מחלת ריאות כרונית - השתלת ריאה

החלטה 1. התובע הגיש תביעה בגין נזקי גוף שנגרמו לו, לטענתו, במהלך עבודתו אצל הנתבעת 1 (להלן- "פלרם"). בנוסף טען כי הרופאים של הנתבעת 2 (להלן- "קופ"ח") במחלקה לרפואה תעסוקתית במרפאת לין, התרשלו בטיפול בו באופן שהחמיר את נזקיו. לפי המתואר בכתב התביעה, עסק התובע במהלך עבודתו אצל פלרם בגריסת חומר P.V.C והיה חשוף לפחמן 4 -כלורי, שהם חומרים מסוכנים, וביצע את עבודתו שם ללא פתחי איוורור וללא מיגון אישי, ולכן נחשף ישירות לחומרים המסוכנים. בחודש מאי 1991, משמצבו הבריאותי לא אפשר לו להמשיך לעבוד בפלרם, חדל לעבוד שם. בבירור שנעשה לתובע בביה"ח 'כרמל' בחיפה, אובחן שהוא סובל ממחלת ריאות כרונית ושחלה החמרה הדרגתית במצבו מאז הפסיק לעבוד במאי 1991 ועד אוגוסט 1992. בעקבות ההחמרה הומלץ לתובע לעבור השתלת ריאה ובחודש מרץ 1993 עבר השתלת ריאה בבי"ח בפריז. למרות הניתוח נותר התובע עם נכות קשה והמל"ל קבע לו נכות יציבה בשיעור 100% החל מ1.11.1992-. התובע צירף לכתב התביעה חוות דעת של מומחה לטוקסיקולוגיה, ד"ר יונה אמיתי, שהעריך שהתובע פיתח את מחלת הריאה כתוצאה מחשיפה מרוכזת לאבק ה- P.V.C והכלור. 2. הנתבעות העלו בכתבי הגנתן טענת התיישנות ובהתאם להחלטתי מיום 14.2.2000, הוגשו סיכומי הצדדים בסוגיה, אשר תידון להלן. טענות פלרם 3. על פי האמור בכתב התביעה, לאחר כארבעה חודשים מתחילת עבודתו בפלרם (יוני 1990), חש התובע בקשיי נשימה "במאמץ קל אשר הלך והחמיר". בחודש ספטמבר 1990 נערכו לו בדיקות במחלקה לרפואה תעסוקתית במרפאת לין, שם אובחנה פגימה בריאותיו (סעיף 16 לכתב התביעה), ובפברואר 1991 הומלץ לתובע לעבור השתלת ריאה כסיכוי אחרון להארכת חייו. 4. ב"כ פלרם סוקר את סעיפים 5 ו6- לחוק ההתיישנות, התשי"ח1958- (להלן- "חוק ההתיישנות") וסעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן- "פקודת הנזיקין") ומבקש להסיק כי תביעת התובע התיישנה, שכן, במועד הגשתה, באפריל 1998, חלפה תקופה של כשמונה שנים מאז נולדה עילת התביעה, באשר לפי טענותיו של התובע עצמו, פגיעתו היתה ביוני 1990 - בתחילת עבודתו אצל פלרם. טענות קופ"ח 5. לטענת ב"כ קופ"ח התגלה הנזק ביום 11.6.90 בו פנה התובע לראשונה למרפאה לרפואה תעסוקתית של קופ"ח, ולכל המאוחר בפברואר 1991 עת נקבע כי התובע סובל ממחלת ריאות כרונית קשה והוא מועמד לניתוח ריאות. עוד נטען כי לפי סעיפים 5 ו6- לחוק ההתיישנות וסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, רק במקרה בו נתגלה הנזק במועד מאוחר יותר ממועד אירועו, יתחיל מרוץ ההתיישנות מהיום בו נתגלה הנזק, אולם תקופת ההתיישנות נותרת בעינה דהיינו 7 שנים מהיום בו נתגלה הנזק, ולא יאוחר מ10- שנים מיום ארוע הנזק. אין לומר כאילו בכל מקרה בו נתגלה נזק מאוחר יותר, ניתנת אורכה אוטומטית למשך 10 שנים מיום אירוע הנזק. 6. לדעת קופ"ח, מאחר והנזק התגלה לתובע לכל המאוחר בפברואר 1991, תקופת ההתיישנות החלה מאותו המועד ולכן הסתיימה כעבור 7 שנים, בפברואר 1998. משהוגשה התביעה באפריל 1998, הוגשה לאחר תום תקופת ההתיישנות. עוד הודגש כי למשמעות הביטוי "נתגלה" שבסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין שני מבחנים אפשריים - מבחן סובייקטיבי לפיו הנזק "נתגלה" ביום שבו נתגלה לניזוק עצמו, ומבחן אובייקטיבי לפיו הנזק "נתגלה" ביום שבו נתגלה להלכה ולעין המדע. לטענת ב"כ קופ"ח, התביעה בעניינינו התיישנה לפי כל אחד מן המבחנים הנ"ל. ב"כ קופ"ח מוסיפה וטוענת כי בהתאם לפרשנות המונח "נזק" בהלכה הפסוקה, הרי שברי על פניו כי אבחנה רפואית חד משמעית כי התובע זקוק לניתוח ריאות עולה לכדי ידיעה על הנזק. טענות התובע 7. התובע מבקש לפרש את הוראות חוק ההתיישנות על דרך הצמצום, באופן המיטיב עמו, על מנת שלא תשלל זכותו לתבוע את המזיקים, אשר לדעתו גרמו לנכותו הקשה. 8. טענתו המרכזית של התובע היא כי תביעתו לא התיישנה, בהסתמך על סעיף 8 לחוק ההתיישנות ועל המועד בו נודע לו לראשונה אודות הקשר הסיבתי שבין תנאי עבודתו ומחלתו. מאחר והנזק והקשר הסיבתי הם יסודות המשותפים לשתי עילות התביעה עליהן השתית תביעתו- רשלנות והיפר חובה חקוקה - הרי שתביעתו לא התיישנה כיוון שעד לבדיקתו ע"י פרופ' יונה אמיתי ועד לקבלת חוות דעתו בשנת 1995, לא ידע התובע ואף לא יכול היה לדעת, כי החומרים המסוכנים הם שגרמו למחלתו. התובע מוסיף כי השערות בדבר אפשרות של קשר בין העבודה בפלרם לבין מצבו הבריאותי של התובע הועלו לראשונה ע"י הרופאים שטיפלו בו בחודש אוקטובר 1993, וכי מלוא היקפו של הנזק נודע לו רק לאחר שעבר את ניתוח השתלת הריאה בצרפת, בחודש מרץ 1993. אמנם בחודשים ספטמבר - אוקטובר 1990 החל לחוש קשיים בנשימה ונודע לו על פגיעה בריאותיו, אולם במועד זה טרם נודעה לו הסיבה למצבו. כך גם בפברואר 1991 - אמנם אז אובחן מצבו הקשה והוצע לתובע לעבור ניתוח השתלת ריאה, אולם טרם הסתיים בירור מצבו של התובע, והוא עדיין עבר בדיקות. מלוא נזקו טרם התגבש וגם במועד זה טרם היתה ידועה הסיבה למחלתו של התובע. 9. התובע צירף לסיכומיו מסמכים המעידים לטענתו, כי הרופאים שטפלו בו לא ידעו אודות הקשר הסיבתי בין עבודתו בפלרם לבין מחלתו, לפני שנת 1995. התובע מדגיש כי מאחר ומדובר בתובנה רפואית - מדעית, הרי שגם הוא עצמו לא ידע את הקשר הסיבתי עד לאותו מועד, בהיותו פועל פשוט, ולא יכול היה לדעת זאת, אפילו בזהירות סבירה. התובע מוסיף ומציין כי בשנים 1993-1992 פעלו הרופאים להצלת חייו ורק לאחר השתלת הריאה וייצוב מצבו, הוחל בבירור יסודי של המקור למחלתו, שהתברר כאמור רק ב1995-. משמעות הדברים היא שהגם שהיה מודע למחלתו ולמצבו הבריאותי עם התגבשות הנזק לאחר ההשתלה באפריל 1993, הרי שהוא לא ידע על יסוד הקשר הסיבתי לפני 1995. לפיכך כל "העובדות המהוות את עילת התובענה" נודעו לתובע רק בשנת 1995 ועל כן תביעתו לא התיישנה. דיון והכרעה 10. נראה לי כי הדין עם התובע בטענתו כי התביעה לא התיישנה, מאחר ויסוד הקשר הסיבתי לכאורה בין עבודתו בפלרם לבין המחלה בה לקה והנזק שנגרם לו, התגלו בשלב מאוחר ומרוץ ההתיישנות החל רק ב1995-. סעיף 5 לחוק ההתיישנות קובע תקופת התיישנות בת 7 שנים בכל שאינו מקרקעין. סעיף 6 קובע לעניין תחילת מירוץ ההתיישנות כי "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". הואיל ואין מחלוקת שעילת תביעתו של התובע הינה בגין נזק שנגרם לו, לטענתו, ע"י מעשה או מחדל של הנתבעות, הרי שחל על התביעה סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין הקובע- 89. תחילת התיישנות לענין תקופת התיישנות בתובענות על עוולות - "היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה: (2 ) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק. לעניין גילוי הנזק במשמע סעיף 89 לפקודת הנזיקין נפסק כי "נתגלה אין פרושו נתגבש... מספיק שיש ראיה לסימני הנזק - הפגיעה, ואפילו לאחר מכן הוסיף והתפתח נזק חמור הרבה יותר" (ע"א 931/80 זמיר נ' כימיקלים ופוספטים בע"מ, פ"ד לז(3) 122, בעמ' 128) וכן "המבחן האמיתי בעניינינו צריך להיות מתי חש המשיב החמרה משמעותית שמעבר ל"מה בכך" החמרה שכל "בר דעת" במקומו היה תובע בגינה" (ע"א 702/86 איטונג בטרום (אינווג) בע"מ נ' יצחק בן הרוש, פ"ד מד(1) 160 בסעיף 19 לפסה"ד של כב' השופט ד.לוין). פסיקת ביהמ"ש ביקשה ליצור איזון ראוי בין האינטרסים של המזיק והניזוק באופן שמחד, כל עוד לא נתגלה הנזק, אין תקופת ההתיישנות מתחילה לרוץ ומאידך, מרגע שהנזק נתגלה, אין להמתין עד לגיבושו המלא והסופי. לפיכך, לו היתה המחלוקת בין הצדדים סבה אך סביב שאלת מועד גילוי הנזק, היה הדין עם הנתבעות, שכן לכל המאוחר ב1991- עת אובחנה כאמור מחלת ריאות כרונית קשה בה לקה התובע ונקבע הצורך בניתוח, כבר היה מצבו של התובע לאור ההחמרה שחלה בו, בשלב של הרבה מעבר ל"מה בכך", ולא היה צורך לחכות עד 1993, אחרי ביצוע ההשתלה, להתגבשות הנזק במלואו. מקובל עלי, כטענת ב"כ קופ"ח, כי סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין אינו מאריך אוטומטית את תקופת ההתיישנות לעשר שנים מיום ארוע הנזק, כל מקום בו נתגלה הנזק מאוחר יותר; אלא הסעיף קובע את הכלל לפיו תביעה תוגש תוך עשר שנים ממועד אירוע הנזק, או תוך שבע שנים ממועד גילוי הנזק, לפי המוקדם מביניהם (וראה ע"א 831/80 יצחק זמיר נ' כימיקלים ופוספטים בע"מ, פ"ד לז(3) 122, 130; ע"א 220/84 בועז אגיוף נ' קיבוץ גבת - אגודה שיתופית, פ"ד מ(1) 528). 11. פלרם וקופ"ח התייחסו בסיכומיהן אך לסעיפים 5 ו6- לחוק ההתיישנות ולסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין אך לא לסעיף 8 לחוק ההתיישנות, עליו מבסס למעשה התובע את עיקר נימוקיו לדחיית טענת ההתיישנות. סעיף 8 קובע: 8 . התיישנות שלא מדעת נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה. 12. שאלת הזיקה בין סעיף 8 לחוק ההתיישנות לבין סעיף 89 לפקודת הנזיקין נדונה במספר פסקי דין. בע"א 148/89 שיכון עובדים נ' עיזבון יוסף בליבאום, פ"ד מט(5) 485, 505-504 (להלן- "פס"ד שיכון עובדים"), הציע השופט מצא שלוש תשובות אפשריות לשאלת הזיקה בין שני הסעיפים. האחת, כי הסדרו של סעיף 89(2) לפקודה מהווה דין מיוחד וסעיף 8 לחוק לא יחול על עילת תביעה לפי סעיף 89(2) לפקודה; השניה - שההסדרים שנקבעו בשני הסעיפים הינם בעלי תחולה מצטברת; והשלישית- שסעיף 8 לחוק חל על כל הרכיבים של עילת התובענה למעט רכיב הנזק, שלגביו נקבע ההסדר המיוחד המצוי בסעיף 89(2) לפקודה. הגישה הראשונה השוללת לחלוטין את תחולתו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות לא אומצה בפסיקה. בגישה השלישית תמך השופט מצא, בדעת מיעוט, בפס"ד שיכון עובדים, ואילו השופט גולדברג בפס"ד מאוחר יותר, הביע דעתו כי יש להעדיף את הפרשנות השניה , על אף הקשיים שהיא מעוררת. בע"א 4114/96 אבידור המאירי נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נב(1) 857 (להלן- "פס"ד המאירי"), נאמר בסעיף 4 לפסק דינו של כב' השופט גולדברג: "סעיף 8 לחוק אינו קובע גבול עליון של זמן להגשת התביעה, "מקום בו העובדות המהוות את עילת התובענה נעלמו מן התובע מסיבות שלא היו תלויות בו, והוא גם לא התרשל במניעתן". תקופת ההתיישנות תתחיל אז "ביום שבו הגיעו העובדות לידיעתו" ( ע"א 148/89 שיכון עובדים נ' עיזבון יוסף בליבאום, פ"ד מט(5) 485, 503). לעומת זאת מטיל סעיף 89(2) לפקודה מיגבלה של זמן להגשת התביעה". לעניינינו בדבר גילוי יסוד הזיקה הסיבתית אומר השופט גולדברג: "יש שאיבחון המחלה גם מגלה את הזיקה הסיבתית. אם כי איבחון המחלה אינו תנאי הכרחי או מספיק לגילוי הזיקה הסיבתית. ייתכנו מקרים בהם ישנה אבחנה של המחלה, אולם טרם קבע המדע קשר בין הנזק ובין המעשה או המחדל של המזיק (כגון, במיקרוטראומה), וקיימות דעות מדעיות שונות בנושא... סבורני, כי כשם שניצני נזק מספקים על פי ההלכה את הדרישה לגילוי יסוד "הנזק", ובלבד שאינם בבחינת מה בכך, כך די לעניין הזיקה הסיבתית כי נתגלה לתובע "קצה חוט" הקושר מבחינה מדעית-רפואית בין המעשה או המחדל של המזיק לבין הנזק המאוחר". 13. אם נבחן, עובדתית (ולכאורה), מתי התרחש השלב בו נתגלה לתובע דנן "קצה החוט" הקושר מבחינה רפואית - מדעית בין מחלתו לבין החומרים אליהם נחשף בעבודתו בפלרם - ניווכח שאין חשיבות מכרעת למועד גילוי הנזק ו/או התגבשותו. יהא זה בשנת 1990 או לכל המאוחר 1991 עת אובחנה מחלת הריאות ונקבע הצורך בניתוח, כפי שטוענות הנתבעות; או שמא יהא זה בשנת 1993 לאחר ניתוח ההשתלה ועת שנתברר לתובע מלוא היקף נזקו, כפי שהוא טוען; שכן עד קבלת חוות דעתו של פרופ' אמיתי לא היו בידי התובע העובדות המהוות עילת תביעתו לביסוס יסוד הקשר הסיבתי המהווה רכיב הכרחי בעילות תביעה מסוג רשלנות והפר חובה חקוקה. 14. נספח א' לסיכומיו של התובע הוא דיווח על בדיקה היסטופתולוגית שנערכה לתובע ביום 28.1.91. בסעיף 'פרטים קליניים' צויין- "בחור צעיר עם קשיי נשימה והיפוקסמיה, צילום מראה שינויים אינטרסטיאליים ונפחתיים קשים. קרוב לוודאי, אידיופטי". נספח ב' לסיכומי התובע הוא סיכום רפואי של ד"ר ויילר מהיחידה לפיסיולוגיה נשימתית ולמחלות ריאה בבי"ח 'כרמל', מיום 17.2.91, המציין את מצבו הקשה של התובע והיותו מועמד להשתלת ריאה אחת "כסיכוי היחידי להאריך את חייו תוך איכות חיים סבירה" וכן מציין הרופא כי "לדעתינו אין זה חשוב מה האטיולוגיה של המצב הנוכחי כיוון שמדובר ב end stage lung". משני המסמכים הנ"ל, אין כל אפשרות להאיר על קשר אפשרי כלשהו בין המחלה שהתפתחה בריאותיו של התובע, לבין עבודתו בפלרם, שכן מחלה אידיופטית היא מחלה שסיבותיה אינן ידועות. נספח ג' לסיכומים הוא הפניה של רופא המשפחה, ד"ר בבלי, למחלקה לרפואה תעסוקתית מיום 26.2.91 בה מוגדרת מטרת ההפניה "לברר האם יש קשר בין עבודתו ומחלתו". ד"ר א.אנטול מהמחלקה לרפואה תעסוקתית משיבה לרופא המשפחה במכתב מה21.3.91- (נספח ד') כי "בקשר לשאלתך האם יש קשר בין מחלתו ועבודתו עדיין אין באפשרותי לענות, אבל אני ממשיכה בברור ותקבל תשובה, לאחר ביקורי במקום עבודתו". נספח ה' לסיכומים הוא כרטיסו הרפואי של התובע במחלקה לרפואה תעשייתית בו מתוארת כל ההשתלשלות הנוגעת לתובע מיום 12.2.91. ביום 10.5.91 כותבת ד"ר אנטול כי ביקרה במקום עבודתו של התובע ביום 8.5.91 וכי "לא התרשמתי בביקורי על חשיפה משמעותית לאבק PVC או חומרים כימיים אחרים". 15. אין צורך להמשיך ולסקור את המסמכים הרפואיים המצורפים לסיכומי התובע, עד שנת 1995, עת נבדק ע"י ד"ר אמיתי שקבע כי מחלתו נגרמה כתוצאה מהחשיפה לחומרים מסוכנים במהלך עבודתו בפלרם. די לי בשלב אליו הגעתי, מאי 1991, בו עדיין לא ניתן לומר כי היה בידי התובע קצה חוט הקושר קשר סיבתי בין עבודתו בפלרם, לבין מחלתו; וזאת לאור העובדה שאם מועד זה הוא הקובע למנין מירוץ ההתיישנות, הרי שהתביעה הוגשה כחודש לפני תום התקופה. בסמוך לאחר אבחון המחלה וקביעת הצורך בניתוח, שהיו כאמור בפברואר 1991, פעל התובע כאדם סביר כדי לברר מה גרם לאותה מחלה. רק באוקטובר 1993 העלו הרופאים לראשונה השערות בדבר הקשר הסיבתי וקביעה פוזיטיבית ניתנה ע"י פרופ' אמיתי רק ב1995-. 16. לאור האמור לעיל אני דוחה את טענת ההתיישנות וקובעת את התיק להמשך דיון. ההוצאות תהיינה חלק מהוצאות המשפט. רפואהריאות