השארת גוף זר לאחר ניתוח - תביעה נגד סורוקה

להלן פסק דין בנושא השארת גוף זר לאחר ניתוח - תביעת רשלנות רפואית נגד סורוקה: השופט א' ריבלין: ‎1. המערערת אושפזה, ביום ‎14.9.1987, במרכז הרפואי על שם סורוקה בבאר-שבע (להלן: בית החולים), המצוי בבעלות המשיבה ‎1. במהלך תקופת האשפוז עברה המערערת ניתוח של כריתת רחם, כריתת הטפולה השמאלית והחצוצרה הימנית (להלן - "הניתוח הראשון"). הניתוח בוצע על ידי המשם ‎2 ו‎3- אשר שמשו כרופאים בבית החולים. זמן קצר לאחר הניתוח החלה המערערת לחוש בכאבים עזים בבטן התחתונה ואלה הלכו והתעצמו. בהמשך התקשתה בעיכול מזונה וביציאותיה. עם שחרורה מבית החולים, ביום ‎1.10.1987, המשיכה המערערת לסבול מכאבים. ביום ‎22.10.1987 נערכה ערת ביקורת כללית, שבמהלכה נמצא בבטן ימין "ממצא" בגודל ‎4*4 ס"מ. המערערת קיבלה טיפול תרופתי. לטענתה, היא המשיכה לסבול מכאבים, הרגשת חנק, סתימה, בטן נפוחה, לחצים על שלפוחית השתן וקשיים בשינה. תופעות אלו נמשכו כשנתיים, שבמהלכם טופלה המערערת בטיפול תרופתי, ומי פעם הורו לה הרופאים לבצע אמבטיות חמות. על רקע התמשכות התופעות הנ"ל, אושפזה המערערת ביום ‎2.10.1989, ובדיקת ‎C.T שנערכה לה ביום ‎3.10.1989 הצביעה על ממצא במקום בו מצויה השחלה הימנית. בעקבות אותה בדיקה נותחה המערערת ביום ‎4.10.1989. בניתוח זה נכרתה השחימנית (להלן: "הניתוח השני"). גם לאחר הניתוח השני המשיכה המערערת לסבול מן התופעות שתוארו לעיל, והדבר אף הביא לאשפוזה פעם נוספת, ביום ‎23.10.1989, בשל חום גבוה וכאבים עזים. ‎2. המערערת הגישה תביעה לבית המשפט המחוזי נגד המשיבים, בשל שהתרשלו לטענתה בביצוע הניתוח הראשון ובהמשך הטיפול שניתן לה לאחר מכן. טענתה העיקרית של המערערת היתה שהממצא שנתגלה בבדיקת ה-‎C.T מיום ‎3.10.1989 היה גוף זר. לטענתה, במהלך הניתוח השני הוצא מגופה פד שהושאר שם בניתוח הראשון והוא שהיה מקור בעיותיה הרפואיות בתקופה שבין שני הניתוחים וגם לאחר הניתוח השני. עוד טענה המערערת כי למרות שזמן קצר לאחר הניתוח הראשון אובחן ממצא כאמור בבטנה, התרשלו המשיבים בכך שלא הורו על ניתוח או על בדיקת ‎C.T מבעוד מועד, דבר שיה חוסך ממנה סבל רב. טענת המערערת היתה שבנסיבות העניין יש תחולה להוראת סעיף ‎41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"), ולפיכך הנטל להוכיח העדרה של התרשלות מוטל על המשיבים. בבית המשפט המחוזי העלתה המערערת טענה נוספת, עליה לא חזרה כאן והיא שבניתח השני בצעו בה המשיבים מעשה תקיפה, מששידלו אותה לעבור את הניתוח באופן מיידי ועמדו על כך שהניתוח יבוצע על ידם. ‎3. הדיון בבית המשפט המחוזי פוצל, באופן שתחילה נדונה שאלת אחריות המשיבים בנזיקין. בית המשפט המחוזי דחה את טענת המערערת כי בניתוח הראשון הושאר בגופה גוף זר. כן קבע בית המשפט המחוזי כי בנסיבות העניין אין תחולה להוראת סעיף ‎41 לפקודת הנזיקין, ודחה את טענות ערערת שעניינן התרשלות בטיפול שניתן לה במהלך השנתיים שחלפו בין ביצוע הניתוח הראשון לבין הניתוח השני. כנגד דחיית התביעה על ידי בית המשפט המחוזי מופנה ערעור זה. טענות הצדדים ‎4. בפי בא כוח המערערת טענות משני סוגים: האחד - טענות המכוונות כלפי קביעתו העובדתית של בית המשפט קמא לפיה לא נשכח גוף זר בגופה של המערערת לאחר הניתוח הראשון, לשיטתו, קביעה זו אינה עולה בקנה אחד עם חומר הראיות שהיה לפני בית המשפט קמא. האחר - מכוון כלפי קביתו של בית המשפט קמא שאין תחולה לסעיף ‎41 לפקודת הנזיקין בענייננו. טענתו של בא כוח המערערת לעניין זה היא כי העדים מטעמם של המשיבים לא סיפקו כל הסבר להתדרדרות החמורה במצבה הבריאותי של המערערת מאז הניתוח הראשון, המידע בעניין זה מצוי בידי המשיבים ומן הדין היהלהעביר את הנטל לכתפי המשיבים להוכיח העדר התרשלות, בהתאם להוראת סעיף ‎41 הנ"ל. ‎5. המשיבים סומכים את ידם על פסק דינו של בית המשפט קמא. טענת המשיבים היא כי משדחה בית המשפט קמא את טענתה של המערערת בדבר הימצאות גוף זר אשר נשכח בגופה בעת הניתוח הראשון, וזאת על סמך ממצאי מהימנות שאין מקום להתערב בהן, נופלות מאליהן גם כל שאר טענותיה של המרערת. משנדחתה טענת המערערת בדבר הגוף הזר, כך נטען, לא יכולה להיות עוד טענה שבעיות הבריאות הקשות מהן סובלת המערערת מקורן בנזק שמקורו בגוף זר כאמור, וכל נזק אחר שנגרם למערערת כתוצאה ממעשי המשיבים לא הוכח. לפיכך, משנדחתה התשתית העובדתית עליה השתיתה המערערת את תביעתה, ממילא אין כל תחולה לסעיף ‎41 לפקודת הנזיקין. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה שדין הערעור להידחות. הימצאותו של גוף זר ‎6. אין בטענות המערערת המכוונות כלפי ממצאיו העובדתיים של בית המשפט קמא, כדי לגלות עילה להתערבותנו. קביעתו של בית המשפט קמא, לפיה לא הוכח קיומו של גוף זר שנשכח בגופה של המערערת, בעת הניתוח הראשון, נסמכת על חוות דעת ועל עדויות של מומחים שהובאו ובאו לפני ביתהמשפט קמא. בית המשפט דחה את עדויות העדים מטעמה של המערערת, לעניין זה, והעדיף על פניהם את עדויות המומחים מטעם המשיבים; אלה נתמכו גם בחוות דעת שהגיש מומחה מטעם בית המשפט. בא כוח המערערת סבור כי טעה בית המשפט קמא בדרך בה בחן את דברי העדים שנשמעו לפניו, התעלם מסתירות ותמיהות העולות מעדויות אלה ומקיומן של ראיות מוצקות התומכות בגירסה לפיה בגופה של המערערת הושאר גוף זר. עיון בחומר שבא בפני בית המשפט מלמד כי אין עילה להתערבותנו במסקנתו של בית המשפט קמא, המעוגנת היטב בחומר הראיות. אין דרכו של בית משפט זה להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית שהתרשמה מן העדים שהעידו לפניה והעדיפה את דעתו של מומחה אחד על פני דעתו של מומחה אחר וכלל זה נכון גם כאשר מדובר בשאלות מקצועיות בתחום הרפואה [ראו: ע"א ‎323/89 קוהרי נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות, פ"ד מה(‎2) 142, 171-172; ע"א ‎2989/95 קורנץ נ' מרכז רפואי ספיר - בית חולים "מאיר" ואח', פ"ד נא(‎4) 687, 695; ע"א ‎2027/96 או' בית חולים ביקור-חולים, פ"ד נד(‎2) 849, 854]. ‎7. לגוף הדברים, קבע בית המשפט כי אין לתת משקל של ממש לחוות-דעתו של ד"ר מודן, מומחה מטעם המערערת בתחום הגניקולוגיה, מאחר שמומחה זה הודה בעדותו שאינו מומחה בתחום פענוח צילומי הדמיה, והוא גם סירב למסור את שמותיהם של "אנשי מקצוע" שלפי טענתו הראה להם את הצילו שנערך למערערת ואשר תמכו, על פי עדותו, בדעתו בדבר קיומו של גוף זר כביכול. זאת ועוד, בחקירה הנגדית התברר כי בפני ד"ר מודן לא היו נתונים מספיקים בדבר עברה הרפואי של המערערת עת נתן את חוות-דעתו. שתי חוות דעת של מומחים בתחום הרדיולוגיה מטעמה של המערערת, ד"ר אלקנוביץ וד"ר אברהמי, נדחו אף הן על ידי בית המשפט קמא. מומחים אלו ביססו את חוות דעתם בעיקר על צילום ‎C.T מיום ‎3.10.89 (ת‎1/), שנערך מיד לפני הניתוח השני. כן היה לפניהם צילום ‎C.T שנערך למערביום ‎28.4.1994 - כארבע וחצי שנים לאחר הניתוח השני. בעדותה ציינה ד"ר אלקנוביץ כי קרניים מוחזרות, שנראות בצילום, יכולות להעיד על הימצאותו של גוף זר או על ארטיפקט - כלומר, פגם בצילום. את קביעתה לפיה אין ספק שמדובר בגוף זר ולא בפגם בצילום. הסבירה בכך שהאפשרו לפיה מדובר בארטיפקט אינה יכולה להתקיים לאור העובדה שהובא בפניה צילום אחד בלבד, בעוד אשר במקרה של ארטיפקט מבצעים צילומים חוזרים. ההנחה לפיה לא בוצעו צילומים חוזרים נסתרה בעדותה של ד"ר ברגינר, הרופאה הרנטגנולוגית שביצעה את הצילומים. היא הצביעה על צילום חוזר של אותו חתך; בצילום זה אין נראות הקרניים המוחזרות. בית המשפט קמא סירב לבסס ממצאים על חוות דעתה של ד"ר אלקנוביץ גם מן הטעם שעמדה בפניה חוות הדעת של ד"ר מודן ובשל החשש שהתייחסה לאמור בה כעובדות שהוכחו. על כך נוסיף, שעיון בעדותה של ד"ר אלקנוביץ לפני בית המשפט קמא מצביע למצער על קיומם של ספקות, בקביעתה הנחרצת ב"חוות הדעת המשלימה" שהגישה, לפיה ממצאי ה-‎C.T מעידים על קיומו של גוף זר. באשר לחוות-דעתו ועדותו של ד"ר אברהמי, הרי שאת קביעתו בדבר הימצאותו, כביכול, של גוף זר בגופה של המערערת, הוא ביסס בעיקר על הצילום אמור בצירוף הממצא של הצטברות נוזל (כנראה מוגלה) באגן הקטן, וממצאים קליניים. אולם, ד"ר אברהמי אישר בעדותו שאין הכרח שתופעות אלה נגרמו כתוצאה מהימצאות גוף זר. גם מומחה זה לא ידע על קיומו של הצילום הנוסף התומך בהנחה כי מדובר בארטיפקט. ‎8. חוות דעת המומחים מטעם המשיבים, פרופ' ליבסון וד"ר ברזילי, לפיהן צילומים שנערכו למערערת אינם מלמדים על הימצאותו של גוף זר כלשהו בגופה, נתמכות בחוות דעתו של מומחה מטעם בית המשפט, פרופ' יעקב יצחק, מנהל חטיבת הדמיות במרכז הרפואי על שם שיבא, ששלל אף הוא קיוו של גוף זר בגופה של המערערת. אינני רואה צורך להתייחס לטענת בא כוח המערערת כי טעה בית המשפט קמא בהחליטו על מינוי מומחה מטעמו, מאחר שנראה כי די היה בחוות הדעת ובעדויות האחרות שהיו לפני בית המשפט קמא כדי להביא לדחיית טענתה של המערערת בדבר גוף זר שנשכח בגופה. חוות דעת המומחים מטעם המשיבים נתמכות גם בעדויות שני רופאים ושתי אחיות שנכחו בניתוח השני. על פי עדויות אלה, במהלך הניתוח השני לא הוצא גוף זר מגופה של המערערת. על אלה נוספו עדויות של שתי אחיות שנכחו בניתוח הראשון, ואף הן העידו שבמהלך אותו ניתוח לא הושאר בגופה של המערערת גוף זר כלשהו. נוכח כל אלה, אין הצדקה להתערב בקביעתה של השופטת קמא כי אין בסיס לטענה לפיה נשכח בגופה של המערערת גוף זר שהועלם על ידי הצוות הרפואי. בית המשפט נתן אמונו בעדות שניים מעדי ההגנה, ד"ר לוונטל ופרופ' גלזרמן, שהעידו כי מן השאלות, שהפנתה אליהם המערערת, לאחר הניתוח השני, עולה כי היא אכן הבינה שמגופה הוצא פד כלשהו, אך הם העמידוה על טעותה. כל אחד משני העדים העיד כי הובהר למערערת שמדובר בפד שהוכנס לנרתיק במסגרת בדיקת ה-‎C.T שעברה, והוצא לאחר מכן. העברת נטל השכנוע ‎9. בא כוח המערערת טען לפנינו כי נוכח העובדה שמצב בריאותה הכללית של המערערת היה תקין לפני הניתוח הראשון, וכי מאז אותו ניתוח היא סובלת מבעיות רפואיות קשות שלא נמצא להן, לטענתו, הסבר כלשהו, הרי שהנטל עובר למשיבים להוכיח כי לא התרשלו, וזאת ללא קשר לשאלה האם וכחה הטענה בדבר הימצאות הגוף הזר אם לאו. הוא העלה טענה כללית של התרשלות בטיפול במערערת במהלך תקופת הביניים שבין ביצוע הניתוח הראשון לבין ביצוע הניתוח השני. לא מצאנו מקום לקבל טענות אלה. המערערת השתיתה את תביעתה על ההנחה כי גוף זר נשכח בגופה במהלך הניתוח הראשון. משנדחתה הטענה כי גוף זר נשכח בגופה של המערערת, נשמט הבסיס גם לטענה בדבר התרשלות בטיפול בה במהלך התקופה שלאחר הניתוח הראשון ומתחת להנחה שנתקיימה רשלנות באי גילוי הגוף זר במהלך אותה תקופה. אין גם לקבל בנסיבות המקרה את הטענה כי מעצם העובדה שבעיות רפואיות מהן סובלת המערערת נותרו לכאורה ללא הסבר, קמה הנחה בדבר התרשלות הצוות הרפואי; זאת בהעדר תשתית ראייתית לכך - כנדרש על פי דין. על-מנת לבוא בשעריו של הכלל המתואר בסעיף ‎41 לפקודת הנזיקין נדרש התבע למצער להוכיח גרימה של נזק כלשהו שלגביו נתקיימו תנאי הכלל. אלה לא הוכחו בענייננו. טענתה של המערערת בדבר נזק ראייתי שכביכול נגרם לה, נדחתה גם היא בבית המשפט קמא ובדין נדחתה. אמנם, קבע בית המשפט קמא כי מהראיות שהיו לפניו עולה שהמשיב ‎3 לא ניהל רישום לגבי תיים מהבדיקות שנערכו למערערת על ידי שני רופאים אחרים, ודבר זה מהווה מחדל רשלני; אולם לא הוכח, כך קבע בית המשפט, כי בנסיבות העניין נמנעה מהמערערת האפשרות להוכיח את מצבה הבריאותי בתקופה שבין שני הניתוחים. בהעדר טענה על נזק ראייתי רלבנטי ועל חסר ברישום כלשהו המתייחס לבדיקות שעברה המערערת במהלך התקופה הרלוונטית ושיש בו כדי להעיד על מצבה הרפואי, או כדי לגרוע מיכולתה להוכיח טענותיה אלה, אין להתערב גם במסקנתו זו של בית המשפט. מכל מקום, המשיבים נתנו הסבר מתקבל על הדעת לטיפול שהעניקו למערערת בתקופה שבין שני הניתוחים, ואל מול הסבר זה לא הוצבה תשתית ראייתית אחרת למעט הטענה בדבר הימצאות הגוף הזר, שכאמור לעיל, נדחתה. מהראיות שהציגו המשיבים בפני בית המשפט קמא עולה כי למרבה הצער בריאות תקינה לא היתה מנת חלקה של המערערת גם בתקופה שלפני הניתוח הראשון. בהחלטתם על הטיפול אותו העניקו למערערת במהלך התקופה שבין שני הניתוחים עמדה ההיסטוריה הרפואית של המערערת לנגד עיני המשיבים. המשיבים ‎2 ו-‎3 מסרו בתצהירי עדות ראשית שהגישו (סעיפים ‎18 ו ‎19- לתצהירים) כי עוד קודם לניתוח הראשון סבלה המערערת מתופעה של ציסטות, אשר היו מופיעות ונעלמות לסירוגין. זמן קצר לאחר הניתוח הראשון גילה המשיב ‎3 בבדיקה שערך למערערת גוש שהמשיבים סברו שמקורו שלאחר ניתוח ולכן המליצו על טיפול אנטי-דלקתי. כשבועיים לאחר מכן נתגלתה בבדיקת אולטרה-סאונד ציסטה על השחלה הימנית, אך לאור העובדה שתופעה זו חזרה אצל המערערת והציסטות היו נעלמות קיוו המשיבים שכך יקרה גם במקרה זה, ועל כן הסתפקו ב"דרכי טיפול שמרניות" (סעיף ‎1 לתצהירים). המשיבים הדגישו בתצהיריהם כי התערבות ניתוחית על ידי כריתת השחלה הימנית, כפי שנעשה בסופו של דבר בניתוח השני, היא פעולה שניסו להימנע ממנה לטובת המערערת שהיתה חולה צעירה יחסית, שכן משמעות פעולה כזו היא הפסקת כל הפעילות ההורמונלית בגופה. רק בבדיקה שנערכה בתחילת אוקטובר ‎1989 משעלה חשש לדלקת חריפה, לא נותרה עוד ברירה והוחלט על הניתוח שבמהלכו נכרתה השחלה הימנית. המשיב ‎2 הסביר בעדותו כי הניתוח שנערך למערערת הוא ניתוח מורכב, במיוחד אצל חולה כדוגמת המערערת שכבר עברה ניתוחים קודמים. עם כל הצער שבדבר, לאיה די, במקרה זה, בהצבעה על עצם קיומן של בעיות רפואיות, קשות ככל שיהיו, על-מנת לבסס את טענת ההתרשלות, בהעדר ראיות הקושרות תופעות אלו לטיפול שניתן לה על ידי המשיבים. התוצאה ‎10. לא מצאנו איפוא עילה להתערב בממצאים שנקבעו בבית המשפט המחוזי לאחר ששקל את מכלול הראיות שהוצגו בפניו ומצא לראוי ליתן אמון במקצת העדים שבאו לפניו. לא מצאנו בסיס להתערב במסקנת בית המשפט קמא כי לא הוכחה התרשלות מצדם של המשיבים בטיפול הרפואי שנתנו למערערת.אכן, לרבות מבעיותיה הרפואיות של המערערת לא נמצא מזור וסבלה הוא רב, אך לא שוכנענו כי יש עילה לשנות מקביעת בית המשפט כי לא הוכח כי מקורן של בעיות אלה בטיפול רשלני כלשהו שהעניקו לה המשיבים. הערעור נדחה. בנסיבות העניין לא הייתי עושה צו להוצאות. ש ו פ ט הנשיא א' ברק: אני מסכים. ה נ ש י א השופט י' טירקל: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' ריבלין. ניתוחגוף זררשלנות רפואית (בניתוח)תביעות רשלנות רפואית