פסק דין 1. העובדות א. חברת סי אנד שלס שיווק בע"מ (להלן: "התובעת"), הנה חברה פרטית שהתאגדה כדין בישראל העוסקת, בין היתר, בייצור, יבוא ושיווק בלעדיים של מוצרי אופנה של המותג האמריקאי O’neill. התובעת 2 הינה תאגיד אמריקאי, אשר על שמה נרשמו הסימנים המסחריים בשם המותג O’neill, אצל רשם סימני המסחר בישראל. התובעת התקשרה בהסכם לזיכיון בלעדי עם חברת Joint Services B.V. International(להלן: "החברה ההולנדית"), שהיא בעלת זיכיון בלעדי מחברת O’neill, התובעת 2, לפיתוח יצור ושיווק מוצרי האופנה של O’neill. החברה ההולנדית מרכזת ומנהלת את כל השיווק והייצור של מוצרי O’neill ברחבי העולם, מחוץ לארצות- הברית. רישום סימני המסחר בישראל והסכם הזיכיון הבלעדי הקנה לתובעות את הזכויות הבלעדיות לשיווק מוצרים של המותג O’neill ולעשיית שימוש בסימנים המסחריים הרשומים תחת השם O’neill בישראל. ב. הנתבע היה במועדים הרלבנטים הבעלים של חנות למכירת מוצרי ביגוד בשם "אופנת טריפ" בקניון לב העיר בהרצליה. ג. הנתבע מכר בחנותו מוצרי אופנה הנושאים את השם "O’neill". על פרטי לבוש אלה הודפס הסימן O’neill שהוא, כאמור, סימן מסחר רשום ובנוסף הוצמדו תויות בד וקרטון לבגד, כמו במוצרים המקוריים של המותג O’neill. בדיעבד התברר כי מוצרי אופנה אלה היו מזויפים, עובדה בה הודה הנתבע ולא חלק עליה בסיכומיו. ד. ביום 5.4.99 ביקר מר יצחק עזרא, חוקר ממשרד חקירות "מטרה", בחנותו של הנתבע כדי לבדוק אם מבוצעת הפרת קניינם הרוחני של התובעות בכל הקשור במותג O’neill. החוקר רכש חולצה עם הדפס O’neill במחיר כולל של 79 ש"ח וקיבל קבלה עם השם "אופנת טריפ" הכוללת גם מספר עוסק מורשה של הנתבע. מר עוזי אלוש, כונס נכסים שמונה על ידי בית המשפט, ביקר אף הוא בחנות הנתבע ביום 26.5.99 ומצא בחנות 21 חולצות מזוייפות הנושאות את המותג O’neill. החולצות שנמצאו, נתפסו והוכנסו לשקית שנלקחה למשמורת אצל כונס הנכסים. ה. לאור האמור לעיל הגישו התובעות את התביעה הנוכחית בה עתרו לפצותן בסכום של 50,000 ש"ח מהטעמים ועל פי העובדות המופורטות בכתב התביעה. הנתבע הגיש כתב הגנה ופסק דין זה דן בתביעה זו. 2. לטענת התובעות סימן המסחר O’neill הוא סימן יוקרתי ומייצג מותג בעל שם עולמי שצבר מוניטין רב בארץ ובעולם. לטענתן, O’neill הוא מותג האופנה המוביל בארץ ובעולם בכל הקשור באופנת ספורט גלישת הגלים. תובעת 1 טוענת כי השקיעה והיא משקיעה מאמצים רבים על מנת לשמור על המוניטין הרב שיצא למוצרי O’neill והיא משווקת את מוצרי אופנה אלה לחנויות יוקרה ברחבי הארץ. עוד טוענות התובעות כי הנתבע שיווק מוצרים מזוייפים של O’neill בהיקף גדול בהרבה מהמוצרים שנתפסו. לטענתן, ידע הנתבע כי הוא מחזיק ומוכר מוצרים מזוייפים ובכך מפר את זכויות התובעות. אי לכך, כאמור, הגישו התובעות את תביעתן הנוכחית המבוססת על עילת הזיוף לפי חוק העונשין, תשל"ז - 1977, הפרת סימן מסחר רשום, גניבת עין, עשיית עושר ולא במשפט, פגיעה במוניטין ופגיעה בזכות הקניין. נזקיהן של התובעות בגין הפרת זכויות אלה נאמדים על ידן בסכום של 50,000 ש"ח. התובעות טוענות כי הן מבקשות לפסוק להן פיצויים ללא הוכחת נזק והן אף מודות כי לא הוכיחו באופן מפורט את הנזקים שנגרמו להן כתוצאה ממעשיו של הנתבע. 3. הנתבע מכחיש כי זייף את המוצרים וטען כי אינו מכיר את המותג O’neill. לטענתו, כאשר הגיע אליו הסוכן שמכר לו את החולצות המזוייפות הוא הציג עצמו כסוכן של חברת O’neill, הדגם מצא חן בעיניו ולכן רכש את החולצות (ר' עמ' 1-2 לפרוטוקול הישיבה מיום 3.1.01). בנוסף, טען הנתבע כי לא ידע בעת הרכישה כי מדובר במוצר מזוייף ואף לא חשד בכך. הנתבע הוסיף וטען כי אינו מכיר את הסוכן שמכר לו את החולצות המזוייפות ואף לא ראה אותו מאז. הנתבע מודה כי רכש מאותו סוכן כמות של 50 חולצות כאשר חצי מכמות זו נתפסה ונלקחה על ידי כונס הנכסים. עוד מוסיף וטוען הנתבע כי התובעות לא הוכיחו את הנזק שנגרם להן. בסופו של דבר ובסיכומים, מודה הנתבע ברוב טענות התובעות, מודה כי מדובר במוצרים מזוייפים ומודה כי רכש 50 חולצות מזויפות אך לטענתו עשה זאת בתום לב וללא כוונת זדון. 4. הפרת סימן מסחר רשום א. המותג O’neill נרשם כדין כסימן מסחר בפנקס סימני המסחר בישראל על שם התובעת 2 (נספח ב' לתצהיר התובעות). אי לכך מוקנית לתובעת 2 ולתובעת 1 (בהתאם להסכם הזיכיון הבלעדי) הזכות להשתמש בסימן הרשום לצורכיהן המסחריים והשיווקיים. ב. סעיף 1 לפקודת סימני מסחר [נוסח חדש], תשל"ב - 1972 (להלן: "פקודת סימני מסחר") קובע כי שימוש מסחרי בסימן מסחר רשום על ידי גורם שלא קיבל רשות להשתמש בסימן הרשום, מהווה שימוש המפר את סימן המסחר (ראה גם: ע. פרידמן, עו"ד, סימני מסחר, דין פסיקה ומשפט משווה, 1998, עמ' 343). ג. הנתבע הפר את סימן המסחר הרשום של התובעות. הוא השתמש בשם O’neill מבלי שהורשה לעשות כן, לעניין החולצות שמכר, שהן, בין היתר, סוג הטובין שלגביהן נרשם הסימן של חברת O’neill, כחלק מדברי הלבשה. השימוש בסימן המסחר היה הן בהדפס על גבי החולצות עצמן והן בתויות קרטון ותויות בד על גבי החולצות. התבוננות בחולצות שהוגשו וסומנו ת1/ (חולצה אחת מקורית ושתי חולצות מזויפות) מעיד בברור על הדמיון הרב מבחינה חזותית לסימן המקורי של חברת O’neill, מבחינת הצורה החיצונית. ד. ההפרה עומדת בעינה גם אם הנתבע לא ידע שהשימוש שהוא עושה בשם O’neill הוא שימוש המפר סימן מסחר, משום שלא נדרש יסוד הידיעה לצורך הגדרת "הפרה" לפי סעיף 1 לפקודת סימני המסחר (ראה: ע. פרידמן, עמ' 382). לפיכך, טענתו של הנתבע כי לא הכיר את המותג O’neill ולא ידע כי הסחורה היא מזוייפת, איננה יכולה להועיל לנתבע (ראה: גם פרידמן עמ' 380). לענייננו, לא מצאתי מקום ליתן אמון בעדות הנתבע לפיה לא שמע מעולם על המותג O’neill וכי לא ידע שהסחורה היא מזויפת. הנתבע הינו בעל חנות המוכרת דברי הלבשה בקניון הרצליה מזה 7 שנים ובנוסף עבד כסוכן שנתיים ואינני מקבלת את גרסתו לפיה לא הכיר את המותג O’neill. גם העובדה לפיה לא הציג הנתבע חשבונית בגין רכישת החולצות מהסוכן (עמ' 2 לפרוטוקול) ומאידך טען כי דווח למע"מ בעבור המכירות, מעוררת תהייה ומחזקת את מסקנתי לפיה נרכשו החולצות על ידי הנתבע כשהוא ידע שהן מזויפות. בנוסף על כך, נתגלתה סתירה בין תצהיר תשובה לשאלון שמסר הנתבע לבין עדותו בבית המשפט. במסגרת השאלון נשאל הנתבע אם האדם ממנו רכש את החולצות הציג עצמו כסוכן מכירות מטעם חברת O’neill ולכך השיב הנתבע בתצהיר מיום 31.10.99: "לא". לעומת זאת, בבית המשפט העיד הנתבע, בעמ' 2 לפרוטוקול, כי האדם שנכנס אליו לחנות: "אמר שהוא סוכן של O’neill, של החברה הזאת". כל אלה מחזקים את המסקנה כי אין להאמין לנתבע על שלא ידע ולא חשד כי מדובר במוצרים מזויפים. ה. התובעות עותרות לחייב את הנתבע לשלם להן את דמי הנזק שנגרם להן. התובעות לא הוכיחו את היקף הנזק שנגרם להן והעריכו אותו בסכום כולל של 50,000 ש"ח. אי לכך, וככל שהדבר נוגע לפיצוי התובעות בגין נזק ממשי שנגרם להן, אין מקום לפסוק להן פיצוי בגין נזק זה שכן היקף הנזק ממשי לא הוכח. יחד עם זה, הפרת סימן לכשעצמה על ידי גורם שלא הורשה לכך, מבססת את זכותו של בעל הסימן להגיש תובענה בעילה של הפרת סימן המסחר הרשום. בשל הקושי להוכיח נזקים ממוניים בתובענה בגין הפרת סימן מסחר יש מקום לפסוק לתובעות פיצוי נומינלי בגין הפרת הסימן לכשעצמה ומבלי הוכחת היקף הנזק (ראה: פרידמן, עמ' 378-379). 5. עוולת גניבת עין: א. בכתב התביעה נכללת עילה נוספת של גניבת עין לפי סעיף 1 לחוק העוולות המסחריות, התשנ"ט1999- (להלן: "חוק העוולות המסחריות"). בעילה זו על התובע להוכיח שני יסודות מרכזיים: האחד, יסוד המוניטין בקשר לטובין עצמן והשני, יסוד ההטעיה בקשר למקור הטובין (ראה: י' וח' קלדרון, חיקויים מסחריים בישראל, 1996, עמ' 71). אף כי ההתייחסות בספר הנ"ל היא לעוולת גניבת העין לפי סעיף 59 לפקודת הנזיקין, אותם יסודות צריכים להתמלא גם לצורך הוכחת העילה לפי סעיף 1 לחוק העוולות המסחריות (ראה: ע"א 3471/98, סאלם נ' ענתר,פ"ד נד(2) 681, 690). ב. מחומר הראיות עולה (ראיות התביעה שלא נסתרו על ידי ההגנה) כי הסחורות של התובעות בשם המותג O’neill רכשו מוניטין רב בארץ ובעולם והציבור רואה במוצרי האופנה של התובעות מוצרים בעלי איכות גבוהה הנמכרים גם בחנויות יוקרתיות. התובעות גם השקיעו ומשקיעות מאמצים וכסף רב בפרסום ובשיווק המוצרים, כפי שעולה גם מנספח ג' לתצהיר התובעת. הסימן והשם O’neill רכשו הכרה והערכה של הציבור ושם זה מתקשר בעיני הציבור עם התובעות. בכך הוכיחו התובעות את יסוד המוניטין בקשר לטובין עצמם. ג. גם את יסוד ההטעיה הנדרש לקיום עוולה של גניבת עין הוכיחו התובעות. השם והסימן המופיעים על החולצות שמכר הנתבע בחנותו, דומים עד כדי זהות לשם וללוגו המופיע על גבי מוצרי התובעות וקיימת סכנה ממשית להטעיית הציבור בנוגע למקורם האמיתי של הטובין. מקום שהדמיון בין שני המוצרים כמעט מוחלט, כפי שהדבר בענייננו, יקבע בית המשפט כי נתגבש יסוד ההטעיה (ראה: ע"א 307/87 מ' וייסברוד ובניו נ' י' ג', פד מד(1), 629, 634-635. ראה גם: קלדרון, עמ' 231). ד. בתביעה המבוססת על עילה של עוולת גניבת עין זכאי התובע לפיצויים ללא הוכחת נזק, לפי סעיף 13 לחוק העוולות המסחריות. על פי סעיף זה רשאי בית המשפט לפסוק לתובע, לכל עוולה, פיצויים בלא הוכחת נזק בשיעור שלא יעלה על 100,000 ש"ח. כפי שכבר צויין לעיל, לא הוכיחו התובעות את היקף הנזק, אולם הן זכאיות על פי סעיף 13 לחוק העוולות המסחריות לפיצויים ללא הוכחת נזק. 6. לאור האמור לעיל לא מצאתי לדון בשאר העילות שנטענו על ידי התובעות. אוסיף רק כי גם על פי סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, התשנ"ב1992- הפכה זכות הקניין לזכות חוקתית הכוללת גם את הקניין הרוחני ולפיכך פגיעה בקניינן הרוחני של התובעות, על ידי הפרת סימן מסחר רשום או עוולה של גניבת עין, היא פגיעה בזכות הקניין של התובעות. 7. בתצהיר עדות ראשית מטעם התובעות (סעיף 33 לתצהיר), ציין מנהל השיווק של תובעת מס' 1, כי: "קיים אינטרס ציבורי אמיתי למיגור תופעת הזיופים והפגיעה בזכויות הקניין הרוחני בארץ, דבר אשר הפך לרעה חולה הפושטת במדינה ופוגעת בחיי המסחר התקינים ובשמנו הטוב בעולם". טיעון זה מבוסס גם על מצב עובדתי שלא נסתר והוא מהווה שיקול נוסף לפיצוי התובעות על הנזקים שנגרמו להן, כתוצאה ממעשיו של הנתבע. 8. אשר על כן ולסיכום אני מחליטה לחייב את הנתבע לשלם לתובעות, ביחד ולחוד, סכום של 30,000 ש"ח נושאי ריבית והצמדה מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. בנוסף על כך אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 5,000 ש"ח +מע"מ נושאי ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום המלא בפועל. 9. מן הראוי לציין כי לסכומיו צירף הנתבע "תוספת לסיכום בכתב מטעם הנתבע", המתייחסת לגילוי מקור הזיופים, כאשר הנתבע מבקש להשאיר מידע זה חסוי. מצאתי לנכון להפנות את תשומת ליבן של התובעות למסמך זה, אם לא קיבלו התובעות העתק ממנו, ומכל מקום אין בו כדי לשנות את המצב העובדתי והמשפטי כפי שהוכח במהלך הדיון ונקבע בפסק דין זה. סימן מסחרי