ברית מילה - סיבוכים - "רשלנות רפואית" של מוהל

פסק דין 1. מבוא התובע עבר ברית מילה ע"י הנתבע שהינו מוהל. התובעים 2 ו - 3 הינם הוריו של התובע. עילת התביעה הינה רשלנות בביצוע הברית "ותיקון" לברית שנדרש לאחר זמן מה. הנתבע מכחיש טענות התובעים. 2. גרסת התובעים התובעים פנו לנתבע על-מנת שיבצע את ברית המילה לבנם. הנתבע הגיע לאולם השמחות בסמוך לברית וכאשר ראה את התובע ציין כי הוא נולד חצי נימול ועל-כן ישיל בברית רק חתיכת עור קטנה מאיבר מינו. לאחר ביצוע הברית עזב הנתבע את המקום אך שב למחרת לביתם על-מנת לבדוק את התובע. כשבועיים לאחר הברית החלו להבחין במין עור צהבהב אשר מכסה את איבר מינו של התובע באזור הפתח להטלת השתן. לטענתם התובע לא נתן שתן בימים הבאים. התובעת 2 פנתה לנתבע וזה הגיע לביתם, בערבו של אותו יום, בדק את התובע וקבע כי לא הוריד מספיק ויגיע למחרת לתקן. למחרת היום הגיע הנתבע לביתם וביצע את התיקון. לטענתם התיקון לקח זמן רב, התובע צרח וכך גם סבתו ששהתה עימו בחדר. לטענתם החיתולים היו ספוגים בדם רב והתובע הושקה ביין - 4 כוסות. עם סיום התיקון חבש הנתבע את איבר המין בחבישה הדוקה מאוד. גם לאחר התיקון לא הפסיק התובע לצרוח וחום גופו עלה. כתוצאה מכך לקחו התובעים את התובע לבית חולים רוקח שם אושפז וטופל בהרטבות סיילין במשך שבעה ימים. לאחר השחרור נדרשו להגיע לביקורות. בגיל שנתיים וחצי ב - 18.11.90 בוצע בתובע ניתוח להסרת ההידבקויות שנוצרו בין העטרה לחלקו העליון של איבר המין. התובעים טוענים כי כתוצאה מהטיפול של הנתבע נותר איבר המין של התובע מצולק ולא אסתטי והתובע מתבייש בו ונמנע מחשיפתו בשירותים ציבוריים וכו'. התובעים תמכו תביעתם בחוו"ד ד"ר דן מור שהינו כירורג פלסטי. 3. גרסת הנתבע הנתבע טוען כי הינו מוהל מוסמך. ביום ביצוע הברית בחן את התובע והבחין כי מדובר ב"חצי נימול". מטעם זה הסיר חתיכת עור קטנה יחסית מהחלק הקדמי של הערלה על מנת למול את התובע ואף הסביר מעשהו להורים. למחרת הברית בדק את התובע וביצע חיטוי וביקש מההורים לעשות שטיפות רבות ככל האפשר על-מנת למנוע זיהום. לאחר כשבועיים - שלושה הגיע לבדוק את התובע לאור בקשת אימו. בעת בדיקת התובע מצא הפרשת גלד של הפצע שהוא חלק מתהליך הריפוי הטבעי. עוד ציין כי קיימת הידבקות מעטה של העור לחוט הסובב את איבר המין וכי מן הראוי לבצע הפרדה פשוטה שלהם. לשם ביצוע ההפרדה התייצב למחרת וביצע אותה. לטענתו ערכה ההפרדה 5 דקות והוא לא השקה את התובע ביין. לאחר ביצוע ההפרדה ניקה את המקום, שחרר ההידבקויות וחבש את איבר המין עם חומר הנמס מאליו. מטרת החבישה היתה למנוע הידבקויות נוספות. לטענתו התובע לא דימם ובוודאי שלא באופן מסיבי כפי שמספרים הוריו. לטענתו - בפעולתו זו אין מדובר ב"תיקון ברית". הנתבע תמך גרסתו בחוו"ד ד"ר אורלי פרט אורולוג וד"ר אורנשטיין כירורג פלסטי. 4. גדר המחלוקות הצדדים חלוקים הן בשאלת האחריות והן בשאלת הנזק. כב' הש' גלדשטיין שישב בתיק זה בתחילתו מינה כמומחה מטעם בימ"ש את ד"ר איתן טאובה, כפי שיפורט בהמשך. 5. שאלת האחריות אין חולק שהנתבע חב חובת זהירות מושגית וקונקרטית לתובע. הנתבע טוען כי על התובעים היה להמציא חוו"ד כלשהי הנוגעת לאחריות הנתבע. עוד טוען ב"כ הנתבע כי בכתב התביעה אין טענה כי הנתבע לא היה צריך לקיים את הברית כלל ועל-כן בטענתם זו בסיכומים יש משום הרחבת חזית. התובעים צרפו את חוות דעתו של ד"ר מור שהינו כירורג פלסטי שהעיד שהינו מבצע גם בריתות. בחוות דעתו מציין ד"ר מור כי הברית נעשתה באופן רשלני וכך גם התיקון. שני אלה הובילו לנכות ממנה סובל התובע. בחקירתו ע"י ב"כ הנתבע שב וציין כי לדעתו משנדרש הנתבע לטפל פעם נוספת באיבר המין היה עליו להפנות התובע לבית חולים. ד"ר מור בוחן המקרה לפני מבחן התוצאה. העובדה שהתובע נדרש לטיפול באשפוז בפצע שנוצר ולאחר כשנתיים לניתוח לשחרור עור העורלה וכיסוי אזור חסר בשתל עור - בשל הידבקויות אל ראש הפניס, מלמד שהיתה התרשלות. ד"ר אורנשטיין מטעם הנתבע נמנע בחוות דעתו מלדון בקורות את התובע במועד "התיקון" או הטיפול השני. אבל גם ד"ר אורנשטיין מוצא לציין בחוות הדעת כי כאשר הגיע התובע לבית החולים נמצא בבדיקתו אזור של עור מופשל עם חשש כי הוא נקרוטי והתובע טופל שמרנית במשך שבוע. במסקנותיו הוא מציין: "באשר לביצוע הברית ע"י המוהל, אני מניח כי הברית בוצע כרגיל, אולם עור העורלה שנותר, התכווץ בסופו של דבר אל ראש הפניס ואליו נדבק ולכן היה צורך לשחררו". ד"ר פרט שנתן אף הוא חוו"ד מטעם הנתבע מציין כי ההפרשה שנוצרה סביב הפצע עקב היווצרות פיברין הינה טבעית אך גם הוא מציין כי - "הפרשות מהפצע עלולות לעיתים להפריע לריפוי תקין אחרי ביצוע ברית המילה וזאת כאשר הן גורמות לשאריות העורלה להידבק לעטרה במקום לשולי עור איבר המין... מזמן שאותרה הידבקות יש לסלק ההפרשה תוך שחרור שארית העורלה מהעטרה על מנת לאפשר החלמה תקינה של עור איבר המין". לטענתו שחרור העורלה הינה פעולה פשוטה העלולה ליצור דמום מועט בלבד. ד"ר פרט מציין שלמרות האשפוז (שלדעתו אינו קשור בברית אלא בהופעת חום גוף גבוה) חזר עור העורלה ונדבק פעם נוספת לעטרה ועל-כן היו צריכים לבצע ניתוח לשחרור ההידבקויות. מצבו הנוכחי של התובע אינו נובע לדעתו מביצוע הברית ושחרור העורלה שבועיים לאחר מכן. הנתבע בתצהירו מציין בסעיף 7: "את הברית ביצעתי באופן המתואר לעיל על-מנת שתיוותר אפשרות בידי רופא אורולוג, במידת הצורך לתקן את העיוות המקורי שהיה קיים באיבר המין של התובע על ידי נטילת חלק העור בחלק הפונה לכיוון הבטן והעברתו לחלק הפונה לכיוון האשכים, שם היה חוסר בעור לעומת איבר מין רגיל". בהמשך הוא מציין שכאשר בדק התובע כעבור שבועיים מצא הידבקות מעטה של העור לחוט הסובב של איבר המין ועל-כן ביצע הפרדה שלהם. לדעתי, משידע הנתבע כי איבר המין של התובע צפוי לטיפול עתידי ע"י אורולוג, הרי שבעת שנדרש ולו לפעולה "פשוטה" כהגדרתו של הפרדת ההידבקות שנוצרה - היה עליו להפנות התובע לבית חולים ולא לעשות פעולה זו בעצמו. בבית החולים עם קבלתו נדרש התובע לטיפול שמרני של שטיפות בסיילין לאחר שהרופאים מצאו באזור ה - SHAFT של הפניס עור בצבע כהה עם עור מופשל ונקרוטי. הרופאים מציינים כי הגיע לאחר "ניסיון לתיקון ברית". (ראה סיכום המחלה). הנתבע ידע מיד בעת עריכת הברית כי ברית זו אינה סטנדרטית וכהגדרתו בתצהיר גם איבר המין אינו רגיל. גם אם צודק הנתבע בטענתו, הנתמכת בחוות הדעת מטעמו, כי לתובע נטיה לפתח קלואידים - אזי היה צריך להביא בחשבון חשש זה ולא לבצע כל טיפול של שחרור הידבקות העורלה מהעטרה. גם אם נבחן המקרה לפי כללי הדבר מדבר בעד עצמו הרי שהעובדות מתיישבות יותר עם המסקנה כי מעשיו של הנתבע בעת "התיקון" הם שהביאו להידבקויות שהולידו צורך בהשתלת העור מאשר הטענה כי לתובע נטיה לפתח צלקות קלואידיות. 5. אחריות ההורים אם יושם אל לב, בחנתי אחריות הנתבע על-פי עדותו בלבד תוך הסתמכות על החומר הרפואי וחוו"ד המומחים. לא בכדי לא הסתמכתי על עדות האם שהיתה ציורית ופלסטית הרבה מעבר לעובדות שהוכחו בשטח. סיפורה של האם כאילו לקוח מאגדות ילדים אפילות דוגמת סינדרלה או עמי ותמי. עדותה של האם לא היתה הימנה בעיני - ולא ראיתי לקבל תיאוריה באשר למשך הזמן שארך "התיקון", כמויות הדם שאיבד התובע ומנגד כמויות היין שהושקה ע"י הנתבע. אם נקבל סיפורה של האם לפיו לא נכנסה לחדר בו ביצע הנתבע את התיקון מאחר והתקשתה לעמוד במראה, ומאידך הכניסה תחתיה לחדר את אמה החירשת אילמת וכי גם כששמעה את התובע צורח זמן רב ללא הפוגה - לא נכנסה על-מנת להפסיק את המעשים, כי אז פעלה בחוסר אחריות ותוך הפקרת בנה חסר הישע. אלא שכאמור לא ראיתי לקבל את הסיפור הדרמטי כל כך ולהסתפק בעובדות שהוכחו לפיהן, בעת שביקר הנתבע בבית התובעים באותו ערב שעובר לתיקון, הסביר להם כי ישנה הידבקות של עור לעטרה וכי יגיע למחרת לשחררה. אם נוסיף לכך את העובדה כי התובע היה מזה מספר ימים באי-שקט וכי חומו עלה - היו גם התובעים צריכים לפנות עימו לבית חולים ו/או לרופא מוסמך ולא להותיר הטיפול בידי מוהל. ראיתי להעמיד שיעור אשמם התורם של ההורים על 10%. שאלת הנזק 6. הנכות לצורך בחינת מידת הנזק והקשר הסיבתי לברית ול"תיקון", מינה כב' הש' גלדשטיין את ד"ר טאובה כמומחה מטעמו. ד"ר טאובה בדק את התובע והצטרף למסקנתו של ד"ר פרט בכל הקשור לבעיות בשטח האורולוגי. גם ד"ר טאובה לא מצא סיבה אנטומית חיצונית לטענות התובע להפרעה במתן שתן, הוא מציין שבתיקו בקופ"ח אין רישומים על זיהומים בדרכי השתן ועל-כן לא רואה לקשור בין המילה שנעשתה, הניתוח שבוצע לאחר מכן לתלונות על הטלת שתן. בבדיקתו מצא כי בזיקפה חלקית לא נצפתה דפורמציה של האיבר (להבדיל משל העור) פתח השופכה במיקום תקין ובצורה תקינה ללא סימני גירוי סביבו. באשר לדפורמציה העורית - מציין המומחה שאכן הוא צופה בעיות זיקפה הקשורות לשתל העור שכן בזמן זיקפה שתל העור בולט יותר לעין וגורם נכות אסתטית. את הנכות האסתטית הוא מעמיד על 10% לפי תק' 75 (1) (ב) לתקנות המל"ל אך קובע כי ניתן לתקן את המצב ע"י ניתוח פשוט יחסית בו יכרת אזור שתל העור ויכוסה ע"י עודפי עור קיימים מהאיבר. את עלות הניתוח מעריך ב - 2,500$ ולאחריו יצטרכו לבחון מחדש אם נשארה נכות בגין הצלקת. אכן לא הובאה בפני כל הוכחה שהתובע סובל במשך השנים מקשיים בהטלת שתן. אם היו קשיים כאמור בוודאי היו מוצאים ביטויים בכרטיס הטיפולים בקופ"ח. על כן אני קובעת כי טענות אלו לא הוכחו. באשר לנכות הפלסטית מסכימים כל המומחים שנתנו חוות דעת בתיק זה כי במצבו הנוכחי זכאי התובע ל - 10% נכות על-פי סעיף 75 (1) (ב) לתקנות המל"ל. הן ד"ר אורנשטיין והן ד"ר טאובה מסכימים כי ניתן לשפר את פני האיבר על ידי ניתוח להסרת השתל ונטילת עור מקומי עודף לשם כיסוי המקום. ניתוח כאמור יתכן יביא לאיפוס הנכות. ד"ר מור אינו מתייחס בחוות דעתו לאפשרות ניתוח מתקן, אך גם אינו שולל אותו. אני מקבלת עמדת ד"ר טאובה וד"ר אורנשטיין לפיה בבוא היום ניתן יהיה לעשות ניתוח פלסטי מתקן. על-כן בשאלת הנזק יש להביא בחשבון נכות בשיעור 10% עד למועד הניתוח ואת הכאבים הבושה ועגמת הנפש שהם מנת חלקו של התובע כיום ובעת הניתוח המתקן. אין צורך בהגשת חוו"ד בתחום נפשי על-מנת לקבוע שפגמים באברי המין יכול שתהיה להם השלכה על הלך רוחו של האדם, החששות מפניהם גדולים ואנשים נוטים להתבייש בהם יותר מאשר בפגמים אחרים. 7. השלכות הנכות נכותו של התובע הינה פלסטית בלבד ואין לה כל השלכה תפקודית. יתרה מכך לתובע פתוחה הדרך לתקן המצב הקיים בהתבגרו ועל-כן אין המצב כאן דומה למצבו של התובע בת.א. (י-ם) 799/94 פלוני ואח' נ' ד"ר יורים, דינים מחוזי כו (6) 79, מפי כב' רובינשטיין שצוטט על ידי ב"כ התובע. באותה פרשה נכרת אשך אחד מאשכי התובע. על כך אומר כב' הש' רובינשטיין כי החשש לפגיעה בפוריות מביא לירידת הדימוי העצמי. אין ספק כי נזקו של התובע מתמצה בכאב וסבל ואין חולק כי תחושת הבושה והרצון להסתיר, ילוו את התובע עד לניתוח המתקן. אין ספק בעיני כי התובע יחשוש מפני הניתוח המתקן ויהיה במתח לפניו. כל אלה יש להביא בחשבון בעת שבאים לשום את רכיב כאב וסבל בתיק מסוג זה. מנגד עלי להביא בחשבון כי על התובע לפעול להקטנת נזקו. שני המומחים הבהירו כי מדובר בניתוח פשוט וכי לאחר הניתוח צפויה הנכות להעלם או לקטון באופן משמעותי. 8. שיעור הפיצוי בגין - כאב וסבל ב"כ התובע מבקש לפסוק לתובע פיצוי בסכום נכבד תוך שהוא סומך בקשתו על פסיקה בעניין זה. ב"כ הנתבע מבקש לגמד את שיעור הפיצוי נוכח העובדה כי מדובר ב - 10% נכות בלבד ואף היא זמנית. צודק ב"כ הנתבע בטענתו שאין להשוות בין המקרים נשוא ע"א 2055/99, פלוני נ' הרב ניסים זאב, תקדין עליון 200 (2) בעמ' 240, לענייננו. שם דובר בפגיעה משמעותית באיבר המין. בת.א. (י-ם) 1010/94 גנון נ' גאודס, תקדין מחוזי 96 (3) בעמ' 1796, דובר במקרה שחייב להשתיל לתובע תותב לפין לבד מהשתלות עור על האזור הנמקי וכי הוא מתקשה בקיום יחסי מין. בת.א (י-ם) 373/94 סלמן נ' ד"ר סבירסקי, תקדין מחוזי 96 (3) 1910 ובת.א. (י-ם) 1044/94 גיל מזרחי נ' קופ"ח לאומית, תקדין מחוזי 96 (1) 1222, דובר במקרים בהם נכרת אשך. בת.א. (ח') 1429/94 מוטי סולן נ' קופת חולים כללית, תקדין מחוזי 99 (1) 699, דובר על נכות משוקללת של 37% (30% אורולוגית ו - 10% נפשית). כל המקרים הנ"ל מציגים מקרים חמורים לאין שיעור מהמקרה שבפני ועל-כן הסכומים שנפסקו שם בגין כאב וסבל אינם יכולים לשמש פרמטר השוואתי לכאן. לאחר ששקלתי בדבר ראיתי להעמיד הפיצוי בגין כאב וסבל ע"ס 60,000 ₪. סכום זה מביא בחשבון הן את הכאב והסבל שהם מנת חלקו של התובע והן את הסיכוי שלאחר הניתוח הנכות תעלם או לפחות תקטן במאוד. 9. ההוצאות כפי שעולה מחוו"ד ד"ר טאובה עלות הניתוח המתקן הינה 2,500$. התובעים מציינים בתצהיר כי הם מתכוונים לבצע הניתוח בבוא היום. יתרה מכך, אם ראיתי להביא בחשבון את חובתו של התובע להקטנת נזקו - הרי שיש לאפשר לו לפעול להקטנת הנזק. על-כן אני קובעת כי התובע זכאי לסך של 2,500$ ארה"ב בשווים בשקלים ליום כתיבת פסק הדין וסה"כ 11,825 ₪. 10. סוף דבר ראיתי לקבוע כי עיקר האחריות למצבו של התובע רובץ על הנתבע ומיעוטו על התובעים 2 ו - 3. ראיתי לחלק האחריות 90% על הנתבע ו - 10% על ההורים. ראיתי לקבוע את גובה הנזק סה"כ על 71,825 ₪. מסכום זה ישא הנתבע בסך של 64,643 ₪, כשהם נושאים הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל. כמו-כן ישא הנתבע בהוצאות אגרה ושכ"ט עו"ד בשיעור 20% מהסכום שנפסק בצרוף מע"מ. ב"כ התובעים יעביר הצעה להפקדת הכספים עד הגיע התובע לגיל 18. ברית מילהרפואהרשלנות רפואית (בניתוח)תביעות רשלנות רפואיתרשלנות