פסק דין השופטת מ' שידלובסקי-אור: 1. ערר על החלטתו של רשם הפטנטים, המדגמים וסימני המסחר, ד"ר מאיר נועם (להלן - הרשם), מיום 9.1.05, בה דחה הוא את בקשת העוררת להארכת תוקף כינוי המקור מספר 1 הכולל את רשומות המילים "יפו", "יפא", "יפאס", "Jaffa", "Jaffas" (להלן - כינוי המקור), והורה על מחיקתו מפנקס כינויי המקור הישראלי. הרקע לערר - התשתית הנורמטיבית ועיקר המחלוקת 2. המונח "כינוי מקור" (Appellation of Origin) מוגדר בסעיף 1 לחוק הגנת כינויי מקור וציונים גיאוגרפיים, התשכ"ה - 1965 (להלן - החוק או חוק כינויי מקור), כך: "השם הגיאוגרפי של ארץ, אזור או מקום, הכלול בשמו של מוצר ובא ללמד שמקורו שם ושאיכותו או תכונותיו הן, בעיקרן, פרי אותה סביבה גיאוגרפית, טבעה ואנשיה". כינוי המקור מושא הערר הוענק ונרשם לראשונה בפנקס כינויי המקור הישראלי ביום 5.11.68. המוצר שכינוי המקור בא לציין הנו "תפוחי זהב שמוטי, תפוחי זהב אפילים, אשכוליות מזן משנה מרש חסר גרעינים, לימונים חמוצים", הגדלים באזורים שונים בארץ ישראל. הבקשה לרישום כינוי המקור הסתמכה על תקנה 17 לתקנות לפיקוח על יצוא הצמח ומוצריו (יצוא פרי הדר), התש"ך - 1960 (להלן - תקנות פרי ההדר), בה קבוע מפתח לסימון פרי ההדר המיועד ליצוא בשם "Jaffa", על-פי מגוון הזנים ואזורי הגידול השונים של הפרי. בעלת הזכות הרשומה של כינוי המקור היא העוררת, המועצה לייצור צמחים ולשיווקם - ענף פרי ההדר (להלן - המועצה), אשר באה במקום המועצה לשיווק פרי הדר כבעלת הזכות הרשומה. המועצה הנה תאגיד סטטוטורי. ביום 16.3.70 נרשם כינוי המקור בפנקס כינויי המקור הבינלאומי, המנוהל בהתאם להסדר ליסבון משנת 1958 בדבר הגנת כינויי מקור ורישומם הבינלאומי (כתבי אמנה מס' 314 כרך 10, 437, להלן - הסדר ליסבון). כבר כאן נציין, כי מדינת ישראל הצטרפה להסדר ליסבון ודאגה להחיל את הוראותיו אל תוך משפטה הפנימי על-ידי חקיקת חוק כינויי מקור, בעיקר בשל הרצון להגן על כינוי המקור שבמרכז הערר, שהוא גם כינוי המקור הישראלי היחיד הרשום בפנקס כינויי המקור. ארחיב על כך בהמשך דברי. לפי סעיף 22 לחוק, משנרשם כינוי המקור, כל שימוש שלא כדין בו מהווה הפרת הזכות בו, "אפילו צוין המקור האמיתי של הסחורה על יד כינוי המקור, ואף אם הכינוי מופיע בצורה מתורגמת או מלווה בביטויים כגון 'מין', 'טיפוס', 'סוג', 'חיקוי' או ביטויים דומים". כלומר, לא נדרש יסוד של הטעיה באשר למקורו של המוצר, על-מנת ששימוש בכינוי המקור שלא כדין יחשב כהפרת הזכות בו. סעיף 24 לחוק אף קובע, כי שימוש שלא כדין בכינוי מקור דינו כדין תיאור מסחרי כוזב, המהווה עבירה לפי סעיף 3 לפקודת סימני סחורות. 3. הסדר ליסבון, אשר אומץ במסגרת חוק כינויי מקור, הנו הסדר בינלאומי מיוחד, שמטרתו "להגן, בדרך יעילה ואחידה ככל האפשר, על כינויי מקור". ההגנה במסגרת ההסדר היא הגנה הדדית בין החברות לו (חברות האיגוד). כלומר, חברות האיגוד קיבלו על עצמן התחייבות להגן בשטחן על כינויי מקור של מוצרים שמקורם בארצות האחרות באיגוד, ובלבד שאלו מוכרים ומוגנים בארץ המקור ורשומים במשרד הבינלאומי להגנת הקניין התעשייתי, שהוקם מכוח ההסדר (סעיף 1 להסדר ליסבון). יצוין, כי הגדרת כינוי מקור המופיעה בחוק דומה להגדרה המופיעה בסעיף 2 להסדר, אשר גם על-פיה נדרש כי איכויותיו או תכונותיו של מוצר ינבעו "לחלוטין או בעיקר מן הסביבה הגיאוגרפית (ששמה מופיע בשם המוצר), לרבות גורמים טבעיים וגורמים אישיים". נכון להיום, חברות באיגוד הסדר ליסבון 25 מדינות, ובהן צרפת, פורטוגל ואיטליה (רשימת המדינות החברות מופיעה באתר הארגון העולמי לקניין רוחני, WIPO). כפי שציין הרשם בהחלטתו, מספרן המועט, יחסית, של המדינות החברות באיגוד וזהותן, מלמדים כי הסדר ליסבון אינו רווח ברחבי העולם, ומרבית המדינות החברות בו אינן בעלות השפעה גדולה על הכלכלה העולמית. הסדר ליסבון הנו הסדר מיוחד. הוא בא להוסיף על ההגנה שניתנה לכינויי מקור במסגרת אמנת פאריס בדבר הגנת הקניין התעשייתי, משנת 1883 (כתבי אמנה מס' 312, כרך 10, 405, להלן - אמנת פאריס), ובמסגרת הסדר מדריד בדבר מניעת ציוני מוצא כוזבים או מטעים, משנת 1891 (כתבי אמנה מס' 313, כרך 10, 431, להלן - הסדר מדריד) - ולא לגרוע מהם (סעיף 4 להסדר ליסבון). ובמה דברים אמורים. הגנת הקניין התעשייתי, על-פי אמנת פאריס מקיפה, בין השאר, כינויי מקור. על-פי סעיף 10 שני (3)3 לאמנה, על החברות לה להבטיח איסור על שימוש בציונים, אשר עלולים להטעות את הציבור, בין היתר, בנוגע לטיבה ולתכונותיה של סחורה. הסדר מדריד חל ביחס למוצרים הנושאים ציון כוזב או מטעה בנוגע לארץ או מקום המקור. לעומת זאת, הסדר ליסבון מבטיח הגנה מפני כל גזילה או חיקוי, אף שלא נלווית להם הטעיה או כזב - כלומר הגנה מוחלטת מפני כל שימוש לא מורשה בכינוי המקור (ע"א 784/88 budejovicky budvar, narodni podnik ceske budejovice (Budweiser budvar, national corporation budweis) נ'bush incorporated anheuser ואח', פ"ד מד(2) 531, 537-538 (1990) להלן - ע"א באדוויזר). מבין חמשת השמות בהם נרשם כינוי המקור, השם בעל המוניטין הרב ביותר בישראל, כמו גם ברחבי העולם, הוא "Jaffa". המדובר בכינוי המקור הישראלי הראשון והיחיד, וכפי שציין הרשם בהחלטתו שם זה "הפך ברבות השנים לנכס צאן ברזל ולסמל מרכזי ויוקרתי של הייצוא הישראלי בכלל וייצוא פרי ההדר, בפרט" (סעיף 8 להחלטה). שם זה רכש לעצמו מוניטין עולמי, כשם המציין פירות הדר איכותיים, ומסייע רבות בשיווק תוצרת ההדרים הישראלית ברחבי העולם. למעשה, כינוי זה היה הסיבה להצטרפותה של ישראל להסדר ליסבון ולאימוצו במסגרת חוק הגנת כינויי מקור - ובמסגרתו ביקשו להגן על השם מפני שימוש לא מורשה, בארץ ובעולם. שכן, כאמור, הסדר ליסבון מספק הגנה רחבה יותר לכינויי מקור, יחסית לשאר ההסדרים הבינלאומיים המקנים להם הגנה (הצעת חוק הגנת כינויי מקור, תשכ"ה-1964, ה"ח 88; ד"נ 376/90bush incorporated anheuser ואח' נ' budejovicky budvar, narodni podnik ceske budejovice, פ"ד מו(4) 843, בעמ' 857-858 (1992), להלן - ד"נ באדוויזר). 4. אציין, כי במסגרת תיקון תש"ס, הותאמו הוראות חוק כינויי מקור להוראות הסכם הטריפס (Agreement on Trade-Related Aspects of Intellectual Property Rights), זאת בעקבות התחייבות ישראל בחתימתה על ההסכם שהקים את ארגון הסחר העולמי (WTO) להתאים את חוקיה לדרישות המוגדרות בהסכם הטריפס. במסגרת התאמה זו, הוענקה בחוק הגנה גם ל"ציונים גיאוגרפיים" של מוצרים מפני שימוש שלא כדין, בתנאים הקבועים בחוק. המונח "ציון גיאוגרפי" דומה במובנים רבים למונח "כינוי מקור", אולם, בשונה מכינוי מקור, ציון גיאוגרפי יכול שיהא מורכב לא רק ממילים אלא גם מביטויים אחרים המקשרים אותו למקום מסוים. בנוסף, ציון גיאוגרפי יכול שיתקיים מקום שמוצר הוא בעל מוניטין הנובע ממקום ייצורו, המצוין בשמו. מעבר לכך, אין כל דרישה לרישום ציון גיאוגרפי (הצעת חוק לתיקון דיני הקנין הרוחני - התאמה להוראות הסכם הטריפס, התשנ"ט-1999, ה"ח הממשלה 524, 541-544). 5. חזרה לענייננו, רישום כינוי המקור מושא הערר הוארך פעמיים, ביום 7.12.76 וביום 7.12.90, לתקופה של 10 שנים. תוקף הרישום של כינוי המקור פג ביום 7.12.00, וביום 24.10.02 הגישה המועצה בקשה לחידוש כינוי המקור לתקופה נוספת של 10 שנים החל ממועד פקיעת תוקף רישומו. יוער, כי מעיון במכתבה של מנהלת סימני המסחר מיום 7.10.02 (מוצגים א' ו-ב' - ההפניה מכאן ואילך היא למוצגים שהגישו הצדדים, על-פי הסדר בהם סומנו), עולה כי לא היה ברור לרשם סימני המסחר האם נשלחה למועצה תזכורת לחידוש הרישום שנה לפני מועד פקיעתו, כנדרש בתקנות כינויי מקור (סדר רישום של כינויי מקור שארץ מקורם היא ישראל) התשכ"ו-1966 (להלן - התקנות). מתשובת המועצה עולה, שלא נשלחה תזכורת כזו (נספח ג'). אזכיר בהקשר זה, כי בתעודת תשלום אגרת חידוש כינוי המקור מיום 18.8.91 צוין כי זכויות בעל הסימן יהיו תקפות לתקופה של 14 שנה מיום 7.12.90. זאת, כאשר הוראות החוק קובעות כי חידוש כינוי המקור ייעשה אחת ל- 10 שנים. טעות זו היא שגררה, כנראה, את העדר התזכורת מטעם הרשם ואת האיחור בהגשת הבקשה להארכת תוקף רישום כינוי המקור הנדון. בעקבות פרסום דבר הבקשה להארכת תוקף הרישום, הגיש עו"ד טל בנד לרשם חומר שנטען כי יש בו כדי להראות, בין השאר, כי כינוי המקור חדל מלשמש ככינוי מקור כהגדרתו. זאת, בהתאם לתקנה 36 לתקנות. במסגרת הליך חידוש הרישום הגישה המועצה את תגובתה לשאלות שהופנו אליה מאת מנהלת מחלקת סימני המסחר ולטענות שהועלו על-ידי עו"ד בנד (מוצגים ד' ו-ה'), ובפני הרשם אף התקיים דיון בטענות ביחס לחידוש כינוי המקור. הטיעון המרכזי שהועלה נגד הארכת הרישום, היה כי השם "Jaffa" אינו משמש עוד ככינוי מקור. הטיעון הסתמך על כך שהמועצה התירה לשווק פרי הדר שגדל בדרום אפריקה תחת שם זה. בעקבות דיון זה הגישה המועצה שני מסמכי הבהרה, בנוגע להיקפי שיווק פרי ההדר מדרום אפריקה לאנגליה תחת שם המותג "Jaffa" (מוצג ד') ולהבדלים הקיימים בין תוצרת פרי ההדר שמקורה בישראל ובין זו שמקורה בדרום אפריקה (מוצג ו'), שני נושאים שלדעת הרשם היה בהם להשפיע על תוקף כינוי המקור. החלטת הרשם 6. בהחלטתו נדרש הרשם לסקירה היסטורית אודות ייחודו של המותג "Jaffa", ומקורו, אשר הקנו לו מעמד משפטי ככינוי מקור. הרשם ביקש להדגיש בסקירה זו את ייחודם ואיכותם של זני פרי ההדר הגדלים בארץ ישראל, והתכונות בהן הם מאופיינים. תכונות אלו הן תולדה של תנאי גידול פרי ההדר, לאמור תנאי האקלים, ואיכות האדמה והמים. השאלה המרכזית שעמדה להכרעתו של הרשם, כפי שהוא הגדירה, "היא האם העובדה שהמועצה מגדלת תפוזים בדרום אפריקה ומשווקת אותם לאנגליה תחת הכינוי 'Jaffa', אינה משנה את המעמד המשפטי של כינוי המקור "Jaffa" כך שאינו עומד עוד בדרישות החוק ואין להאריך תוקפו" (סעיף 27 להחלטה). למען הדיוק יובהר, כי המועצה אינה מגדלת תפוזים בדרום אפריקה. היא מעניקה לאחרים המגדלים תפוזים בדרום אפריקה בייעוץ והדרכה שלה, היתר לשווקם באנגליה בשם "Jaffa". ענין נוסף, אליו התייחס הרשם כגורם לדחיית הבקשה להארכת תוקף הרישום של כינוי המקור הנדון, נוגע למכירת יוגורט תחת המותג "Jaffa" בהולנד,על פי היתר שניתן לכך על ידי המועצה. הרשם החליט לדחות את הבקשה להארכת רישום כינוי המקור נשוא דיוננו, בהסתמכו על מסקנותיו בשני הנושאים שהוזכרו לעיל. קודם שנדון בקביעותיו והחלטתו בעניין זה, נתייחס לשתי מחלוקות נוספות להן נדרש הרשם. א. היקף ותוכן בחינתו של הרשם בבואו להחליט אם להאריך את תקפו של רישום כינוי מקור; ב. פרשנותו של סעיף 2א' לחוק סימני מסחר והשלכתו של הסעיף לעניננו. היקף הבחינה של הרשם 7. על-פי חוק כינויי מקור, קיימות שלוש הזדמנויות בהן ניתן להתנגד לרישומו של כינוי מקור ישראלי. החוק קובע גם מהן עילות ההתנגדות, אשר בהתקיימן לא יירשם שם ככינוי מקור. ההזדמנות הראשונה, היא עם פרסום הבקשה הראשונה לרישום, אזי ניתן להתנגד לרישום כינוי המקור בטענה שהכינוי שרישומו נתבקש אינו כינוי מקור אלא ציון מוצא או סוג בלבד או שהטוען שהוא בעל זכות בכינוי אינו זכאי להשתמש בו (סעיף 10 לחוק). השנייה, כל זמן שהרישום בתוקף, על-פי בקשת אדם מעוניין או מיזמת הרשם, ניתן למחוק את כינוי המקור אם הכינוי הפך להיות שם סוג או ציון מוצא בלבד או אם התנאים ששימשו יסוד לרישום חדלו להתקיים (סעיף 14 לחוק). השלישית, עם תום תקופת הרישום ולפני הארכתו, יש לבחון אם הכינוי עודו משמש ככינוי מקור (סעיף 13 לחוק). 8. עסקינן, כאמור, בבקשה להארכת תוקף הרישום של כינוי מקור, כך שהמסגרת הנורמטיבית הצריכה לענייננו תמצא תחילה בהוראת סעיף 13 לחוק, וכן בפרק החמישי לתקנות, המסדיר את הליך חידוש הרישום. סעיף 13 לחוק קובע כדלקמן: 13. תקופת תוקף הרישום והארכתו (א) רישום לפי פרק זה תקפו עשר שנים מיום הגשת הבקשה, ואולם ניתן להאריכו לתקופות נוספות של עשר שנים כל אחת, על פי בקשת בעל זכות שתוגש לרשם במועד ובדרך שנקבעו. (ב) לפני שיאריך הרשם את תקפו של הרישום, יבחן אם הכינוי עודו משמש ככינוי מקור, וכן יפרסם ברשומות את דבר הבקשה להארכה. על-פי הפרק החמישי לתקנות, לאחר הגשת הבקשה להארכת תוקף הרישום, על הרשם לפרסם ברשומות את דבר הגשת הבקשה, ולהזמין כל אדם, תוך חודשיים מתאריך הבקשה, להמציא לו כל חומר שיש בו כדי להראות שהכינוי חדל לשמש כינוי מקור, כלומר משמש לציון סוג או מוצא בלבד (תקנות 36-37). לרשם יש אף סמכות במסגרת בחינת הבקשה לדרוש מהמבקש כל חומר וידיעה, ורשאי הוא להתייעץ עם מי שייראה לו לנכון ולקבל כל חומר וידיעה (תקנה 38). באם הרשם נוכח, כי בחומר שהוגש לו יש להראות שאכן הכינוי חדל מלשמש כינוי מקור, ימציא העתק מהחומר לבעל הזכות, וזה מצדו רשאי להגיש חומר על-מנת להזים טענה זו. היה ובסופו של יום סבור הרשם, כי אין בראיות אלו כדי להזים את הטענה שהכינוי חדל מלשמש כינוי מקור, או שמצא הוא לאחר בחינה שעשה כי לדעתו לא ראוי להאריך תקפו של הרישום מאחר שהכינוי הרשום חדל מלשמש כינוי מקור, יודיע על כך למבקש (תקנות 39, 41, 43). במקרה כזה יתקיים דיון בפני הרשם, בסופו ייתן החלטתו הסופית בבקשה. יצוין, כי על-פי תקנה 45, מוסמך הרשם, באם הוגש לו חומר כאמור בתקנה 36, לדון בבקשה להארכת תוקף הרישום כבבקשה למחיקת רישום קיים. 9. סקירת הוראות החוק והתקנות מלמדת, כי הליך הארכת תוקף הרישום נועד לבחינה עניינית, על-סמך הנתונים הטובים ביותר שבנמצא, של הבקשה. בחינה עניינית משמעה, האם הרישום עדיין משקף נאמנה את מעמדו המשפטי של הכינוי הלכה למעשה. לשון אחר, האם במהלך הזמן מאז רישומו האחרון של הכינוי, נשתנו הנסיבות כך שהכינוי אינו משמש עוד ככינוי מקור. כפי שציין הרשם בהחלטתו, ישנו אינטרס ציבורי בטוהר הפנקסים המתנהלים אצלו, כאשר במקרה זה הרישום משפיע גם על הרישום הבינלאומי המתנהל על-פי הסדר ליסבון. לנוכח זאת אני סבורה, כי העילה הקבועה בסעיף 13 לאי-הארכת תוקף רישום כינוי מקור, היינו אם הכינוי חדל מלשמש ככינוי מקור, כוללת בחובה, מעצם תכליתה ומהותה, גם את העילות המופיעות בסעיף 14 לחוק לעניין מחיקת רישום קיים, אף שהדבר לא מצוין מפורשות. במסגרת הבחינה אם הכינוי מהווה כינוי מקור אם לאו, מוסמך הרשם לבדוק אם כיום הכינוי מהווה ציון סוג או מוצא בלבד, או שהתנאים ששימשו יסוד לרישום חדלו להתקיים ברבות השנים, באופן שהכינוי אינו מהווה עוד כינוי מקור. הדבר ברור מקל וחומר, שכן אם ניתן לתקוף רישום קיים בכל עת על-יסוד עילות אלו במסגרת בקשה למחיקת רישום, ברי שניתן לתקוף רישום שפגה תקופת רישומו על-יסוד אותן עילות. אף אילו היתה מתקבלת עמדת המערערת לא היה בכך כדי לסייע לה רבות, שכן ממילא רשאי הרשם בתקופת תוקף הרישום לעשות שימוש בסמכותו לפי ס' 14 לחוק ולמחוק רישום בנסיבות כאמור לעיל. יוזכר, כי הרשם מוסמך על-פי תקנה 45 לדון בבקשה להארכת תוקף הרישום כבבקשה למחיקת רישום קיים. חיזוק לשוני למסקנה זו ימצא בתקנה 37 המופיעה בפרק החמישי לתקנות, הקובעת לאמור: "אדם המתבקש להגיש חומר שיש בו כדי להראות שכינוי מקור שהארכתו נתבקשה חדל לשמש כינוי מקור והוא משמש לציון סוג או מוצא בלבד, יגיש את החומר בשלושה העתקים בצירוף תצהיר שבו יצהיר כי החומר שהוא מגיש הוא נכון לפי מיטב ידיעתו". הרשם הכריע על יסוד עילה זו, היינו שכינוי המקור מושא הערר חדל כיום מלשמש כינוי מקור, ומבחינת סמכותו לעשות כן לא נפל כל פגם בהחלטתו. כאמור, אף אילו הייתה מתקבלת פרשנות המערערת לא היה בכך כדי לחסום את הרשם מלעשות שימוש בסמכותו לפי סעיף 14 לחוק ולבחון האם חדלו להתקיים התנאים ששימשו יסוד לרישום. סעיף 2א' לפקודת סימני סחורות 10. סעיף 2א(א) לפקודת סימני סחורות אוסר ציונה של סחורה שאינה פרי הדר באחד משמותיו של כינוי המקור "שהוא כינוי מקור הרשום בישראל לפי חוק הגנת כינויי מקור תשכ"ה-1965, ככינוי מקור הנועד לציון פרי הדר, או בכינוי הגולל כינוי כאמור או המשתמע ממנו". לטענת המועצה, לאור הוראות סעיף 2א' לפקודת סימני סחורות, רישום כינוי המקור שברשותה הנו בגדר חזקה עובדתית חלוטה, שניתן לבטלה רק בחקיקה ראשית. עמדת הרשם בהחלטתו היא כי סעיף 2א' הוסף לפקודה כשנה לאחר רישום כינוי המקור ובהסתמך על רישום זה. מטרתו של התיקון היא מתן הגנה נוספת לכינוי המקור, ולמנוע "תאור מסחרי כוזב בכינויי המקור המוזכרים בהוראה ובכללם "Jaffa" , הן בטובין שהינם פרי הדר ומקורם אינו בישראל והן בטובין שאינם פרי הדר כלל, ללא אבחנה לעניין מוצאם (סעיף 114 להחלטה). מכאן, כי סעיף 2א' אינו קובע חזקה עובדתית כלשהי בדבר זכותה של המועצה בכינוי המקור. הרשם הוסיף כי קבלת טענת המועצה מרוקנת מכל תוכן את הוראותיו של חוק הגנת כינויי מקור. לא רק שאין לאפשר זאת, אלא שהוראות חוק זה גוברות על מה שעלול להשתמע מהוראות סעיף 2א' הנ"ל בהיותו חוק ספציפי.לא ארחיב נקודה זו. די לי אם אומר, כי מסקנת הרשם בעניין זה מקובלת עלי. יצוא פרי הדר מדרום אפריקה לאנגליה בשם "Jaffa" 11. במהלך שנת 2000 התירה המועצה לחברות דרום אפריקניות לייצא פרי הדר שמקורו ומקום גידולו בדרום אפריקה, לאנגליה (בלבד), תחת השם "Jaffa", וזאת לזמן קצוב. תנאי לשיווק באנגליה היה שבצד הפתק "Jaffa", על הפירות המשווקים מדרום אפריקה, יצוין שמקורם אינו בישראל אלא בדרום אפריקה. תנאי נוסף - התנאי המרכזי - למתן ההיתר לחברות הדרום אפריקניות, היה, עמידתו של פרי ההדר ששווק לאנגליה בתנאי איכות קפדניים ביותר ובסטנדרטים בינלאומיים וישראליים מחמירים. כדי לשפר את איכות הפרי נכרתה עיסקה על פיה רכשו הגורמים הדרום אפריקאיים מהמועצה ידע הקשור בגידול פרי הדר, ואף שתילים של עצי פרי הדר. דרום אפריקה ואנגליה אינן נמנות על הארצות החברות בהסדר ליסבון ובשתיהן רשומים, על פי הוראות חוקים מקומיים באותן ארצות, זכויות בשם המסחרי "Jaffa", לטובת המועצה. יוצא, שבארצות שהן צד להסדר ליסבון יש למועצה זכויות כבעל זכות בכינוי המקור "Jaffa", זכויות שהן רחבות יותר, ובארצות אחרות כמו דרום אפריקה ואנגליה, יש לה זכויות על השם המסחרי "Jaffa". אחד היתרונות שיש למועצה משיווק הפרי מדרום אפריקה לאנגליה ומקבלת תמלוגים על כך, נובע מהעובדה שעונת הפרי בדרום אפריקה שונה מזו שבישראל, ושיווק הפרי משם הוא בתקופה בה אין מיוצא פרי מישראל. מטעם זה גם אין תחרות בו זמנית בין פרי המיוצא מדרום אפריקה לכזה המיוצא מישראל. יוצא, שבשל המותג "Jaffa" לפי הוראות הדין בדבר סימני סחורות בדרום אפריקה, נהנית המועצה מתמלוגים בתקופה שאינה נהנית מהם בגין ייצוא מישראל. 12. ראינו שהמועצה סייעה בפיתוח והבחנה של פרי ההדר הגדל באמצעות החברות הדרום אפריקניות ומדובר בפרי בעל איכות גבוהה וייחודית. עם זאת, צריך לחזור ולהדגיש, כי אין מדובר בפרי הדר המשווק מדרום אפריקה שהוא בעל איכות זהה לזה המשווק מישראל. נושא הדמיון בין פרי הדר הגדל בישראל לבין זה הגדל בדרום אפריקה, זכה להתייחסות מיוחדת במהלך הבירורים על ידי הרשם. בעניין זה נמסרה לרשם אינפורמציה ברורה מטעם המועצה במכתבה מיום 19.4.04 (מוצג ו'). בהתייחס למכתב הרשם מיום 31.3.04 מביאה בפניו המועצה את "פירוט ההבדלים הקיימים בין פרי הדר שמקורו בישראל לבין פרי ההדר שמקורו בדרום אפריקה" בשל חשיבות קיומם של הבדלים אלה, אותם ראה הרשם לצטט מתוך מוצג ו' ראוי שנביא את תוכן ההבדלים. ונדגיש, על פי האמור בהחלטתו, מביא הרשם את הדברים כדי ללמוד מהם כי ההדרים הגדלים בדרום אפריקה שונים בטעמם מאלה הגדלים בארץ ממספר טעמים (עמ' 6 להחלטה), ומהם ההבדלים? כך נאמר במוצג ו': "1.1. הכנות עליהם מגודלים פירות ההדר שונים בשתי המדינות. בדרום אפריקה מגודלים פירות ההדר על כנות 'לימון גס' בעוד שבישראל מגודלים פירות ההדר על כנות מסוג 'חושחש' 'רנגפור' ו'טרויר', כאשר כלל לא מגודלים בישראל פירות הדר על כנות 'לימון גס', ההבדל בין הכנות מביא להבדלים בטעמים של תוצרת עצי ההדר. 1.2 אחוז החומציות בקרקע עליה גדלים עצי ההדר בדרום אמריקה נמוך מאחוז החומציות בקרקע בישראל. עובדה זו גורמת לכך שאחוז החומציות בפרי ההדר הגדל בדרום אפריקה נמוכה מזו של פרי ההדר הגדל בישראל. באופן זה, פרי הדר הגדל בישראל יותר חמוץ/פחות מתוק מפרי הדר הגדל בדרום אפריקה, כאשר יחס החומציות בפרי הדרום אפריקאי הינו 1% - 0.8%, ואילו יחס החומציות בפרי ההדר הישראלי הינו 1.25% - 1%, וזאת מעבר להבדלים בטעם הקיימים בין פירות ההדר כמפורט בסעיף 1.1". 13. על רקע עובדות אלה הנני סבורה כי לא היה מקום לצאת מהנחה שאיכותו של פרי ההדר המיוצא מדרום אפריקה היא זהה בטיב ובאיכות לזה של ישראל. גם בהחלטתו של הרשם צוין כי "כינוי המקור ניתן לפרי ההדר הארצישראלי המשווק על ידי המועצה בשל האיכויות המיוחדות שבתנובת הקרקע הישראלית ובשל שילוב הרכב הקרקע עם האקלים המיוחד המאפשרים גידול אופטימלי של פרי הדר בעל איכויות מובחרות וייחודיות" (פיסקה 121 להחלטה). הרשם אף מביא בהחלטתו מדברי מחברים מלומדים המלמדים על טיב מיוחד של הקרקע באיזורי גידול פרי ההדר בארץ והשפעות של אקלים וטיב המים, והצטברותם של אלה, המביאים לאיכות המיוחדת של פרי ההדר הגדל בארץ (פיסקאות 22 ו-25 להחלטה). לנתונים אלה יש לצרף את הידע הישראלי בפיתוח חקלאי, כולל פיתוח גנטי של זני צמחים שונים (מוצג ד' ה"ש 1). וכפי שנאמר במוצג ה', איכותו של פרי ההדר הישראלי קשורה גם בטבעם של האנשים בישראל הידועים בנטייתם למחקר ולפיתוח ולמדע גנטי. איכות זו נובעת, איפוא, גם מפיתוח מתוחכם של זנים חדישים איכותיים וטעימים באופן יוצא דופן ביחס למקומות אחרים בעולם (פיסקה 43 לחהלטה). 14. נחזור עתה להגדרת כינוי מקור, על מנת לבחון אם המועצה מקיימת את התנאים הנדרשים כינוי המקור "Jaffa". על פי הגדרת "כינוי מקור", צריך שיתקיימו שלושה התנאים הבאים: א. שם של מוצר הכולל שם גיאוגרפי (שם של ארץ אזור או מקום); ב. השם בא ללמד שמקור המוצר הוא מאותו מקום; ג. איכותו או תכונתו של המוצר הן, בעיקרן, פרי אותה סביבה גיאוגרפית, טבעה ואנשיה. אם נתעלם לרגע מ"נושא דרום אפריקה", ברי כי תנאים אלה מתקיימים כשם שהתקיימו עם רישומו הראשון של כינוי המקור. לא השתנה בעניין זה דבר מבחינת טיב הקרקע, האקלים או טיב המים. יתכן אף שהתקדמות הידע בחקלאות וההתמחויות של העוסקים בכך בארץ בחקלאות בכלל ובפרי הדר בפרט, הביאו לשכלול הזנים השונים של פרי הדר באיכותם. אך פרט לכך, מתקיימים אותם תנאים שהצדיקו את הרישום מלכתחילה. השאלה העיקרית היא, איפוא, האם בשל העיסקה בין המועצה לבין החברות הדרום אפריקניות משתנה התמונה. 15. הרשם השיב על כך בחיוב. אלה דבריו בפיסקאות 124 ו-125 של החלטתו: "124. ברי כי משעה שעשתה המועצה שימוש בכינוי "Jaffa", בעבור טובין שמקורם אינו במקום הגיאוגרפי נשוא כינוי המקור ועוד הגדילה וטענה, כי איכות המוצר זהה לאיכות המוצר שמקורו במקום הגיאוגרפי נשוא כינוי המקור, הרי ששמטה בכך את הקרקע מתחת להכרה בשם "Jaffa", כבר הגנה על פי חוק הגנת כינויי מקור. ראשית, החוק קובע דרישה כי השם הגיאוגרפי "בא ללמד שמקורו שם". תנאי זה אינו מתמלא ודאי לאור העובדה כי מקורו של פרי ההדר אינו ביפו, אף לא בארץ ישראל כי אם בדרום אפריקה הרחוקה. שנית, החוק דורש כי "איכותו או תכונותיו הן, בעיקרן, פרי אותה סביבה גיאוגרפית, טבעה ואנשיה". בהתרת שימוש בשם "Jaffa", לפרי הדר שמקורו בדרום אפריקה, מודה המועצה למעשה, כי אין עוד כל קשר בין התכונות הייחודיות המיוחדות לפרי ההדר ששווק מדרום אפריקה לבין מקום גיאוגרפי כלשהו, וודאי לא ליפו ו/או אף למדינת ישראל כולה. 125. ומאי נפקא מינא לענין זה אם המועצה עושה שימוש בפרי ההדר ששווק מדרום אפריקה למדינה החברה בהסדר ליסבון או במדינה שאינה חברה בהסדר? הרי השימוש עצמו שעושה המועצה בשם "Jaffa", לפרי הדר שגדל בדרום אפריקה, כמוהו כלשעצמו הודאה בכך כי אין כל קשר בין הכינוי והתכונות החבויות בו לבין אזור גיאוגרפי כלשהו, ולמעשה, מרוקנת המועצה בפעולתה זו את כינוי המקור "Jaffa" מכל תוכן. יתירה מכך, אין לעניין זה אף כל משמעות באם עושה המועצה שימוש בשם "Jaffa", לפרי שמקורו בדרום אפריקה בעצמה או על ידי מי מטעמה ו/או בהסכם שימוש. כינוי המקור אינו תלוי משתמש כי אם תלוי קשר בל ינותק בין מוצר ותכונותיו לבין אזור גיאוגרפי מסוים". לאמור בסעיפים אלה ולמסקנה העולה מהם מתקשה אני להסכים. 16. ראשית, אין לראות, לדעתי, בהתרת שימוש מצד המועצה בשם "Jaffa" לפרי הדר שמקורו בדרום אפריקה, הודאה מצד המועצה כי אין עוד קשר בין כינוי המקור ותכונות החבויות בו לבין אזור גיאוגרפי כלשהו, כלומר בין השם "Jaffa" לבין האזור אליו מתייחס כינוי מקור זה. הטענה בדבר קיום הודאה מצד המועצה, מבוססת, קודם כל, על ההנחה שבשני המקרים השימוש בשם "Jaffa" מתייחס לאותו דבר עצמו, דהיינו למוצרים זהים. אם מוצר (חקלאי) הגדל בדרום אפריקה כמוהו ממש כמוצר (חקלאי) הגדל בארץ והמועצה מודה בכך, הרי שמוצר זה חדל להיות אופייני לאזור גיאוגרפי כלשהו. דהיינו, שתכונותיו או איכותו הם פרי סביבה גיאוגרפית מסויימת או טבעה ואנשיה. אולם הנחה זו אינה מבוססת כלל. ראינו לעיל, שאין זהות בין שני סוגי פרי ההדר - אלה הגדלים בארץ ואלה הגדלים בדרום אפריקה. יתר על כן, אנו יודעים מפי המועצה, שלא הזהות בין פרי ההדר בישראל ובדרום אפריקה גרמה לכך שהיא מרשה להשתמש בשם "Jaffa" לפרי הדר הגדל בדרום אפריקה. הסיבה לכך היא, שהמועצה מוכנה ליתן רשות להשתמש בשם זה כשם מסחרי, אשר יש לה זכויות בו (תוך ציון שהוא גדל בדרום אפריקה ולא בישראל), בשתי מדינות בהן אין תחולה לאמנת ליסבון (דרום אפריקה ואנגליה). באותן מדינות יש לה עניין לשמור על זכויות בשם זה וליהנות מתמלוגים בגין השימוש שנעשה בו באותם תנאים שהיא מכתיבה. אך בוודאי שאין בכך הודאה שהפרי המשווק מדרום אפריקה זהה לפרי ההדר הגדל בישראל ואין בכך הודאה בעובדות על פיהן לא מתקיימים לגבי פרי ההדר הגדל בארץ התנאים לרישום כינוי מקור לגביו לטובת המועצה. נכון יהיה, על כן לומר, שהשימוש בשם "Jaffa" לתפוזים המיוצאים מדרום אפריקה לאנגליה נעשה לא משום זהות הפרי המיוצא לפרי מישראל, אלא על אף העדר זהות כזו. זאת, על מנת לנצל את השם המסחרי "Jaffa" בארצות בהן אין נפקות לזכויותיה של המעוצה בכינוי המקור "Jaffa" ולמועצה יש זכויות לשם המסחרי "Jaffa" באותן מדינות. 17. מעבר לנדרש אוסיף הערה. נניח לדוגמא שבעל מוצר מסוים רשאי לרשמו בפנקס כינויי המקור, כי מתקיימים בו כל דרישות הגדרת כינוי מקור, כולל הדרישה של התנאי השלישי הנזכר בפיסקה 14 לעיל. ונניח שבארץ אחרת מצליחים לייצר מוצר דומה מאד, כמעט זהה, למוצר זה עקב שימוש וניצול אמצעים טכנולוגיים או מדעיים כאלה ואחרים. האם בשל כך תישלל זכותו של הראשון לרשום כינוי מקור למוצרו? לדעתי התשובה לכך שלילית. כל עוד שם המוצר כולל שם של ארץ, אזור או מקום, ואיכותו ותכונותיו הן בעיקרן פרי אותה סביבה גיאוגרפית, טבעה ואנשיה, אפילו שניתן ליצר, באמצעות כישורים ואמצעים טכנולוגיים ומדעיים מוצר כמעט זהה. אותו בעל מוצר שהגיע להישג על פיו מוצר שלו דומה, או כמעט זהה, למוצר שבעליו הוא בעל זכות ל"כינוי מקור", לא יהיה רשאי להשתמש בכינוי המקור של המוצר בכל אחת מהמדינות שהינן צד לאמנת ליסבון ויהיה עליו למצוא שם אחר, מהשם המהווה כינוי מקור, למוצרו. הראשון יהיה זכאי להירשם כבעל כינוי מקור, והשני לא יוכל להשתמש באותו כינוי מקור. 18. בפיסקה 130.4 להחלטתו, במסגרת נימוקיו למסקנתו, קובע הרשם כי - "לאור טענות המועצה, כי הפרי ששווק מדרום אפריקה לאנגליה עומד למעשה בסטנדרטים דומים מאוד לאלה שבהם עומד פרי ההדר הארצישראלי, הרי שאין לי אלא להסיק, כי הפרי המשווק מדרום אפריקה אינו שונה מהותית מן הפרי המשווק מארץ ישראל, ולפיכך הפרי הישראלי אינו נושא עוד תכונות ייחודיות הנדרשות על-מנת ליתן לו הגנה של כינוי מקור, ולמצער, כי ניתן לגדל פרי באיכות דומה לזו של הפרי הגדל בארץ ישראל גם בארצות אחרות ובתנאים אקלימיים שונים; (ההדגשות שלי - מ' ש' א'). צר לי, אך על רקע כל האמור לעיל, לא אוכל להסכים למסקנת הרשם בקטע המצוטט. "סטנדרטים דומים מאד", אין פרושו שמדובר באותה איכות או אותו סוג של איכות. פרי הדר הגדל בדרום אפריקה יכול להיות באיכות גבוהה, בסטנדרט גבוה, כמו פרי ההדר הישראלי, ובכל זאת יהיה שוני מהותי בין פרי ההדר הגדל שם מזה הגדל כאן ופרי ההדר הישראלי יהיה תוצאה של תנאים ישראליים מיוחדים, אשר אינם מתקיימים בדרום אפריקה, כולם או חלקם. אכן, קשה להסיק מקיום "סטנדרטים דומים מאד" בשני המקומות, כי בין הפרי הגדל בשתי המדינות אין שוני מהותי. כבר ראינו שיש הבדל הן בטעם והן בנוסף לכך ב"חמיצותו" של הפרי. לסיכום נקודה זו, אין להסיק מקיום "סטנדרטים דומים" כי הפרי הישראלי אינו נושא עוד תכונות ייחודיות, הנדרשות על מנת ליתן לו הגנה של כינוי מקור. במשפט האחרון של הקטע המצוטט עולה בבירור גישתו של הרשם. על פי גישה זו, די שניתן לגדל בארצות אחרות ובתנאים אקלימיים שונים, פרי באיכות דומה לזו של הפרי הגדל בארץ, כדי שלמועצה לא תהיה זכות לכינוי המקור בו עסקינן. כבר הסברתי לעיל שגישה זו אינה מקובלת עלי. 19. צודק הרשם בקבעו כי "כינוי המקור איננו תלוי משתמש כי אם תלוי קשר בל ינותק בין מוצר ותכונותיו לבין אזור גיאוגרפי מסוים", אך כפי שביקשתי להראות, תנאי זה מתקיים בענייננו. 20. שאלה נוספת היא, אם עצם השימוש או התרת השימוש של בעל זכות בכינוי מקור לתאור מוצר שונה (אם גם דומה) שוללים, כשלעצמם, את זכותו לרישומו כבעל כינוי מקור או גורעים ממנו? שאלה זו מתעוררת בענייננו כשהשימוש או התרת השימוש נעשים בארצות שאינן צד להסדר ליסבון. האם השימוש שמתירה המועצה בשם "Jaffa" לפרי הדר המיוצא מדרום אפריקה לאנגליה, כמו בענייננו, פוגע בזכותה לרישום כינוי מקור לגבי שם זה? נראה לי, שהתשובה לכך שלילית. למועצה יש זכות לגבי מותג בשם "Jaffa". מותג זה יכול בנסיבות המקרה להיות כינוי מקור לפי החוק ותחולת הזכויות הנובעות מכך תהיה במדינות שהן צד לאמנת ליסבון. הוא יכול להיות גם סימן מסחר ולהרשם ככזה על פי הדין במדינות שונות בהן אין תחולה להוראת האמנה. במדינות אלה, ייהנה אותו מותג מהגנה לפי דיני סימני מסחר. אמנם זו הגנה פחותה מזו שיש לכינוי מקור, אך עדיין יש לה חשיבות רבה. מדוע תישלל הזכות מכח דיני כינוי מקור בשל שימוש כחוק בשם הזהה לכינוי המקור לפי דיני סימני מסחר בארצות, בהן אין תחולה לדיני כינוי מקור? אין כל הוראה בדין המחייבת תוצאה כזאת. אם התוצאה תהיה שעל בעל הזכות לרשום כינוי מקור יהיה לבחור באחת משתי האופציות כאמור, יהיה בכך לפגוע פגיעה קשה בזכות הקנין שלו. העיקר הוא בשאלה, אם מתקיימים התנאים לרישום כינוי מקור. אם התשובה לכך חיובית - כמו בענייננו - ניצול נוסף של זכויות במותג אינו סותר את הזכות לרישום כינוי המקור כחוק. 21. על יסוד הנימוקים דלעיל, טעה, לדעתי, הרשם כאשר החליט בסוגיה העיקרית שהייתה במחלוקת בין הצדדים, כי בשל כך שהמועצה הרשתה יצוא פרי הדר מדרום אפריקה לאנגליה תחת סימן המסחר "Jaffa" - תוך ציון שהפרי גדל בדרום אפריקה, יש לדחות את בקשתה נשוא הדיון להארכת תוקף כינוי המקור "Jaffa". די בנימוקים דלעיל כדי לדחות את עמדת הרשם בסוגיה האמורה ואין לי צורך לדון בטענות הנוספות של המועצה בנושא זה. אזכיר רק, שהמועצה הדגישה בסיכומיה גם את הנזק הגדול שייגרם לה עקב החלטתו של הרשם ואת הפגיעה בתכלית החוק להגן על הקנין הרוחני של כינוי מקור לאור הפירוש שניתן לחוק ויישומו בנסיבות המקרה על ידי הרשם. 22. נושא נוסף שהיווה עילה להחלטתו של הרשם נוגע להיתר שניתן על ידי המועצה לחברה לשיווק יוגורט בהולנד תחת השם "Jaffa". יוגורט זה, לגביו ניתן ההיתר, מיוצר מפירות הדר הגדלים בישראל ולא בהולנד או במקום אחר. הולנד אינה חברה באמנת ליסבון. הרשם קבע בהחלטתו שגם הרחבת השימוש שעשתה המועצה בשימוש בשם "Jaffa" לטובין אחרים, שאינם פרי הדר, מחזקת את מסקנתו. קביעת הרשם היא כי הנסיבות שיצרה המועצה על ידי "מיהול" השם "Jaffa", אינן עולות בקנה אחד עם מטרת חוק הגנת כינויי מקור. לדעתו, עצם השימוש שנעשה על ידי המועצה בכינוי המקור לתיאור טובין שאינן פרי הדר מסכל את מטרתן של הוראות חוק הגנת כינויי מקור בכך שהוא גורם לבלבול בקרב הצרכנים באשר למהותו של כינוי המקור "Jaffa" ולטובין עליהם בא כינוי המקור להגן. 23. אדגיש תחילה, שהמועצה הכחישה מתן היתר לשימוש במותג "Jaffa" עבור מוצרים שאינם פרי הדר לבד מהשימוש לשווק יוגורט בנסיבות הנזכרות לעיל (פיסקה 69 למוצג ה'). פרט למוצר היוגורט אין ראיה מינהלית עליה ניתן לסמוך בדבר מתן היתר לשימוש במותג שלא ביחס לפרי הדר. אשר להיתר השימוש במותג ביחס ליוגורט, נראה לי שאין בכך להצדיק את דחיית בקשת המועצה להארכת תוקף הרישום בפנקס של כינוי המקור. הרישום של כינוי המקור הנדון נרשם ביחס לזני פרי הדר שונים. מהות רישום זה והזכות של בעל הזכות הרשומה, המועצה, היא בהגנה הניתנת לה מכח החוק במקרה שגורם זר יעשה שימוש בתחום אחת הארצות שהן צד לאמנת ליסבון במותג "Jaffa", בנוגע לפרי הדר. במקרה כזה תהיה המועצה זכאית לסעדים שהחוק מעניק לה. אך רישום זה, כשלעצמו, אינו מונע מגורם זר כלשהו לעשות שימוש במותג "Jaffa", ביחס למוצרים אחרים שאינם פרי הדר. הוא גם אינו מונע, כשלעצמו, שימוש במותג זה אפילו ביחס לפרי הדר בכל אחת מארצות תבל שאינה צד לאמנת ליסבון. ניתן למועצה להגן על זכותה במותג זה באותן ארצות רק מכח הגנה הניתנת במסגרת דינים אחרים (שאינם כינויי מקור). הגנה כזו יש למועצה בהולנד מכח דיני סימני מסחר, וכבר ציינתי לעיל כי שימוש בזכות להגנה כזו אינה פוגמת בכינוי המקור. וגם זאת. אין זה מתקבל על הדעת שאדם זר יוכל לעשות שימוש במותג דנן כדי לציין מוצר שאינו פרי הדר, או לציין פרי הדר בארץ שאינה צד להסדר ליסבון, ואילו המועצה יוצרתו של מותג זה, תהיה במצב נחות ולא תוכל להיות בעלת זכות השימוש במותג זה שלא במסגרת חוק כינויי מקור. כפי שכבר צויין לעיל, אין הוראה כלשהי בדין המונעת מבעלים של כינוי מקור לעשות שימוש בכינוי המקור ביחס לטובין השונים מן הטובין אשר ביחס אליהם נרשם אותו כינוי מקור. לפיכך לא ניתן למנוע את זכותה של המועצה לעשות שימוש במותג "Jaffa", לגבי טובין שאינם פרי הדר. לא כל שכן, לגבי הטובין הנדונים - מוצר יוגורט המבוסס על פרי הדר ישראלי המשווק בארץ שאינה צד לאמנת ליסבון. 25. התוצאה היא, שנימוקיו של הרשם לדחיית בקשת המועצה אינם יכולים לעמוד, לדעתי, וגם דין טענות נוספות שהועלו לדחיית הבקשה, בהן לא דן הרשם, להידחות אף הן. כשם שכינוי המקור נרשם בשעתו ותקפו הוארך בעבר, מתקיימים אותם תנאים המצדיקים את המשך הארכת תקפו. כינויי מקור