כשעה וחצי עד שעתיים לאחר הלידה קראה התובעת לאחות וביקשה סיוע לרדת ממיטתה. האחות, הגיעה למקום, הושיבה את התובעת במיטה, כשרגליה מחוץ למיטה, נוגעות ברצפה, ואז עזבה. התובעת התרוממה לבדה ואז נפלה. כתוצאה מנפילה זו שברה את הקרסול ובגין אירוע זה ותוצאותיו הוגשה התביעה נשוא פסק הדין להלן: פסק דין 1. התובעת הגישה תביעה נגד הנתבעת בגין תאונה שארעה לה במהלך אשפוזה במחלקת יולדות בבית החולים יוספטל [להלן: "בית החולים"], זמן מה לאחר שילדה, ובטענה כי נגרמה היא כתוצאה מרשלנות רפואית עובדי הנתבעת. 2. התובעת, ילידת שנת 1965, שעבדה בעת הרלוונטית כעובדת תחזוקה בבית החולים, ילדה את ילדה השלישי ביום 18.02.2001 בבית החולים. במהלך הלידה קיבלה הרדמה אפידורלית, שהינו הליך הגורם לאילחוש והעדר תחושה ברגליים למספר שעות. לאחר הלידה עברה לזמן מה לחדר התאוששות ומשם למחלקה, שם שכבה על מיטה מתאימה. כשעה וחצי עד שעתיים לאחר הלידה קראה התובעת לאחות וביקשה סיוע לרדת ממיטתה. האחות, גב' אורה מוסביצקי, הגיעה למקום, הושיבה את התובעת במיטה, כשרגליה מחוץ למיטה, נוגעות ברצפה, ואז עזבה את התובעת על מנת לסגור את דלת המרפסת בשל רוח או הפרעה כלשהי מכיוון זה. התובעת התרוממה לבדה ואז נפלה. כתוצאה מנפילה זו שברה את הקרסול ובגין אירוע זה ותוצאותיו הוגשה התביעה. 3. הצדדים חלוקים בשאלת האחריות וגם בשאלת הנזק. בשלב החלפת כתבי הטענות ואף בעת שמיעת הראיות היו הם חלוקים אף לגבי נסיבות אירוע התאונה. בכתב תביעתה טענה מלכתחילה התובעת גרסה עובדתית לא ברורה לגבי נסיבות נפילתה: טענה היא כי ביקשה להתקלח, האחות ניגשה לכסות וילון, כשדפנות המיטה מוצבות למטה וכך נפלה התובעת. כך גם נטען בכתב תביעה מתוקן שהגישה. גרסה דומה אף טענה במכתב תלונה ששלחה בסמוך לאחר האירוע לבית החולים ["האחות החלה לסגור את הוילון, התרוממתי מעט ומצאתי את עצמי שרועה על הרצפה" - ראה נספח ו' בתיק מוצגי התובעת]. כך גם טענה בפני שני מומחים שבדקו אותה. אלא שגרסה זו השתנתה בתשובות לשאלון שהוגשו לבית המשפט - מוצג נ/6א', שם טענה כי פנתה לאחות לסיוע לה לרדת מהמיטה, האחות נענתה בחיוב "ותוך כדי שהיא מרימה אותי מהמיטה ובצורה בלתי נכונה נפלתי ונפצעתי", ובתצהיר עדותה הראשית טענה כי נשמטה מידי האחות כאשר זו עזרה לה לקום. התובעת לא מסרה הסבר כלשהו מניח את הדעת לשוני בין הגרסות. גרסתה של הנתבעת הובאה מפי האחות, שהיתה האדם הנוסף היחיד במקום האירוע. לפי גרסה זו, כאמור, נקראה האחות לסיוע ליולדת לשם ירידה מהמיטה. האחות הורידה המיטה לגובה הרגליים, הורידה את הדפנות, הושיבה את התובעת ואז יצאה לסגור דלת המרפסת שבחדר למניעת העפת הוילון ברוח ועל מנת לשמור על פרטיותה של התובעת. בזמן זה נפלה לפתע התובעת, לאחר שניסתה לקום לבד. גרסה זו נמסרה כעדות בפני. גרסה זו מעוגנת בשני מסמכים קודמים עליהם חתמה האחות. בשלב הסיכומים לא חלק ב"כ התובעת על כך שהתאונה ארעה על פי המתואר בגרסת הנתבעת. לפיכך, סברתי כי התאונה ארעה כפי שתואר לעיל, כתוצאה מנסיונה של התובעת לרדת לבד מהמיטה לאחר שישבה בה, ללא סיוע האחות. כן סברתי כי גרסת התובעת איננה נכונה, משתנה ומלמדת על אי מהימנותה. 4. את שאלת האחריות יש לבחון על פי ההתרחשות כפי שנקבעה לעיל. טוען ב"כ התובעת כי היה על הנתבעת למנוע את הנפילה. טוען הוא כי המיטה היתה גבוהה וכי ככל שהאחות נפנתה לביצוע פעולות צדדיות, היה עליה להשכיב שוב את התובעת להרים את הדפנות ולהתחיל את כל ההליך מחדש. ב"כ הנתבעת כופר בכל אלה. מפנה הוא לראיות על פיהן התובעת הוחתמה על טופס שבו הבהרה אודות השפעת ההרדמה האפידורלית והעובדה כי הינה גורמת להעדר תחושה ברגליים [ראה עמ' 33 לפרוטוקול - עדות התובעת ונספח לתצהיר עדות ראשית של עדת הגנה 1]. כמו כן, מפנה הוא לעדויות ההגנה. עדת הגנה 2, המיילדת, גב' ויסנוביץ', העידה אודות ההסברים שנתנה לתובעת לפיהם נאסר עליה לקום מהמיטה ללא עזרה. עדה זו אף העידה שהתובעת ביקשה מיד לאחר הלידה, כבר בחדר ההתאוששות, לקום ולעשן, אך הדבר נאסר עליה והיא הוזהרה במיוחד מפני ירידה ללא עזרה מהמיטה. עדת הגנה 1, האחות מוסבוצקי, העידה אודות אזהרותיה שלה לתובעת עוד קודם ללידה בדבר איסור קימה לאחר הלידה ללא עזרת אחות משך 5 שעות לאחר הלידה, ועוד העידה כי כאשר הושיבה אותה במיטה וניגשה לסגור את הוילון, מרחק חצי מטר, ביקשה ממנה שלא לרדת מהמיטה עד חזרתה [ראה בתצהיר עדותה הראשית ובחקירה]. העידה התובעת עצמה כי למעשה הכירה את הנוהלים, ידעה שהיא תחת השפעת הרדמה אפידורלית וצריכה לבקש אישור כדי לרדת מן המיטה ולכן גם הזמינה את האחות ללוותה בירידה הראשונה מהמיטה [ראה עמ' 31 ועמ' 32]. לכן, טוען ב"כ הנתבעת שהתובעת הוזהרה מפני ירידה מהמיטה שלא בליווי אחות. טוען הוא עוד כי הוכח שהמיטה הונמכה לצורך ירידה [עדות האחות בעמ' 20-21 לפרוטוקול], וכי לא ניתן להושיב את התובעת במיטה כשהדפנות מורמות. טוען הוא שהנוהלים כלל אינם מחייבים דפנות מוגבהות [ראה עדות האחות בעמ' 23 לפרוטוקול], ולכן, טוען, כי כשיולדת יושבת באופן יציב על המיטה, רגליה על הרצפה והאחות מזהירה אותה שלא תקום, אין לייחס לבית החולים רשלנות כלשהי אם קמה על דעת עצמה ונפלה. 5. דעתי כדעת ב"כ הנתבעת. התובעת הינה אדם מן היישוב. התובעת בגירה ובעלת הבנה (שזו לידתה השלישית), וודאי אין לייחס לה אי-כושר כלשהו לענין זה. התובעת הוזהרה אודות הבעייתיות של העדר תחושה ברגליים ואודות הצורך בליווי. כל שהיה עליה לעשות בכדי להימנע מהנפילה היה להמתין לאחות, שהגיעה למקום רק כדי לסייע לה, וביצעה לבדה פעולה, מרחק חצי מטר מהתובעת, פעולה שנדרשה לצורך השלמת הסיוע לירידה מהמיטה. המיטה היתה בגובה נכון על מנת לאפשר נסיון ירידה מהמיטה. הדפנות הוסרו מהמיטה כדי לאפשר לתובעת לנסות לרדת מהמיטה, ומשלב זה לא נחוץ היה יותר מסבלנות ושיתוף פעולה כדי להימנע מלהפר הוראות זהירות בסיסיות. לא הוכח כי מתן אפשרות כלשהי ליולדת לרדת מהמיטה קודם לחלוף חמש שעות לאחר לידה ובהשפעת ההרדמה האפידורלית הינה מעשה רשלני. השפעת ההרדמה האפידורלית הינה אישית, לעיתים מתפוגגת שעה לאחר הלידה ולעיתים רק שעות רבות לאחר מכן, זמן ההתפוגגות הנספר מאז הלידה קשור, כמובן, גם לאורך הלידה. לכן, הנוהל והנוהג מחייבים בזמן חמש שעות מהלידה נסיון ירידה מהמיטה בליווי אחות. באם נסיון זה מלמד שהיולדת יציבה דיה - ניתן להורידה בליווי האחות ובאם לאו - איננה יורדת. הוכח, באותן עדויות שנשמעו - של מיילדת ושל אחות מקצועית, שהסבירו הן אודות הנוהלים החלים והן אודות הנוהג בפועל - כי חל איסור ליולדת במצב ובזמן זה לרדת לבדה מהמיטה. לא נשמעה טענה ברורה כי נוהל זה כשלעצמו רשלני. להבנתי, הנוהל הינו נוהל סביר, ובהעדר ראיות כלשהן מצד התביעה על מהות ההרדמה האפידורלית, השפעתה, נוהלים ראויים וכדומה, וודאי ניתן לקבוע כי פעולה על פי נוהל זה הינה סבירה ואיננה רשלנית. הוכח כי הנתבעת קיימה חלקה בכל הקשור לנוהל "נסיון הירידה" - הזהירה את היולדת, השכיבה את היולדת במיטה גבוהה עם דפנות מוגבהות, העמידה אחות לרשות היולדת לצורך נסיון הירידה, ואף אותה אחות ומיילדת נוספת חזרו והזהירו את היולדת בפרקי זמן שונים אודות חובת ההסתייעות באחות לצורך הירידה מהמיטה. שוכנעתי כי האזהרה מהווה את אמצעי הזהירות היחיד שהיה על הנתבעת לנקוט בו באותה עת וכי נקטה בו כראוי. שוכנעתי כי לא ניתן לבצע את נסיון הירידה כשהמיטה מוגבהת וכשהדפנות גבוהות, ולכן בוודאי לא התרשלה האחות כשהורידה המיטה והדפנות למען נסיון זה. לא שוכנעתי כלל כי מאותו שלב היתה האחות חייבת להיצמד ליולדת בכדי למנוע ממנה לעשות מעשה שטות למרות שהוזהרה להימנע מכך. על האחות להיות זמינה, כפי שהיתה, ועל התובעת היה לנהוג כפי שהוזהרה. לכן, מצאתי, שלא הוכחה כל רשלנות מצד הנתבעת. 6. למעלה מהצורך אדרש במעט לנושא הנזק. 6.1 בית המשפט מינה מומחה לקביעת שיעור הנכות הצמיתה של התובעת בעקבות התאונה, ד"ר לידור [להלן: "המומחה"]. בחוות דעתו, בפרק "דיון ומסקנות", ציין המומחה כי בבדיקתה הרפואית של התובעת נצפה דלדול קל של שרירי הסובח ברגל, שהינו הבדל בהיקף של שרירי הסובח שבין 1 ס"מ לבין 1.9 ס"מ, וכן הגבלה בתנועות הקרסול והמפרקים. המומחה מצא כי מאחר ובבדיקה הגופנית שערך לתובעת נמצאו הגבלות בתנועות הקרסול והמפרקים הסובטלריים, הרי שנותרה לה מגבלה בעקבות השבר של הפטישון החיצוני, המקנה נכות. המומחה קבע בחוות דעתו לתובעת נכות צמיתה בתחום האורתופדי בגין האירוע נשוא התביעה בשיעור- 10%, זאת בהתאם לסעיף 35(1)ב' לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 [להלן: "התוספת לתקנות"]. באי-כח הצדדים ויתרו על העדת המומחים מטעמם, ואת טענותיהם לענין הנכות טענו על פי חוות דעתו וחקירתו הנגדית של המומחה. הפרק החמישי לתוספת לתקנות, הכולל את סעיפים 35 עד 51, מגדיר את הנכות שיש לקבוע ל "מחלות ופגימות במערכת הלוקומוטורית" [זו כותרתו]. אין מחלוקת כי ככל שיש לקבוע לתובעת נכות יש לקבוע אותה על פי ההגדרות של פרק זה. כותרת סעיף 35 היא "מחלות העצמות והפרקים" וכותרת סעיף 35(1) "ארטריטיס רבמטואידית, ניוונית או מכל סוג אחר". סעיפים 47 ו- 48 בפרק זה עניינם עצמות הגפיים התחתונים[סעיף 47] ו- הפרקים הגדולים של הגפיים התחתונים [סעיף 48]. סעיף 48(3) עניינו הקרסול, כאשר נקבעה בו דרגת נכות מינימלית של 10% נכות במקרה של הגבלה ניכרת של התנועות בקרסול. המומחה העיד בחקירתו כי התובעת איננה סובלת מארטריטיס רבמטאוידית וגם לא ניוונית [ראה בעמוד 12 לפרוטוקול שורה 25]. כאשר נשאל מדוע, אם כן, קבע את נכות התובעת על פי סעיף 35(1) לתוספת לתקנות, הסביר כי במקרה של פגיעה בקרסול ישנן שתי אפשרויות לפסוק נכות צמיתה: האחת- לפי סעיפים 47-48 לתוספת לתקנות, שעניינם קביעת נכות בעצמות הגפיים התחתונות והפרקים הגדולים של הגפיים התחתונים, והדרך השניה- לפי סעיף 35 שהוא "סעיף סל", כאשר אין הגבלה ניכרת בתנועות הקרסול, אך בכל זאת יש הגבלה. המומחה הסביר כי פגיעתה של התובעת, כמתבטא בממצאיו, קרי דלדול שרירי הסובח, הגבלה בתנועות הקרסול (שאינה הגבלה ניכרת) ואי יציבות הקרסול, אינה באה בגדר המקרים המפורטים בסעיפים 47-48 ולא זכתה להתייחסות בתקנות. על כן, במקרה זה, כאשר קיימת פגיעה, התקנות אינן מתייחסות לפגיעה זו באופן ספציפי ולכן ניתן לקבוע דרגת נכות לפי שיקול דעת. לדעתו, על פי ניתוח התואם את הממצאים ובהסתמך גם על התקנות האמריקאיות המתאימות גם למכשור בבדיקות שערך נגרמה לתובעת נכות בשיעור של 10% וניתן לקבעה מכח סעיף הסל, הוא סעיף 35 לתוספת לתקנות. לאחר ששמעתי הסבריו, לא שוכנעתי כלל כי היה זה נכון לקבוע לתובעת נכות. כאשר קיים סעיף ספציפי בתוספת לתקנות אשר מתייחס לפגיעה בקרסול, סעיף 48(3)א, לפיו ייקבע 10% שיעור נכות במקרה של הגבלה ניכרת של התנועות בקרסול, אין זה סביר לרוקנו מתוכן ולפסוק נכות בשיעור זהה לתובעת שאיננה סובלת מפגיעה ניכרת בקרסול, מכח סעיף כללי. לא ניתן לאיין את הקביעה שעל פי הסעיפים הספציפיים בתוספת לתקנות, אשר קובעים נכות ברורה בגין אבחנה רפואית מסויימת על ידי איתור מקור כללי ואחר לשם קביעת הנכות. סעיפים מפורטים ומסויימים בתוספת לתקנות מפרטים מקרים של דלדול שרירים והגבלה בתנועה. משלא נמצא כי פגיעת התובעת מזכה בנכות על פי הקבוע בסעיפים אלה, מתחייבת המסקנה כי אין לקבוע לה נכות צמיתה ואין להחיל בעניינה סמכות שבשיקול דעת לפי סעיפי סל. לכן, ולמרות חוות הדעת של המומחה שמיניתי, לא שוכנעתי כי נגרמה לתובעת נכות צמיתה. 6.2 הוכח שהתובעת נעדרה מעבודתה בתקופת חופשת הלידה וגם חודשים שלאחריה. הוכח כי נגרם לה אז הפסד השתכרות וכי אף נגרמו לה סבל וכאבים. הוכח כי נעזרה רבות בבני משפחתה. הוכח כי חזרה לעבודה בהיקף מלא, וכי עובדת עד היום באותה עבודה ללא פגיעה כלשהי בשכרה. סברתי, לפיכך, כי ככל שמוצאת הייתי קיומה של אחריות, פוסקת הייתי לתובעת פיצויים רק בגין נזק מיוחד כפי שהוכח, לרבות הפסד השתכרות בחודשי העדרותה, כאב וסבל ועזרת בעלה. נוכח כך שהחלטתי לדחות התביעה בהעדר אחריות, לא ראיתי צורך לפרט הסכומים מעבר לקביעה כללית זו. 7. לפיכך, הנני מורה על דחיית התביעה. 8. התובעת תישא בהוצאות האגרה וכן בהוצאות המשפט, לרבות הוצאות העדים. נפסקים בזאת 1,200 ש"ח הוצאות נוספות לד"ר לידור, אשר על התובעת לשאת אף בהם. התובעת תישא בשכ"ט ב"כ הנתבעת בסך 3,000 ש"ח. התחשבתי לענין זה בנזקים ובהפסדים שנגרמו לתובעת, אמנם לא באחריות הנתבעת. רפואהבית חוליםתביעות רשלנות רפואיתרשלנות רפואית (בית החולים)נפילה