בהתחשב בדימוי הגוף הנמוך שלה, אלא שיכולתם של המומחים לחוות דעה בנקודה זו, אינה עולה על יכולתו של בית המשפט. הוכח למעלה מכל ספק כי דימוי הגוף של התובעת היה ירוד אף לפני ביצוע הניתוח נשוא כתב התביעה, וכן הוכח כי התובעת אובססיבית משהו בהתייחס למראה גופה, ולמרות זאת מצאה לנכון לנסות ולעבור קורס דיילת יופי, אולם לא סיימה אותו, ואין לי אלא לאמץ מילה במילה את דברי פרופ' קוטלר (עמ' 54 שורות 25-19) אשר הבהיר כי מדובר בגברת אשר בחרה מאז ומעולם לעסוק בעיסוקים שהם למטה מיכולותיה, והיא לא שינתה מנוהגה זה אף לאחר ביצוע הניתוח. אינני רואה כל מניעה לסיום הכשרתה של התובעת כדיילת יופי, ומציאת עבודה בתחום זה, ואין בין העובדה שהתובעת נמנעת מלעשות כן - לבין הניתוח ותוצאותיו, דבר וחצי דבר. על אף אמור, ובהתחשב בנכויותיה של התובעת, הנני מעריכה את הפסד כושר השתכרותה לעתיד בסך של 55,000 ₪. 5.3 כאב וסבל, פגיעה באוטונומיה ותקיפה התובעת לא השלימה עם מראה שדיה, ובבית המשפט בכתה מספר פעמים כאשר תיארה את אשר עבר עליה, ואני התרשמתי כי צערה וסבלה של התובעת הינם כנים ואמיתיים, ואין מדובר בהתנהגות המכוונת לעורר את רחמי בית המשפט על מנת שיפסוק פיצוי גבוה יותר. בנוסף, ובהמשך לדיון (בפרק הדן בסוגיית הרשלנות) בהתייחס לפגיעה באוטונומיה ולתקיפה, בהתחשב בנכויותיה של התובעת ובגילה הצעיר, הנני מעמידה את הפיצוי בראש נזק זה על סך 230,000 ₪. 5.4 הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד גם כאן נמנעה התובעת מהמצאת מסמכים אשר יעידו על עלות ההוצאות. באשר לביצוע הקעקועים החוזרים, התובעת לא טענה ולוּ ברמז כי היא מתכוונת לבצעם, ולכן הנני סבורה כי התובעת איננה מתכוונת לבצע קעקוע זה. עם זאת, בהנחה שתהיינה הוצאות עתידיות בגין פעולות לטשטוש הצלקות, הנני מעמידה את הפיצוי בגין ראש נזק זה על סך 13,000 ₪. 5.5 פיצוי עבור עזרת הזולת התובעת לא צרפה ראייה כלשהי לכך שאכן נזקקה לעזרת הזולת, ואף נמנעה מהבאת סבתן של בנותיה לעדות, לצורך הוכחת טענותיה, אלא מאי? גם המומחה מטעם הנתבעים סבר כי בתקופה הראשונה עובר לניתוח וההכרה כי תוצאות הניתוח אינן כמקווה, עמדה נכותה הנפשית של התובעת על שיעור של 15%, ואין ספק כי בתקופה זו נזקקה לסיוע בגין קשייה הנפשיים לתפקד באופן שגרתי. הנני מעריכה את הפיצוי בגין העזרה לעבר ולעתיד בסך של 8,000 ₪. 5.6 הוצאות התובעת זכאית להחזר מלוא הוצאותיה בגין תשלום אגרה בית משפט, שכ"ט המומחים עבור חוות הדעת הרפואיות ושכר בטלת עדים, על פי קבלות. 6. סוף דבר, ניתן בזאת פסק דין על סך 320,856 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 20% בתוספת מע"מ כחוק, ובצירוף הוצאות המפורטות בסעיף 5.6 דלעיל. 7. הודעות צד שלישי ד"ר פלמן הגיש הודעת צד שלישי כנגד הקליניקה, כמו גם הקליניקה כנגד ד"ר פלמן. 7.1 הודעת צד שלישי שנשלחה על ידי הקליניקה כנגד ד"ר פלמן הקליניקה מבהירה כי היא "פועלת כמרפאה בינונית על פי אישור מתאים, ובפיקוח משרד הבריאות, בהתאם לתקנות בריאות העם (רישום מרפאות) התשמ"ז - 1987 (להלן: "תקנות בריאות העם"). הקליניקה טוענת כי איננה מעסיקה רופאים, וגם ד"ר פלמן אינו מועסק על ידה "אלא מבצע את ניתוחיו בחדרי הניתוח" של הקליניקה (סע' ו (ד) להודעה). לטענת הקליניקה "הצד השלישי (ד"ר פלמן - ד.ג.) הוא אשר מסר לתובעת את כל הפרטים אודות ניתוח מתיחת הפנים לרבות העפעפיים (להלן: "הניתוח") והוא אשר יעץ לתובעת לגבי הניתוח" (סע' 3 א' להודעה). הקליניקה טוענת כי היא משמשת כאכסנייה בלבד, כאשר כל האחריות באשר לייעוץ, הטיפול הניתוחי והטיפול שלאחר הניתוח נעשה וניתן על ידי ד"ר פלמן ובאחריותו. עוד טוענת הקליניקה כי לא קיבלה מתובעת תשלום עבור הניתוח שבוצע בה, וכי היא שילמה ישירות לידי ד"ר פלמן. הקליניקה מבהירה כי ברשותה מספר חדרי ניתוח אותם היא משכירה לרופאים שונים לצורך ביצוע ניתוחים פרטיים ללקוחותיהם הפרטיים, ועל כן אין היא חבה חובת אחריות כלשהי כלפי מטופל שניזוק, ואם תחוייב לשלם לתובעת פיצוי, יש להשיתוֹ על ד"ר פלמן, אשר אחראי בלעדית על ביצוע הניתוח ותוצאותיו. 7.2 הודעת צד שלישי שנשלחה על ידי ד"ר פלמן כנגד הקליניקה לטענת ד"ר פלמן, אחראית הקליניקה אחריות שילוחית למעשי הרופאים העובדים במסגרתה - לרבות לגבי מעשיו הוא. עוד טוען ד"ר פלמן כי הקליניקה נתנה לתובעת את הייעוץ הראשוני לגבי הניתוח, היקפו ואופן ביצועו - וזאת מבלי להתייעץ עימוֹ או לקבל את הסכמתוֹ. לטענת ד"ר פלמן "מצג השווא הרשלני אשר הוצג בפני התובעת, מנתק כליל את הקשר הסיבתי בין המודיע לבין אירוע התביעה ותוצאותיה, וכי מצג זה סותר את הסבריו של המודיע ועל כן לא מחייב אותו" (סע' 5 ז' להודעה). עוד טוען ד"ר פלמן "כי הקליניקה החתימה את התובעת על טופס הסכמה לניתוח שלא תוכנן מראש" (סע' 5 ח' להודעה) והוא עותר לחיוב הקליניקה בכל סכום שהוא עצמוֹ יחויב לשלם לתובעת. 7.3 דיון על מנת לקבוע האם יש לקבל את הודעות צד שלישי, או אחת מהן, יש לדון ביחסים המשפטיים שביניהן. זה המקום לציין כי ד"ר פלמן הסתפק באמירה כללית בסיכומיו, באשר לחבותה של הקליניקה, ואלו הקליניקה התייחסה לחבות ד"ר פלמן כלפיה, בסיכומיה, בהרחבה. ולגופו של עניין: התובעת העידה כי "הגעתי למכון בעקבות פרסומת בעיתון" (עמ' 28 שורה 15, עמ' 45 שורה 3 וכן סעיף 7 לתצהירה). בתצהירה הצהירה התובעת כי "קבעתי תור בטלפון..." (סע' 8 לתצהיר) ובעקבות השיחה הטלפונית נקבעה לה פגישה בקליניקה עם ד"ר בנט אשר לגביו העידה הגב' זיווה חכם כי "ד"ר בנט הוא המנהל הרפואי של בית החולים. הוא רופא אורולוג" (עמ' 48 שורה 7). במסגרת תפקידו כמנהל רפואי "ד"ר בנט מעיין בתיקים של הניתוחים שהוא ניתח, כל תיק לפי המנתח, אני מגישה את התיק למנתח" (דברי הגב' חכם, עמ' 47 שורות 17-16). הגב' חכם העידה כי לד"ר בנט יש משרד בקליניקה (עמ' 49 שורה 21), ובתפקידו כמנהל רפואי "הוא יכול לתת ייעוץ" (עמ' 49 שורה 22), והוא גם מנחה את צוות המרפאה למי מאנשי הצוות לאפשר מתן טיפול רפואי לחולים ולמי לא (עמ' 50 שורות 15-13), והמסקנה הינה כי הקליניקה הינה מרפאה למתן שירותים רפואיים, כאשר הייעוץ הרפואי בהתייחס לשירות המוצע ניתן על ידי עובד הקליניקה ומנהלה הרפואי - הלא הוא ד"ר בנט, כפי שאף נעשה במקרה של התובעת. זה המקום לציין כי טיב ופרטי ההסכם בין ד"ר פלמן לקליניקה לא הובאו לידיעת בית המשפט, והפרטים שכן הובאו לידיעתו, הינם פרטים חלקיים אשר לא ניתן להסיק מהם מה היו היחסים המשפטיים בין הצדדים. ד"ר פלמן העיד כי "ההסכם שלי עם הקליניקה הוא שאני מקבל כסף פר ניתוח. אני מקבל שיק בסוף החודש. אני מקבל את השיק מהקליניקה, ואני משווה את הסכום עם מספר הניתוחים שביצעתי על פי רשימה שבידי. אני מוציא חשבונית ואז אני מקבל שיק על פי החשבוניות... אין ביני לבין הקליניקה הסכם בכתב. נכון שאני אחראי על הצד הרפואי והמקצועי, והקליניקה אחראית על הצד השיווקי וכן על אספקת ציוד, לרבות חדר ניתוח, רופא תורן, אחיות חדר ניתוח, ציוד וכו'" (עמ' 43 שורות 10-1) אולם על פי הבנתי, התכוון ד"ר פלמן לומר כי הוא אחראי על הטיפולים שהוא נותן, ובוודאי שאינו מקבל אחריות על הייעוץ הניתן למטופל הפוטנציאלי על ידי רופא אחר בקליניקה - כמו ד"ר בנט למשל - או על טיפולים רפואיים הניתנים לאחר הניתוח על ידי רופא אחר או אחות בקליניקה. הגב' זיווה חכם אשר העידה מטעם הקליניקה הבהירה כי "אני מנהלת את הניתוחים, את יומן הניתוחים, את הצוות שאמור להגיע לניתוחים, אני מנחה את האנשים לפני הניתוח מה עליהם לעשות..." (עמ' 46 שורות 3-1) אולם "אני לא נוטלת חלק בהסכמים שבין הקליניקה לרופאים" (שם, שורה 4) וכאשר התבקשה לפרט את מקור ידיעתה באשר לנוהלי העבודה והיחסים בין העובדים השונים - לרבות הרופאים - לבין הקליניקה, הבהירה כי "משום שהותי הפיסית בקליניקה, כל יום, רוב היום" (עמ' 46 שורות 6-5). כזכור, הקליניקה לא מצאה לנכון להביא לעדות מטעמה אדם מוסמך, מי ממנהליה, על מנת שניתן יהיה לקבוע באמצעותו מה היה טיב היחסים המשפטיים בין הצדדים, אולם, בהמשך לעדותו של ד"ר פלמן, הנני יוצאת מתוך הנחה כי כל רופא המנתח בקליניקה אחראי מטבע הדברים על אופן ביצוע הניתוח, ותוצאותיו, אולם לא ניתן להסיק מהדברים שהקליניקה הופטרה מראש מאחריות לרשלנות בביצוע ניתוחים ו/או טיפולים, מה עוד שהיא נמנעה כאמור מהבאת אדם מוסמך לעדות בעניין זה (ראה ספרו של י. קדמי "על הראיות", חלק שלישי עמ' 1397). זאת, ועוד, התובעת העידה כי לאחר הניתוח הגיעה במשך חודשים לטיפולים בפצע הניתוחי ולחבישות, ולדבריה "הרבה פעמים קרה שהגעתי והוא לא היה" (עמ' 34 שורה 3), (ד"ר פלמן לא היה - ד.ג.) והגב' חכם הבהירה כי "אם אדם שנותח על ידי רופא מסוים בקליניקה מגיע להמשך טיפול (החלפת חבישה וכו') והרופא המנתח לא נמצא במקום, הוא מקבל את הטיפול מרופא אחר שנוכח במקום" (עמ' 50 שורות 9-7) ו"לעיתים גם אחיות עוסקות במתן טיפולים כגון החלפת חבישה" (שם, שורה 15), כלומר, נסיונה של הקליניקה להציג עצמה כאכסניה למתן שירותים רפואיים המבוצעים בפועל על ידי רופאים אחרים, באחריותם האישית והבלבדית תוך הפטרתם מאחריות כלשהי, הינו ניסיון אשר נדון לכישלון. מהעדויות שהובאו בפני עולה ללא ספק כי הרופאים העובדים במסגרת הקליניקה נושאים באחריות לתוצאות הטיפולים הרפואיים שהינם מעניקים - כמו כל רופא אחר, אולם הקליניקה אינה מנתקת עצמה מהטיפול הניתן, נהפוך הוא, דווקא הקליניקה היא זו אשר מייעצת למטופל מהו הטיפול הנדרש לו, ולאחר ביצוע הטיפול, זוכה המטופל לחבישות או כל טיפול נדרש אחר, מעובדי הקליניקה ולאו דווקא מידי הרופא המנתח. מדברי התובעת וכן מדברי הגב' חכם עולה כי התשלום בעבור הטיפולים הניתנים, משולם ישירות לידי עובדי הקליניקה, ובסוף החודש נערכת התחשבנות בין הרופא לבין הקליניקה באשר לשכרו בגין הטיפולים שביצע. המסקנה מהאמור הינה כי בין הקליניקה לבין הרופא העובד במסגרתה קיימת הדדיות בנושא הרפואי, ואם מתרחש נזק, הרי שיש מקום לחייב הן את הקליניקה והן את הרופא בפיצוי בגין הנזק, בחלקים שווים. 8. סוף דבר, ביחסים שבין צדדי ג' לבין עצמם, ישא כל אחד מהם ב- 50% מהנזק. ניתוח חזהניתוחרפואהרשלנות רפואית (בניתוח)תביעות רשלנות רפואיתרשלנות