פסק דין השופט א' רובינשטיין: א. העתירה שלפנינו הוגשה על ידי שישה עותרים שונים, שקיבלו במועדים שונים בשנים האחרונות דוחות חניה משש רשויות מקומיות שונות. העתירה מתמקדת בשתי שאלות משפטיות, לשיטת העותרים: (1) האם משלוח הודעה בדבר קיומו של חוב עוצר את תקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב - 1982; (2) האם די במשלוח הודעות אלה בדואר רשום ללא אישור מסירה. העתירה מפורטת עד מאוד, ונדרשת לפני ולפנים של דיני ההתישנות בכגון דא. ב. ביום 10.9.09 התבקשה תגובת המשיבות. בהחלטה נאמר, כי "אין כל מניעה ואף רצוי כי יאחדו תשובתן... כדי לחסוך ייצוג ומשאבי ציבור", אך כל אחת מהמשיבות הגישה לצערי תגובה מטעמה, תוך שמספר תיאומים טלפוניים או שיחת ועידה יכלו להביא לתגובה אחת. התגובות מתייחסות לשורה של עילות לדחיית העתירה על הסף, בכללן: היות העתירה כוללנית ותיאורטית; אי מיצוי הליכים בפני בתי המשפט האזרחיים (ע"פ 3482/99 פסי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(5) 715); חוסר נקיון כפיים מצד עותרים המתחמקים במודע מתשלום חוב; שיהוי (חלק מהקנסות הם בני למעלה מעשור); גילוי חלקי בלבד של עובדות ואי צירוף משיבים ראויים (רשויות מקומיות נוספות הנוהגות כמשיבות). כן נטען לפגיעה באינטרס הציבורי ולהסתמכות. לגופו של עניין נאמר, כי סוגיית ההתיישנות נדונה והוכרעה (בין היתר בבג"צ 1618/97 סצ'י נ' עיריית תל אביב, פ"ד נב(2) 542 ובפסקי דין שניתנו בעקבותיו); וכך גם סוגיית ההמצאה לפי תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד - 1974 (בין היתר ברע"פ 2307/98 קריב נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). כל התגובות כללו גם ניתוח משפטי מפורט לביסוס עמדת המשיבות. עוד יצוין, כי לגבי חלק מן העותרים המדובר בעתירה תיאורטית כיון שעניינם אינו עוד על הפרק, לאחר שהדו"ח בוטל. ג. לאחר העיון אין מקום להיעתר לעתירה, דומה, כי כל אחת מעילות הסף עליהן הצביעו המשיבות אכן מתקיימת בעותרים. יפים בעיני דברי השופט קדמי בעניין סצ'י: "ולבסוף - ואפשר שראוי היה זה להיות הטעם הראשון - בנסיבות הענין, לא ראוי העותר לסעד מן הצדק, בהתחשב בכך שעתירתו לוקה על פניה בחוסר נקיון כפיים מופגן. המערער נמנע מלשלם את הקנסות שהוטלו עליו במכוון ותוך הפגנה בוטה של זלזול בחוק ובחובת הציות לו; ודי בטעם זה לבדו, כדי לסגור בפניו את דלתותיו של בית משפט זה" (עמ' 574-573). ד. אף במישור המשפטי, בית משפט זה קבע בהקשר דומה, כי המשיגים על חיובם בתשלום קנסות נדרשים לנקוט בדרך המשפטית הקבועה בדין: "אין מקום שבית משפט זה יידרש לעתירה. הדרך הנכונה היא לנקוט הליך בבית המשפט האזרחי, על מנת שייתן סעד הצהרתי מתאים... אכן, לבית משפט זה נתונה הסמכות לדון בעתירה. במקרה אחד, שעורר שאלות עקרוניות, הוא אף דן בנושא ההתיישנות של קנסות (סצ'י 542). ברם, המקרה דנא אינו מצדיק שנתערב ועל העותרים, אם יחפצו, לעשות שימוש בדרך החילופית הנתונה להם. אי לכך העתירה נדחית על הסף" (בג"ץ 3977/02 שוכרי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). ה. ועוד, אף אם סוגיית איפוסה של תקופת ההתיישנות לא עמדה במוקד הדיון בענין סצ'י, נקודת המוצא היתה, כי "הצגת דרישה חוזרת לתשלום קנס שהוטל בדו"ח חניה מהוה המשך ביצוע העונש כמשמעו בסעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. נקיטת מהלך כזה, לפני חלוף תקופת ההתיישנות, מחזירה את מרוץ ההתיישנות לנקודת ההתחלה ומניין התקופה מתחיל מראשיתו" (עמ' 548 - השופט, כתארו אז, מצא; ראו גם עמ' 576 - השופטת דורנר; רע"א 10200/07 עו"ד מזל מנצורי-טחורש נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). ו. אשר למשלוח ההודעות בדואר רשום ללא אישור מסירה, פרקטיקה זו מבוססת על תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד - 1974: "44א. חזקת מסירה בעבירות תעבורה שעליהן חל סעיף 239א לחוק ובעבירות קנס רואים את ההודעה על ביצוע העבירה, ההודעה לתשלום קנס או ההזמנה למשפט לענין עבירת קנס כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור המסירה, אם חלפו חמישה עשר ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלן". טענתם המרכזית של העותרים היא, כי התקנה אמנם מאפשר לראות בהודעה כאילו הומצאה אף ללא שנחתם אישור המסירה - אך המשיבות אינן פטורות ממשלוח ההודעה בדואר רשום עם אישור מסירה. בית משפט זה נדרש בעבר לחוקיות התקנה (ע"א 3613/97 אזוב נ' עירית ירושלים, פ"ד נו(2) 787), ודחה בקשת רשות ערעור, שעניינה הטענה שבפנינו: "המבקש טוען שהסוגיה שהוא מעלה היא בעלת חשיבות ציבורית, משום שרשויות התביעה ובתי המשפט עשו להם נוהג פסול שלא לקיים את דרישות החוק בעניין המצאת הזמנות למשפט בעבירות תעבורה. לאחר שעיינתי בבקשה ובחומר הרלבנטי הגעתי למסקנה שדינה של טענה זו להידחות... אף מבלי לפסוק בסוגיה לגופה, ניתן לקבוע כי ההסתפקות באישור על משלוח הודעה בדואר רשום אינה מהווה על פניה נוהג פסול המחייב התערבות של בית משפט זה ומתן רשות ערעור (ראו לעניין זה: 625/97 כרמון נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). לפיכך לא קיימת הצדקה לרשות ערעור" (עניין קריב, פסקה 3 - הנשיא ברק). נוכח עילות הסף המתקיימות בעניינם של העותרים, יפים דברים אלה בקל וחומר לענייננו. ובכל מקרה, התנהלות המשיבות עולה בקנה אחד עם פסיקת הערכאות הדיוניות המובאת בתגובתן, וככל שמבקשים העותרים להשיג עליה - היה עליהם להיכבד ולנהל הליך משפטי מתאים. ז. עתירה זו, לעניינם האינדיבידואלי של העותרים, לבשה אדרת של עתירה ציבורית - אלא שמקומה, כאמור, בהליך המשפטי שבדין. ח. איננו נעתרים לעתירה. כיון שהמשיבות בחרו להגיש שש תגובות נפרדות, אציע לפסוק הוצאות על הצד הנמוך. העותרים ישאו בהוצאות כל אחת מהמשיבות בסך 2,000 ₪. משפט תעבורהחניהדוח חניה