הוכחת מוניטין


מהותה של עוולת גניבת העין היא בהגנה אשר אותה מעניק החוק לתובע מפני פגיעה בזכות הקניין במוניטין של עסקו (ראה: בר"ע 253/72 [2], בעמ' 364: ע"א 18/86 3: ע"א 307/87 4, בעמ' 632 המ' 141/65 5, בעמ' 134 : גינת, בחיבורו הנ"ל, בעמ' 5-2; לעניין איפיונה של הזכות במוניטין, ראה: רע"א 371/89 6, בעמ' 319-314, ומאמרו של מ' דויטש, "המפיץ הבלעדי והגנת המוניטין" משפטים כ (תשנ"א) 525, 552-539).


ברע"א 371/89 6. בעמ' 315, צויין כי - "המושג מוניטין קשה להגדרה מדוייקת וממצה. הכוונה היא לתדמיתו החיובית של המוצר בעיני הציבור, אשר הודות לה קיים שוקשל לקוחות-בכוח, אשר מעוניינים ברכישתו של המוצר".


פסק הדין בערעור להלן מתייחס לשאלה קיומו של מוניטין על בסיס מוצאם הגיאוגרפי של חלק ממכשירי רדיו:

פסק דין

הנשיא מ' שמגר:

1. ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, אשר קיבל את תביעתן של המשיבות וחייב את המערער בתשלום פיצויים בסך 75,000 ש"ח למשיבות.


הרקע העובדתי



2. אלו העובדות העיקריות הצריכות לעניין:


המשיבות הן שתי חברות המאוגדות לפי חוקי מדינת יפן. המשיבה הראשונה מייצרת ביפן מכשירי רדיו, מכשירי רדיו-טייפ, רמקולים ומוצרים דומים אחרים, לכלי רכב (למען הפשטות נתייחס להלן לכל המכשירים הנ"ל כמכשירי רדיו). כל המכשירים מסומנים בשם Roadstarהמשיבה השנייה, שהינה חברה אחות של המשיבה הראשונה, משווקת ומפיצה את מכשירי הרדיו, המיוצרים על-ידי המשיבה הראשונה.


מכשירי רדיו, הנושאים אף הם את הסימן Roadstar , מיוצרים, שלא על-ידי המשיבות, גם מחוץ ליפן. המערער הוא נציגו בישראל של מר סיאה סיאק האו מדרום קוריאה (להלן - מר האו) והוא מייבא ומשווק בישראל את מכשירי הרדיו הנ"ל לרכב הנושאים את הסימן roadstar , אשר אינם מיוצרים ביפן.


המערער נהג להוסיף על גבי מכשירי הרדיו המיובאים על-ידיו את הסימון במלה japan , או את הצירוף japan in made , למרות שאלו, כאמור, אינם מיוצרים ביפן.


3. בבעלות על סימן המסחר Roadstar בישראל החזיקה חברה שהתאגדה לפי חוקי יפן ונקראה Roadstar Corporation (להלן - חברת Roadstar ). ביום 9 ביוני 1982 הכריז בית-משפט ביפן על החברה הנ"ל כפושטת-רגל והקנה את כל רכושה לנאמן.


עוד ביום 26 במרץ 1982 חתמה חברת Roadstar על שטר העברת הסימן Roadstar בישראל לשמו של מר האו, אך קודם שיצאה ההעברה אל הפועל הוכרזה חברת Roadstar , כאמור לעיל, כפושטת-רגל. מאוחר יותר, נערך הסכם נוסף בין מר האו לבין הנאמן על נכסי חברת Roadstar .


מצב הזכויות בסימן המסחר Roadstar בישראל, לאחר ההכרזה ביפן על חברת Roadstar כפושטת-רגל, היה, בזמן כתיבת פסק הדין של בית המשפט קמא, בדיון לפני רשם הפטנטים, המדגמים וסימני המסחר (להלן - הרשם). היבטים מסוימים של נושא זה אף הובאו לפני בית-משפט זה בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק (ראה: בג"צ 296/85, 319. : בג"צ 460/87* )



4. המשיבות תבעו את המערער (ונתבעים נוספים, שעניינם לא הובא לפנינו) בבית משפט קמא בעילה הנזיקית של עוולת גניבת עין על-פי סעיף 59 לפקודה הנזיקין [נוסח חדש], (להלן - פקודת הנזיקין).


לדיון בתביעה העיקרית קדמו הליכים בבקשתן של המשיבות להוצאת צו זמני כנגד המערער. בית המשפט קמא נעתר ביום 9 במרץ 1984 לבקשת המשיבות להוציא צו (להלן - הצו) שאסר על המערער לשווק -



"מכשירי רדיו או מקלטי רדיו בצירוף רשמי קול לשימוש במכוניות, הנושאות (צ"ל: הנושאים - מ' ש') את הסימן Roadstar , כאשר בכל מקום שהוא, בין במכשירים, בין באריזה, בין בפרוספקט או אחרת יצויין השם יפן, אלא אם כן מדובר במכשירים מתוצרת המבקשות (המשיבות בענייננו - מ' ש') או מי מהן. להסרת ספק ברור שהסימון במילה Roadstar ימשך, והשינוי היחיד הוא בהסרת השם יפן כאמור לעיל" (ההדגשה שלי - מ' ש').


ביום 19 במאי 1985 ניתן לצו תוקף של צו קבוע וכן תוקף של פסק-דין חלקי. על נוסח הצו הוספו, בין היתר, התוספות הבאות:


"2. על אף האמור בצו, הנתבעים 1, 2, 5 (להלן: הנתבעים) (הנתבע הראשון הוא המערער בענייננו - מ' ש') יהיו רשאים לרכוש ולייבא מיפן ולשווק בישראל את המכשירים נשוא הצו הזמני הנ"ל הנושאים את הסימן Roadstar, ובלבד שהמכשירים נרכשו מאת מי שרשאי ביפן לייצר ולמכור מכשירים אלה.


3. להבטחת ביצוע האמור בפיסקה 2 לעיל, מתחייבים הנתבעים להודיע לתובעות או מי מהן באמצעות פרקליטן, תוך 48 שעות מעת ששוחררה הסחורה מהמכס, על כל סחורה מסוג המוצרים האמורים הנושא את השם Roadstar ואשר יוצרה ביפן. כמו כן תכלול ההודעה פרטים אודות היצרן, על מנת שניתן יהיה לזהותו ביפן.
...
5. למען הסר ספק, הנתבעים יהיו רשאים למכור כל תוצרת הנושאת את השם Roadstar שהיא תוצרת מקורית של חברת Roadstar Corporation או מתוצרת המבקשות".


פסק-דין בית המשפט קמא

בית המשפט קמא קיבל גם את תביעתן של המשיבות.


נקודת המוצא העובדתית של בית המשפט הייתה, כי, מחד גיסא, החל משנת 1982 המשיבות הינן היצרניות הבלעדיות ביפן של מכשירי רדיו, הנושאים את הסימן Roadstar . מאידך גיסא, לא הוכח, לדעת בית המשפט, שיש למשיבות זכויות בסימן המסחר Roadstar מחוץ ליפן.


בית המשפט ציין, כי ניתן להצליח בתביעה בעילה של גניבת עין גם במקרים בהם לא ניתן להוכיח סימן מסחר רשום.


לגוף העניין, הוא הסיק כי תביעת המשיבות אינה יכולה להקיף את כל מכשירי הרדיו לכלי-רכב הנושאים את הסימן Roadstar, אלא רק את אלו המיוצרים ביפן.


בית המשפט סמך קביעתו זו על דבריו של ג' גינת בחיבורו: "גניבת עין" דיני הנזיקין - העוולות השונות (המכון למחקר חקיקה ולמשפט השוואתי על-שם הרי סאקר, ג' טדסקי עורך, תשמ"ב) 3-2, לפיהם נהוג להשקיף בשתי דרכים על היחס בין ההגנה על-פי עווית גניבת העין לבין ההגנה על פי דיני סימני המסחר: ההשקפה השמרנית רואה בעוולת גניבת העין מגן על סימן מסחר שלא נרשם. ההשקפה המרחיבה רואה בעוולת גניבת העין הגנה על המוניטין, מבלי שצריך להצביע על סימן מסחר שלא נרשם. לעניין ההגנה על המוניטין הביא בית המשפט את דבריו הבאים של גינת, בחיבורו הנ"ל, בעמ' 3:


"התפיסה המניחה כי העוולה יסודה בהגנה על המוניטין הינה בעלת היקף רחב יותר, ומאפשרת הגנה, כל אימת שנפגעה הזכות הקניינית על-ידי התערבות שלא-כדין של צד שלישי. כך, דרך משל, בתביעה על הפרת סימן מסחר (רשום) חייב התובע להראות, כי נעשה שימוש בסימנו לגבי טובין מאותו הגדר לגביו נרשם סימנו. המבחן במקרה של גניבת עין גמיש יותר: האם פגע הנתבע במוניטין

של התובע, בזכותו הקניינית? או, אפילו לפי הגישה הצרה: האם מטעה הנתבע את הציבור באשר למקורה של סחורתו?"



נראה, שבענייננו ביכר בית המשפט את הגישה המרחיבה, שכן סימן המסחר אודותיו נטושה המחלוקת בין המערער למשיבות הינו Roadstar , בעוד שהסכסוך בנוגע לקיומה של עוולת גניבת העין ממוקד בשאלת קיומם של מוניטין המתבסס על סימון מוצאם הגיאוגרפי של מכשירי הרדיו המשווקים על-ידי המערער.


העדויות העיקריות עליהן התבסם בית המשפט קמא היו עדויותיהם של שלושה עדי התביעה, העוסקים זה שנים מספר במסחר ובהתקנה של מכשירי רדיו למכוניות באזורים שונים בארץ. מתוך עדויות אלו הסיק בית המשפט קמא, כי הציבור הרחב הבחין בין מכשירי רדיו למכוניות שמקורם ביפן לבין מכשירים אחרים שנשאו אותו סימן, קרי Roadtar , והם, למעשה, חיקויים המיוצרים בקוריאה, בטיוואן ועוד. לדעת הערכאה הראשונה, באו ראיות על יבוא מכשירי רדיו לישראל שנרשם עליהם רודסטאר יפן והם אינם מתוצרת יפן. המגמה היא שקופה, היינו לגרום לציבור הקונים להאמין, כי היא קונה מכשיר מקורי, שאיכותו ומחירו גבוהים יותר, ובפועל הוא מקבל חיקוי, הנופל באיכות ובמחיר מן המכשיר המקורי שהיא מתוצרת יפן.


על בסיס עדויות אלו הגיע בית המשפט למסקנה, לפיה המשיבות זכאיות לכך שלא ישווקו בישראל מכשירי רדיו הנושאים את השם המסחרי רודסטאר יפן או רודסטאר תוצרת יפן, או כל התייחסות אחרת המבקשת להקנות לקונה התמים את ההרגשה, כי אותם מכשירי רדיו, הנושאים את השם המסחרי Roadstar , הינם מתוצרת יפן, אלא אם כן אותם מכשירי רדיו הם אכן אלו המיוצרים ביפן.


כן נפסק, כי המשיבות זכאיות לפיצויים בנזיקין בעילה של גניבת עין בהתייחס לאותם מכשירי רדיו שנתקיימה בהם עוולה זו, כי המערער ייבא, שיווק והפיץ בישראל מכשירי רדיו רבים הנושאים את השם המסחרי רודסטאר יפן או תוצרת יפן, בעוד שאותם מכשירים היו חיקוי בלבד של אותה תוצרת, שמקורה במדינות אחרות במזרח הרחוק, כגון קוריאה וטיוואן.


לעניין שיעור הפיצויים החליט בית המשפט קמא שלא לקבל את חישובי המשיבות, שהתבססו על אומדן אחוזי רווח ממכירת מספר מסוים של מכשירי רדיו, במהלך התקופה הרלוואנטית לתביעה וזאת למרות ,שהמערער,מצדו ביכר שלא לטעון כלל לעניין הנזק וגובה הפיצוי. בית המשפט קמא הסתמך לעניין זה על דברי השופט ברנזון בע"א 715/58 [1] בעמ' 50; והחליט לקבוע את גובה הפיצוי על דרך האומדן. על יסוד זה נקבע שיעור פיצויים בסך של 75,000 ש"ח.


על כל אלה הוגש הערעור שלפנינו.


טעמי הערעור



5. המערער טוען, כי על המשיבות היה להוכיח שני תנאים מצטברים: האחד, כי המשיבות רכשו לעצמן מוניטין בקרב קהל הצרכנים, אשר התרגל לראות במוצר את מוצרן דווקא ולא של אדם אחר. השני הוא, כי קיימת סכנה שהציבור יוטעה לחשוב כי מוצרי המערער הם מוצרי המשיבות.


המערער טוען, כי לא הוכח קיומו של אף לא אחד משני התנאים הנ"ל.


לעניין המוניטין טוען המערער, כי המוניטין הם של חברת Roadstar , אשר הייתה בעלת הסימן המסחרי Roadstar ואשר הוכרזה ביפן כפושטת-רגל, והיות שהמשיבות לא הוכיחו בבית המשפט קמא, כי באו בנעלי חברת Roadstar , אין להן כל זכות במוניטין של חברת Roadstar .


המערער מוסיף, כי המוניטין מצויים במונח Roadslar ולא במונח "יפן", ולפיכך, משנפסק כי אין בשימוש במונח Roadstar , כשלעצמו, משום ביצוע עוולה, אין גם כל חשיבות להוספת המלה "יפן".


הוא מציין גם, כי לא הוכח קיומם של מוניטין עצמאיים של המשיבות, שאינם נסמכים על מוניטין חברת Roadstar .


באשר לעניין ההטעיה טוען המערער, כי אין כל חשש שהציבור יוטעה לחשוב שמוצרי המערער הם מוצרי המשיבות.


לחילופין, טוען המערער, כי הנזק חושב בצורה לא ברורה, וזאת מבלי שהונחה לפני בית המשפט קמא כל עדות ישירה מטעם המשיבות בדבר נזקן והפסד רווחיהן.


6. המשיבות מגיבות וטוענות כדלקמן:


הלכה פסוקה היא, כי ניתן להצליח בתביעה בגין עוולה של גניבת עין, אפילו מקום בו לא ניתן להסתמך על קיומו של סימן מסחר, הרשום על שם התובע. היותה של המשיבה הראשונה יצרנית של מכשירי הרדיו והיותה של המשיבה השנייה משווקת של מכשירים אלו, מקנה להן, על-כן, את הזיקה המספקת למכשירי הרדיו כדי לזכות בהגנה באמצעותה של עוולת גניבת העין.


המשיבות טוענות, כי אין לקבל את טענת המערער, לפיה הוספת המלה "יפן" אינה מעלה ואינה מורידה כביכול, כאשר נקבע, כי בציון המלה Roadstar בלבד על גבי מכשירי הרדיו אין כל פגם לעניין קיום עוולת גניבת העין.


לעניין זה טוענות המשיבות, כי מר אלי ברוקס, שעבד כסוכן מכירות של המערער, העיד במהלך הדיון בבקשת המשיבות לאכיפת הצו, כי:


"יש לקוחות הדורשים לפתוח ולראות שרשום 'יפן' ואם לא רשום יפן לא רוצים לקנות, זה קורה הרבה פעמים".


כן מצטטות המשיבות מתצהירו של מר האו, אשר מכוח הרשאתו פעל המערער בישראל. תצהיר זה ניתן ביום 22 באפריל1988, במסגרת ההליכים בבית המשפט קמא, וממנו עולה, כי מר האו הורה לחברה ששיווקה את מכשירי הרדיו בישראל להימנע לחלוטין משיווק מכשירי רדיו שיוצרו בדרום קוריאה, אשר מוטבעת עליהם המלה "יפן".


על יסוד עובדות אלו ועדויות נוספות, שהובאו לפני בית המשפט קמא, לומדות המשיבות, כי יש להן זכות משלהן במוניטין של מכשירי הרדיו המיוצרים ביפן. המדובר במוניטין המבוססים על מוצאם הגיאוגרפי של מכשירי הרדיו, ולצורך כך אין עליהן לבוא בנעלי חברת Roadstar .


לעניין קיום יסוד ההטעיה טוענות המשיבות, כי מפסק-דינו של בית המשפט עולה בבירור, שציבור הלקוחות הוטעה לחשוב, כי סחורתו של המערער היא סחורתן של המשיבות המיוצרת ביפן.


המשיבות מסיימות את טיעוניהן בציינן, כי אין כל דופי בדרך פסיקת הפיצויים על-ידי בית המשפט קמא.


יסודות העוולה של גניבת עין



7. סעיף 59 לפקודת הנזיקין קובע לאמור:


"מי שגורם או מנסה לגרום, על ידי חיקוי השם, התיאור, הסימן או התווית או בדרך אחרת, שטובין ייחשבו בטעות כטובין של אדם אחר, עד שקונה רגיל עשויי להניח שהוא קונה טובין של אותו אדם, הריהו עושה עוולה כלפי אותו אדם; אך אין אדם עושה עוולה רק על ידי שהוא משתמש בשמו למכירת טובין".


על תובע, המבקש להוכיח קיומה של העוולה של גניבת עין, להוכיח שני אלה: תחילה על התובע להוכיח, כי רכש מוניטין בטובין, באופן שהציבור מזהה את תדמיתם החיובית של הטובין עם התובע; בשלב שני על התובע לשכנע את בית המשפט, שמעשיו של הנתבע מביאים לכך שהציבור מוטעה לחשוב כי הטובין של הנתבע הם הטובין של התובע.


נדון בשני השלבים הללו לפי סדרם.


מוניטין



8. מהותה של עוולת גניבת העין היא בהגנה אשר אותה מעניק החוק לתובע מפני פגיעה בזכות הקניין במוניטין של עסקו (ראה: בר"ע 253/72 [2], בעמ' 364: ע"א 18/86 3: ע"א 307/87 4, בעמ' 632 המ' 141/65 5, בעמ' 134 : גינת, בחיבורו הנ"ל, בעמ' 5-2; לעניין איפיונה של הזכות במוניטין, ראה: רע"א 371/89 6, בעמ' 319-314, ומאמרו של מ' דויטש, "המפיץ הבלעדי והגנת המוניטין" משפטים כ (תשנ"א) 525, 552-539).


ברע"א 371/89 6. בעמ' 315, ציינתי כי -

"המושג מוניטין קשה להגדרה מדוייקת וממצה.
הכוונה היא לתדמיתו החיובית של המוצר בעיני הציבור, אשר הודות לה קיים שוק

של לקוחות-בכוח, אשר מעוניינים ברכישתו של המוצר".


בקשר לקושי בהגדרת המוניטין ראה גם את דברי חברי הנכבד, השופט מלץ, בע"א 18/86 3 ובע"א 395/88 7.


בע"א 280/73 8, בעמ' 606-605, הצביע מ"מ הנשיא (כתוארו אז) זוסמן על ההתפתחויות והקשיים בהגדרת המוניטין. לצורך העניין שלפניו אימץ מ"מ הנשיא את ההגדרה הבאה, שהובאה בפרשת Bank v St Louis Dispatch (1893) [13] at 446 :


“’.. the advantage or benefit, which is acquired by an establishment, bevond the mere value of capital, stock, funds or property employed therein, in consequence of the general public patronage and encouragement it receives from constant or habitual customers, on account of its local position, or common celebrity, or reputation for skill or affluence, or punctuality, or from other accidental circumstances or necessity, or even from partialities or prejudices’.”



גינת, בחיבורו הנ"ל, בעמ' 5, מגדיר את המוניטין, בהקשר הספציפי של גניבת עין, כדלקמן:


"לענייננו, נוכל לראות במוניטין את הרגלם של הצרכנים לשוב ולקנות באותו בית עסק, או אותם טובין. לא ניתן לנתק בין העסק לבין המוניטין ויש בהם כדי לציין יתרון מסויים של בעל המוניטין על מתחריו".


9. (א) הערעור שלפנינו מתייחס לשאלה קיומו של מוניטין על בסיס מוצאם הגיאוגרפי של חלק ממכשירי הרדיו מסוג Roadstar , ואין לערבב בין מוניטין זה לבין המוניטין בכל מכשירי הרדיו הנושאים את הסימן 'Roadstar, המבוסס על איכות מכשירי הרדיו Roadstar ללא קשר הכרחי למקום ייצורם.


יש לשוב ולהזכיר, כי אין בעובדת אי-רישומו של הסימן Radstar על-ידי הרשם כדי לשלול תביעה על יסוד העוולה של גניבת עין, בגין סימן זה או בגין מאפיינים הקשורים בו (סעיף 57 לפקודת סימני המסחר [נוסח חדש], תשל"ב-1972).


(ב) מקובל עלי, כי המוניטין יכול שיסתכמו בשם של מוצאו הגיאוגרפי של המוצר. אכן קורה, שמוצרים, המיוצרים במקומות שונים תחת שם זהה, הם בעלי תכונות שונות. זאת ועוד, גם במקרים בהם המוצרים הם בעלי תכונות זהות, יש שהציבור מייחס למוצרים תכונות שונות בשל מקומות הייצור השונים, ומשוני זה בהתייחסות הציבור נבנה המוניטין שיש ליצרן ממקום פלוני, בשונה מיצרן ממקום אלמוני. כדברי גינת בעמ' 5, בחיבורו הנ"ל:



"אין מניעה לכך, שהמוניטין יתמצו באלמנט בודד כמו, למשל, סימן מסויים בו מתוארת הסחורה, מוצאה הניאונרפי, אופן פירסומה וכיו"ב" (ההדגשה שלי - מ' ש')



(ראה גם: פ' פרידמן, "גניבת עין: הגנתו (החלקית) של המתחרה המסחרי כנגד פרסומת כוזבת של יריבו" הפרקליט לה (תשמ"ד) 333, 340)



דברים ברוח זו מובאים גם ב- D.M Kerly Law of Trade Marks and Trade names

(London, 11 th. Ed., by TA Blanco White and R. Jacob1983, 336)







“..a descriptive term - geographical or otherwise - may denote the goods of a particular trader or a definable class of traders, so that the reputation of goods so described is part those of traders’ goodwill. where this is so, a false use of that description for goods not entitled to it will be actionable”.


בהמשך דבריו עומד המחבר, בעמ' 359, על ההגנה הניתנת במסגרת עוולת גניבת עין בהקשר לשמות גאיוגרפיים:
“’ Thus cases of this sort fall into two categories: those where the question in whether the defendant has made a misleading use of a geographical appellation; and those where the allegation is that, although as a geographical appellation the expression complained of may have been accuratelv used, its use is calculated to represent that the goods are the plaintiff’s’. To succeed the under former head, it is enough for the plaintiff to prove ‘(1) that he produces the substance in a given place; (2) that no one else produces the substance in that place; (3) that the defendant is selling the substance with the name of that place as a description; and (4) that there is likely to be deception of the public’.”



(וראה גם בעמ' 349-347)



בענייננו, הסימן המסחרי בו מדובר - Roadstar - אינו סימן או שם מסחרי המצביע, לכשעצמו, על שיוך גיאוגרפי מסוים, כפי שניתן למצוא, למשל, באסמכתאות האנגליות (השווה למוצרים כגון Cigars Havana .Champagne .Whisky Scotch וכיוצא באלה). אולם ניתן ללמוד לצורך ענייננו מן ההלכות אותן מכנם Kerly ככל שהן נוגעות לאיפיון מטעה של הטובין בהם מדובר, על-ידי שיוך גיאוגרפי מסוים, המיוחד לטובין של התובע.


10. אשר להוכחת קיומו של המוניטין המבוסס על מוצאם הגיאוגרפי של מכשירי הרדיו, הסתפק בית המשפט קמא, כאמור, בעדויותיהם של שלושת עדי המשיבות, שעוסקים זה שנים מספר במסחר או בהתקנה של מכשירי רדיו למכוניות באזורים שונים בארץ, ואשר מדבריהם הסתבר, כי הציבור הרחב מבחין בין מכשירי Roadstar , המיוצרים ביפן, לבין מכשירי Roadstar , אשר אינם מיוצרים ביפן. מכך למד בית המשפט על קיומם של מוניטין, המתייחסים למכשירי רדיו לכלי-רכב עם הסימן Roadstar , המיוצרים ביפן דווקא.


נשאלת השאלה, אם לצורך הוכחת קיומו של מוניטין די בעדויותיהם של שלושה עדים מטעם התביעה, העוסקים בתחום העסקי, שהוא נושא התביעה, ואשר אינם בגדר "קונה רגיל" כלשון סעיף 59 הנ"ל.


בע"א 18/86 [3] עיצבו השופטת נתניהו והשופט מלץ דגשים שונים בעניין דרכי הוכחת קיומו של מוניטין על-ידי התובע בעילה של גניבת עין.


השופטת נתניהו קובעת, כי השאלה היא עובדתית וכי יש להכריע בה בכל מקרה על-פי נסיבותיו. יחד עם קביעתה זו היא מציינת מספר אבני בוחן, ובראשן המשקל המכריע שיש לתת, למרות הבעייתיות הכרוכה בכך, לעדויות מקרב הציבור, להבדיל מעדויות הסוכנים והקניינים, על כך שקהל הלקוחות אכן מזהה את מקור המוצר על-פי הסימן נושא הדיון.


השופטת נתניהו מציינת אבני בוחן נוספות, כגון:


(א) משך תקופת השימוש בסימן או בשם;

(ב) האופי וההיקף של פירסום הסימן או השם והבאתם לידיעת הציבור;

(ג) האמצעים שהושקעו ביצירת קשר מודע, אצל קהל הצרכנים, בין שם או סימן זה לבין מוצר מסויים;

(ד) האם הציבור ייחס חשיבות לזהות היצרן ולא רק לתכונות ולצורה או למבנה של המוצר;

(ה) האם הביקוש למוצר מושפע מהמיומנות ומההגינות של היצרן.


חברי הנכבד, השופט מלץ, נוקט גישה הבוחנת כל מקרה לפי נסיבותיו. וכך קובע השופט מלץ בעמ' 250:


"היות והמושג עצמו (המושג מוניטין - מ' ש') קשה להגדרה, קשים כפליים הגדרתו ותיחומו של הנטל בו צריך לעמוד הטוען לקיומו של מוניטין. להשקפתי, הדרך הנאותה לעניין מוניטין בכלל, ולעוולת גניבת עין בפרט, היא לבחון כל מקרה לאור נסיבותיו".


ובהתייחסו לגישתה של השופטת נתניהו, קובע השופט מלץ, שם:


"חברתי מבכרת להעניק את המשקל המכריע, ולמרות הבעייתיות הכרוכה בכך, ל'עדויות מקרב הציבור'. על כך אני חולק. גישה זו מציבה רף גבוה בפני התובע בעילה של גניבת עין. הרף הגבוה יתר על המידה המתבקשת מהאיזון הראוי בין הגנה על התחרות החופשית לבין עוולת גניבת עין, עליו דיברה חברתי...


אם יצאנו מהנחה מוסכמת, שבתביעה בעוולה של גניבת עין יש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו, הייתי מציע שנהיה זהירים ולא נקבע מסמרות בדבר משקלן וקבילותן של הראיות שעשויות להיות מובאות לצורך הוכחת המוניטין. לא מן הראוי להעמיס על התובע בעילה של גניבת עין נטל כבד של סקר צרכנים שנערך על-ידי מומחים בעלי מקצוע בעניין, כפי שמוצע על-ידי חברתי. בעיניי, זהו נטל בלתי סביר. לדעתי, יש, על-כן, להרחיב ולהיות נכונים לקבל מיגוון רחב של ראיות להוכחת קיומו של מוניטין".


והוא מוסיף בהמשך דבריו, שם:


"העיקרון הוא אומד הדעת בדבר תודעתם של הצרכנים: האם אכן מזהה הציבור את המוצר כקשור עם מקורו. לאורו של עיקרון זה יש לבחון את המימצאים העובדתיים השונים מבלי לפסול אחדים מהם מראש ומבלי לקבוע משקלם מראש".


לדידי, אין להגביל מראש את התובע, המבקש להוכיח קיומו של מוניטין, לסוגים מסוימים של דרכי הוכחה. מרכז הכובד הוא במשקל הראיה ולא בסיווגה. כך לא מן הנמנע, כי סוגם ואופיים של הטובין בהם מדובר יתוו את דרכי ההוכחה של המוניטין לפני בית המשפט, וככל שדרך הוכחה מסוימת תוקף את עמדת ציבור הלקוחות בצורה מהימנה, כך יגדל המשקל שיינתן לאותה דרך הוכחה בנסיבות קונקרטיות מסוימות.


יש, למשל, מקרים, בהם עשוי להינתן משקל רב לתוצאותיו של סקר שוק או לעדותו של עד בעל הכרות אישית ממושכת עם קהל לקוחות גדול ומגוון של הטובין המסוימים, אשר ביחס אליהם מבקש התובע להוכיח את קיום המוניטין. במקרים אחרים יכול שיינתן משקל יחסי גבוה לראיות מסוג שונה.


במקרה שלפנינו, נראה, כי אמנם ניתן היה לעבות את ראיותיהן של המשיבות אודות קיומם של המוניטין בעדויות נוספות. עם זאת, ניתן בענייננו להסיק מעדויות עדי התביעה, על רקע הנתונים העובדתיים האחרים, את דבר קיומם של מוניטין. יש להניח גם, שלו היו עדויותיהם של עדי המשיבות כה מופרכות, כפי שמבקש המערער לטעון, לא היה המערער מתקשה בהצגת עדויות משלו, שיסתרו את עדויות המשיבות, אלא שהמערער לא טרח לעשות כן ולא העיד ולו עד אחד לצורך ביסוס גירסתו.


לפיכך, לא ראינו מקום להתערב במסקנתו של בית המשפט קמא בעניין הוכחת קיומם של מוניטין במכשירי הרדיו, הנושאים את הסימן Roadstar ואשר מיוצרים ביפן.


11. בעל הזכות במוניטין של המוצר הוא יצרן הטובין. בנושא זה הרחבתי את הדיבור ברע"א 371/89 6, בעמ' 319-318:


"הקניין במוניטין של המוצר הוא של היצרן. המוניטין של המוצר דבק במוצר עצמו. המוצר מזוהה, בדרך כלל, עם היצרן אשר מייצר אותו, ולא עם המפיץ אשר משווק אותו. המפיץ פועל, אמנם, לשם בנייתו של מוניטין זה ולשם טיפוחו. אך בכך בלבד אין כדי להקנות לו את זכות הקניין במוניטין מן הסוג האמור, להבדיל מן המוניטין שלו כסוחר או כסוכן, אשר שייך לו ונשאר בידו".


(וראה גם ע"א 687/76 9, בעמ' 725).


לפיכך, היצרן ביפן של מכשירי רדיו לכלי-רכב, הנושאים את הסימן Roadstar , הוא בעל הזכות למוניטין, הקשור למכשירים אלו.


בענייננו אין מחלוקת על כך, כי המשיבה הראשונה היא, לפי הידוע, היחידה המייצרת ביפן, החל משנת 1982, מכשירי רדיו לרכב הנושאים את הסימן Roadstar . בית המשפט קמא ציין, כי המשיבה השנייה גם היא יצרנית בדומה למשיבה הראשונה. דא עקא, שבא-כוחן המלומד של המשיבות מציין בעמ' 3 לסיכומיו, כי:


"..המשיבה מס' 1 כיצרנית של הטובין נשוא התביעה והמשיבה מס' 2 כסוחרת בהן זכאיות להגנה מפני ביצוע עוולת גניבת עין בטובין שלהן" (ההדגשה שלי –מ' ח')

נמצא, כי המשיבה השנייה אינה בעלת זכות במוניטין של מכשירי הרדיו נושא ערעור זה.


12. בידי מי זכות המוניטין במכשירי הרדיו, הנושאים את הסימן Roadstar והמיוצרים ביפן, לאחר ההכרזה ביפן על חברת Roadstar כעך פושטת רגל? ניתן להניח, שעד לקריסתה בחודש יוני 1982 הייתה חברת Roadstar בעלת המוניטין במכשירי הרדיו המיוצרים ביפן. בנושא זה לא הובאו לפנינו ראיות, שיבהירו את מערכת הקשרים בין חברת Roadstar לבין הגורמים, אשר ייצרו את מוצרי חברת Roadstar ברחבי העולם מחוץ ליפן. לפיכך, אין בידינו לקבוע בוודאות, בידי מי היו המוניטין במכשירי הרדיו שנשאו את הסימן Roadstar ויוצרו ביפן, עובר לפשיטת הרגל של חברת Roadstar . אין אנו נזקקים להכרעה בשאלה זו, שכן החל משנת 1982, עת הפכה המשיבה הראשונה ליצרנית הבלעדית ביפן, יש לייחס לה את המוניטין הקיימים למכשירי הרדיו הנושאים את הסימן Roadstar והמיוצרים ביפן.


המשיבה הראשונה טענה לפני בית המשפט קמא, כי ביום 27 באוקטובר 1982 היא רכשה מהנאמן על נכסי חברת Roadstar את זכויות הייצור, ההפצה, השיווק וסימן המסחר Roadstar ביפן. בית המשפט סירב לקבל את המסמכים, שביקשה המשיבה הראשונה להציג לפניו כראיות להוכחת קיומה של עיסקה זו, שכן מדובר היה בהעתקי המסמכים המקוריים, אשר לא אושרו כמתאימים למקור. לפיכך, התנגד בא-כוחו של המערער לקבלתם על-ידי בית המשפט. כמסתבר, היו אותה שעה מסמכים מקוריים או מאושרים כדבעי, יהיה תוכנם אשר יהיה, בידי רשם סימני המסחר בירושלים. אין להבין, מדוע לא ניתן היה להגישם כדין. מכל מקום, גם אם לא הוכח כי המוניטין נמכרו באותה עיסקה בין המשיבה הראשונה לבין הנאמן או הועברו ללא תמורה, הרי הוכח, כי החל משנת 1982 החלה המשיבה הראשונה לבנות מוניטין עצמאיים משלה למכשירי הרדיו, המיוצרים על-ידיה באופן בלעדי ביפן והנושאים את הסימן Roadstar .


נציין, כי בית המשפט קמא ביסס את קביעתו בדבר היות המשיבה הראשונה היצרן הבלעדי ביפן של מכשירי רדיו הנישאים את הסימן Roadstar על עדותו של היבואן והמשווק של מוצרי המשיבה הראשונה ביש-אל ועל העובדה שהמערער הסכים לקביעה זו.


במצב הדברים הרגיל, אין להסתפק בעדותו של יבואן ישראלי אודות מצב בלעדיות הייצור בחוץ-לארץ של המוצרים, המיובאים על-ידי אותו יבואן לישראל. מי שמבקש להוכיח את נושא בלעדיות הייצור מחוץ לישראל, מן הנכון שיביא לפני בית המשפט מסמכים או עדויות ישירות אחרות של היצרנים בחוץ-לארץ, המאמתים את גירסתו.


אולם, היות שבענייננו הייתה הסכמה בין הצדדים, באשר לכך שהמשיבה הראשונה היא - החל משנת 1982 - יצרנית בלעדית ביפן של מכשירי הרדיו, הרי שניתן היה להתבסס על הסכמה זו לצורך הוכחת בלעדיות הייצור.


13. אין לקבל את גירסת המערער, לפיה ציבור הלקוחות מייחס את המוניטין בגין מכשירי הרדיו המיוצרים ביפן לחברת Roadstar ולא למשיבות. לטעמנו, די בכך שציבור הצרכנים מודע לכך, כי ביפן קיים גורם המייצר את מכשירי הרדיו הנושאים את הסימן Roadstar , ומצוין עליהם כי הם מיוצרים ביפן, ולגורם זה מייחס הציבור את המוניטין בגין ייצור מכשירי הרדיו ביפן. מצב עובדתי שכזה הוכח, כאמור, על ידי המשיבות.




אין לצפות, שקהל הלקוחות יידע להבחין בין שמותיהן של החברות היפניות השונות, העוסקות בהווה או שעסקו בעבר בייצור מכשירי הרדיו ובשיווקם. די בכך שקהל הלקוחות מקשר בין מכשירי הרדיו, שכתוב עליהם Roadstar ושמצוין עליהם כי הם מיוצרים ביפן, לבין קיומו של גורם המייצר מכשירים אלו ביפן. אין לייחס משמעות לטענת המערער, לפיה סבר הציבור בטעות, בשל אי-הכרתו את שמות החברות העוסקות בייצור מכשירי הרדיו, כי שם החברה המייצרת מכשירי Roadstar ביפן הינו Roadstar, גם לאחר קריסתה של חברת Roadstar ב1982-.


בהקשר זה מן הראוי להזכיר את דבריו של בית המשפט בע"א 498/66 10. בעמ' 602:


"אין צורך שהקהל יידע את שמו של הייצרן, אך דרוש שהוא יתכוון במיוחד לאותו תוצר שהוא, למעשה, התוצר של התובע, ושהסמל ... בא לאבחנו בתור שכזה".


באזכרו את פסק הדין הנ"ל קובע גינת, בחיבורו הנ"ל, בעמ' 32 כדלהלן:


"אין צורך בכך שציבור הצרכנים יכיר את אישיותו של בעל הזכות-התובע, או שידע פרטים נוספים עליו. די בכך שקונה הסחורה יקשר בין הסימן המסוים לבין מקור ספציפי, או בין הסימן לקבוצת סחורות מסוימת, שהיא, למעשה, קבוצת הסחורות של התובע. ידיעה מלאה של הצרכן אודות זהותו של התובע אינה דרושה כל אימת שניתן להוכיח, כי הצרכן אינו אדיש לחלוטין למקורה של הסחורה הנרכשת, וכי הסימן הנדון רכש לעצמו, בגין אותה סחורה, מוניטין במובן זה, שציבור הצרכנים מרוצה ממקור הסחורה, יודע שהסימן קשור למקור מסוים, ונוהג לחזור ולרכוש את הסחורה המתוארת באותו סימן והבאה מאותן מקור".


גישה דומה נוהגת גם באנגליה. כך, למשל, נאמר בספרו הנ"ל של Kerly , בעמ' 345:


“it is not necessary to show that the customers who knew the goods of the plaintiff’s firm by a particular name or get up knew anything whatever about the plaintiff. It is immaterial that they did not even know his name, for it is sufficient to prove that purchasers of his goods recognized, by the use of the marks in question in connection with them, that they were goods of a particular class, and to show that such class is, in fact, constituted by his goods.”



קביעה זו צוטטה בהסכמה בפסק הדין 397,[14] at Oertli v Bowman(1957) ; ולה תימוכין עוד בדברי Lord Herschell בפרשת Birmingham Vinegar Brekven Company v.,[15] (1897) Powell : at 571



“it seems to me that one man may quite well pass off his goods as the goods of another if he passes them off to people who will accept them as as the manufacture of another, though they do not know that other by name at all.”





(וראה בדומה: (1972) Hoffmann La Roche v. D.D.S.A Pharmaceuticals Limited . at 17-20.[16]).


סיכומו של נושא המוניטין הוא, כי המשיבה הראשונה הוכיחה את קיומם של מוניטין, המבוססים על מוצאם הגיאוגרפי של מכשירי הרדיו, הנושאים את הסימן Roadstar והמיוצרים על-ידיה ביפן, וכן הוכיחה המשיבה הראשונה, כי היא בעלת הזכויות במוניטין אלה.


הטעיה



14. אשר לקיומו של יסוד ההטעיה, הרי שלפי לשון סעיף 59 לפקודת הנזיקין ייחשב למעוול "מי שגורם או מנסה לגרום... שטובין ייחשבו בטעות כטובין של אדם אחר, עד שקונה רגיל עשוי להניח שהוא קונה טובין של אותו אדם...".


הווי אומר, על בית המשפט להסיק דבר קיומו של חשש סביר, שמעשי הנתבע יגרמו לקונה הרגיל לסבור בטעות כי מדובר בטובין של התובע, בזמן שמדובר בטובין של הנתבע (ראה: ע"א 715/68 1, בעמ' 51-50: גינת, בחיבורו הנ"ל, בעמ' 19; והשווה ע"א 307/87 4. בעמ' 634, שם קבע בית המשפט כי קיימת סכנה ממשית להטעיית הציבור, אך לא קבע אם די בסכנה סבירה להטעיית הציבור; והשווה עוד: ת"א ,ת"א) 1769/83 12, בעמ' 125-124).


היסוד העובדתי המטעה יכול ללבוש צורות שונות ומגוונות, לפי העניין, ואין הכרח כי יבוא לידי ביטוי בצורה מסוימת דווקא (ראה Kerlv , בספדו הנ"ל, בעמ' 339)



בענייננו, הדמיון בין מכשירי הרדיו השונים מסוג Roadstar עולה כמעט כדי זהות (ראה:
ע"א 116/87 11, בע"מ 512). השוני הבולט שביניהם הוא בציון מקום ייצורם. תוספת המונח japan על גבי מכשירי הרדיו אשר אינם מיוצרים ביפן מהווה על-כן ניסיון ממשי להטעות את הקונה הרגיל של מכשירי רדיו לכלי-רכב לחשוב, כי מדובר במכשירי רדיו לכלי-רכב מסוג Roadstar , המיוצרים ביפן.


סיכומה של נקודה זו הוא, כי יסוד ההטעיה מתקיים בענייננו.


15. לעניין דרך קביעת הפיצויים שנפסקו לטובת המשיבות ושיעורם, מקובלת עלינו קביעתו של בית המשפס קמא לפסוק פיצוי על דרך האומדן (ראה: ע"א 715/68 1, בעמ' 50-49; גינת, בחיבורו הנ"ל. בעמ' 45-44). רצוי, עם זאת, שתהיה הצנעה, ולו כללית, על השאלה, מה היו הקווים המנחים של החישוב, אולם בהיעדר טעמי ערעור ממשיים ומשכנעים, לא הייתי רואה מקום להתערב בסכום הפיצוי שפסק בית המשפט.


16. אשר-על-כן הייתי דוחה את הערעור, בכפוף לכך שהזוכה בהליך זה היא המשיבה הראשונה בלבד, לאור דברינו בסעיף 11 לעיל.


המערער יישא בהוצאותיהן של המשיבות בסכום של 7,000 ש"ח.


השופט י' מלץ: אני מסכים.


גם לדעתי הוכח במקרה זה קיומם של מוניטין, בהתחשב במבחנים אותם הזכרתי בפסק-דיני בע"א 307/87 4. בעמ' 633-632, ובע"א 18/86 3.


בענייננו, הוכחו שימוש ייחודי ממושך ונרחב במוצר זה וכן זיהויו כמיוצר ביפן על-ידי המשיבות, ובענייננו הועתק המוצר או ליתר דיוק "הועתקה" ארץ הייצור של המוצר על-ידי המערער, ללא סיבה פונקציונאלית לחיקויו, תוך ניסיון להיתלות במוניטין של המוצר שיוצר ביפן.


באלו ובגורמים האחרים, המוזכרים בחוות-דעתו של כבוד הנשיא, די כדי להצביע על קיומם של מוניטין שנרכשו למוצר שייצרו המשיבות ולזיהויו כמוצר שמקורו ביפן.


אשר-על-כן מצטרף אני לחוות-דעתו של חברי הנכבד, הנשיא, לפיה דין הערעור להידחות.


השופט ת' אור: אני מסכים.


הוחלט כאמור בפסק-דינו של הנשיא.



רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון