החלטה החלטה בבקשה לדחייה על הסף לפני תביעה כנגד רכבת ישראל בע"מ (להלן: הרכבת) ובקשה לאישורה כתביעה ייצוגית (להלן: הבקשה), שעניינן בנוהל פיצוי נוסעים בגין איחורים בזמני הנסיעה הקבועים של הרכבת. הנוהל נקבע על ידי מנהל הרכבת ולפיו הפיצוי שינתן לנוסעי הרכבת בגין איחור רכבת העולה על 30 דקות הינו כרטיס נסיעה אחד חינם באותו קו רכבת (להלן: הפיצוי). לטענת המבקש, פיצוי זה אינו מהווה פיצוי לנוסעי הרכבת שרכשו כרטיס תקופתי חודשי (להלן: "חופשי-חודשי"), שכן ממילא הכרטיס החודשי מזכה אותם בנסיעה ללא הגבלה באותו קו במהלך החודש. כמו כן, טוען המבקש כי הרכבת אינה נותנת גילוי נאות לזכות הפיצוי, והתוצאה היא שהפיצוי נשלל מחלק ניכר מהנוסעים משום שאינם מודעים לזכותם. הרכבת ביקשה לדחות את התובענה על הסף בהעדר סמכות והעדר עילה. זו הבקשה שלפניי. המנהל קבע את נוהל הפיצוי על פי סמכותו מכוח תקנה 8(א) לתקנות מסילות הברזל (תנאי נסיעה ברכבת), התש"ס-2000 (להלן: התקנות), הקובעת: "במסגרת תנאי ההפעלה הכלליים יקבע המנהל את שיעור הפיצויים שתשלם הרשות בגין איחור רכבת העולה על 30 דקות". המנהל קבע כאמור מתן כרטיס נסיעה באותו קו. המבקש טוען כי לנוסעים המחזיקים כרטיס "חופשי-חודשי", בפועל, על אף הנוהל שנקבע, אין פיצוי בגין איחור בן למעלה מ- 30 דקות, בניגוד לתקנות, תוך הפרת החוזה בין הנוסע לרכבת, תוך הפרת חובה חקוקה ותוך הטעיה כמשמעותה בחוק הגנת הצרכן התשמ"א-1981 (להלן: חוק הגנת הצרכן). הסעדים להם עותר המבקש הינם פיצוי כספי לנוסעים בגין איחור רכבת מאז הקמת חברת הרכבת ועד למועד הגשת התביעה; וכן צווים המורים לרכבת לקבוע כלל לפיצוי נוסעיה הקבועים המשתמשים בכרטיס "חופשי-חודשי", והמורים לה ליידע את נוסעיה בדבר זכותם לפיצוי בגין איחור רכבת במסגרת הכרזת הכרוז על האיחור. הרכבת כופרת בקיומה של עילת תביעה למבקש, וכן טוענת להעדר סמכות עניינית. הרכבת אינה חולקת על כך שלנוסעים מגיע פיצוי בגין איחור העולה על 30 דקות, והמבקש מצידו אינו חולק על שיעור הפיצוי שקבע מנהל הרכבת - היינו, פיצוי בגובה שווי של כרטיס נסיעה באותו קו רכבת שאיחרה. נוכח כך שהמחלוקת בין הצדדים נוגעת להחלטה להעניק את הפיצוי בכרטיס נסיעה של ממש, ולא את השווי הכספי שלו, הוריתי לצדדים לסכם בשאלה: "האם הרכבת חייבת לפצות פיצוי כספי (להבדיל מכרטיסי נסיעה חינם) בגין איחור שמעל חצי שעה, עבור אותם נוסעים אשר ברשותם כרטיסי חופשי חודשי"? לאור עמידתה של הרכבת על הטענה בדבר העדר סמכות עניינית, הוריתי לצדדים לסכם גם בשאלה זו. החלטה זו עניינה בשתי שאלות אלו. 1. סמכות עניינית לטענת הרכבת הערכאה המתאימה לבירור התביעה ובקשת הייצוג הינה בית המשפט לעניינים מינהליים, במסגרת תובענה מינהלית, שכן התביעה תוקפת החלטה של רשות מינהלית - מנהל הרכבת. סעיף 5(3) לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000 (להלן: חוק בתי משפט לעניינים מינהליים), קובע כי בית משפט לעניינים מנהליים ידון בין השאר, ב"תובענה המנויה בתוספת השלישית (להלן - תובענה מינהלית)". בתוספת השלישית מנויה: "תביעה כאמור בסעיף 5(ב)(2) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006". סעיף 5(ב)(2) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: חוק תובענות ייצוגיות), קובע כי: "בקשה לאישור נגד רשות בתביעה שעילתה החלטה של הרשות ושהסעד המבוקש בה הוא פיצויים או השבה, לרבות השבת סכומים שגבתה הרשות כמס, אגרה או תשלום חובה אחר, תוגש לבית משפט לענינים מינהליים; בסעיף קטן זה, "החלטה של רשות" - כהגדרתה בסעיף 2 לחוק בתי משפט לענינים מינהליים". סעיף 2 לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים מגדיר "החלטה של רשות", כדלקמן: "החלטה של רשות" - החלטה של רשות במילוי תפקיד ציבורי על פי דין, לרבות העדר החלטה ובן מעשה או מחדל". אין חולק כי מכוח הוראות החוק הנ"ל, במידה והרכבת היא "רשות", כי אז סעד הפיצוי לו עותר המבקש הינו בסמכות בית המשפט לעניינים מנהליים. השאלה שבמחלוקת היא, האם הרכבת היא "רשות" כמשמעותה בחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים, בהקשר זה של חוק תובענות ייצוגיות. סעיף 2 לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים מגדיר "רשות" כך: ""רשות" - רשות מרשויות המדינה, רשות מקומית, וכן גופים ואנשים אחרים הממלאים תפקידים ציבוריים על פי דין;" לטענת המבקש הרכבת הינה חברה פרטית. לטענת הרכבת, לעומת זאת, הינה גוף שהוקם על פי חוק רשות הנמלים, תשכ"א-1961 (להלן: חוק רשות הנמלים), ו- פקודת מסילות הברזל [נוסח חדש], התשל"ב-1972 (להלן: פקודת מסילות הברזל), וכן חברה ממשלתית שבקביעת שיעור הפיצוי בגין איחורים בזמני נסיעה, ממלאה תפקיד ציבורי על פי דין. בעבר הופעלה הרכבת על ידי רשות הנמלים והרכבות. ביום 15.1.98, התאגדה חברת רכבת ישראל בע"מ ואושרה על פי פקודת החברות כחברה ממשלתית. כלומר, החל משנת 1998, מאוגדת רכבת ישראל על פי דיני המשפט הפרטי, ועל כן נשלטת על ידי דיני המשפט הפרטי. העובדה כי הרכבת התאגדה כחברה ממשלתית דווקא מצדיקה לסווגה, ככל שניתן, כחברה עסקית, ראו י' זמיר, הסמכות המינהלית (תש"ע-2010, כרך א', להלן: זמיר, הסמכות המנהלית), בעמ' 527: "השיקול העיקרי הוא שהחברה הממשלתית מוקמת על פי חוק בכוונה להשתחרר, לצורך פעילות עסקית מסוימת, מכבלי המשפט הציבורי. אין זו בריחה של המינהל הציבורי מן המשפט הציבורי אלא הליכה בדרך המלך, שנפתחה בפני המינהל הציבורי כדת וכדין, כדי שיוכל לקיים פעילות עסקית לטובת הציבור. מה היגיון בכך, לפתוח בפני המינהל הציבורי דרך חדשה, לתנועה מהירה, ומיד לאחר מכן להעביר אליה את כל המכשולים מן הדרך הישנה?" הרוב המוחלט של החברות הממשלתיות פועלות משיקולי רווח ואינן ממלאות תפקידים ציבוריים, ראו זמיר, הסמכות המנהלית, בעמ' 505-506: "מבחינת התפיסה יש טעם להבחין בין שני סוגים עיקריים של חברות ממשלתיות. סוג אחד כולל חברות הממלאות תפקידים ציבוריים מובהקים, שבהם נודעת חשיבות רבה ולעתים גם חשיבות מכרעת לשיקולים של מדיניות חברתית, להבדיל משיקולים של רווח כספי. על חברות כאלה ניתן לומר כי הפעילות העסקית שלהן נגררת, כפעילות משנית, אחר התפקיד הציבורי. אין הרבה חברות כאלה. ... אולם יש גם חברות ממשלתיות מסוג שונה: חברות שעוסקות רק, או בעיקר, בפעילות עסקית, לא פעם תוך תחרות עם חברות פרטיות. ... בחברות כאלה נודעת חשיבות רבה לעצמאות עסקית וחשיבות מעטה למעורבות ממשלתית. דומה שכאלה הן רוב החברות הממשלתיות". הרכבת אינה ממלאה תפקיד ציבורי מובהק, והיא מונעת בעיקר משיקולים עסקיים. יתר על כן, הלכה היא כי אף על רשויות מדינה חלות הוראות המשפט הפרטי, לגבי פעולות שהינן מסחריות-עסקיות במהותן. כך, למשל נקבע לעניין תחולתו של חוק הגנת הצרכן על משרד התחבורה ועל החלטות שר התחבורה, ברע"א 2907/97 מדינת ישראל נ' צ'רטוק דניאל, פ"ד נו(2), 876 , 884-885 (2002): "יש להבחין בין פעולות מסחריות, "פרטיות" באופיין, אותן מבצעת המדינה - כמו כל גוף פרטי אחר - ובין פעולות ציבוריות, שלטונית, שאינן מסחריות. רק במקרים בהם המדינה מבצעת פעילויות מסחריות בהן לא ניתן להבדיל בינה ובין גוף מסחרי-פרטי אחר, ניתן יהיה לראות את פעולותיה כ "דרך עיסוק" וממילא לראותה כ"עוסק" לצורך תחולתו של החוק". בענייננו נקודת המוצא הינה הפוכה. הרכבת הינה כאמור תאגיד פרטי, אולם בהיותה גוף פרטי "המקיים פונקציה ציבורית חיונית" ובהתקיים "זיקה פיקוחית" בין המדינה לרכבת, אפשר וניתן לסווגה כגוף דו מהותי [ראו: א' הראל, "גופים דו-מהותיים (תשס"ח-2009, להלן: הראל, גופים דו-מהותיים); למבחנים לסיווג גוף כדו-מהותי ראו גם: בג"צ 731/86 מיקרו דף נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד מא(2) 449, 465 (1987); ע"א 294/91 חברה קדישא גחש"א "קהילת ירושלים" נ' קסטנבאום, פ"ד מו(2) 464 (1992); בג"צ 4363/00 ועד פוריה עלית נ' שר החינוך, פ"ד נו(4) 203 (2002)]. כאשר מכפיפים גוף דו מהותי למשפט הציבורי, יש להפריד בין פעולותיו הציבוריות לבין פעולותיו המסחריות-פרטיות. בנוסף, יש לזכור, כי החלת המשפט הציבורי על גוף פרטי דו מהותי, נועדה להטיל עליו חובות מוגברות מהמשפט הציבורי על מנת להגן על הציבור ולא לשנות ממהות הפעולה המסחרית. ראו לעניין זה הראל, גופים דו-מהותיים בעמ' 46-47: "בניגוד לרשויות ציבוריות (לגביהן יסוד הציבוריות אינו טעון הוכחה), בהתייחס לגופים דו-מהותיים יש צורך בזיהוי ספציפי של היבטיהם הציבוריים (בשל התאגדותם על-פי דיני המשפט הפרטי)... החשש, כי גופים אלה יפגעו בזכויות ובאינטרסים מוגנים של הציבור מקביל לעיתים לחשש מפני פגיעה מצד השלטון. בהתאמה, כשם שיש להגן על הציבור מפני ניצול לרעה של השלטון כך יש להגן עליו מפני גופים דו-מהותיים. לשם כך נוהגים בתי המשפט להכפיף גם אותם לעקרונות המשפט הציבורי". ושם, בעמ' 48-49: "בעוד שלרשות ציבורית "אין משלה ולא כלום" ואילו לגוף פרטי מובהק "יש גם יש משלו", לגוף דו-מהותי יש גם "משל עצמו" וגם "משל הציבור". ... לכן, הוא אמון גם על שמירת האינטרסים הפרטיים שלו עצמו. לעומת זאת, בניגוד לגוף פרטי מובהק, אין הוא רשאי להתעלם משיקולים ציבוריים הנובעים מהיבטים ציבוריים הגלומים בו. בשל היבטים אלה, הוא אמון - נוסף לשמירת האינטרסים הפרטיים שלו - גם על שמירת אינטרס הציבור ואינטרס הפרט הניצב מולו". במקרה זה קביעה לפיה במכירת כרטיסי נסיעה פועלת הרכבת כגוף ציבורי, לא רק שאינה נכונה כשלעצמה, אלא היא תביא לתוצאה המקלה עם הרכבת, שכן רשויות ציבוריות זוכות לזכויות והקלות במסגרת חוק תובענות ייצוגיות. ראו לעניין זה פסק דינה של כב' השופטת רות רונן בת"מ (מחוזי ת"א) 111/08 (בש"א 30948/08) קובי זמיר נ' עיריית רמלה, תק-מח 2009(1), 595, 598 (2009): "האפשרות של רשות מנהלית להודיע על חדילת גבייה - היא חריגה. באשר לנתבעים שאינם רשויות ציבוריות, לא קיימת אפשרות כזו, ולכן נתבע שאינו רשות ציבורית חשוף לסיכון של קבלת התביעה כנגדו במלואה, אף אם הוא מודיע על שינוי דרכיו ממועד הגשת התביעה ואילך. מובן כי זכות יתר זו מועילה מאוד לרשויות - אשר יכולות למנוע מעצמן סיכון של השבה בסכומים גבוהים שנגבו שלא כדין, בין אם הסכומים נגבו על ידיהן בתום לב ובין אם לא, בין אם ההשבה תגרום להם לנזק משמעותי ובין אם לא. יוער כי רשויות מנהליות נהנות מזכות יתר נוספת במסגרת החוק - שכן תקופת ההתיישנות בתביעות ייצוגיות נגדן היא תקופה של 24 חודשים בלבד. גם בהקשר זה טוב מצבה של רשות מנהלית מזה של גוף פרטי אחר שנגדו מוגשת תביעה ייצוגית, ואשר חשוף לסיכון של תקופת התיישנות של 7 שנים". גם האפשרות להגיש תובענה ייצוגית נגד רשות המדינה מוגבלת, בהשוואה לנתבעים אחרים. המחוקק הגביל את העניינים והעילות בגינם ניתן להגיש תובענה ייצוגית, בקובעו בסעיף 3(א) לחוק תובענות ייצוגיות כי: "לא תוגש תובענה ייצוגית אלא בתביעה כמפורט בתוספת השניה". פריט 11 לתוספת השניה, הפריט היחיד בתוספת שעניינו תביעה כנגד רשות, מגביל את העניינים בגינם ניתן להגיש תביעה ייצוגית כנגד רשות לתביעות "להשבת סכומים שגבתה שלא כדין כמס, אגרה או תשלום חובה אחר". תשלום עבור כרטיסי נסיעה ברכבת אינו בגדר תשלום חובה שלאזרח אין ברירה אלא לשלמו, ואין מדובר בתשלום שהרכבת גובה מכוח סמכותה כגוף שלטוני אלא מעצם היותה חברה מסחרית (למבחנים לסיווג "תשלום חובה" במסגרת פריט 11 לתוספת השניה לחוק תובענות ייצוגיות, ראו ת"מ (מחוזי ת"א) 114/08 מדינת ישראל - צה"ל נ' לוי (החלטה של כב' השופטת ר' רונן מיום 23.12.08)). קביעה לפיה הרכבת הינה רשות ציבורית, משמעותה היא, אם כן, כי לא ניתן להגיש כנגד הרכבת תביעה ייצוגית בקשר לתשלומים שהיא גובה בגין כרטיסי נסיעה ברכבת. תוצאה זו אינה עולה בקנה אחד עם תכליתו של חוק תובענות ייצוגיות להרחיב את העילות בגינן ניתן להגיש תובענות ייצוגיות (ראו במבוא ובדברי ההסבר להצעת החוק - ה"ח פ/890, תשס"ה, 26.7.05). עוד יש לזכור כי בהחלת דיני המשפט הציבורי על גופים דו מהותיים, אין מדובר בהחלה גורפת, אלא בהחלה מסוימת וחלקית של עקרונות היסוד של המשפט הציבורי (ע"א 3414/93 און נ' הבורסה ליהלומים (1965) בע"מ, פ"ד מט(3) 196 (1995); זמיר, הסמכות המינהלית, בעמ' 534-535], כך שאף אם ניתן במקרים ולעניינים מסוימים לסווג את הרכבת כגוף דו מהותי, סיווג זה אינו מחייב התייחסות אל הרכבת כאל "רשות" כהגדרתה בחוק בתי המשפט לעניינים מינהליים ולצורך חוק תובענות ייצוגיות. המבקש הגיש את בקשת האישור לפי פריט 1 לתוספת השניה לחוק תובענות ייצוגיות, שעניינו "תביעה נגד עוסק, כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן, בקשר לענין שבינו לבין לקוח". לפי סעיף 1 לחוק הגנת הצרכן, עוסק הינו "מי שמוכר נכס או נותן שירות דרך עיסוק, כולל יצרן". הרכבת נכללת בהגדרה זו, וכמפורט לעיל היא אינה רשות ציבורית. אשר על כן, לבית משפט זה הסמכות לדון בבקשה, ודין הטענה בדבר העדר סמכות עניינית להידחות. 2. עילת תביעה - האם הרכבת חייבת לפצות פיצוי כספי בגין איחור (להבדיל מכרטיסי נסיעה חינם)? תקנה 8(א) קובעת, כאמור, כי מנהל הרכבת "יקבע את שעור הפיצויים שתשלם הרשות בגין איחור רכבת העולה על 30 דקות". תקנה זו קובעת את החובה לפצות את הנוסעים בגין איחור העולה על 30 דקות. על חובה זו הרכבת אינה חולקת, ומנהלה קבע כי הפיצוי יינתן בכרטיס נסיעה חינם באותו קו רכבת שאיחרה. השאלה היא האם כרטיס נסיעה חינם מהווה פיצוי כדרישת תקנה 8(א). תקנה 8(א), על פי לשונה, מסמיכה את מנכ"ל הרכבת לקבוע את "שיעור הפיצויים שתשלם הרשות ", וספק בעיני אם היא מסמיכה את המנהל לקבוע פיצוי שווה כסף. אולם, גם אם לשון התקנה סובלת פרשנות לפיה מוסמך מנהל הרכבת לקבוע פיצוי שווה כסף, אין למנהל סמכות לקבוע כי לא ישולם פיצוי בעל ערך כספי לציבור נוסעים מסוים. ה"פיצוי", בין אם הוא כספי ובין אם אחר, חייב לקיים את תכלית התקנה - עליה אין מחלוקת - להעניק פיצוי בעל ערך כספי. השאלה המהותית היא איפוא, האם הפיצוי שקבע מנהל הרכבת אכן "מפצה" נוסעים המחזיקים בכרטיס חופשי-חודשי לקו הרכבת שאחרה. שאם לא כן, אין החלטתו מקיימת את הוראת מחוקק המשנה. כרטיס נסיעה אחד חינם באותו קו רכבת שאיחרה, אינו מהווה פיצוי לנוסעים שברשותם כרטיס "חופשי חודשי" שממילא מזכה אותם בנסיעה חופשית ללא הגבלה באותו הקו במהלך אותו חודש. נוסעים אלו ממילא שילמו לרכבת עבור שימוש בכרטיס "חופשי-חודשי", ולכן עצם מתן כרטיס נסיעה חינם לנוסעים אלו, לא גורע מקופת הרכבת. המשמעות היא שלנוסעים אלו לא משולם פיצוי בעל ערך כספי כלשהו, ומנגד הרכבת לא מוציאה סכום כסף כלשהו לצורך תשלום "פיצוי" זה. לעניין זה הרכבת הדגישה בסיכומיה כי (עמ' 11, סעיף 47 לסיכומי הרכבת): "חשוב להבין ולזכור כי מבחינת הרכבת, אין דין מתן כרטיס נסיעה חינם בשווי מסוים, כדין מתן החזר כספי באותו שווי, שכן ההוצאות שעל הרכבת להוציא בכדי לפצות בכרטיס נסיעה נמוכות באופן משמעותי מפיצוי כספי". הרכבת טענה לעניין האינטרס הציבורי שבהפחתת ההוצאות לרכבת, אשר יאפשר כביכול קביעת תעריפי נסיעה זולים יותר. טענה זו יש לדחות משני טעמים. הראשון, שחברה עם שיקולים מסחריים כלל לא ברור אם הפחתה בהוצאות תביא להוזלת תעריפי הרכבת; שנית, אם התקנות מחייבות בפיצוי, לא ניתן לטעון שהפרת החיוב, תקטין הוצאות ותביא להוזלת מחירים. תקנה 8(א) מאזנת בין האינטרס האישי של הנוסע בפיצוי לבין האינטרס הציבורי שבשמירה על חוסנה הכלכלי של הרכבת באמצעות הגבלת שיעור הפיצוי שינתן בגין איחורים, ועל ידי הגבלת הזכאות לפיצוי רק לאיחורים העולים על 30 דקות. אי מתן פיצוי כלל מפר את האיזון שקבע המחוקק בתקנה זו, תוך פגיעה מוחלטת באינטרסים של הנוסע שרכש כרטיס "חופשי חודשי". כרטיס "חופשי-חודשי" הינו כלי שיווקי של הרכבת להגדלת היקף הנוסעים ורכישת קהל נוסעים קבוע. קהל הנוסעים הקבוע של הרכבת, המשתמש בכרטיס "חופשי-חודשי", הוא גם הנפגע העיקרי מאי עמידתה בלוחות זמנים, ועל כן יש להניח כי חלק ניכר מהזכאים לפיצוי על פי התקנות נמנים על ציבור זה. הנה כי כן, המרת הפיצוי לכרטיס נסיעה חינם, מאפשרת לרכבת, הלכה למעשה, שלא לשלם חלק ניכר מהסך הכללי של הפיצוי אותו היא חייבת לשלם לפי התקנות. פיצוי בכרטיס נסיעה חינם, למי שברשותם כרטיס "חופשי-חודשי", כמוהו, אם כן, כאי מתן פיצוי כלל לגבי נוסעים אלו. אי פיצוי נוסעים מהווה הפרה של חובת הרכבת על פי התקנות והפרת הרכבת את החוזה שנכרת בינה לבין הנוסעים. איני מקבלת את טענת הרכבת לפיה הפיצוי מהווה חלק מהחוזה, ולכן לא מדובר בהפרת חוזה. החוזה בין הנוסעים לרכבת הוא למתן שירותי נסיעה ברכבת מיעד מסוים למשנהו, בזמני נסיעה קבועים מראש כנגד מחיר אותו הסכים הנוסע לשלם. איחור בזמני הנסיעה, מהווה הפרה של החוזה. תקנה 8(א) הקובעת את משך האיחור שיחשב להפרת חוזה ויזכה בפיצוי, היא חלק מהחוזה בין הרכבת לנוסעים. הרכבת אינה רשאית להתקשר עם נוסע בחוזה נסיעה המנוגד לתקנות [ת"א (מחוזי ת"א) 9661/07 פן נ' רכבת ישראל בע"מ (פסק דינה של כב' השופטת רות רונן מיום 18.9.08)]. הפיצוי שקבעה הרכבת במקרה זה לנוסעים שרכשו כרטיס "חופשי חודשי" - כמוהו כאמור, הן מצד מקבל הפיצוי הן מצד נותן הפיצוי, כאי מתן פיצוי, בניגוד לתקנות ותוך הפרת החוזה עם הנוסעים שהוראות התקנות הינן חלק ממנו. טענת הרכבת לפיה תקנה 8(א) אינה מבחינה בין פיצוי לנוסע מזדמן לבין פיצוי לנוסע שהינו בעליו של כרטיס "חופשי חודשי", דינה להידחות. התקנה כאמור קובעת את החובה להעניק פיצוי בעל ערך לכל נוסע. האבחנה בין ציבור הנוסעים נגזרת מכך שכרטיס נסיעה חינם, הפיצוי שנקבע על ידי מנהל הרכבת, אינו מהווה פיצוי עבור מי שכבר שילם עבור נסיעות חינם במשך אותו חודש. מסקנתי היא, אם כן, כי קמה לתובע עילת תביעה לפיה הרכבת חייבת לפצות את הנוסעים שברשותם כרטיסי "חופשי-חודשי" בפיצוי כספי בגין איחור העולה על 30 דקות. כיון שהרכבת עמדה על מתן החלטה בשאלות אלו כשלב מקדמי, אני מאפשרת לרכבת להודיע תוך 30 ימים האם היא מסכימה לאישור התובענה כייצוגית, והאם הגיעו הצדדים לפשרה בתובענה גופה. כיון שמדובר בהחלטה הדוחה את טענותיה המקדמיות של הרכבת, עליהן עמדה, תשלם הרכבת לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 30,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל, והוא נפסק בגין החלטה זו כשכר טרחה בגין הבקשה, ללא קשר לתוצאות ההליך, לגמול ולשכ"ט על פי חוק תובענות ייצוגיות שישולמו בסיום ההליך, על פי התוצאה. פיצוייםאיחור רכבתרכבת