פגיעה בזכות הקניין - הפרת סימן מסחר

פסק דין התובעת היא הבעלים של סימן מסחר רשום בשם vision בצירוף אלמנט גרפי ייחודי, המשמש כמותג לבגדים שהיא מעצבת. הנתבע הוא הבעלים של רשת חנויות בגדים באזור הצפון בשם vision fashion. האם מפר הנתבע את זכויות התובעת בסימן המסחרי? זו השאלה העיקרית העומדת לדיון בתביעה זו. העובדות הצריכות לעניין 1. התובעת היא מעצבת אופנה העוסקת מזה כחמש שנים, כעצמאית, בתחום עיצוב האופנה ובבעלותה סטודיו לעיצוב אופנה שנקרא VISION by tali dadon. התובעת היא הבעלים של סימן מסחר רשום בישראל בשם vision (באותיות לועזיות) בצירוף איור ייחודי (להלן: "סימן המסחר") בתוקף מיום 6.2.02 (הסימן נרשם ביום 4.11.03). סימן המסחר נרשם כסוג 25 - "בגדים, כובעים ואביזרי הלבשה אחרים הנכללים כולם בסוג 25". לשימוש בסימן המסחר מתלווה לעיתים הכיתוב by tali dadon באותיות קטנות יותר והסימן מופיע בצבעים שונים (סעיף 50(ג) לתצהיר הנתבע), ונראה לעיתים באופן הבא: סימן המסחר משמש כמותג לבגדים המעוצבים ומיוצרים בעסק של התובעת, ונמכרים בסטודיו שלה בתל אביב, ומשווקים למכירה בחנויות בגדים ברחבי הארץ (שאינן של התובעת) לרבות בחנויות באזור חיפה ("בלו" בגרנד קניון) והקריות ("פיתויים" בקריון). מטבע הדברים, בגדי התובעת הם מוצרים יוקרתיים ואיכותיים ומחירם גבוה בהרבה מבגדים המיוצרים בייצור המוני (תצהירי משה מזרחי ועידן כהן נספחים ג-ד לבקשה לצו מניעה זמני וסעיף 57 לתצהיר הנתבע). 2. הנתבע הוא הבעלים של רשת חנויות בגדים המונה 3 סניפים באזור חיפה והקריות, והוא מפעיל את עסקו משנת 2002. עד לשנת 2004 נקרא העסק בשם "אורגנזה" ובסוף שנת 2004 שונה לשם vision fashion (אף הוא באותיות לועזיות). בעסקו של הנתבע לא נמכרים בגדי מעצבים, אלא בגדים ומוצרי אופנה, אשר מיוצרים על ידי יצרני אופנה וביגוד מסחריים, במחירים עממיים ובשיטת ה"בזאר". הסמל המסחרי של הנתבע מעוצב באופן שונה מסימן המסחר כשהוא צבוע בצבעים אדום ולבן בלבד (סעיף 50(ג) לתצהיר הנתבע). שם רשת החנויות של הנתבע הוא vision fashion כאשר המילה fashion נכתבת באותיות קטנות יותר. הנתבע אינו נוהג לעשות שימוש במילה vision בלבד, למעט במקרה אחד בו, לטענתו, נעשתה טעות הדפסה בייצור של שקיות העסק, עליהן הוטבעה המילה vision לבדה, אולם טעות זו תוקנה לאחר מכן (סעיף 8 לתצהיר נעמי ביטון מטעם הנתבע). הנתבע הגיש בשנת 2004 בקשה לרשם סימני המסחר, לרישום השם vision fashion כסימן מסחר, והבקשה עדיין תלויה ועומדת ונמצאת בשלבים מתקדמים (פרוט' בעמוד 3, שורה 12, סעיף 14 לסיכומי הנתבע). 3. ביום 6.10.2005 הגישה התובעת התביעה דכאן, ועתרה לאסור על הנתבע לעשות כל שימוש בשם VISION ולחייבו בפיצוי ללא הוכחת נזק בסך של 100,000 ₪. בד בבד, הגישה התובעת בקשה לצו מניעה זמני. בהמשך לדיון שהתקיים בבקשת התובעת לסעד זמני, הגיעו הצדדים להסדר דיוני, לפיו יאוחד הדיון בסעד הזמני עם התיק העיקרי והצדדים יגישו סיכומים על בסיס החומר המצוי בתיק, ללא חקירות המצהירים. אציין, כי לאחר הדיון בבקשה לצו מניעה זמני ויחד עם הודעתה לבית המשפט בדבר הסכמתה להסדר הדיוני, הגישה התובעת תשובה לתגובת המשיב בבקשה למתן צו מניעה זמני, אליה צירפה ראיות חדשות, לרבות תצהיר נוסף שלה, שלטעמי, לא הייתה כל מניעה לצרפן לבקשה לסעד זמני. גם הנתבע לא טמן את ידו בצלחת, וצירף לסיכומיו ראיות חדשות וכל אחד מהם טען נגד התנהגות השני. בנסיבות אלו, איני רואה מקום ליתן משקל של ממש לטענות עובדתיות שהועלו על ידי הצדדים לאחר ההסכמה הדיונית כאמור לעיל. תמצית טענות הצדדים 4. הצדדים האריכו בטיעוניהם ואציג הדברים בתמצית שבתמצית. לטענת התובעת, השימוש שעושה הנתבע בשם המסחרי vision fashion מהווה הפרה של סימן מסחר רשום ובכך פוגע התובע בזכויותיה הקנייניות. בנוסף, סמכה התובעת יתידותיה גם על עוולת גניבת עין ועשיית עושר ולא במשפט. התובעת הדגישה בסיכומיה את העובדה, שהנתבע שינה את שם העסק שלו בשנת 2004, לאחר שמוצריה שלה רכשו מוניטין באיזור חיפה והקריות, על מנת להפיק תועלת מהמוניטין שלה. הנתבע הקדים והעלה טענת שיהוי, באשר החל להפעיל את רשת החנויות שלו בשם vision fashion החל משנת 2004, בעוד שהתובעת הגישה תביעתה בתחילת חודש 10/05, לאחר שכבר שינה מצבו לרעה, הוציא הוצאות ניכרות לפרסום והעסק כבר רכש מוניטין תחת שם זה. לטענת הנתבע, עשה בשעתו שימוש בשם "אורגנזה" שהוא שם של אחד הספקים שלו, אך לאחר מכן, בחר את השם vision fashion כמשקף את הרעיון והחזון שלו להקמת רשת חנויות בגדים שתספק בגדים ומוצרי אופנה מסחריים במחירים עממיים השווים לכל נפש. מכאן השם, שמטרתו לשלב אופנה עם חזון עסקי להצלחה. לטענת הנתבע, לא הכיר את התובעת או את הבגדים שהיא מעצבת ולא הכיר את שם המסחר שלה בעת שנתן לעסק שלו את השם המסחרי vision fashion. במישור המשפטי, טען הנתבע כי שם העסק שלו, שכולל צירוף מילים עם המילה vision, אינו מפר את סימן המסחר של המשיבה, באשר זה אינו מגן על צירופי מילים הכוללים את המילה vision. לטענת הנתבע, סימן המסחר של המשיבה לא היה ראוי מלכתחילה לרישום על ידי רשם סימני מסחר, באשר המילה vision אינה שרירותית או דמיונית אלא תיאורית. לאחר הגשת התביעה, בדק הנתבע ומצא כי בישראל רשומים שני סימני מסחר בתחום הביגוד וההלבשה הכוללים בתוכם את המילה vision ואלו נרשמו לפני סימן המסחר של התובעת. ביום 7.1.99 נרשם סימן מסחר בשם VISION GIVENCHY כאשר המילה vision מופיעה בגודל קטן יותר, וביום 6.1.94 נרשם סימן מסחר בשם VISION STREET WEAR בתוספת הערה שרישום סימן המסחר לא יתן זכות לשימוש ייחודי במילה wear אלא בהרכב הסימן. רישום סימן המסחר של התובעת הותנה בהסכמתן של שתי בעלות סימני המסחר הנ"ל, והן נתנו את הסכמתן. המישור העובדתי וטענת השיהוי 5. במישור העובדתי, אני מקבל את גרסת הנתבע כי לא הכיר את סימן המסחר של התובעת בעת מתן השם לעסק שלו, ולא היתה לו כוונה להשתמש במוניטין של התובעת או לחקות את סימן המסחר שלה. מנגד, אני מקבל את גרסת התובעת, כי הגישה את התביעה, סמוך למועד שהתגלה לה כי הנתבע עושה שימוש בשם VISION. אקדים ואסלק מעל דרכנו את טענת הסף של שיהוי שהועלתה על ידי הנתבע. טענה זו כוחה יפה לעיתים לסעד הזמני, אך לא לסעד העיקרי. ייתכנו מקרים בהם השיהוי כשלעצמו עלול להביא לדחיית התביעה בתיק העיקרי, אך מקרים אלה יהיו נדירים ומעטים, מה עוד שבמקרה שלפנינו, בזכויות קניין עסקינן - ע"א 109/87 חוות מקורה בע"מ נ' חסן ואח', פ"ד מז(5) 1, 10; ע"א 5793/96 חיים נ. חיים, פ"ד נא(5) 625, 635; ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ. הועדה המקומית לתכנון ובניה, פ"ד נז(5) 433, 447-448. איני סבור כי התובעת "ישנה" על תביעתה, ואני נכון לקבל טענתה כי רק כשלושה חודשים לפני הגשת התובענה, ידעה לראשונה על השימוש שעושה הנתבע בשם המסחרי שלו. אין בפרק זמן זה לעלות כדי שיהוי הגובר על זכות קניין. משהנחנו התשתית העובדתית הצריכה לעניין, וסילקנו טענות של סף, נכנס כעת לטרקלין ונבחן טענות הצדדים במישור המשפטי. סימן כשר לרישום 6. הנתבע תקף בתקיפה עקיפה את רישום סימן המסחר של התובעת. לטעמי, הנתבע מנוע מלהעלות טענה כנגד תקפות סימן המסחר, כיוון שהוא עצמו הגיש לרשם סימני המסחר בקשות לרישום סימן מסחר של השם vision fashion וסימנים דומים. לעניין זה, ועל דרך האנלוגיה, ראה ההלכה לפיה בעל דין מנוע מלטעון בהליך אחד טענות סותרות לאלו שהעלה בהליך אחר - ע"א 513/89 Interlego A/S נ. .Exin-Lines Bros. S ואח', פ"ד מח (4) 133; ע"א 5016/91 שאוליאן נ. שאוליאן, פ"ד מט(5) 387; רע"א 6753/96 מ.מ.ח.ת בע"מ נ. ישראל פרידמן, פ"ד נ(5) 418; ע"א 3948/97 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ. מנורה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נה(3) 769, 808. 7. עוד נקדים ונזכיר, כי משנרשם סימן המסחר, נטל ההוכחה להראות כי הסימן אינו כשיר לרישום, הוא על מבקש המחיקה לאור סעיף 64 לפקודת סימני המסחר [נוסח חדש], תשל"ב-1972 (להלן: "הפקודה" או "פקודת סימני מסחר") - בג"ץ 144/85 קליל תעשיות מתכת בע"מ נ. רשם הפטנטים המדגמים וסימני המסחר ואח', פ"ד מב(1) 309, 318; ע. פרידמן, "סימני מסחר: דין פסיקה ומשפט משווה" (מהדורה שניה הוצאת פרלשטיין גינוסר) בעמוד 383. 8. ולגופא של טענה. הפסיקה הבחינה בין ארבע קטגוריות רלוונטיות לסיווג סימן המסחר: שמות גנריים, שמות מרמזים, שמות תיאוריים ושמות שרירותיים - ע"א 5792/99 תקשורת וחינוך דתי-יהודי משפחה (1997) בע"מ - עיתון משפחה נ. אס. בי. סי. פרסום, שיווק וקידום מכירות בע"מ עיתון "משפחה טובה" פ"ד נה(3) 933 (להלן: "הלכת משפחה"). לסיווג השם יש חשיבות רבה, בין היתר, לעניין קביעת ה"אופי המבחין" שלו ולדרישה להוכחת מוניטין לצורך רישומו. וכך נקבע לעניין זה בהלכת משפחה: "בני הקטיגוריה הראשונה - שמות גנריים - לא יזכו כלל להגנה; בני הקטיגוריה השניה - שמות תיאוריים - יזכו להגנה מעטה ביותר ובמקרים נדירים; בני הקטיגוריה השלישית - שמות מרמזים - יזכו להגנה מוגברת; ובני הקטיגוריה הרביעית - שמות "שרירותיים" או שמות דמיוניים - יזכו להגנה הרבה ביותר. ונזכור: ענייננו עתה אינו אלא בשאלה אימתי נכיר לראובן כי זכה למוניטין בשמם של טובין מסויימים, מוניטין העשויים להוליכנו למסקנה כי ראובן קנה מונופולין בשמם של אותם טובין". ככל שהשם הוא בעל הגנה קטנה יותר מפאת סיווגו על פי הקטיגוריות דלעיל, כך נדרוש הוכחה גדולה יותר לעניין האופי המבחין והמוניטין שרכש, לצורך רישומו כסימן מסחר. את השם יש לבחון בהקשר של התחום והטובין (או השירות) להם מיוחס השם. כך למשל, אפשר ששמות מסוימים יהיו תיאוריים בקשר לטובין מסויימים אך באשר לטובין אחרים יהיו מרמזים או דמיוניים - הלכת משפחה בעמוד 944. עוד לסיווג הסימן המסחרי על פי ארבע הקטיגוריות דלעיל, ראה ע"א 3559/02 מועדון מנויי טוטו זהב בע"מ ואח' נ' המועצה להסדר ההימורים בספורט ואח' דינים סט 392 (להלן: "הלכת טוטו"). 9. יישום הלכה זו לענייננו, מביא למסקנה כי השם vision בתחום ההלבשה אינו שם גנרי או תיאורי. לטעמי, יש לראות שם זה כנכלל בקטגוריה של השמות השרירותיים, באשר מובנה המילוני של המילה חסר כל זיקה לטובין אותם היא מייצגת. vision היא מילה קיימת בשפה שעשויה להוות מושא לתיאור טובין כלשהם, לאו דווקא בתחום ההלבשה, והיא משמשת לתיאור טובין שונים בארץ ובעולם, בתחומים שונים ורבים, לרבות בתחום ההלבשה (וראה הדגמה של "חיתוכים" שונים שערך ב"כ התובע באינטרנט, במנוע החיפוש "גוגל"). למיצער, ואם לא נראה את vision כשם שרירותי, ניתן לראותו, ולו בדוחק, כשם מרמז, היוצר זיקה מחשבתית מסויימת בינו לבין הטובין נושא הסימן, אם כי, הקשר בין השם לבין הטובין מצריך מחשבה קצרה מטעם הצרכן בטרם יוכל לקשר בין השם לבין מקור הטובין - הלכת משפחה בעמוד 944. כאמור, שם מרמז זכאי לכל הפחות להגנה מוגברת. 10. איני מקבל טענת הנתבע כי רישום סימן המסחר של התובעת מונע מכל גורם את השימוש במילה vision יחד עם מילים אחרות. התובעת עצמה לא התיימרה לטעון זאת, וספק אם רשם סימני המסחר היה נעתר לבקשה לרשום את המילה vision בבדידותה, ללא צירוף הלוגו. שאם היה עושה כן, היה בכך כדי להפקיע ולנכס את המילה vision לטובת התובעת, בכל הקשור למוצרי ביגוד והלבשה. זאת לא עשה רשם סימני המסחר ולכך חשיבות לענייננו. סופו של דבר, שסימן המסחר נרשם כדין, ולא עלה בידי הנתבע לקעקע את כשירותו ואת תוקפו של הרישום. בנקודה זו, אנו מגיעים למוקד המחלוקת בין הצדדים. האם מפר הנתבע את סימן המסחר של התובעת? 11. נקדים ונזכיר מושכלות יסוד בנושא. סימן מסחר רשום מקנה לבעליו זכות קניינית אישית בסימן הרשום וזכות בלעדית לשימוש בו - סעיף 46(א) לפקודה. כך נאמר בפרשת טוטו: "דיני רישום סימני המסחר, השימוש בהם והפרתם, כפי שנקבעו בהוראות הפקודה, נועדו להגן על שם מסחרי שהיה לקניינו של אדם ועל המוניטין שרכש לו, בעשותו שימוש בשמו וכן להגן על האינטרס שיש לציבור במניעת הטעיה עקב שימוש בלתי מורשה בסימן המסחר". סעיף 1 לפקודת סימני המסחר מגדיר מהי הפרה של סימן מסחר רשום: "..."הפרה" - שימוש בידי מי שאינו זכאי לכך - (1) בסימן מסחר רשום או בסימן הדומה לו, לענין טובין שלגביהם נרשם הסימן או טובין מאותו הגדר...". להוכחת הפרה של סימן מסחר, אין התובע צריך להוכיח יסוד נפשי של המפר: "כוונה לרמות או להטעות איננה מיסודותיה של עילה זו כשם שאיננה מיסודותיה של עוולת גניבת העין..." - ע"א 715/68 פרו פרו ביסקויט נ. ל' פרומין ובניו בע"מ פ"ד כג(2) 43 בעמוד 48. לביקורת על הלכה זו, ראה פרידמן, סימני מסחר דין, פסיקה ומשפט משווה, הוצאת פרלשטיין-גינוסר, 1998 בעמודים 380-382. 12. השאלה העיקרית הנבחנת בתביעה להפרת סימן מסחר היא, שאלת הדמיון בין סימן המסחר הרשום לבין הסימן המפר. כאשר עוסקים בשאלת הדמיון בין סימן מסחר לסימן הדומה לו, נדרש בית המשפט לעמוד על המידה בה עלול השם המפר להטעות את ציבור הצרכנים. המבחן הוא מבחן 'הדמיון המטעה', שאומץ לצורך בחינת הסימנים הכשירים לרישום לפי סעיף 11(9) לפקודת סימני מסחר - רע"א 5454/02 טעם טבע (1988) טיבולי בע"מ נ. אמברוזיה סופהרב בע"מ פ"ד נז(2) 438, 449 (להלן: "הלכת טיבולי"). מאידך, כשעוסקים בשאלת הדמיון בין סימן מסחר לסימן הזהה לו, אין צורך להוכיח הטעיה של הציבור באשר למקור הטובין לצורך ההפרה (הרהורים בקשר להלכה זו שמא מדובר בהגנה רחבה מדי, הועלו בע"א 8483/02 אלוניאל בע"מ ואח' נ. אריאל מקדונלד, פ"ד נח(4) 314, 374-375 ובהלכת טוטו בסעיף 12 לפסק הדין). 13. ומהתם להכא. איני מקבל טענת התובעת כי שם העסק של הנתבע זהה לסימן המסחרי שלה. על פניו, אין מדובר בסימנים זהים, הן מבחינת השם (שם הנתבע כולל את המילה fashion) והן מבחינת העיצוב והמראה של הסימנים (סימן המסחר כולל איור ייחודי, הגרפיקה והגופן (פונט) של הסימנים אינם זהים). על-אף שהמילה fashion בסימן הנתבע היא מילה המקובלת בענף ההלבשה, הרי שהבחינה וההשוואה בין שני הסימנים צריכה להיעשות כאשר כל סימן נבחן בשלמותו, גם אם חלק ממרכיביו אינם יכולים להיות מושא לזכות שימוש ייחודית -טיבולי בעמודים 454-455. גם מטעם זה, אין לקבל את טענת התובעת כי מדובר בסימן זהה (וראה גם בע"א 3559/02 הנ"ל בסעיף 12 לפסק הדין). 14. משהגענו למסקנה כי נוכח השוני הגראפי והלשוני מדובר לכל היותר בסימנים דומים ולא זהים, עלינו להמשיך במסענו ולבחון אם קיים חשש שציבור הלקוחות יוטעה בקשר לטובין, על-מנת לקבוע האם קיימת הפרה של סימן המסחר. בחינה זו תיעשה באמצעות "המבחן המשולש" שפותח בפסיקה גם בהקשר של עוולת גניבת עין, על שלושת מבחני המשנה שבו: "מבחן המראה והצליל", "מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות" ו"יתר נסיבות העניין". הבחינה תיעשה ביחס לאנשים בעלי הגיון רגיל הנוהגים בשקידה סבירה - טיבולי בעמוד 450. 15. מבחן המראה והצליל הוא המבחן המרכזי מבין השלושה, ויש ליישמו תוך השוואת שני הסימנים בשלמותם. לטעמי, השוואת הסימנים בענייננו, מבחינת המראה והצליל, מביאה למסקנה שהסימנים אינם דומים עד כדי הטעייה. אצביע על מספר טעמים שהביאו אותי למסקנה זו. 16. המילה vision, היא אכן המילה הדומיננטית בסימן הנתבע והמילה היחידה בסימן המסחר של התובעת, והיא זהה לחלוטין מבחינת הצליל שלה. עם זאת, המילה אינה זהה באופן עיצוב המילה, הגופן שלה והצבעים המשמשים אותה. שנית, יש שוני מהותי בין הסימנים מבחינה חזותית גם מבחינת הלוגו האיורי, שקיים בסימן המסחרי של התובעת וחסר בסימן הנתבע. הלוגו בסימן המסחרי הוא ייחודי, משמעותי ודומיננטי, והתובעת משתמשת בו באופן דומיננטי בצורות שונות בפרסומיה (ראה לדוגמה נספח ג' לבקשה לצו מניעה זמני והצילומים מתיק המוניטין). חסרונו של האיור בשם המסחרי של הנתבע, מקטין עד מאוד את האפשרות להטעייה של הלקוחות מבחינת מבחן המראה והצליל. על דרך האנלוגיה, ובהקשר של סעיף 36 לפקודת החברות - ראה ע"א 2626/95 מלון הנסיכה נתניה בע"מ נ. לקסן ישראל בע"מ פ"ד נא(3) 802 בעמוד 805, שם נאמר כי שוני בלוגו יכול להקטין את סכנת ההטעיה. טעם נוסף, אם כי לא טעם מכריע העומד בפני עצמו, הוא המילהfashion שנוספה לשם המסחרי של הנתבע. משקלו של טעם זה אינו כבד במיוחד, כיוון שלשיטתו של הנתבע עצמו, המילה fashion היא מילה תיאורית ורכיב מקובל בענף, כך שתוספת המילה כשלעצמה, אינה מייחדת את השם המסחרי של הנתבע מסימן המסחר. בהלכת טוטו (סעיף 12 לפסק הדין), נקבע לעניין זה כדלקמן: "אכן, ייתכן ותוספת מסוימת, מילולית או ויזואלית, תקנה לשם אופי המבדילו משם המסחר הרשום עד כי יהיה בכך כדי לאיין את החשש מפני הטעיית הציבור. אולם לא כל תוספת תקיים את התכלית האמורה; רק תוספת דומיננטית, בעלת משמעות שאינה משנית או שולית לשם הרשום כסימן מסחר, תוספת שיש בה כדי לבטל את הדמיון התודעתי בין הסימן לסימן המסחר הרשום, תוכל לקיים את ההסדר המוצע". בדומה, נאמר בפרשת טיבולי בעמ' 457-458, באשר למשקל שיש ליתן לרכיבים המקובלים בענף, כשהם מופיעים בשני הסימנים: "המשקל שיש ליתן לרכיבים המקובלים בענף משתנה אפוא בהתאם לנסיבותיו של המקרה הספציפי. ככל שהמרכיב המקובל בענף מופרד ומובחן מיתר חלקיו של הסימן - בין מבחינת מיקומו ובין מן ההיבט הרעיוני - כך צפוי הציבור לראות בו רכיב עצמאי אשר איננו מייחד סימן זה או אחר. על כן צפוי הוא להבחין בין הסימנים באמצעות יתר חלקי הסימן, ויש ליתן לחלקים אלו משקל רב יותר בעת השוואת הסימנים. לעומת זאת, כאשר הרכיב המקובל בענף הינו חלק אינהרנטי מן הסימן, ואיננו ניתן להפרדה מיתר חלקיו, יקשה על הציבור לראות בו רכיב עצמאי. על כן במקרה זה אין כל טעם להבחין במסגרת ההשוואה בין רכיב זה לבין שאר חלקי הסימן". במקרה שנדון בפרשת טוטו, נקבע כי קיימת זיקה מובהקת בין המילה "טוטו" לבין המועצה להסדר הימורים בספורט. במקרה שלפנינו, אתקשה עד מאוד לומר כי קיימת זיקה מובהקת בין התובעת לבין המילה vision. לכן, יש בתוספת המילולית והויזואלית fashion בשם המסחרי של הנתבע, כדי לבטל את "הדמיון התודעתי" בין שני הסימנים, ובכך להקהות ולאיין את האפשרות להטעיית ציבור הצרכנים. בדומה, ראה ע"א 9191/03 V & S VIN SPIRT AKTIEBOLAG נ. אבסולוט שוז בע"מ דינים סח 479 שם נדונה תביעה של יצרנית וודקה "אבסולוט" כנגד משווק נעליים תחת השם "אבסולוט שוז": "אילולא נצטרפה המלה "שוז" ל"אבסלוט" ואילולא מילונאיותה פשיטא שהיה מדובר בצליל דומה, אך שני אלה מפחיתים במידה רבה את הדמיון" (ולא נעלם מעיני כי באותו מקרה, נטען להפרה של "סימן מסחר מוכר היטב", עילה שלא חלה בענייננו). 17. התובעת סמכה יתידותיה על בש"א (ת"א) 17354/02 דובק בע"מ נ. קנדיס סחר ושיווק סיגרים בע"מ דינים מחוזי לג(6) 439, שם נאסר השימוש בשם prime time מול סימן המסחר time למוצרי טבק. כך גם בבש"א (ת"א) 17029/05 PRINCESS CRUISE LINES LTD נ. כספי הפלגות קרוז בע"מ ואח' (טרם פורסם, החלטת השופט זפט מיום 12.9.05) נאסר שימוש בשם dream princess מול השם princess בתחום שירותי שיט ונופש בספינות. ברם, באותם מקרים, הושם הדגש העיקרי על השם בלבד, ואילו בענייננו יש שוני מהותי בעיצוב של שני הסימנים, ובתוספת הלוגו של התובעת, שמייחדים את השם המסחרי של הנתבעת מול סימן המסחר הרשום של התובעת, באופן המונע חשש מהטעיית הלקוחות. קרוב יותר לענייננו הוא המקרה שנדון בת"א (ת"א) 914/88 עינב דניאל נ. ברקוביץ' מיקי, דינים מחוזי לב(1) 419. באותו מקרה, התובע היה הבעלים של סימן מסחר Point שנרשם לגבי דברי הלבשה, בעוד הנתבע פרסם ושיווק דברי הלבשה תוך שימוש בסימן "פוינט 9" או Point 9. בית המשפט בחן את הדמיון בין הסימן המסחרי של התובע לבין הלוגו של הנתבע, והגיע למסקנה שלא נתקיימה הפרה של סימן המסחר: "הנתבע משתמש בלוגו שכולל את המילה POINT ובכך, לכאורה, יש דמיון לסימן של התובע, אך בזאת מסתכם הדמיון. מההחלטה עולה, כי הסימן של התובע הוא המילה POINT ללא כל עיצוב ואילו הנתבע משתמש במילה POINT כחלק ממכלול עיצובי שתיארתי לעיל. אין ספק כי קונה סביר, שיתבונן במוצריו של הנתבע, הנושאים את הלוגו הנ"ל, לא יטעה לחשוב כי המדובר בטובין ששייכים לבית היוצר של התובע. אמנם המדובר במוצרים מאותו סוג - דברי הלבשה - אך לאור חוג הלקוחות אליו מכוונים מוצריו של הנתבע נראה כי אין לכך כל משמעות...". סיכומו של דבר, במכלול נסיבות העניין - תוך מתן משקל לרושם הראשוני שבהשוואת שני הסימנים, וגם בהתחשב בכך שזיכרונו של הצרכן הממוצע אינו מושלם (טיבולי עמ' 451) - לפי מבחן המראה והצליל קיים שוני בין הסימנים, ולא מתקיים החשש להטעיית לקוחות התובעת. 18. מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות הוא משני ועוסק בשני נושאים. האחד, עד כמה הדמיון בין הסימנים משפיע על החשש להטעיה, בהתייחס ל"טובין מאותו הגדר". המבחן השני הוא, לאיזה חוג לקוחות פונים המוצרים וכיצד משפיעה זהות הלקוחות הנוהגים לרכוש את הסחורה על הסיכוי להטעיה - טיבולי עמ' 453. ענייננו במוצרי ביגוד והלבשה המהווים לכאורה "טובין מאותו הגדר", ומצויים באותה "משפחה מסחרית". עם זאת, ועל כך אין מחלוקת בין הצדדים, מוצרי התובעת, הכוללים גם בגדי ים, הם בגדים מעוצבים, ייחודיים, יוקרתיים ומחירם גבוה (תצהיר משה מזרחי, נספח ד' לבקשה לצו מניעה, תצהיר עידן כהן נספח ה' לבקשה לצו מניעה). ואילו הנתבע מוכר ומשווק בגדי קונפקציה של יצרני אופנה בכמויות מסחריות ובמחירים עממיים השווים לכל נפש, ואינו מוכר בגדי ים (סעיף 17 לתצהיר הנתבע). איננו נדרשים להרחיק עדותנו. התובעת עצמה טענה כי בחנויות הנתבע נמכרים הבגדים בשיטת ה"בזאר", ועקב כך גורם הנתבע לדילול המוניטין שלה. טענה זו עומדת בסתירה לטענתה, כי החנויות בה נמכרים הבגדים שהיא מעצבת דומות לחנויות הנתבע מבחינת סוג הסחורה. לאור זאת, אני סבור שיש שוני משמעותי ב"סוג הסחורות", מה שמונע את החשש להטעית הלקוחות ולא נעלמה מעיני מגמת הפסיקה להרחיב את הפרשנות שיש ליתן למונח "אותו הגדר", אלא שהדברים אמורים לגבי סימני מסחר מפורסמים - ע' פרידמן, סימני מסחר דין, פסיקה ומשפט משווה, הוצאת פרלשטיין-גינוסר, 1998, עמ' 346-347. 19. למסקנה אליה הגענו יש השלכה גם על מבחן חוג הלקוחות. במובן הרחב, חוג הלקוחות של שני הצדדים הן בחורות ונשים צעירות, אך לאור הסוג השונה של סחורה הנמכרת על ידם, ניתן לומר כי קיים חוג לקוחות נפרד לבגדי התובעת הנמכרים בחנויות ספציפיות, לבין חוג הלקוחות של רשת החנויות של הנתבע. מובן כי תיתכן חפיפה חלקית בחוג הלקוחות, כך שאותה בת תשחורת שעושה קניותיה אצל הנתבע, תרכוש מעת לעת בגדי מעצבת יוקרתית כמו התובעת. ברם, במקרה כזה, החשש שלקוחות התובעת יטעו לזהות את סחורת הנתבע כסחורתה של התובעת, הוא חשש רחוק. 20. הרכיב השלישי במבחן המשולש הוא "יתר נסיבות העניין". מבחן זה מאגד בתוכו את שאר הנסיבות הספציפיות הרלוונטיות של המקרה ואת מבחן "השכל הישר" - טיבולי בעמוד 453. לחובתו של הנתבע אזקוף את העובדה שהחליף את שם העסק שלו לשם vision fashion רק בשנת 2004. מנגד, התובעת לא הוכיחה את טענתה, כי שינוי שם העסק של הנתבע, נבע מרצונו להשתמש במוניטין שלה, שלטענתה צבר תאוצה באותה עת. נסיבה רלוונטית המתווספת למכלול השיקולים, היא קיומם של שני סימני מסחר בתחום ההלבשה הכוללים את הסימן vision, שנרשמו עובר לרישום סימן המסחר של התובעת. עובדה זו, כשלעצמה, יש בה להטות את הכף לדחיית התביעה (ואיני רואה נפקות לטענת התובעת, שבעלת אחד הסימנים הרשומים היא חברה שאינה פועלת כיום בארץ). זאת ועוד. התובעת נוהגת לעיתים קרובות להוסיף על-גבי סימן המסחר את המילים המציינות את שמה by tali dadon. מילים אלו, על אף שאינן חלק מסימן המסחר הרשום, מייחדות עוד יותר את סימן המסחר של התובעת לעומת השם המסחרי של הנתבע. לכל אלו יש להוסיף, את ההבדל באופן השימוש בסימן. בעוד שהתובעת משווקת בגדים עם המותג vision על גבי התווית המצורפת, הרי שהשם המסחרי של הנתבע מופיע בחזית החנויות שלו ועל-גבי שקיות החנויות בלבד ולא על הבגדים עצמם. ודוק: יש לקחת בחשבון שהתובעת, כבעלת סימן המסחר, תהא רשאית להשתמש בו בעתיד גם באופנים נוספים, ושימושים עתידיים אלו מוגנים אף הם בפקודת סימני מסחר - בג"צ 95/68 מתפרת הדרום בע"מ נ' .The H.D. Lee Co, פ"ד כב(2) 189 עמ' 193; בג"צ 144/85 קליל תעשיות מתכת נ' רשם הפטנטים, פ"ד מב(1) 309, עמ' 314. אלא שנכון להיום, אופן השימוש השונה מהווה אחד הפרמטרים במכלול נסיבות העניין. 21. בפרשת טיבולי, עמד השופט גרוניס על מבחן נוסף המשמש להכרעה בשאלת הדמיון בין סימני מסחר, והוא 'מבחן השכל', אשר מיושם מקום בו סימן המסחר מגלם "מסר רעיוני כלשהו, מעין אוּמנות קונספטואלית". במקרה כזה, על בית המשפט להשוות את מידת הדמיון בין הרעיונות ששני הסימנים המתחרים "משדרים" לציבור, ואם המסר הרעיוני שבבסיס סימנו של הנתבע זהה או דומה מהותית לזה העולה מסימנו של התובע, ניתן לראות בכך הפרה, גם אם הסימנים שונים זה מזה בחזות ובצליל. במקרה שלפנינו, איני רואה "מסר רעיוני" בבסיס הסימן המסחרי של התובעת והשם המסחרי של הנתבע, כך שאין מקום ליישומו של מבחן זה. 22. השורה התחתונה היא, שבמכלול נסיבות העניין, אין לראות בשימוש שעושה הנתבע בשם המסחרי vision fashion כהפרה של הסימן המסחרי של התובעת - vision בצירוף הלוגו המיוחד לו. בתחרות בין ההגנה על זכות קניין ומתן מונופולין על סימן מסחר, לבין אינטרס הציבור לחופש העיסוק, לחופש הביטוי ולכך שלא יופקעו סימנים ומילים בהקשר המסחרי מנחלת הכלל, הכף נוטה לכיוון הנתבע: "כשהמדובר בסימן הכולל שם שהוא מונח תיאורי=מילוני - ועושים אנו שימוש במלה "מילוני" כדי להדגיש הדגשה יתרה - יש לנהוג זהירות רבה בפסילת הסימן ובמתן הגנה ל"ניכוסו" של המילון" - אבסולוט לעיל, פסקה י"א לפסק הדין. האם הנתבע ביצע עוולה של גניבת עין? 23. התובעת הוסיפה וטענה, מצוות עורכי דין מלומדה, כי הנתבע ביצע עוולה של גניבת עין, כהגדרתה בסעיף 1 לחוק עוולות מסחריות תשנ"ט-1999 (להלן: "חוק עוולות מסחריות") הקובע כלהלן: "1. גניבת עין (א) לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר. (ב) שימוש של עוסק בשמו בתום לב, לשם מכירת נכס או מתן שירות, לא ייחשב כשלעצמו גניבת עין..." הגדרה זו, החליפה את העוולה הנזיקית של גניבת עין בסעיף 59 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], אך לא הכניסה שינוי של ממש בהיקפה של העוולה ובתחולתה ובמבחנים להחלתה - י. עמית "הצעת חוק איסור תחרות בלתי הוגנת תשנ"ו-1996" הפרקליט מג (תשנ"ז) 223, 234. 24. מטרתה של עוולת גניבת עין היא להגן על המוניטין של מי שמוכר טובין או נותן שירות מפני מצג מטעה, כאילו המוצר שנמכר על ידי אחר, או השירות הניתן על ידי אחר, הם של בעל המוניטין או קשורים אליו. להבדיל מתביעה בדבר הפרת סימן מסחר, שאז הבדיקה מתמקדת בדמיון המטעה בין הסימנים עצמם, בעוולת גניבת עין על בית המשפט לבחון אם מעשיו של העוסק גרמו להטעיה ביחס למקור המוצר ועל התובע להוכיח שרכש מוניטין בקשר לטובין או לשירות - ע"א 18/86 מפעלי זכוכית ישראלים נ. LES VERREIES DE SAINT GOBAIN פ"ד מה(3) 224, 231-232. ומהו אותו מוניטין? ההכרה וההוקרה לו זכו הטובין או השירות. 25. לצורך הדיון, אני נכון להניח שהתובעת רכשה מוניטין בסימן. התובעת משתמשת בסימן מספר שנים, והגישה "תיק מוניטין" ובו פרסומות וכתבות המוכיחים, כי השם vision רכש בקרב הציבור העוסק בענייני אופנה ובקרב לקוחותיה מוניטין, באופן שאותו חוג אנשים מקשר את השם עם בגדיה של התובעת - ע"א 18/86 הנ"ל. עם זאת, מוצריה של התובעת הם ייחודיים, וקשה להניח כי רכשה לה מוניטין רחב בחוג לקוחות הנתבע, שאינו חופף את ציבור לקוחותיה ובקרב הציבור בכלל. לעיתים, עצם החיקוי מצביע על המוניטין של המוצר/השירות נשוא החיקוי, שאם לא היה נהנה ממוניטין, לא היה טעם לחקותו- ע"א 395/88 חברת אורלי ש. (1985) בע"מ נ. חברת דנדי תעשיות מזון בע"מ פ"ד מה(4) 32. אלא שבמקרה שלפנינו, השם המסחרי של הנתבע לא מהווה חיקוי ויזואלי של הסימן המסחרי של התובעת, וראה דיוננו לעיל. 26. כאמור, שאלת הדמיון המטעה נבחנת גם במסגרת עילת גניבת העין (וכן בתחומים נוספים כמו רישום שם חברה, עמותה או מפלגה - רע"א 5454/02 הנ"ל; ע"א 2626/95 מלון הנסיכה נתניה בע"מ נ. לקסן ישראל בע"מ, פ"ד נא(3) 802). גם כאן חל ה"מבחן משולש", ולשם כך, די להוכיח שהמוצר/השירות נתפס כקשור לזה של התובע, ולאו דווקא של התובע עצמו. אלא שכבר הגענו לעיל למסקנה, שבמכלול נסיבות העניין לא מתקיים החשש הנדרש להטעיית ציבור הלקוחות. מכאן, שלא עלה בידי התובעת להוכיח שהנתבע עוול כלפיה בעוולה של גניבת עין. עשיית עשר ולא במשפט 27. התובעת העלתה גם טענה של עשיית עשר ולא במשפט, בהסתמך על הלכת א.ש.י.ר - רע"א 5768/94 א.שי.ר. יבוא יצור והפצה ואח' נ. פורום אביזרים ומוצרי צריכה בע"מ ואח', פ"ד נב(4) 289. דין הטענה להידחות. להבדיל מהלכת א.ש.י.ר, במקרה שבפנינו, בסימן רשום עסקינן, ומשלא עלה בידי התובעת לקבל את שביקשה בדרך המלך של הפרת סימן מסחרי, אין לילך בדרך הצדדים של דיני עשיית עשר - ע"א 9191/03 הנ"ל פסקה י"ח לפסק הדין; מ' דויטש,"עוולות מסחריות וסודות מסחר" (נבו הוצאה לאור, תשס"ב-2002) 94. מעבר לכך, אציין כי גם על פי קשת הדעות של שבעת השופטים בפרשת א.ש.י.ר, נדרש "דבר מה נוסף" מעבר לחיקוי וההעתקה. במקרה שבפנינו, לא רק שאין מדובר בזהות המגיעה כדי העתקה וחיקוי, אלא שחסר אותו "דבר מה נוסף" בגינו יש ליתן סעד מכוח דיני עשיית עשר ולא במשפט. הערה לפני סיום - הגנת "שימוש אמת" 28. לאור התוצאה אליה הגענו, איני נדרש להגנת "שימוש אמת", אותה העלה הנתבע בחצי פה. אומר בקצרה כי הגנה זו, הקבועה בסעיף 47 לפקודת סימני מסחר, כשמה כן היא, נועדה למנוע מצב שבו סימן מסחר ימנע מאדם להשתמש בשם שיתאר את הסחורה או השירות שהוא נותן באופן אמיתי. לא זה המצב שבפנינו, וראה שלושת התנאים להתקיימות ההגנה, בע"א 3559/02 הנ"ל. סוף דבר 29. אין לראות את הנתבע כמי שהפר את סימן המסחר של התובעת או כמי שביצע עוולה של גניבת עין, ואשר על כן אני דוחה את התביעה. לאור נסיבות העניין, ובהתחשב בכך שהתביעה העלתה שאלה של ממש, אין צו להוצאות. סימן מסחריזכות הקניין