פסק דין השופטת ד' ברלינר: 1. בתאריך 21.7.02 הגישה חברת Delta Lingerie S.A. of Cachan, France, הרשומה בצרפת (להלן: המשיבה), בקשה לרישום סימן מסחרי שמספרו 158300 (מסוג 25): Darjeeling (ללא עיצוב) (להלן: הסימן המבוקש). לבקשה זו התנגדה מועצת התה של הודו ה- Tea Board, India (להלן: המערערת). בתאריך 27.10.05 דחה רשם הפטנטים, המדגמים וסימני המסחר (להלן: הרשם) את התנגדותה של המערערת ואישר לרישום את הסימן (להלן: ההחלטה). על ההחלטה - הערעור בפנינו. רקע 2. המשיבה הינה חברת בת של חברת Le Groupe Chantelle (להלן: קבוצת Chantelle), יצרנית מוצרי הלבשה תחתונה לנשים. המשיבה וקבוצת Chantelle עושות שימוש בסימן המסחר "Darjeeling" מאז שנת 1995 לגבי מוצרי הלבשה תחתונה לנשים ומחוכים ולגבי רשת חנויות להלבשה תחתונה המוכרות סחורה זו. המוצרים מסדרת Darjeeling נמכרים בישראל ע"י מפיץ בלעדי, J. Cobe limited. 3. המערערת, הינה גוף סטטוטורי שהוקם מכוח חוק התה של הודו משנת 1953 והיא מהווה זרוע של משרד המסחר והתעשייה של ממשלת הודו, שהוקמה על מנת לשמור על המוניטין של התה ההודי בעולם. בין תפקידיה פיקוח על ייצורם, עיבודם ושיווקם של כל סוגי התה הגדלים בהודו. אחד מסוגי התה עליהם אחראית המערערת הוא תה הדרג'לינג (Darjeeling), הגדל במחוז דרג'לינג הממוקם במדינת בנגל המערבית שבהודו. את סימניה (הן המילה Darjeeling עצמה והן כלוגו מעוצב בצירוף דמות) רשמה המערערת במדינות רבות בעולם. סימניה אינם רשומים בישראל. המערערת הגישה התנגדויות לרישום הסימן Darjeeling על ידי המשיבה בצרפת ובאיחוד האירופי אצל OHIM (Office for the Harmonization of the Internal Market) ונדחתה. בהחלטות מפורטות ומנומקות נקבע כי אין חשש להטעיה בין הסימנים לאור סוגם השונה (ר' נספח 9 תיק מוצגי המערערת - כרך ב'). 4. נימוקי ההתנגדות (א). יש בסימן המבוקש כדי להטעות את הציבור ולעודד תחרות בלתי הוגנת במסחר. את סכנת ההטעיה יש לבחון לגבי הצרכן הישראלי, אין ללמוד גזרה שווה מהחלטות על העדר הטעיה במדינות בהן קיים שימוש מקביל בסימנים, שהרי החשש הוא מהטעיה באשר למקור הטובין ולא מבלבול בין מוצרים מקבילים. (ב). המותג דרג'לינג מוכר בשוק הישראלי ויש לו מוניטין, בוודאי בקרב "חוגי הציבור הנוגע לדבר", די בכך כדי לבסס אותו כסימן מוכר היטב לפי סעיף 1 לפקודה. (ג). רישום הסימן המבוקש עלול להביא לפגיעה ודילול מוניטין המערערת. (ד). יש בסימן המבוקש לפגוע בתקנת הציבור. (ה). משמעותו הרגילה של הסימן המבוקש היא גיאוגרפית. (ו). אין הסימן המבוקש בעל אופי מבחין. המערערת הפנתה לסעיף 8(א), וכן להוראות סעיפים 11(5), 11(6), 11(11) לפקודת סימני המסחר [נוסח חדש], תשל"ב- 1972 (להלן: הפקודה) וטענתה היא כי על פי כל אחד מהסעיפים הללו אין לרשום את הסימן המבוקש. בדיעבד, בערעור בפנינו טוענת המערערת, בין היתר, כי הרשם לא התייחס לנימוקי ההתנגדות שהועלו על ידה ושהתמקדו בעיקר בחלופות שבסעיף 11(6) ו-11(11) לפקודה, במקום זה דן בעילות שכלל לא נטענו ובשל כך הגיע לתוצאה שגויה. 5. עיקר ממצאיו של הרשם בהכשירו את רישום הסימן המבוקש, קבע הרשם כדלקמן: (א) קיימת זהות ויזואלית ואודיטורית מוחלטת בין הסימן המבוקש לבין שם המחוז בהודו. (ב) לעומת זאת, קיים שוני מוחלט הן בטובין והן בערוצי השיווק אשר מצביע כי אין כל חשש הטעיה (סעיף 47 להחלטה). לענין זה אימץ הרשם החלטות מקבילות שניתנו בין אותם צדדים בטריבונל הצרפתי כדלקמן: "WHEREAS the opposition is regarding the following products: "clothes, shoes, hats"; and the earlier trademark was registered for the following product: "Tea". WHEREAS the "clothes, shoes, hats" in the disputed registration application are understood to be finished articles of clothing, to be used to cover the human body in order to protect it against various elements or to decorate it; And the products are not, according to the evidence, of the same nature, function or purpose as the "Tea" of the earlier trademark cited, which is understood to be tea leaves picked young and dried for a drink prepared with infused tea leaves; …the opposing products are so different, as has previously been proven, that there can be no risk of confusion between them." (סעיף 48 להחלטה). וכן בטריבונל האירופי (סעיף 49 להחלטה): "In this respect, the comparison of the products concerned by the two opposing marks, i.e. 'tea' for the earlier mark and 'clothing, shoes, hats, lingerie' for the dispute mark indisputably established that the products are not of the same nature, that they are not for the same purpose, or the same use, and that they do not come from the same places of production and do not have the same distribution channels. The products are therefore in no way identical, similar or even related. In conclusion, as the products in question are totally different, there is no risk of confusion by the average consumer in the different countries where the earlier mark is protected." כפי שניתן לראות, בהחלטות אלה נדחו ההתנגדויות בשל השוני המובהק בין הטובין שמדובר בהם. (ג). לתה הדרג'לינג אין מוניטין כה רב אשר יכול להיתפס בעיני קהל הצרכנים כגולש גם לתחום ההלבשה. (ד). הסימן המבוקש אינו סימן שמשמעותו הרגילה גיאוגרפית. שימוש המשיבה בשם האזור הגיאוגרפי הוא שימוש שרירותי ואין לה כל כוונה להבנות ממוניטין המקום או ממוניטין יצרניות התה. רוכשי ההלבשה התחתונה לא יטעו לחשוב כי יש קשר בין האזור הגיאוגרפי ובין ההלבשה התחתונה. כיוון שכך, לא חל סעיף 11(11) לפקודה ואין צורך כי המשיבה תוכיח אופי מבחין לסימן המבוקש. (ה). הראיות שהובאו מוכיחות כי סימן המערערת הוא אכן סימן מוכר היטב אולם זאת בקרב הלקוחות הרלוונטיים- הציבור אשר רוכש וצורך תה. (ו). יחד עם זאת, הסימן אינו רשום בישראל ולכן ניתן למנוע רישום סימן זהה או דומה רק על סימנים הקשורים לאותו הגדר טובין של המערערת - תה ומוצריו (ראה סעיף 11(13) לפקודה). (ז). כממצא מסכם: על פי כלל המבחנים שבפקודה והפסיקה - לא קיימת אפשרות הטעייה בין הטובין אותם בא הסימן המבוקש לסמן ובין הטובין שסימן המשיבה נמצא עליהם. לפיכך ההתנגדות נדחתה. דיון 6. סעיף 11 לפקודה מגדיר מהם סימנים שאינם כשרים לרישום. הסעיף מונה ארבע עשרה חלופות, כאשר כל אחת מהן מייצגת מכשול בדרך לרישומו של סימן מסוים כסימן מסחרי, על כל המשתמע מכך. בבסיס ההתנגדות לרישום הסימן דרג'לינג עמדו טענות שמוינו וקוטלגו על ידי המערערת עצמה, תחת שני ראשים. כל אחד מהראשים "נצמד" לאחת מחלופות סעיף 11- אותן חלופות שהן רלוונטיות לדעת המערערת, לנתוני התיק הנוכחי. 7. הראש הראשון מתמקד בסעיף 11(6) שזו לשונו: "סימנים אלה אינם כשרים לרישום: סימן שיש בו כדי להטעות את הציבור סימן המכיל ציון מקור כוזב וסימן המעודד התחרות בלתי הוגנת במסחר;" שתי טעויות עיקריות הנובעות זו מזו נפלו בהחלטת הרשם (אליבא דהמערערת) בדרך לבדיקת התקיימותה של חלופה זו: 1) הרשם סבר, ככל הנראה, כי מיום שנחקקו סעיפים 11(13) ו-11(14) לפקודה, שהוספו בשנת 1999 במסגרת החוק לתיקון דיני הקנין הרוחני (התאמה להוראות הסכם הטריפס) תש"ס- 1999 (להלן: חוק ההתאמה), הם "בלעו" אל קרבם את חלופה 6 ובכך ביטלו בעקיפין את ההלכות שנפסקו לאורך השנים ביחס לחלופה זו ואת ההגנה הרחבה שניתנה מכוחה לסימני מסחר מפורסמים לענין תחרות בלתי הוגנת. בפועל, כך לטענת המערערת, לא עבר סעיף 11(6) מן העולם. ההלכות שנקבעו ממשיכות להתקיים לצד הוראות סעיף 11(13) ו-11(14) שהן מצומצמות בהיקפן וקובעות סטנדרט מינימאלי של הגנה. משום שסבר כך - לא בחן למעשה הרשם את כשרותו של הסימן לרישום לפי 11(6) ובכך שגה. 2) ובאותו הקשר: סימנה של המערערת הוא סימן מוכר היטב כמשמעותו בסעיף 1 לפקודה, הגם שאינו רשום. המערערת לשיטתה הוכיחה כי בנתה מוניטין נרחב לשם דרג'לינג. רישום של סימן מקביל באותו שם, גם אם מדובר בטובין מסוג אחר לחלוטין, עלול להביא לדילול התדמית הייחודית של "השם" "עד שערכו המבדל של הסימן ו/או הילת המוניטין הקשורה בשם ישחקו עד אבדון" (סעיף 38 להודעת הערעור). ועוד: "תה דרג'לינג ידוע באיכותו הגבוהה... שימוש המשיבה בשם דרג'לינג ייצור אצל הצרכנים את הרושם כי מדובר בהלבשה תחתונה שהיא טובה יותר ממוצרים של מתחרים אחרים בשוק..." (סעיף 40 להודעת הערעור). נושאים אלה היו צריכים להיבחן על ידי הרשם והדבר לא נעשה. 8. הראש השני ענינו סעיף 11(11): "סימן שמשמעותו הרגילה גיאוגרפית או שם משפחה אם אינו מוצג בדרך מיוחדת זולת אם הוא בעל אופי מבחין כמשמעו בסעיפים 8(ב) או 9 לפקודה". לטענת המערערת: הרשם קרא לתוך חלופה זו מגבלות שאינן מנויות בה. הצמדת שם גיאורפי למוצר עלולה להטעות את הציבור ביחס למקום ייצורו, ולכך משמעות- גם אם אותו חבל ארץ לא רכש מוניטין ביחס לאותו מוצר. חלופה 11 אינה מעלה דרישה כי אותו מקום גיאוגרפי יהיה ידוע בשל הטובין שמדובר בהם. די בכך שהשם הוא שמו של מקום מסוים, כדי להעביר את הנטל אל כתפי מבקש הרישום כי מדובר בחריג, המצדיק את רישומו. הדיון להלן - יתמקד באותם שני ראשים שהוגדרו לעיל, במידה ובהיקף הנראים לנו ראויים. סעיף 11(6) 9. על פניו, נוסחו של סעיף 11(6) מצביע על היותו מעין "סעיף סל" הנותן ביטוי לרעיונות הבסיסיים ולמושכלות היסוד בתחום ההגנה על סימני מסחר. בספרו של עמיר פרידמן, סימני מסחר, דין, פסיקה ומשפט משווה, הוצאת פרלשטיין-גינוסר (תשס"ה- 2005) בעמ' 201 מצאנו את הדברים הבאים: "סעיף 11(6) לפקודת סימני המסחר מגן על הציבור הרחב מפני סימנים העלולים לגרום להטעיה ביחס לטיב הטובין נושאי הסימן, מקורם או זהותם. בעת יישום סעיף זה, אין צורך להתחקות אחר מצב דעתו של בעל הסימן המבוקש. אין חשיבות לשאלה האם התכוון המבקש להטעות את הציבור, האם נהג בפזיזות או שמא ברשלנות. כל שעל רשם סימני המסחר לבחון לצורך יישום והחלת הוראה זו, הנה השאלה האם בפועל עשוי סימן המסחר המבוקש להטעות את הציבור". ובהמשך: "התכלית העיקרית שאותה באה הוראה זו להשיג, כאמור, הנה הגנה על הציבור הנחשף לסימנים מרבדים וממינים שונים. מטרה זו מושגת באמצעות קביעת הנורמה במסגרת סעיף 11(6) לפקודת סימני המסחר והסמכת רשם סימני המסחר לבחון, על פי מיטב ידיעתו והבנתו המקצועית, האם הסימן המבוקש עשוי להטעות את הציבור". (שם, בעמ' 203). הטעות והסכנה להטעיה, היא נשמת אפה של הפקודה. זוהי הסכנה העיקרית עמה היא מתמודדת. חלופותיו השונות של סעיף 11, המונה את הסימנים הבלתי כשרים לרישום, משקפות היבטים ואפשרויות שונות של הטעיה שכדי למנוע אותן- הוצבה החלופה הרלוונטית. העובדה שסעיף 11(6) מציג את סכנת ההטעיה במרכזו, מתיישבת עם היותו סעיף סל כאמור לעיל. 10. בניגוד לטענת המערערת - בחן הרשם את סעיף 11(6) והגיע למסקנה כי אין מקום למנוע את הרישום בהסתמך על האמור בו. לקיומה של הטעיה (שהיא העומדת כאמור במרכזו של סעיף זה)- נקבעו מבחנים ואלה נבחנו על ידי הרשם. מדובר במבחנים מוכרים שגובשו הן בארץ והן בעולם. המבחנים פורטו בהחלטה והם משרתים את חלופה 11(6) כמו גם חלופות אחרות. הרשם ציין כי המבחנים שנקבעו לעניין ההטעיה הנזכרת בסעיף 11(9) רלוונטיים גם לעניין 11(6), ודומה כי על כך - אין מחלוקת (סעיף 11(9) דן אף הוא בווריאציה מסוימת של הטעיה: "... סימן הדומה... עד כדי שיש בו להטעות"). המבחנים שמונה הרשם הם המבחנים המקובלים כדלקמן: מבחן המראה, הצליל, סוג הסחורות וחוג הלקוחות, צינורות השיווק, כלל נסיבות הענין ומבחן השכל הישר. המבחנים אינם מצטברים ויש לשקללם תוך בחינת כל מקרה לגופו שכן "אחרי ככלות הכל, עומדת לפנינו שאלה שיש לפתרה על פי השוואת שני הסימנים, על רקע הנסיבות שבהן עשויות הסחורות המסומנות בהן לעבור מיד ליד" (בג"צ 178/75Aktiebolaget Asrtra נ' הרשם הכללי, פ"ד יב(1) 710; ע' פרידמן, לעיל, עמ' 237-238). כיוון שיש חשיבות גם לנסיבות, ניתן בהחלט להעלות על הדעת, מצב שבו שני סימנים הנושאים אותו שם, דומים מבחינה חזותית, או זהים מבחינת הצליל, עדיין יִקָבע כי אין ביניהם דמיון העשוי לגרום להטעיה. לפיכך, לא יִמָנע רישום על בסיס קיומו של מבחן מסוים בלבד (ר' ע' פרידמן, לעיל, עמ' 240 ו- 244). כך למשל בה.פ. (ת"א) 1600/02 מלון "הנסיכה" נתניה בע"מ נ' לקסן ישראל בע"מ, דינים מחוזי כו(2) 852, 857 קבע הנשיא א' גורן: "לנוכח השוני בעיסוקיהן ובחוגי לקוחותיהן של בעלות הדין, אינני מוצא כי יש חשש להטעיה של הציבור כתוצאה משימוש המשיבה בשם, אפילו הוא דומה בצליל ובמראה לשמה של המבקשת" בענייננו, כפי שקבע הרשם, אין ספק כי יש זהות ויזואלית ואודיטורית מוחלטת בין הסימן המבוקש לבין סימנה של המערערת. יחד עם זאת, השוני הרב בין מוצרי הלבשה התחתונה של המשיבה ותה - אותו מייצגת המערערת, מונע סכנת הטעייה. אכן, בין צרכני מוצריה של המשיבה יכולים להימצא גם צרכני תה, אולם ככלל, קהל הצרכנים אליו מיועד הטובין נושאי הסימן המבוקש אינו אותו קהל צרכנים של המערערת, והמוצרים אינם נמכרים באותן חנויות. גם בהנחה שסימן המערערת מוכר היטב (הנחה שהמשיבה אינה מסכימה לה)- ההכרות מוגבלת לתחום התה ולא הוכח כי הסימן יכול להיחשב בעיני הציבור כגולש גם לתחום ההלבשה התחתונה. נראה לי, כי די במקרה זה במבחן "השכל הישר" כמבחן גורף, שיכול לכלול ולהיעזר בכל אחד מן המבחנים המקובלים ובמובנים רבים לשמש תחליף לכל המבחנים גם יחד. שימוש במבחן זה מצביע על האבסורד שבהצבת ההטעיה הספציפית כשיקול ממשי במקרה זה. כיון שהפער בין שני הטובין שמדובר בהם הוא גדול במיוחד, הוא ממזער לממדי מינימום את החשש מפני הטעייתו של אחד "מציבורי" הלקוחות שמדובר בהם - לקוחות ההלבשה התחתונה ולקוחות התה. בבג"צ 476/82 אורלוגד בע"מ נ' הרשם הפטנטים, המדגמים וסימני המסחר, פ"ד לט (2) 148, בעמ' 158 (להלן: פרשת אורלוגד) נאמר: "השאלה המכרעת בסוגיה זאת היא תמיד, אם בפועל השם הוא מטעה או עלול להטעות את הציבור הנזקק לו או חלק ממנו מפאת הדמיון לסימנו הרשום של המתנגד, ואבן הבוחן היא, אם אנשים מן הציבור, בעלי תבונה רגילה, הפועלים בזהירות המקובלת, עלולים לטעות ולבלבל את התוצרת של הצדדים." ועוד באותו הקשר: סימנה של המערערת מייצג סוג מסוים של תה, אשר גם אם הוא בעל מוניטין רב וידוע בכל העולם, המוניטין הוא בקרב אוכלוסיה ספציפית החובבת שתיית תה. סימנה של המשיבה מייצג מוצרי הלבשה תחתונה, אשר מעצם טיבעם מיועדים לחלק מסוים מאוכלוסיית העולם - אוכלוסיית הנשים. כלל הוא כי: "ככל שהקהל היעד של הטובין אשר עבורם נדרש רישום הסימן החדש מוגדר וצר יותר בהיקפו, תגבר הנטייה לאשר את הסימן החדש לרישום על אף הדמיון... במקרה זה, בו חוג הלקוחות של הסימן החדש מצומצם בהיקפו, ניתן להניח כי יכולת האבחנה וחקר האמת של חוג הלקוחות מפותח יותר מכושר האבחנה של הציבור הרחב הקונה סחורה לצריכה יום יומית. על כן, ימצא הסימן המבוקש כסימן הכשר לרישום כסימן מסחר, על אף קווי המתאר של הסימן המבוקש הדומים לאלו של הסימן הרשום" (ר' ע' פרידמן, לעיל, בעמ' 252-253 וההפניה שם לע.ש. (י"ם) 776/95 פ.ע.מ. (פיתוח ועיצוב מוצרים בע"מ נ' רשם החברות, תק מח' 96 (1) 322, בעמ' 324). גם היבט זה- מחליש את סכנת ההטעיה במקרה הנוכחי. דילול מוניטין ותחרות בלתי הוגנת: 11. דומה, כי גם המערערת הבינה שאין לדבר במקרה זה על הטעיה כעומדת בפני עצמה, בשל אותו פער בין סוגי הטובין. לכן, מיקדה את טענתה בדוקטרינת "דילול המוניטין". לדברי המערערת: "רישום סימן המשיבה עבור טובין שאינם תה (תוך פריצת הסכר שהרי כעת יוכל כל מאן דהוא לרשום לעצמו את הסימן) עלול לפגוע באופי המבחין של הסימן המפורסם... פגיעה זו תוביל לדילול האופי המבחין של הסימן, תוך פגיעה בערך המותג..." (סעיף 23 לסיכומי המערערת). דילול מעין זה מהווה תחרות בלתי הוגנת ונכנס כאמור, תחת האיסור שבסיפא לסעיף 11(6). פסק הדין המרכזי אליו מפנה המערערת לענין זה הינו ע"א 6181/96 קרדי נ' Bacardi & Company Limited , פ"ד נב(3) 276 (להלן: פרשת בקרדי), מפי השופט י' אנגלרד. "דילול מוניטין" הוגדר בפרשת בקרדי בעמ' 282, בהסתמך על ספרם של י' קלדרון, ח' קלדרון, חיקויים בישראל, (תשנ"ז) בעמ' 189: "כמצב בו נעשה שימוש בסימן מסחר חזק בלא רשות בעליו וללא יצירת הטעיה, המביא לשחיקה וטשטוש של התדמית הייחודית והאיכותית שהסימן הצליח להעביר לצרכיו... שחיקה בתדמיתו של סימן מסחר בקרב קהל הצרכנים גורמת אף לגריעה מערכו המסחרי של סימן המסחר, וזאת בעקבות ירידה בכושר (או כח) המכירה הטמון בו" בנשימה אחת עם הגדרתה של הדוקטרינה, ציין השופט אנגלרד כי "אומנם בסעיף 11 לפקודה אין התייחסות ישירה לדוקטרינת "המוניטין הבין-לאומי" או לדוקטרינת ה"דילול", אך לדעתי ניתן לשלב את הרעיונות העומדים מאחורי דוקטרינות אלה לתוך המושג של "התחרות הבלתי הוגנת" (שם בעמ' 282). במילים אחרות: סעיף 11(6) סיפא, שימש במקרה זה "צינור יבוא" לדוקטרינה, שאינה בהכרח חלק אינטגראלי מהמבחנים המנויים בפקודה, אשר שמים כאמור את הדגש על הטעיה (שאינה מהווה רכיב לענין הדילול). שמא משום כך - תחם השופט אנגלרד בזהירות ובקפידה את גבולותיו של השימוש בנושא הדילול: "השימוש במוניטין של עסק מפורסם, שפרסומו חוצה גבולות, על-ידי גורם זר לשם קידום עסקיו שלו הוא בבחינת תחרות בלתי הוגנת. סימני מסחר, אשר רכשו לעצמם הכרה בין-לאומית ומוניטין בעלי עצמה כה גדולה עד שהם חורגים מעבר למוצרים הספציפיים שבהם עוסק בעל סימן המסחר, ראויים להגנה בדין... די בהוכחה כי השימוש בסימן המסחר המפורסם לקדם את עסקיו של המשתמש בשל המוניטין של בעל הסימן המפורסם." (עמ' 282) (ההדגשה אינה במקור). לפיכך, על מנת שניתן יהיה לטעון כי קיים חשש לדילול מוניטין צריך להראות כי מדובר: 1. בעסק מפורסם חוצה גבולות; 2. לסימן עצמה כה גדולה שהיא חורגת מעבר למוצר הספציפי; 3. יש להוכיח כי השימוש נועד לקדם את עסקיו של המשתמש בשל המוניטין של בעל הסימן המפורסם; 4. רמת ההתנהגות הנדרשת על פי דיני התחרות הבלתי הוגנת צריכה להיקבע "על-פי סטנדרטיים ערכיים ראויים של החברה..." (שם). הדרישות הללו, ככל שניתן להבין, הן מצטברות ולא חילופיות. כפי שיובהר להלן, במקרה הנוכחי, לא עמדה המערערת בדרישות הללו. כך למשל, לא הוכח כי השימוש נועד לקדם את עסקיו של המשתמש בשל המוניטין של בעל הסימן המפורסם ועל כך בהמשך. 12. הלכה משפטית לעולם נבחנת על בסיס העובדות שהניבו אותה, שעל כן נתחיל בעובדות שבפרשת בקרדי. באותו עניין מדובר היה ביצרן בגדים מקומי בשם קרדי שביקש לרשום סימן מסחרי בשם בקרדי לגבי דברי הלבשה. לכך התנגדה חברת בשם בקרדי שהיא חברה זרה העוסקת בעיקר במכירת משקאות, ואשר רשמה בישראל סימן מסחר "בקרדי" לגבי המשקה רום בסוג משקאות חריפים. הגם שבישראל רשמה חברת בקרדי סימן מסחרי רק לגבי רום, העיסוק בהלבשה לא היה זר לה. על פי הראיות שהובאו שם, במדינות רבות בעולם נרשם סימן המסחר בקרדי גם בעבור ביגוד. בלמעלה מעשרים מדינות נמכרים בגדים ובהם סימן המסחר הנ"ל. חברת בקרדי מפרסמת ומקדמת את מוצרי בקרדי ברחבי העולם. הנתון העובדתי הנ"ל, קרי: העובדה שבקרדי מתעסקת גם בבגדים, הוא נתון חשוב ביותר. נתון זה מחזיר אותנו לנושא ההטעיה שהוא כאמור "הנראטיב" המרכזי של הפקודה. כיוון שמדובר בסימן ששימש את החברה שמדובר בה, גם באותו תחום שבו רצו המתחרים לעשות שימוש, קיימת סכנת הטעיה. כענין שבעובדה, הרשם בעניין בקרדי קיבל את ההתנגדות, בין היתר, משום שסבר שיתכן שבקרדי תבקש ביום מן הימים לרשום את סימן המסחר שם לגבי מוצרי הלבשה. אם יִרָשם הסימן הנ"ל על ידי המערער (שם) - היא תהיה מנועה מלרשום את הסימן בשמה ואם תשווק סחורתה, אף תחשב כמפרת הסימן הרשום של המערער. "תוצאה כזו תוביל למצב בלתי סביר, שבו תימנע מבעליו המקוריים של הסימן המפורסם הזכות להשתמש בשמו ובסימניו המקוריים, שכן זכויות אלה כבר נרכשו על ידי היצרן המקומי..." (שם, בעמ' 284). 13. עיון בפסקי דין נוספים אליהם מפנה פסק הדין בפרשת בקרדי, מצביע על כך שגם שם, סכנת הטעיה ממשית עמדה על הפרק, בשל דמיון בין המוצרים שלגביהם כבר נרשם סימן מסחרי מסוים, לבין אלה שביקשו להירשם באותו שם. כך למשל, בפרשת אורלוגד (שהוזכרה לעיל) מדובר היה בבקשה לרישום סימן מסחר L. DuPont לגבי שעונים, חלקי שעונים וכל מכשור הקשור בשעונים. המתנגדת שם היתה חברה צרפתית בעלת סימן מסחר ST. Dupont שהשתמשה בסימן לגבי מצתים, מכשירי כתיבה ומוצרים נוספים ועמדה לעבור גם לתחום השעונים. בית המשפט אימץ את המבחן שנקבע בספרו של D.M Kerly, Law of Trade Marks and Trade Names (London, 11th ed. בעמ' 143: "The test whether or not goods are 'of the same description' would seem to be supplied by the question - Are the two sets of goods so commonly dealt in by the same trader that this customers, knowing his mark in connection with one set and seeing it upon the other, would be likely to suppose that it was used upon them also to indicate that they were his goods? The Matter should be looked at from a business and commercial point of view." את החלטתו לדחות את ערעורה של מבקשת הרישום (על שבקשתה לרישום נדחתה) סיכם בית המשפט באומרו: "חברת S.T. Dupont שיווקה מכשירי כתיבה, והכוונה לעטים מהודרים ויוקרתיים, למציתים ולמוצרי עור בכמויות ניכרות בארץ, והמוצר החדש - שעונים - קרוב דיו למוצרים הקודמים, כדי שהחברה המשיבה תוכל להתנגד לרישום הסימן "dupont" על שעונים שהחברה המערערת משווקת". (פרשת אורלוגד, לעיל, עמ' 161) (ההדגשה אינה במקור). הנה כי כן, הסיבה לדחייה נעוצה בקרבה שבין "המוצר החדש" ל"מוצר הקודם". כך גם בת"א 79/84 (נהריה) A/S (Kirkby A/S Loge) נ' ו. שמיל מפעלי מתכות ומסגרות בנין בע"מ ואח', פ"מ תשנ"ג 194, שהוזכר אף הוא בפרשת בקרדי, שם נקבע כי "אין להתיר ניצול של מוניטין על ידי נטילת סימן מסחרי של יצרן אחר, בעל סימן מסחר מפורסם המעלה אסוציאציה מידית אצל הצרכן וזאת גם לגבי מוצרים אחרים". בכל אותם פסקי הדין התמודדו בתי המשפט עם השאלה האם להכיר במוניטין בין-לאומי גם לגבי מוצרים שאינם משווקים בישראל (וסוגיות דומות). יחד עם זאת, כפי שנאמר לעיל, המוטיב המרכזי בכל אותם פסקי דין שבהם הכירו בדוקטרינת הדילול, היה הדמיון בין המוצר בעל הסימן הרשום, לבין המוצר "החדש" שביקש לעשות שימוש באותו סימן או בסימן דומה. גם במאמץ, לא ניתן למצוא דמיון או קרבה בין הלבשה תחתונה לבין תה. לפיכך, לא ניתן לגזור גזירה שווה מהלכת בקרדי, לרבות פסקי הדין המוזכרים בה. 14. בחינת העקרונות שנקבעו בפרשת בקרדי כמצוטט לעיל, מצביעה אף היא על כך כי הם אינם הולמים את המקרה הנוכחי. כך למשל, סומכת המערערת את טיעוניה על האמור בפסקה 71 להחלטה שם אמר הרשם: "... הנני קובע כי הסימן דרג'לינג הינו סימן מוכר היטב בקרב הלקוחות הרלוונטיים- הציבור אשר רוכש וצורך תה". הדגש הוא על כך שמדובר בלקוחות הרלוונטיים. לעומת זאת, לצורך שימוש בדוקטרינת הדילול, הדגש הוא על כך שמדובר בסימנים בעלי עוצמה כה גדולה עד שהם חורגים "מעבר למוצרים הספציפיים שבהם עוסק בעל הסימן". 15. במאמר מוסגר אני רואה להעיר כדלקמן: המשיבה חלקה על מסקנתו העובדתית של הרשם באשר לכך שמדובר בסימן מוכר היטב, גם במתכונתה המסויגת, קרי כי מדובר בהיכרות בקרב הלקוחות הרלוונטיים. לטענת המשיבה לא היו בפני הרשם ראיות לענין זה. לא היו סקרי דעת קהל, לא פורט בראיות היכן נמכר תה דרג'לינג בישראל, היקף המכירות וכיו"ב או ראיות אחרות שיש בהן כדי להוכיח את מידת ההכרות (לענין דרכי ההוכחה ראה ע"א 634/89 ריין נ' Fugi Electronics, פ"ד מה (4) 837). גם הרשם היה ער למיעוט הראיות שבפניו (ראה סעיף 70 להחלטה) ועדיין ראה לקבוע את הממצא העובדתי הנ"ל בהסתמך על תצהירו ועדותו של מנכ"ל ויסוצקי שהיה אמין בעיניו וכן בהסתמך על "האופי שבו המתנגדת מגינה על סימן זה בכל רחבי העולם" אשר לדעת הרשם "מוסיפה לייחודיות ולמפורסמות שבו". 16. הגם שערכאת הערעור אינה ממהרת להתערב בממצאי עובדה, נראה לי כי יש ממש בעמדתה של המשיבה בהקשר זה והממצא העובדתי כמפורט לעיל איננו מעוגן דיו בראיות שהיו בפני הרשם. מן הפן הפרוצדוראלי - כיוון שהוגש ערעור "הרי סמכותו של בית משפט לערעורים אינה מצומצמת לברור נימוקי הערעור אלא היא רחבה ומשתרעת על שטח המריבה כולו, כפי שהיה בבית המשפט שלמטה" (ע"פ 54/79 בורוביץ' נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(1) 197, 206-207). לענייננו: חברת ויסוצקי אורזת ומשווקת תה דרג'לינג שמקורו במערערת. האינטרס שיש לה בתוצאות הדיון ברור ומובהק. לפיכך, ספק אם יש בתצהירו של מנכ"ל ויסוצקי כדי להרים את הנטל לענין "סימן מוכר היטב החוצה גבולות". באשר להגנה בכל רחבי העולם: יתכן שהמערערת ניסתה להגן על הסימן, אלא שהניסיון לא בהכרח הניב פירות. כפי שצוין לעיל, בצרפת ובטריבונל האירופאי לא קיבלו את הטענה בדיוק מאותם נימוקים המוצגים בפנינו, קרי: ההבדל התהומי שבין תה, לבין הלבשה תחתונה. הרשם בחן החלטות אלה ואימץ את תוכנן שעל כן היה מקום להסיק מהן גם מסקנות עובדתיות, לעניין הגנת המערערת על הסימן במדינות שונות בעולם. מכל מקום וכדי להסיר כל ספק - האמור לעיל באשר לממצאים העובדתיים הוא בבחינת למעלה מן הנדרש. הותרת הממצא העובדתי בעינו - אינה משנה את המסקנה הסופית. 17. סיכום ביניים: תוך יציאה מנקודת המוצא ולפיה בהנחה כי דוקטרינת המוניטין הבינלאומי והדילול נקלטה בארץ דרך סעיף 11(6) סיפא, "תחרות בלתי הוגנת" - לא הוכח במקרה הנוכחי כל חשש לדילול שכזה. העובדה היא כי בארצות שונות, לרבות ארצות הברית, חיים הסימנים זה לצד זה בלא מפריע. זאת בנוסף להיגיון הדברים הבסיסי שעניינו, כפי שהוסבר לעיל, הפער המהותי בין שני המוצרים. יש להזכיר כי לא מדובר ביצרנית עצמה, אלא במועצת התה שעוסקת רק בתחום זה, ואין לה כל כוונה לגלוש לתחומים אחרים. 18. מבחן נוסף שבו נעשה שימוש בפסיקה לעניין תחרות בלתי הוגנת הינו מבחן תום הלב: "לצורך ההכרעה בדבר קיומה של תחרות בלתי הוגנת, יש להיעזר במבחן העזר בדבר תום ליבו של בעל הסימן בהגשת בקשתו לרישום הסימן. בהקשר זה, יש לבדוק האם בחר המבקש את הסימן בתום לב או שמא בחר בו בכדי ליהנות מהמוניטין שיקשר לסימן המוכר הדומה לסימן המבוקש..." (ע' פרידמן, עמ' 209). "מדובר במבחן אובייקטיבי של תום לב, שהרי רמת ההתנהגות הנדרשת על פי סטנדרטיים ערכיים ראויים של החברה ולא על פי האמונה הסובייקטיבית בדבר יושר והגינות של המבקש לרישום סימן מסחר". (ע"א 6181/96 קרדי נ' Bacardi Company Limited, תקדין עליון, כרך 98(2) 391 בעמ' 3 לפסק הדין). לענייננו: הרשם קבע כממצא עובדתי כי "הוכח בפני כי השימוש בשם האיזור הגיאוגרפי הוא שימוש ארבטררי, ואין למבקשת כל כוונה להבנות ממוניטין המקום או מוניטין יצרניות התה" (פסקה 63). במילים אחרות: המשיבה פעלה בתום לב (שהרי לא היתה לה כוונה להיבנות ממוניטין המערערת) המערערת לא הציגה נתון הסותר קביעה זו. הטעון היחיד שהועלה לעניין זה הוא כי אצל הצרכן עלול להיווצר הרושם שמדובר בהלבשה תחתונה טובה יותר (כשם שהתה טוב יותר). זוהי טענה כללית, גורפת, הדומה באופיה לפרסומת עצמית. לפיכך - גם מבחן תום הלב - אינו מעיד על קיומה של תחרות בלתי הוגנת. סוף דבר בנושא זה: לפי כל המבחנים הקיימים - לא הוכחה במקרה זה סכנת הטעיה ואף לא חשש לתחרות בלתי הוגנת. לפיכך - אין לפסול את הרישום מכוח סעיף 11(6). השימוש בסעיפים 11(13) ו- 11(14) 19. כאמור המערערת מלינה על כך שהרשם בחר לדון בסעיפים אלה, חרף העובדה שהיא מצידה לא הציגה אותם כבסיס להתנגדותה. אין ממש בהשגתה של המערערת בנושא זה. החלטתו של הרשם, כמו החלטתו של בית משפט, אמורה לשקף את מסקנותיו באשר לתוצאה המשפטית המתחייבת מן העובדות שהוכחו בפניו. לענייננו: אם סבור הרשם כי החלופות המשקפות את המצב העובדתי שהוכח- שונות מאלה שבחר צד זה או אחר להתמקד בו- אין כל מניעה כי יבחן את החלופות הרלוונטיות, שהרי מדובר בהוראות חוק אליהן לעולם הוא רשאי לפנות. בפועל הרשם הופנה לחלופות אלה על ידי המשיבה (ראה סעיף 21 לטיעוני המשיבה בפני הרשם, וכן סעיף 64 לסיכומי המערערת שם). ובנוסף- הפניה לחלופות 13 ו- 14 בסעיף 11 היא כמעט מתבקשת. אדרבא, הימנעותה של המערערת מהפנייה אליהן היא הקוראת להסבר. 20. כפי שכבר צוין - חלופות 13 ו- 14 התקבלו כתוצאה מאימוץ הוראות הסכם הטריפס (לענין שילובו של הסכם הטריפס בפקודה ראה ע"א 9191/03 V&S Vin Spirt Aktiebolag ואח' נ' אבסולוט שוז בע"מ, פ"ד נח(6) 869 פסקה ז' (להלן: פרשת אבסולוט) וכן ע' פרידמן, לעיל בעמ' 66-68) בספרות המשפטית, אם לא בפסיקה, הובעה הדעה כי הוספת סעיפים אלה מרוקנת את סעיף 11(6) מתוכנו. שני הסעיפים עניינם ההגנה על "סימן מסחרי מוכר היטב" כאשר ההבחנה שביניהם היא בכך שסעיף 11(13) עוסק בהגנה על סימן מוכר היטב שאינו רשום, ואילו סעיף 11(14) עוסק בהגנה על סימן רשום (וראה לענין זה פרשת אבסולוט וכן ע"א 8441/04 Unilever נ' שגב (טרם פורסם) (ניתן ביום 23.8.06)). סימן מוכר היטב הינו כינוי אחר לסימן מפורסם כמשמעותו בסעיף 11(6). דוקטרינת הדילול ממנה מבקשת המערערת להיבנות, מתקיימת רק כאשר מדובר בסימן מפורסם. לפיכך, כאשר נחקקו סעיפים העוסקים ספציפית בסימן כזה- הדעת נותנת כי לא ניתן להתעלם מקיומם. בספרו של ע' פרידמן, לעיל, בעמ' 207 נאמר בנושא זה כדלקמן: "כיום בעקבות התיקון בפקודה שהוכנס לצורך יישום הוראות הסכם הטריפס, אין צורך ביישום הוראת סעיף 11(6) להגנת סימן מסחר מפורסם, המכונה כיום בדין "סימן מסחר מוכר היטב". גבולות הגנת "סימן מוכר היטב" נקבעו במפורש במסגרת ההוראות הרלוונטיות שעוגנו בפקודה". הפתרון שמציע התיקון המכיר במונח "סימן מסחר מוכר היטב" מרוקן כמעט מכל תכלית את הוראת סעיף 11(6) לפקודה. הוראת הסעיף תשרת כיום בעיקר במקרים בהם הסימן המבוקש עלול להטעות את הציבור ביחס לסגולותיו הטובין הנושאים את הסימן להבדיל מהטעיה ביחס לסימנים קיימים אחרים. ההסדר הספציפי שעוגן במסגרת ההתאמה להוראות הסכם הטריפס מונע את הצורך לפנות לסעיף הסל המעוגן בהוראת סעיף 11(6) לפקודת סימני המסחר." לעניננו, אין צורך לקבוע מסמרות בשאלה האם אכן התייתרה הוראת 11(6) לאור קיומן של הוראות 11(13) ו-11(14) וניתן להותיר את הדיון לעת מצוא. אף אחת מהחלופות שהוזכרו, אינה מבססת את התנגדותה של המערערת לרישום. מבין שתי החלופות "החדשות" 11(13) ו- 11(14) רלוונטית לענייננו רק חלופה 11(13) שהרי הסימן דרג'לינג אינו רשום בארץ. דא עקא - גם חלופה זו למעשה אינה רלוונטית כפי שהסכימה גם המערערת (ראה סעיף 23 לסיכומי המערערת) שהרי אין מדובר בטובין מאותו הגדר. לפיכך מחלופות אלה - לא תצמח למערערת הישועה, ונותרה בעינה המסקנה דלעיל באשר לאי התקיימותה של חלופה 11(6) בנסיבות שהוכחו במקרה זה. 21. סעיף 11(11)- סימן הנושא שם גיאוגרפי זו לשונו של סעיף 11(11): "(11) סימן שמשמעותו הרגילה גיאוגרפית או שם משפחה, אם אינו מוצג בדרך מיוחדת, זולת אם הוא בעל אופי מבחין כמשמעותו בסעיפים 8(ב)או 9." המחלוקת בין הצדדים בעניין זה היא ממוקדת וברורה: האם די בכך שהשם שמדובר בו הוא שם של מקום גיאוגרפי כדי להעביר את הנטל אל כתפי מבקש הרישום שיוכיח, כי נתקיימה אחת האפשרויות המכשירה את רישומו - או שצריך להיות קשר תיאורי בין השם הגיאוגרפי לבין הטובין המבקשים לעשות שימוש בו, ורק אז עובר הנטל אל מבקש הרישום להוכיח כאמור. במחלוקת זו הכריע הרשם לטובת האפשרות השניה, דהיינו השם נבחן בהקשר לטובין ולא במנותק מהם, כעומד בפני עצמו. בהתייחס להלבשה תחתונה - דרג'ילינג הוא שם שרירותי, חסר משמעות, ועל כן אין בעובדה שמדובר בשם של מקום כדי למנוע עשיית השימוש בו, גם ללא הוכחת משמעות משנית. 22. בזוכרנו את מושכלות היסוד לעניין רישום סימני מסחר, קרי כי המטרה הבסיסית היא למנוע הטעייה - נראה כי לא ניתן היה להגיע למסקנה שונה מזו שהגיע אליה הרשם. השאלה היא האם קיים סיכון שצרכן פוטנציאלי יוטעה. לפיכך, אם השם שמדובר בו "מבשר" לצרכן כי הטובין הגיעו מאותו מקום - כי אז הדעת נותנת שהשימוש בו יאסר (אלא אם כן יוכחו התנאים המכשירים). אולם, אם אין קשר בין השניים והשימוש בשם המקום הוא שרירותי - סכנת ההטעיה לא קיימת וממילא לא עבר הנטל אל שכם מבקש הרישום. ע' פרידמן בספרו, שהוזכר לעיל בעמ' 267, אומר בנושא זה כדלקמן: "פירושה של הוראת סעיף 11(11) לפקודת סימני המסחר הינה פשוטה למדי. בכל אימת שהמקום הגיאוגרפי הוא בעל האופי המבחין, דהיינו, המקום ממנו מגיעות הסחורות נושאות הסימן רכש לעצמו מוניטין בשל תכונה זו או אחרת המיוחסת לו, הרי שסימן המבקש לאמץ לעצמו את שם המקום כדי להיבנות ממוניטין זה לא יהיה כשר לרישום ולא יוכל לזכות את בעליו במונופולין לו זכאי בעל סימן מסחר רשום. ההיגיון שבדברים, ומבחן ההטעיה, מתיישבים עם "הפשטות" עליה מדבר המחבר: אין לך הטעיה, אם השם הגיאוגרפי הוא בבחינת אוסף של אותיות מקריות, ככל שהדברים אמורים בטובין שמדובר בהן. אין למחוז דרג'לינג שבהודו כל מוניטין בהקשר להלבשה תחתונה או אחרת, וממילא אין כל רצון להיבנות ממוניטין זה. אין גם כל חשש כי הצרכנית הפוטנציאלית של ההלבשה התחתונה תחשוב כי הפריטים אותם רכשה מקורם במחוז זה, וגם בנושא זה אין חשש להטעיה. כזכור טענתה המרכזית של המערערת היתה כי הסימן דרג'לינג "הינו נכס כלכלי חשוב לכלכלת הודו בכלל ולכלכלתה של מדינת בנגל המערבית בפרט" (סעיף 2 וכן סעיף 42 להודעת הערעור). כיוון שאין חשש שצרכנית ההלבשה התחתונה תטעה, כאמור, באשר למקור פריטי הלבוש שרכשה- ממילא לא צפויה פגיעה בכלכלת הודו בשל השימוש בסימן. 23. הרשם ציטט בהחלטתו (פסקה 62) מבחן הכולל שלוש שאלות המובאות בספרו של J. Thomas McCarthy, McCarthy on Trademarks and Unfair Competition: מהדורה רביעית, כרך שני, סעיף 14:7, ונראה כי שאלות אלה, אכן משכללות ומשקללות בתוכן את כל הרכיבים החיוניים והרלוונטיים, ומהוות סיכום של האמור לעיל: In order to determine whether or not the geographic term in question is descriptively used, the following questions are relevant: 1. Is the mark the name of the place or region from which the goods actually come? If the answer is yes, then the geographic term is probably used in a descriptive sense, and secondary meaning is required for protection. If the answer is no, then the geographic term is probably being used either in an arbitrary sense or in a misdescriptive or deceptive sense, depending upon the probable reaction of customers… 2. Is the geographic term likely to denote to reasonable buyers that the goods come from the region or place named? If the answer is no, then this is evidence of an arbitrary usage… 3. Is the place or region named noted for these particular goods? If buyers don't really care whether the goods come from the place named (and in fact they do not come from the place named) then this is evidence that the mark is being used in an arbitrary sense. But if the geographic term is likely to lead buyers to think that the goods come from that place, and the place is well known for these goods such that this is an important inducement to purchase, then the mark is probably deceptive and cannot be registered or protected." לעניינו כל התשובות שליליות - והמסקנה מתבקשת. 24. מבין הדוגמאות וההפניות הרבות המצויות בסיכומי הצדדים - הקרובה ביותר לענייננו היא החלטת הפוסק בהתנגדות לרישום סימן מסחר "כרמל" בענין אגודת הכורמים הקואופרטיבית של יקבי ראשון לציון וזכרון יעקב בע"מ נ' Infeneon Technologies AG מיום 9.10.03 (להלן: פרשת כרמל): "נדמה לי שהכל יסכימו שאין לומר כי האזור הגיאוגרפי "כרמל", רכש לעצמו מוניטין בשל תכונה כזאת או אחרת, של סחורות הנושאות את הסימן המבוקש - רכיבים אלקטרוניים. לכן, לפי המבחן האמור, אין המשמעות הרגילה של המילה "כרמל" גיאוגרפית. המערערת טוענת כי "המקרה של כרמל הוא שונה מהותית מהמקרה שלפנינו" זאת משום שמדובר בשם שהוא סימן מקובל במסחר בישראל בתחומים שונים, יש מספר מקומות הנקראים כרמל (לצד הר הכרמל גם עיר בקליפורניה), מדובר גם בשם משפחה ידוע והשם כרמל נכלל בשמות של חברות רבות הרשומות בישראל (סעיף 80 להודעת הערעור). בטעון זה- כורתת המערערת את הענף עליו היא יושבת, וריבוי האבחנות הפרטניות כמפורט לעיל- אינו יכול לשנות עובדה זו. כל האבחנות גם יחד תחילתן בכך שהן "מקלפות" את המילה כרמל ממשמעותה הרגילה (שם מקום) ומציצות אל עבר משמעות זו, כדי לראות האם מדובר בשם גיאוגרפי לצורך סעיף 11(11). כך העובדה שמדובר בסימן המקובל במסחר (וכי אז נעלמת המשמעות הרגילה הגיאוגרפית?), כך העובדה שיש יותר ממקום אחד הנושא אותו שם, וכך גם העובדה שמדובר בשם משפחה מקובל או שם שנכלל בשמות של חברות רבות. לגבי שם משפחה - גם הוא נזכר בסעיף 11(11) בנשימה אחת עם שם שמשמעות גיאוגרפית, שעל כן, לא ברור כיצד משתנה התמונה בעקבות טעון זה. המרחק בין "קילוף" המילה ממשמעותה הרגילה לצרכים כאלה ואחרים, לבין בחינתה בהקשר לטובין העומדים על הפרק - לענין סעיף 11(11), אינו רב. 25. א.ח. זליגסון בספרו "דיני סימני מסחר ודינים הקרובים להם", הוצאת שוקן, (תשל"ג) בעמ' 41 מסכם, את הסוגיה באומרו: "אולם לא כל שם גיאוגרפי המסומן במפת העולם פסול. עיירה בלתי ידועה בחוץ-לארץ אינה מובנת כשם כזה בארצנו. באנגליה התירו את רישום הסימן Magnolia לגבי מתכות, אף על פי שקיימות כמה עיירות בשם זה בארצות הברית. הוכח כי למוצרי המבקשת לא היה כל קשר לעיירות הנדונות". הדברים מדברים בעד עצמם ואינם טעונים הבהרה. המערערת אכן עושה שימוש בשם דרג'לינג לציון המקום הגיאוגרפי ממנו באים עלי התה שהיא מייצרת. אלא שעובדה זו אינה משליכה על הנתק הגמור בין מוצרי המשיבה לאותו מקום. לעומת זאת, המשיבה אינה משתמשת בשם לצורך זה, ואין כל קשר בין המוצר למיקום. לפיכך, בדומה לדרך שננקטה באשר לסימן מגנוליה- יש להתיר לה את השימוש בסימן. 26. המערערת מפנה גם לחוק הגנת כינויי מקור, התשכ"ה- 1965 (להלן: החוק) כאשר לטענתה: פרשנותו של הרשם, מטשטשת את ההבדל בין "ציון גיאוגרפי" כמשמעותו בחוק לבין סימן שמשמעותו הרגילה גיאוגרפית - כמשמעותו בסעיף 11(11). ציון גיאוגרפי מוגדר בסעיף 1 לחוק: "שם של ארץ, אזור או מקום, הכלול בשמו של מוצר ובא ללמד שמקורו שם ואיכותו או תכונותיו הן, בעיקר, פרי אותה סביבה גיאוגרפית, טבעה ואנשיה". לטענת המערערת: כאשר זוהי ההגדרה, יש מקום לקביעה כי צריך להיות קשר בין המוניטין שמקורם במקום, לבין הטובין הנבחנים. דרישה זו אינה קיימת בהגדרה הרחבה יותר המצויה בסעיף 11(11). 27. גם טענה זו דינה להידחות. ככלל, פרשנות חוק נבחנת על רקע סביבתו החקיקתית (לצד הכלים הפרשניים הנוספים). סביבתו החקיקתית כוללת בראש ובראשונה את הוראות דבר החקיקה שמדובר בו. (ראה לענין זה בג"ץ 9232/01 "נח" ההתאחדות הישראלית של הארגונים נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח', פ"ד נז(6) 212, 253-254; ע"פ 2947/00 מאיר נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 636, 644; ע"א 165/82 קיבוץ חצור נ' פקיד השומה רחובות, פ"ד לט(2) 70, 75; אהרון ברק, פרשנות במשפט - פרשנות החקיקה (כרך שני, תשנ"ג) 343-341). לפיכך, אפילו הייתי מקבלת כי מדובר בפרשנות המקנה לשתי הוראות החוק משמעות דומה או זהה- לא היה בכך כדי להביא בהכרח למסקנה כי הפרשנות המקשרת בין הטובין הנבחנים לבין משמעותו הגיאוגרפית של השם - שגויה. ובנוסף: הגדרתו של ציון גיאוגרפי על פי החוק אינה מהוה תחליף לאמור בסעיף 11(11) (על פי הפרשנות דלעיל). ההגדרה שמה במרכזה את "ההגנה על כינוי מקור מפני חיקוי או גזלה... בלא קשר לאופי המטעה של הכינוי" (ראה ע"א 784/88 BUDEJOVICKY BUDVAR, NARODNI ODNIK CESKE BUDEJOVICE נ'ANHEUSER-BUSCH INCORORATED, פ"ד מד (2) 531, פסקה 11). משום שהוראות סעיף 11 לפקודה שמות במרכזן דווקא את ההגנה מפני הטעיה, שתי הוראות החוק הללו אינן נבלעות זו בזו, אלה חיות זו לצד זו כאשר לכל אחת מהן "הטריטוריה" שלה: "באותם המקרים בהם... לא ניתן לרשום סימן כסימן מסחר מפאת העובדה שהוא נשען על המוניטין של המקום הגיאוגרפי, להבדיל מהמוניטין שרכשו לעצמם הטובין, ניתן יהיה לרשום כינוי מקור בכדי להגן על הזכות לזהות את הטובין באמצעות חבל הארץ הגיאוגרפי ממנו נובעים הטובין". (ע' פרידמן, לעיל, עמ' 40). בהמשך, בהתייחס לחוק ההתאמה נאמר: "ההסדרים המעוגנים במסגרת פקודת סימני מסחר וחוק כינויו המקור משלימים זה את זה, ומבטיחים כי שמות גיאוגרפיים ישארו פתוחים למסחר" (שם בעמ' 45). את הסוגיה מסכם המחבר באומרו: "למדים אנו כי אין אפשרות לרשום סימן מסחר המכיל בחובו שם גיאוגרפי כאשר סגולות הסחורה המיובאת מאזור מסוים הינם פרי אותה סביבה גיאוגרפית. סייג זה נובע הן מהוראות פקודת סימני המסחר והן מהוראותיו הדווקניות של החוק להגנת כינויי מקור וציונים גיאוגרפיים" (שם בעמ' 46) (ההדגשה אינה במקור). לענייננו: ניתן לרשום סימן מסחר משום שהוא אינו נשען על המוניטין הגיאוגרפי. וקביעה זו עולה בקנה אחד הן עם הפקודה והן עם החוק. בהחלטה שניתנה על ידי הרשם בענין נקה כימיקאלים (1952) בע"מ נ' Comite Interprofessionnel Du Vin de Champagne, מיום 6.1.85 (להלן: ענין שמפיין) קבע הרשם כי "בהליכי התנגדות לרישום סימן מסחר, הרלוונטיות היחידה שיכולה להיות לחוק הגנת כינויי מקור הוא בהקשר של בדיקת כשרות הסימן המבוקש להירשם כאשר הוא מכיל ציון מקור כוזב..." (פסקה 7). גם אם ניתן למצוא תחומי רלוונטיות נוספים- נראה לי כי בנסיבות התיק הנוכחי אין להוראות החוק השלכה אופרטיבית כלשהי ואין מקום לעסוק בדיון בו. סיכום הדברים באשר לסעיף 11(11): משמעותו הגיאוגרפית של השם דרג'לינג אינה מהווה מכשול בפני רישום הסימן מכוח סעיף 11(11). כיוון שהגעתי למסקנה זו- אין מקום לדון בהכשרת הרישום, מכוח סעיף 11(11) סיפא קרי היותו (או אי היותו) של הסימן בעל אופי מבחין. 28. סוף דבר: בפרשת אבסולוט שוז אמר השופט א' רובינשטיין בעמ' 876-877 כדלקמן: "דיני הקניין הרוחני עניינם הגנה על פרי רוחו של האדם, העשוי להיות בעל ערך כלכלי ולכן ייכלל בגדרי הקניין המוגן חוקתית בסעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. ואולם, הגנה זו מטבעה פוגעת בחופש העיסוק, המעוגן חוקתית בחוק יסוד: חופש העיסוק, ועל כן שתי זכויות יסוד מתעמתות ביניהן. "על הדין לאזן בין שתי זכויות אלו ... במסגרת איזון זה יש לקחת בחשבון כי אחד הטעמים החשובים להגנת הקניינים הרוחניים הוא השאיפה לעודד את יוצרי התוצרים הרוחניים לפתח תוצרים חדשים לתועלת החברה כולה, באמצעות תיגמול מתאים. על כן, ההגנה החוקתית על הקניין הרוחני מוגבלת בהכרח ומלכתחילה בהגבלות הנעוצות באינטרס הציבורי". (מיגל דויטש, עוולות מסחריות וסודות מסחר, ע' 37-36; ראו גם אהרן ברק, פרשנות במשפט: פרשנות חוקתית, 219, 582 להתנגשויות בין זכויות חוקתיות). הצורך לאזן בין אותן שתי הזכויות המוגנות המוזכרות בפסקה הנ"ל קרי- קניינו הרוחני של אדם מחד גיסא, וחופש העיסוק מאידך גיסא, מכתיב פרשנות מאופקת וזהירה של המגבלות לרישום סימן המצויות בפקודה בכלל ובסעיף 11 בפרט: הגישה לפרשנות התנאים עצמם, ולבדיקת התקיימותם, צריכה לדעתי להיות זהירה, בכל מקרה, כדי שלא לפגוע יתר על המידה בתחרות ובחופש העיסוק. מאי משמע זהירה? הסביבה החקיקתית, המגמות בפרשנות האירופית, העמימות, משמיעות - אכן - כי יש לילך בזהירות ובקפדנות ביישום ההגבלות. הרחבת יתר של ההגנה תפגע בתחרות, כשם שצמצום יתר יסכל את תכלית ההגנה. על דיני הקניין הרוחני אמר השופט חשין רע"א 5768/94 א.ש.י.ר. "שתכלית חוקים אלה היא הקניית בלעדיות תוך פגיעה עמוקה בחופש העיסוק והתחרות (ע' 349)." (שם, עמ' 883-884). במקרה הנוכחי: רישום הסימן לא יגרע מחלקה של המערערת מאום ולא יפגע בזכויותיה הקנייניות. כפי שצוין לעיל- בארצות אחרות סימני המערערת והמתנגדת חיים זה לצד זה בשלום ובשלווה. אין סיבה כי מודל זה, לא יאומץ גם בישראל. אציע לחבריי לדחות את הערעור. המערערת תישא בשכר טרחת עורך דין בסך 30,000 ש"ח ובהוצאות משפט. ש ו פ ט ת הנשיאה ד' ביניש: אני מסכימה. ה נ ש י א ה המשנה לנשיאה א' ריבלין: אני מסכים. המשנה לנשיאה הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת ד' ברלינר. תחרות בלתי הוגנת