פסק דין העובדות שאין עליהן מחלוקת 1. התובע יליד 28.8.71 (להלן - התובע) נולד בבית החולים של הנתבעת 1 (להלן בית החולים). בית החולים מנוהל על ידי קופת חולים (הנתבעת 2) והרופא המיילד של התובע היה הנתבע 3 (להלן - פרופ' חיים, תארו של הנתבע היום) שהיה אז רופא צעיר, תרתי משמע. 2.התובעת 2 אמו של התובע (להלן: התובעת) הגיעה לבית החולים בלילה שבו נולד התובע, לאחר שנתקפה בצירי לידה חודש השביעי להריונה ושם ילדה את התובע. על מה שארע מעת שהגיעה ועד ללידתו של התובע ובכלל זה שעת הגעתה, חלוקים הצדדים. טענות התובעים 3. לטענת התובעת, היא הגיעה לבית החולים בשעה 01:00. המיילדת שקיבלה אותה הורתה לה לחזור לביתה, שכן פנייתה היתה מוקדמת. משהתעקשה התובעת להישאר, אפשרו לה לישון בחדר צדדי. משהתגברו צירי הלידה והתובעת זעקה מכאבים, אישרה המיילדת כי תהליך הלידה החל והוסיפה שעליה להמתין לרופא עד שיתעורר. בשעה 04:00 נבדקה התובעת לראשונה על ידי פרופ' חיים, שקבע שכאביה נובעים מאי ירידת מים, ולפיכך הוא גרם לירידת מים באופן מלאכותי. פרופ' חיים עזב את המקום ומאז ועד לשעה 06:45 בבוקר לא זכתה התובעת לטיפול רפואי כלשהו. בשעה 06:45 הגיעה משמרת הבוקר של הרופאים לחדר הלידה. במשמרת זו היתה דר' מרים כץ (כיום פרופ' כץ - להלן פרופ' כץ), שאף היא היתה אז רופאה צעירה). פרופ' כץ ראתה שלולית דם מתחת למיטת התובעת וצעקה הכיצד אף אחד אינו מטפל בה וכי זו הזנחה שהיא לא תעבור עליה בשתיקה. התובעת סבלה משטף דם קשה זמן ממושך, אך נותרה ללא טיפול עד שפרופ' כץ ניגשה אליה וראתה שהיא מדממת. פרופ' כץ צעקה שיש ליילד את התובעת מיד, כי היא בסכנת חיים וקרוב לוודאי שהתינוק מת. פרופ' כץ עלתה באופן אינסטינקטיבי, כפעולת חירום, על בטנה של התובעת, התיישבה עליה ולחצה. כשבצבץ ראשו של התובע צעקה פרופ' כץ שראשו שחור והוא מת. 4. לאחר זמן, התברר שאמנם שחיי התובע ניצלו, אך הוא סובל מפגיעה מוחית קשה כתוצאה מהעדר חמצן, בשעת הלידה. 5. בשלבים הראשונים של הטיפול בתובע לא נאמר לתובעים 2 - 3 כי הוא סובל מפגיעה מוחית והדבר התחוור להם רק כעבור שנה וחצי, כשעיינו בתיקו האישי בבית החולים אסף הרופא. 6. בכתב התביעה הועלתה גם הטענה שמסמכי בית החולים שצורפו לכתב התביעה שוכתבו ואינם משקפים את המציאות. טענות הנתבעים 7. בכתב ההגנה הכחישו הנתבעים את הטענה של העדר טיפול רפואי, משום שהיא נוגדת את האמור ברשומות הרפואיות. התובע נולד בריא ואף השלייה היתה שלמה. בעת הלידה היה לו אפגר 10, שהוא הציון המקסימלי לפי בדיקת מצב הלב, הנשימה, טונוס השרירים, תגובות רפלקטוריות וצבע היילוד. 8. על פי הרשומות הרפואיות מהלך הלידה היה תקין לחלוטין. פקיעת המים המלאכותית נעשתה במועד וכמקובל בשעה 07:40 והלידה התרחשה כ40- דקות לאחר מכן, פרק זמן נורמלי לחלוטין. אין ברישומים הרפואיים עדות על התשניק ולא נדרשה החייאה של התובע. הפגיעה המוחית שלו אינה קשורה ללידה, אלא מנסיבות אחרות, לרבות העובדה שמדובר בלידת פג. הראיות 9. בעדותה חזרה התובעת על הגרסה שהועלתה בכתב התביעה: היא הגיעה לחדר יולדות והושארה שם על ידי האחות בגין תחינותיה כי היא סובלת מכאבים. לאחר שהושארה, כשהיא סובלת מכאבים, לא ניגש אליה רופא, חרף תחינותיה. לטענתה, האחות אמרה לה שהרופא ישן ואין להעירו. רק בשעה 04:00, משהתגברו כאביה, הגיע אליה פרופ' חיים שפקע את מי השפיר. לאחר שפקעו המים חשה התובעת שמשהו נוזל ממנה. היא חשה קור, חולשה וטשטוש. קריאותיה לעזרה לא נענו ופרופ' חיים לא חזר לראותה. 10. בשעות הבוקר, כשהגיעה פרופ' כץ למשמרת הבוקר מוקדם יותר מתחילת המשמרת היומית, שהחלה בשעה 08:00, וראתה את התובעת שוכבת בשלולית דם, היא צעקה שזו שערוריה, שהתובעת עומדת למות וכך גם התובע. פרופ' כץ עלתה על בטנה של התובעת ולחצה עליה. כשהחל התובע לצאת לאויר העולם אמרה פרופ' כץ שראשו של הילד שחור והוא מת. כשהוצא התובע מהרחם, ראתה גם התובעת שהוא שחור. כשחשבו שהתובע מת הוא צעק את הצעקה הראשונה. 11. למחרת הלידה הגיעה דר' כץ עם מנהל המחלקה ואמרה לו במעמד התובעת, שזו האישה שספרה לו אודותיה ושהיא - פרופ' כץ - הגישה תלונה נגד פרופ' חיים. ביום שני (30.8.71) הועבר התובע למחלקת פגים בויצו בתל אביב. התובעת זכרה שכאשר ראתה אותו מועבר הוא היה ילד יפה. לאחר כמה חודשים ביקרה התובעת בביקור פרטי אצל פרופ' כץ. פרופ' כץ שאלה אותה האם היא הגישה תלונה נגד פרופ' חיים. כעבור זמן, החלה התובעת לחשוד שהתובע אינו מתפתח כשורה, ואז נאמר לה על ידי דר' יוסף, רופא קופת חולים, שהתובע אינו בסדר מבחינה מוטורית, פיזית וכנראה גם שכלית. רק כשהיה התובע בגיל שנתיים נודע להורי התובע מהערה של פקידה בבית חולים אסף הרופא ועיון ללא רשות בתיקו הרפואי, שהוא סובל משיתוק מוחין. 12. כתימוכין לגרסתה של התובעת הובאה לקראת סיום שמיעת הראיות עדה נוספת, ברגיל אסטרלה, שילדה עם התובעת באותו יום. לדבריה בנה שלה נולד ביום 29.8.71, בשעה 06:15 (כנראה הכוונה ל28.8.71-). העדה באה להעיד לאחר שאותרה בידי חוקר ואישרה בחקירתה הנגדית שהחוקר סיפר לה על המקרה ושהיא לא זכרה דבר. היא זכרה שבסמוך ללידה שלה היתה לידה של תאומים וכן, שבניגוד לעדותה של התובעת היו באותו לילה רופאים במחלקה (ת7/). הפרט שעליו עמדה העדה היה, שאחרי הלידה היא חיכתה אולי שלוש שעות עד שהגיע הרופא לתפור אותה, כי לא רצו להעיר אותו (ת7/). המתנה זו, כשרגליה מורמות, גרם להן להכחיל. נראה שגם עו"ד ג'משיד, ב"כ התובעים, הרגיש שיש גוזמה רבה בתיאורה של העדה (ראו דבריו בעמוד 39). לא נראה לי, שיש לתת משקל לעדותה של זו. מסקנות 13. התובעת מלאה בפרטים על מה שארע באותו לילה שבו נולד התובע ואין תימה בדבר, כי עבורה מדובר באירוע טראומתי. אני מאמין לתובעת שדבריה נאמרים מתוך אמונה עמוקה בנכונותם. השאלה שהטרידה אותי היא, האם עדותה חופפת את האמת האובייקטיבית וכי דבריה תואמים את מה שארע בלידת התובע. 14. מסמכי בית החולים עומדים לה לרועץ. לכן ניסתה התובעת להטיל דופי במסמכים אלה. הקושי בהטלת הדופי הוא, שאילו היה מדובר בזיוף או בשחזור, היו אירועי הלידה מתוארים אחרת במסמכים הרפואיים. לא היו מזכירים בהם את הדימום והיפרדות השלייה ולא היה הרשום בנ1/ב, שלידת תאומים, שסומנה במספר 439, ארעה בשעה 07:40, אחרי רישום לידתה של התובעת, מספר 438, שהיתה, לפי הרישום בשעה 08:25. לו היה מדובר בזיוף, גם לא היה נרשם שפקיעת מי השפיר של התובעת היתה בשעה 07:40, מועד לידתו של ראשון התאומים (נ1/ב). דילמה זו עמדה גם בפני ב"כ התובעים, שבסיכומיו ניסה להתבסס על המסמכים שבנ1/ וללמוד מהם על רשלנות הנתבעים, אך גם לטעון שמסמכים אלה הינם מפוברקים ויש להאמין לעדות התובעת הסותרת את האמור במסמכים. ניתן גם להוסיף שהנתבעים יכלו לפברק את המסמכים ולמלא את החלל הראייתי באשר לטיב הדימום ומתי החל. נראה לי, שלאור עדותה של פרופ' כץ, הוכח שהמסמכים הינם אוטנטיים. גם קשה להאמין שנעשה זיוף במסמכים או שהם שוחזרו, כאשר הנתבעים לא עמדו בפני סכנה של תביעה, שהרי התיק הרפואי של התובע צולם בשנת 1973. לסיכום, לא הוכח שהרשומות הרפואיות שהוגשו כראיה הינן מזויפות. 15. עדי ההגנה לא זכרו מאומה מהאירוע וקשה לבוא עימם בטרוניה, לאור השנים הרבות שנקפו ומספר הלידות שטיפלו בהן מאז, במשך יותר מחצי יובל שנים. למעשה עדותם היא ניסיון לשחזור מתוך המסמכים מה שארע, משום שהמקרה אינו זכור להם. 16. פרופ' חיים היה אז רופא בשנת ההתמחות השלישית שלו. הוא לא זכר כאמור את האירוע והעיד רק מתוך עיון בתיק הרפואי נ1/. בלילה שבו הגיעה התובעת לחדר הלידה הוא היה תורן לילה יחיד. הוא שפקע את מי השפיר של התובעת בשעה 07:40. הפקיעה נעשתה לפני שהצוואר נמחק לחלוטין. פקיעת המים גורמת לכך שכל החלק המתקדם של העובר יורד ומחפש דרכו החוצה. דא עקא, שבשעה זו התרחשה לידת תאומים מספר 439, שרופא חייב להיות נוכח בה. לפי הרישומים העובר הראשון יצא בשעה 07:35 והוא מת עוד לפני שנולד. העובר השני נולד בשעה 07:40. פרופ' חיים תירץ סתירה זו באומרו תחילה שהוא פקע את מי השפיר בשעה 07:45. לאחר מכן, הוא תרץ את הרישום של לידת התאומים שנעשה לאחר רישום הלידה של התובעת, בכך שהיה סיבוך בלידה בגלל שאחד התאומים נפטר וכנראה שהטיפול בלידת התאומים היה מורכב ומסובך ואילו הלידה של התובעת היתה ללא סיבוכים. נראה לי שפרופ' חיים טעה. הוא קודם פקע את שלפוחית מי השפיר של התובעת ואחר כך הלך ליילד את התאום השני ואילו פרופ' כץ יילדה את התובעת (כפי שעולה מנ1/ב). לדבריו, לפי כמות צירי הלידה של התובעת לא היה צריך להזעיק אותו. בסיכומיו, מנסה ב"כ התובעים להסיק שפרופ' חיים ישן ולכן לא נקרא לעזור לתובעת. טענה זו אין בידי לקבל. לפי נ1/ב' היתה תפירה בשעות 01:50 (לידה מס' 434). בשעה 04:55 היתה לידה עם קרע בוגינה ולמרות שלא כתוב שנעשתה תפירה היתה לדעתו תפירה (לידה מס' 436). גם בלידה בשעה 06:15 היתה תפירה (לידה מס' 437). לאור זאת, אין להאמין לגרסת התובעת שהיא הגיעה לבית החולים בין חצות לאחת לפנות בוקר וכי לאחר שהושארה היא התפתלה מכאבים, אך דר' חיים לא ניגש אליה משום שישן ואסור היה להעירו. 17. לפי נ1/א' נבדקה התובעת מאז בואה בשעה 03:00 חמש פעמיים. הבדיקות היו רקטליות. הבדיקה שעשה פרופ' חיים בשעה 07:40 בבוקר היתה וגינלית. בשעה 04:30 הפתיחה של צוואר הרחם היתה רק אצבע, ס"מ אחד ואי אפשר לפקוע מים במצב כזה. בפקיעת מים נוצר לחץ שלילי בחלק העליון ויתכן שהשלייה שהיתה דבוקה לקיר הרחם נפרדה בחלקה או בשלמותה וזה גרם לדימום. הפרדות השלייה מקיר הרחם גורמת להפחתת אספקת דם ואז יש חשש למצוקה עוברית, בהתאם לדרגת ההיפרדות. 18. נראה לי מהרישומים, שהם אמינים בעיני, שרק בדיעבד התגלה שהתובעת דיממה דימום סמוי ושהיתה היפרדות חלקית של השלייה. דבר זה היה צריך לרשום. אי הרישום של מועד הגילוי ובכמה היתה היפרדות של השלייה הינו מחדל רישומי שיש לו השלכות. 19. פרופ' כץ אישרה שהיא כתבה בנ1/ג' את החלק העליון של הטופס שבו נאמר: "דימום טרום לידה, היפרדות חלקית של השלייה, לידה עצמונית, מצג תנוחת ראש - צד ימין, פג בחודש השביעי, חתך של החיץ לתפירה, תאריך 28.8.71 שעה 8:25". בנ1/א' רשמה פרופ' כץ, בחלק התחתון של הטופס, את הסיכום האמור לעיל וחתמה עליו. לפי האמור בטופס זה השלייה יצאה בשעה 08:30. 20. בנ1/ד' נרשמה הערכת האפגר שהיתה 10. העדה אישרה שהיא לא חתמה על הערכה זו, אך סביר שהדבר נרשם מפיה. נ1/ה' שהוא סיכום מצבו של התובע ביום עזיבתו את בית החולים ושעליו חתומה פרופ' כץ, נאמר שיש לתובע אפגר 10, שהוא נולד לידה מוקדמת, שהיתה היפרדות מוקדמת של השלייה ושמצבו בינוני. מציון האפגר גם ברור שצבעו של התובע היה ורוד לחלוטין, שהוא צבע תקין, ולא כמו שטענה התובעת. פרופ' כץ שללה במפורש שהתובע נולד כחול או שחור. האפגר, לדבריה, מתאר תגובה ראשונית, לא מדויקת. הוא מדד גס וסובייקטיבי. 21. ב"כ התובעים ניסה לבנות תילי תילים של מסקנות התלויים בשערה מדוע חתמה דר' כץ על נ1/ה' ולא חתמה על נ1/ד'. אינני מוכן לקבל את הלך המחשבה הזה של ב"כ התובעים, שעל פיו ניסתה פרופ' כץ להלך בין הטיפות כדי להימנע מלחתום על אפגר לא נכון. לדבריה, אם כתוב מה שכתוב בנ1/ד' פירושו שהיא ראתה את התובע. זולת זאת, היה אז מקובל שתהיה על ציון האפגר חותמת של אחות ובסוגרים נכתב שזה על פי מה שפרופ' כץ אמרה לה. התרשמותי מעדותה של פרופ' כץ שהיא דיברה אמת, לכן יש להאמין לה שלא נתנה יד לזיוף מסמכים. גם ב"כ התובעים אינו טוען להתרשמות שונה. לדעתו, עדותה של פרופ' כץ היא עדות כנה. אמנם פרופ' כץ טעתה במספר בפרטים למשל בשאלת נוכחות רופא ילדים בעת הלידה, אך לא ניתן להסיק מטעות זו מסקנות לחובתה, לאור פרק הזמן שחלף. 22. פרופ' כץ העידה שאם נתקלה במשהו שלא נראה לה תקין, היא לא עברה על כך לסדר היום והיתה פונה במישרין לבעל הדבר. לו היה לתובעת דימום, המיילדות לא היו עוברות על כך לסדר היום ואם היתה מגלה דימום כזה היתה מעירה לרופא הקולגה. היא גם לא חששה לאשר שהיום, במעמדה, היא אינה יכולה לתת חוות דעת נגד בית החולים. בשנת 1974 לא היה מקום לחשש של מתן עדות נגד רופא, שבשלב ההוא לא היה בין "המקובלים". עדות כזו לא היתה מסכנת את הקריירה שלה וגם כיום אם היתה יודעת פרטים התואמים את גרסת התובעים, היתה מתייצבת ואומרת את האמת. 23. גם פרופ' כץ מאשרת שאין רישום מתי היתה היפרדות מוקדמת של השלייה. אך ברור לדבריה שלא היה דימום קשה, כי אחרת היתה התובעת מקבלת אינפוזיה או עירוי דם. אם היה דימום משמעותי - היתה לכך התייחסות ברשומות. כאשר היפרדות השלייה היא פחות מ25%-, אין לכך השפעה על העובר. העדה אישרה שהיתה פרקטיקה, שהיום אין עושים בה שימוש, שלוחצים על קרקעית הרחם בעת הלידה (עמ' 29). גם דר' דוד וייס העיד עדות דומה שהיה מקום לתת לתובעת, אם היה מקרה כזה של דימום קשה, שתי מנות דם (עמ' 47). 24. דר' וייס אישר שהיפרדות חלקית של שלייה הינו מהלך בלתי תקין של הלידה. לדעתו, המדובר היה ככל הנראה בדימום סמוי, שהוא דימום פנימי שאינו מוצא דרכו החוצה. אם היה דמם חיצוני שלא נרשם זו לא היתה פרקטיקה ראויה. הסיכון של היפרדות השלייה תלוי בשאלה בכמה היתה ההיפרדות החלקית של השלייה. אם ההיפרדות היא ס"מ אחד, זה לא ישפיע על העובר. העד אישר שהיפרדות השלייה יכולה לגרום לתשניק. הוא לא היה מוכן לאשר שתשניק יכול לגרום לשיתוק מוחין והפנה שאלה זו למומחה בדבר, לנוירולוג ילדים. גם פקיעה מלאכותית של מי שפיר יכולה לגרום לדימום סמוי שעלול להפוך לגלוי. אם הדימום ארע דקה לפני הלידה אין לכך השפעה. אף הוא, כמו פרופ' כץ, העיד שאם התובעת היתה בשלולית דם היה צריך לבדוק את רמת ההמוגלובין בדם, לתת לה שתי מנות דם ולבדוק אם יש בעיות קרישה. דברים אלה לא נעשו, מסתמא משום שהדימום לא היה קשה ולא הצריך מתן המוגלובין ומנות דם. 25. פרופ' כץ לא שללה אפשרות שהגיעה מוקדם יותר מתחילת המשמרת, שהיא שעה 08:00, אך ברור מדבריה שהיא לא הגיעה בשעה 06:45, כגרסת התובעת. נראה לי שהיא הגיעה בסמוך ללידה של התובע וילדה אותו בשעה 08:25 ולא ב- 06:45, כגרסת התובעת (נ1/ב'). 26. הלידה של התובעת לא היתה קטסטרופלית. האפגר היה מקסימלי - 10. התובע לא נזקק להחייאה או לאינטובציה, הכנסת צינור בקנה נשימה המחבר את המונשם למכונת הנשמה, ולא נעשתה לו החייאה. לו היה דבר כזה היו מציינים זאת בספר הלידות (נ1/ב') בטור "הערות". 27. לוי יהודית, שעבדה כמיילדת, היא שבדקה את התובעת לפי נ1/א' בקבלתה ב03:00-, ב04:40-, וכן בשעות 05:55 ו06:45-. העדה היתה מזעיקה רופא, אם היתה רואה דימום והיתה רושמת זאת. היא היתה מזעיקה רופא לפי שיקול דעתה אם יולדת, שיש לה צירים, צועקת מכאבים. לאחר מכן נבדקה התובעת על ידי אחות אחרת בשעה 7:15 (נ1/א'). במדבקה שעל גבי נ1/ג', נאמר שהתובעת הגיעה לבית החולים בשעה 03:00. פתקית זו מודבקת בקבלה של בית החולים ולא בחדר לידה. מכאן שיתכן ויש פער בין שעת ההגעה בפועל לבין השעה שמופיעה על גבי הפתקית, כאשר נעשה הרישום הפורמלי של הקבלה. הפער בלילה הוא פחות משעה, כך שיש להניח, שהתובעת הגיעה למחלקת יולדות זמן מה לאחר מכן. 28. מעדותו של דר' עמנואל כץ, כיום סגן מנהל בית חולים סורוקה, מומחה ברפואת ילדים, עולה תמיהה על השמדת כל התיק הרפואי. ברם הטענה של ב"כ התובעים שייתכן וחסרים מסמכים הינה מופרכת, לאור המכתב שהוא צרף משירותי מחקר (ת3/). לא נראה לי שהנתבעים היו חייבים לשמור מוצגים מעבר לנדרש בתקנות מחמת חוסר המעש של התובעים מאז 1976. בתקנה 4 לתקנות בריאות העם (שמירת רשומות), תשל"ז1976- טור ב', לתוספת, נאמר באשר לשמירת מסמכים: "התיק הרפואי של בית החולים - ישמר במשך 20 שנה ואם אין בתיק גליון סיכום מחלה - ישמר במשך 25 שנה. גיליון סיכום מחלה יש לשמור 100 שנה". 29. לפי מכתבו של דר' עמנואל כץ בוער התיק בתום עשרים שנה מהאשפוז האחרון. אין רישום, מתי היה התאריך הביעור. יתרה מזו, גיליון סיכום מחלה אין לבער וחרף זאת גם הוא בוער. כאמור, לאור ת3/, אין חשש להעלמת מסמכים, שהרי המסמכים צולמו עוד בשנת 1973 והעתק נוסף היה מצוי במשרד הבריאות. 30. על סמך עדותו של דר' דוד וייס, פתח ב"כ התובעים חזית חדשה והיא בדיקת צלילי הלב. בתחילת חקירתו הנגדית אמר העד שאין כללים באשר לקצב שמיעת צלילי הלב של העובר. מטרת השמיעה היא לבדוק אם יש לעובר מצוקה. על עמדה זו הוא חזר גם בראשית חקירתו הנגדית. משהופנה לספרו של ווילאמס, שהיה ספר מוביל משנת 1971, שבו נאמר שבשלב הראשון של הלידה - פתיחה שלמה של הצוואר - יש להאזין לצלילי הלב של העובר כל חצי שעה ובשלב השני - מפתיחה שלמה ועד לצאת העובר - כל חמש דקות, ענה העד שלא נהגו לפי הפרקטיקה הזו, כי בשלב זה האישה לוחצת ורגליה מורמות ולכן היה קשה יותר לשמוע את צלילי הלב. 31. דר' וייס לא קיבל את מה שכתב דר' שנטל בת5/, כי אין הדברים שנכתבו תואמים את מסמכי הלידה (נ1/). כך גם לגבי האנמנזה שמופיעה בסעיף 7 לת5/ב'. גם את האבחון "תשניק", שמופיע בסימן שאלה בת5/א' שלל דר' וייס, כי הדבר אינו מופיע במסמכי הלידה, וגם לא היתה, כפי שכבר העידו לפניו, הנשמה. 32. דר' וייס שלל את גרסת התובעת, שנאמר לה לאחר הלידה שהתובע לא יחיה, משום שהדבר אינו עולה ממסמכי בית החולים. הוא אישר שהבדיקות שנעשו לתובעת היו דרך החלחולת (רקטום) ורק האחרונה היתה וגינלית (כך גם העיד פרופ' חיים). עדותו של דר' וייס מקובלת עלי. סיכום 33. נראה לי לאור האמור, שהתובעים לא הוכיחו את תביעתם. אין שום ראיה שלאחר איבוד דם כה רב, לפי תיאורי התובעת, היא קיבלה מנות דם והמוגלובין. לתובע לאחר הלידה היה צבע עור בהיר והוא לא הונשם. התובעים טוענים שהרישומים חסרים ולכן הנטל עובר לנתבעים, וכן שהמסמכים שצולמו אינם המסמכים האוטנטיים. טענה זו כבר נדחתה על ידי. כאמור, לאור עדותה של פרופ' כץ הוכח שהמסמכים הינם אוטנטיים. על פי מסמכים אלה היה רישום חלקי, אך עלה בידי הנתבעים להראות גם על פי הגישה המחמירה של העברת נטל השכנוע, שלא היתה התרשלות מצידם (ראו דעתם של אזר ונירנברג, רשלנות רפואית (תש"ס2000-), עמוד 486-478; ת"א (ירושלים) 1686/96 אברהם נ' ש.ר.ב. שירותי רפואה ובריאות בע"מ, תק-מחוזי 99(2) 3526; ת"א (י-ם) 822/94 שטרן נ' מרכז רפואי ע"ש חיים שיבא תל-השומר, תק-מחוזי 99(1) 4070). בנוסף לכך, אפילו היתה התרשלות של הנתבעים באשר לרישום, הרי אין ראיה לקשר סיבתי בין התרשלות זו לבין שיתוק המוחין שממנו סובל התובע. הוא הדין לגבי פרקטיקה לא הולמת במעקב אחרי צלילי הלב. גם כאן אם היתה פרקטיקה לא הולמת, לא הוכח הקשר הסיבתי לנזקו של התובע. לפי נ1/ד', במסגרת בדיקות האפגר נבדק גם הלב. גם הלב וגם מאמץ הנשימה קיבלו את הציון הגבוה ביותר - 2. גם לא מתקבל על הדעת שהתובעת ראתה את התובע יומיים לאחר הלידה והוא יפה, אחרי שקודם לכן צבעו היה שחור, לטענתה. 34. אין ראיה לקשר סיבתי בין הלידה לבין שיתוק המוחין שממנו סובל התובע. דר' וייס נשאל על כך, (כזכור צוין באבחון בת5/ב, תשניק עם סימן שאלה) ועל כך הוא ענה שתשובה לשאלה זו צריך לתת נוירולוג ילדים. ראיה כזו לקשר סיבתי שבין אירוע הלידה לשיתוק המוחין לא הובאה. אין, אפוא, ראיה לקשר סיבתי לשיתוק המוחין שממנו סובל התובע, גם בהנחה שיש לו תשניק. לכך יש להוסיף שהתובע נולד כפג ובמשקל נמוך והדבר מגביר את הסיכון לשיתוק מוחין (ע"א 6643/95 כהן נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית לעובדים בארץ ישראל, פ"ד נג(2) 680, 691). 35. לסיום ראוי להוסיף שבחוות הדעת של פרופ' שנקר, שהתובעים הגישו כראיה מטעמם, נאמר כהאי לישנא: "בגליון הרפואי לא מצאתי סטיה בטיפול הרפואי או נקודות היכולות להצביע על רשלנות בטיפול, אולם אם גירסתם של ההורים היא הנכונה, היתה סטיה מנורמת טיפול מקובלת לאשה במצבה של גב' מלמד וטיפול מתאים יתכן שיכול היה למנוע את הנזק ממנו סובל טל". חוות דעת מורכבת משני רבדים רובד עובדתי ורובד של הסקת המסקנות (ע"פ 566/89 מרציאנו נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(4) 539, 545). מאחר והרובד העובדתי לא הוכח נשארת על כנה הרישא במסקנתו של פרופ' שנקר שלא היתה סטייה בטיפול הרפואי ולא היתה רשלנות בטיפול. 36. למעלה מהצורך יש להוסיף, שתביעת התובעת והתובע 3 דינה להידחות מפני שהתיישנה. גם אין מקום להסתמך על סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], מפני ששני אלה ידעו מספר שנים ניכר על גילוי הנזק הנטען, אך הם בחרו לשבת באפס מעשה (ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד לח(4) 554, 557 - 559). 37. התביעה נדחית. התובעים ישלמו לנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪ בצירוף מע"מ. לידהרשלנות רפואית (בלידה)